קישקשתא, מסי ומקלון א-בינארי: הרגעים הגדולים בפסטיבל חיפה

בלי לשים לב נוצרה אצלנו מסורת משפחתית. ב-2022 הגעתי בפעם הראשונה לפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים עם בתי הבכורה ניל, שממש באותו יום חגגה יום הולדת שש. לרגל המאורע המרגש, לקחנו רכבת לחיפה וראינו שמונה הצגות ביום אחד, אחת אחרי השנייה, דבר שהיום נשמע פחות כמו בילוי משפחתי ויותר כמו ניסוי שאמור היה להיפסל על ידי ועדת ז'נבה. אבל בכל זאת חזרנו מאז בכל שנה. ניל כבר בת 10, אחותה רות וונדי בת ה-7 הצטרפה בינתיים לצוות המבקרות, והשנה הסתפקנו רק בשלוש הצגות. התבגרנו.

גם הפסטיבל עצמו עבר שנה לא רגילה. המהדורה ה-36 הייתה אמורה להתקיים, כמקובל, בחול המועד פסח, אבל נדחתה בגלל המלחמה עם איראן (זוכרים?) לסוף אוגוסט. בפועל זה הפך אותה לאקורד סיום מוצלח במיוחד לחופש הגדול: שלושה ימים של הצגות מקור, מופעי רחוב ומוזיקה, ובמרכזם מחווה גדולה ל-60 שנות הטלוויזיה החינוכית. אלו הרשמים שלנו משלוש ההצגות שראינו.

ד"ש מקישקשתא

קשה לחשוב על מלכודת גדולה יותר עבור בנאדם נוסטלגי כמוני ממופע שחוגג 60 שנים לטלוויזיה החינוכית. הרי מספיק להעלות לבמה את קישקשתא, לשים ברקע כמה תיבות של "רגע עם דודלי", ולתת להורים בני 40 פלוס להזיל דמעה על התקופה שבה הדבר הכי מפחיד בטלוויזיה היה שהשידורים יסתיימו בשש בערב. "ד"ש מקישקשתא", המופע המרכזי של הפסטיבל, לפחות מנסה לעשות עם הנוסטלגיה הזאת משהו. המסגרת העלילתית פשוטה: תום בן התשע נשאר בבית עם אביו החולה, והשניים יוצאים למסע בין זיכרונות לדמיון, שבפועל מאפשר להם לעבור בין תחנות בתולדות החינוכית. הסיפור הוא במידה רבה חוט שעליו אפשר להשחיל את הסיבה האמיתית להגיע: לראות שוב את האנשים שמאחורי הילדות שלנו.

האמת, סיפור המסגרת שכתב רובי קסוס לא היה צריך להיות מושקע במיוחד, או הגיוני במיוחד (ילד שלא הולך לבית ספר כדי לשמור על אבא שמתחזה לחולה) כי הסיפור במופע הזה היו הופעות האורח. זה התחיל עם ציפי מור שעלתה לבמה בדמות האגדית של רגע, הבובה שהפכה לילד אמיתי ב"רגע עם דודלי". איזה דבר מופלא לראות אישה בעשור השמיני של חייה נכנסת לתפקיד שעשתה לפני כל כך הרבה שנים בקלילות כזאת, ובשובבות כזאת. בהמשך היה מפגש פסגה נדיר בין נירה רבינוביץ' לקישקשתא, הייתה גם חני נחמיאס ששרה את שיר הנושא של "בלי סודות", "החדר של חני" וגם של "גברת פלפלת" – ולקינוח מיקי קם האגדית נתנה את הנאמבר הגדול מהקטקטים בקול של טיפטיפון. הבנות שלי הסתכלו עליי בהלם, לא היה להן מושג מה קורה. וזה בלי שהן ראו את הפרק המטריד בתולדות הטלוויזיה החינוכית. מי שיודע יודע. 

הבנות גם לא שמעו על שרי צוריאל, ולא הבינו למה היא עלתה עם נעלי בית אל הבמה – אבל המבוגרים בקהל שמחו לראות אותה עושה את הקול של קיפי בן קיפוד האגדי. גם המפגש הנדיר על במה אחת של טל מוסרי ועידו מוסרי שביצעו את שירי הנושא של "הלב" ו"נילס הולגרסון" היה יותר מרגש עבור ההורים בקהל (שבעיקר ניסו להבין איפה נמצא מעיין הנעורים בו טובל טל מוסרי מדי בוקר). לצדם של הכוכבים נמצאו השחקנים הצעירים של "החיפאית", והמפגש הזה בין דורות הוא בעצם הסיפור האמיתי של הערב (למרות שבכלל ראינו את ההצגה בעשר בבוקר). הילדים באולם אולי לא יודעים למה ההורים שלהם מתרגשים כל כך כשדמות מסוימת מופיעה, אבל בתוך שעה הם לפחות מבינים שהיה כאן עולם טלוויזיוני עוד לפני "כראמל" ו"לבד בבית".

כתיבה: רובי קסוס | בימוי: עדו הכהן | ניהול מוזיקלי: גיורא ליננברג | עיצוב במה ותלבושות: זוהר אלמליח | משתתפים: חני נחמיאס, טל מוסרי, מיקי קם, נירה רבינוביץ', עידו מוסרי, ציפי מור, שרי צוריאל ושחקני "החיפאית".

