כמה מהסרטים הבולטים של החודשים האחרונים יוקרנו השנה בפסטיבל הקולנוע ירושלים. "פיורד" של כריסטיאן מונג'ו (זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן) יוקרן לצד "ארץ אבות" של פאוול פאבליקובסקי (זוכה פרס הבימוי), וביניהם יתברג "הכריסטופרים" של סטיבן סודרברג עם איאן מקלן בתפקיד צייר מהולל (גם הסרט מהולל). הסרטים האלה כבר כמעט סולד אאוט, אבל עדיין יש כרטיסים לרבים אחרים. לפניכם המלצות על שמונה מהם.

עצמאות

סרט הפתיחה של הפסטיבל משלב נוסטלגיה מבדרת עם חריפות רגשית. ב-1987, על רקע התפרצות מגפת האיידס בארה"ב, בועז בן ה-12 (יאיר מזור) מגלה שאביו האהוב (אסי כהן הנפלא) חובב גברים. הגילוי מטלטל את המשפחה ובעיקר את בועז המתכונן לחגיגת בר המצווה שלו. עשר שנים אחרי כן הבן רדוף האשמה (עידו טאקו) יוצא למסע חיפוש. משה רוזנטל ("קריוקי") כתב וביים דרמת התבגרות חדת אבחנה, מצחיקה, כואבת ומרגשת מאוד.

קולות שבורים

ב-2004 המנצח של מקהלת הילדים הצ'כית Bambini di Praga נמצא אשם בניצול מיני ופסיכולוגי של עשרות מבנות המקהלה. האירוע המתוקשר סיפק השראה לבמאי/תסריטאי אונדריי פרובזניק (שיתארח בפסטיבל) ליצור סרט בדיוני על מקהלת בנות והמנצח שלה. "קולות שבורים" מתמקד בקרולינה בת ה-13 (קטרינה פלברובה הנהדרת נבחרה מבין המון מועמדות), שמקבלת הזדמנות להצטרף למקהלה שבה שרה אחותה הגדולה. המקהלה המהוללת מתכוננת לסיבוב הופעות בארה"ב, ורק חלק מהבנות יזכו לנסוע. לכן כולן מנסות לרצות את המנצח החתיך והקשוח. המתח מייצר יריבויות, והטירונית קרולינה עוברת סדרה של השפלות משום שנראה שהמנצח מקדם אותה על חשבון אחרות. הסרט מתאר יפה את הסיטואציה המבלבלת שבה נמצאות הנערות ביחס למנצח הנערץ, ורומז בעדינות לדברים שמתחת לפני השטח. הסיום מוחץ את הלב.

ספרו לכולם

בפינלנד של המאה ה-19 נהגו לאבחן נשים "בעייתיות" כמשוגעות, ולאשפז אותן לכל החיים במוסד על אי מרוחק. "ספרו לכולם" מספר על צעירה מרדנית – היא נשלחה לשם בשל כאבי מחזור קשים שגורמים לה להתנהג מוזר – שמנסה לשמור על עצמאותה למול המנהלת הנוקשה. עם בואה היא מאמינה שתשוחרר בקרוב (יש לה מכתב מרופא), אך בהדרגה היא מבינה שהיא צריכה ללמוד לחיות עם מה שיש. לצד המטלות היומיות והאיום התמידי שיישלחו לאגף הסגור, הנשים מקבלות זמן לבלות יחדיו בחיק טבע. חלקן אף יוצאות לעבוד בבתיהם של תושבי האי. קטיה קאליו כתבה את התסריט על פי ספר פרי עטה (ניכרת השפעה של "קן הקוקיה"), ואלי הפסאלו ("סרט בנות") ביימה בעוצמה שקטה, ובשפה קולנועית מרשימה. השחקניות הצעירות (אחת מהן תהיה מוכרת לכם מסרט הכירבולית של קולנוע לב) נוגעות מאוד ללב בסרט עמוק ויפה.

אין להן רחמים

האם יש מאפיין משותף לקולנוע של במאיות? איסבלה וילינגר מספרת שפעם בפסטיבל סרטי נשים בצרפת, הבמאית האוקראינית הנערצת עליה קירה מורטובה אמרה לה שקולנוע של נשים הוא "harsher" משל גברים (בתכניית הסינמטק בחרו לתרגם את התואר ל"אכזרי", אך יש אופציות נוספות). שנים רבות אחרי כן, וילינגר יוצאת לנסות להבין למה התכוונה – האם לברוטליות, או שמא לכנות? הסרט מורכב מאוסף של ראיונות עם במאיות בולטות, לצד קטעים עזים מסרטיהן שמדגימים את דבריהן. בין הדוברות – סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש"), ג'ואי סולוואי ("טרנספרנט"), קתרין ברייה ("אנטומיה של גיהנום"), אנה לילי אמירפור ("ילדה הולכת לבד בלילה"), ואליס דיופ ("סנט עומר"). מורטובה נפטרה ב-2018, אך היא נוכחת בסרט באמצעות קטעים מסרטיה. הקולנועניות מנסחות אבחנות מעניינות ומעוררות מחשבה, לצד אמירות קלישאתיות. וילינגר מסתמכת עליהן יותר מדי, ומוותרת על בניית תזה שתגבש את סרטה למסה קולנועית, אך גם כך הוא בהחלט שווה צפייה.

מסע לאיטליה

הפסטיבל מקדיש מיני-מחווה לבמאי האיטלקי החשוב רוברטו רוסליני. ארבעה מסרטיו יוקרנו לצד סרט תיעודי על התקופה שבה צילם את "הודו: אמא אדמה". "מסע לאיטליה" (1954) בכיכובה של זוגתו אינגריד ברגמן, נחשב היום לאבן דרך בתולדות הקולנוע, בסמנו את המעבר מהקולנוע הנאו-ריאליסטי – שרוסליני היה בין מעצביו הראשיים – לקולנוע המודרניסטי שבא אחריו, כשהיוצרים החלו להפנות