גמד ענק

"גמד ענק" מתחילה מנקודת מוצא פשוטה: אמיר הוא הילד הנמוך בכיתה, והוא לגמרי מודע לזה. כשהביטחון שלו מתרסק, מגיע לעזרתו לא אחר מליאו מסי, בעצמו מי שבילה ילדות שלמה כשהוא קטן יותר מכל האחרים, ומנסה להסביר לו שגובה הוא בסך הכול נתון ולא גורל. הטריק היפה במחזה של אמיר פתר הוא שמסי אינו באמת הנושא שלו. למעשה, ליאור אביבי, שזכה על התפקיד של מסי בפרס לשחקן משנה, הופך במהלך ההצגה ממסי לנפוליאון בונפרטה, עוד מישהו שסבל מבעיית גובה ידועה. בסופו של דבר אפשר להחליף את מסי גם בטום קרוז, יאיר לפיד או הריסון פורד – ועדיין נישאר עם אותו סיפור על ילד שמנסה להבין מה עושים עם הדבר בעצמו שהוא הכי רוצה לשנות. הכדורגל נותן להצגה קצב, הומור ופנטזיה, אבל מתחת לכל זה נמצא סיפור די קלאסי על פחד, ביטחון עצמי וחברות.

ברגע חביב של שבירת הקיר הרביעי, רומזות הדמויות שמאחורי המילים שלהן עומד מישהו שגדל כילד נמוך בעצמו, ופשוט כתב על זה מחזה. האותנטיות הזאת והאהבה של המחזה לדמויות שלו יכולה להסביר מדוע אמיר פתר יצא מהפסטיבל עם פרס המחזה. "גמד ענק" לא ממציאה מחדש את הז'אנר של "תאמין בעצמך", אבל היא יודעת שהדרך הטובה ביותר להעביר לילדים מסר כזה היא לא לעמוד מולם ולנאום אותו. עדיף לשלוח אליהם את ליאו מסי. איכשהו, הם מקשיבים לו יותר.

מאת: אמיר פתר | בימוי: מירב לחמן | דרמטורגיה: תום שוורצברג | מוזיקה: עילי שמרץ | שחקנים: ליאור אביבי, רוי אברמוביץ', דפנה אגמון, שנטל כהן (שזכתה בציון לשבח מצוות השופטים) ואמיר מרציאנו.

המקלון

ואז הגיעה "המקלון". אם יש הצגה אחת מבין השלוש שנרצה לפגוש שוב גם אחרי שהפסטיבל נגמר, זו היא, ולא היינו היחידים שחשבנו כך: בתום התחרות היא זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, ובדרך אספה גם את פרסי האנסמבל, המוזיקה, התלבושות והתנועה.

הרעיון של ירון אדלשטיין ואהרון לוין מבריק בפשטותו. כולם מכירים את תיבת נוח ואת החוק המפורסם של זוג מכל מין. אלא שרגע לפני המבול הגדול, אנחנו פוגשים את מוקה – חרק מסוג מקלון, ובטבע מקלונאים מסוגלים להתרבות בלי בן זוג. מבחינת אנשי התיבה, זאת בעיה בירוקרטית רצינית – כי לפי התקנון של תיבת נוח, כפי שלמדנו בקלאסיקה של מתי כספי, חייבים לעלות זוגות-זוגות. מבחינתו של המקלון, זאת גזירת מוות. וכך סיפור התנ"ך המוכר הופך לקומדיה מוזיקלית על מי שלא נכנס למשבצת שהעולם הכין בשבילו.

המחזה לוקח עובדה זואולוגית אמיתית וממשיך ממנה בחופשיות אל משל על זהות. אצל מינים רבים של מקלונים הנקבות מסוגלות להתרבות ללא זכר. מוקה של ההצגה הולך צעד נוסף: הוא אינו מגדיר את עצמו כבן או כבת, אלא כגם וגם. בהמשך, על התיבה, הוא מגלה שהוא ממש לא החריג היחיד. הוא פוגש שם זוג גרוש, זוג מעורב של קנגרו ובואש ואפילו זוג קופות לסביות. זה מסוג הרעיונות שקל מאוד להרוס עם מנה גדושה מדי של "ועכשיו, ילדים, נלמד על קבלת האחר". לרגע גם חשבתי שההצגה תנסה לדחוף מסרים פרוגרסיביים בכוח לילדים, אבל האמת היא ש"המקלון" עושה כמעט את ההפך: היא נותנת לבדיחה, למוזיקה, לתנועה ולדמויות לעשות את העבודה, וסומכת על הילדים שיבינו לבד.

וזו החלטה חשובה, כי מתחת לכל צבעי הקשת קל למצוא כאן לא מעט נושאים שמבוגרים אוהבים להפוך מיד לוויכוח: מגדר, זוגיות, משפחה, זהות. "המקלון" לא מבקשת מהילדים להכיר מושגים, לבחור מחנה או אפילו להבין שהמבוגרים כבר הפכו את הדברים האלה לשדה קרב פוליטי. מבחינתם זה קודם כל סיפור מצחיק מאוד על יצור שרוצה לשרוד מבול בעולם שבו מישהו ניסח תקנון שלא לקח בחשבון את קיומו.

חבר השופטים ניסח יפה את מה שההצגה עושה כששיבח אותה על "בחירה אמיצה בחומרים" ועל היכולת להגיש אותם לילדים באופן חכם, ועל כך שהיא אינה מתפשרת על האינטליגנציה של הקהל הצעיר. וזה אולי כל הסיפור של תיאטרון ילדים טוב: הילדים לא צריכים להרגיש שמחנכים אותם, והמבוגרים לא צריכים להרגיש שהם מקריבים שעה מחייהם למען הדור הבא. ב"המקלון" כולם פשוט רואים הצגה טובה.

מאת: ירון אדלשטיין ואהרון לוין | בימוי: טל ברנר | מוזיקה: איתמר גרוס | עיצוב תפאורה: נאוה שטר | תלבושות: יובל לוי | תנועה: שרון גל | שחקנים: רם גואטה, נדב תום ארטשיק, דן טיירי מישוד, עדי קורן ויובל קלו.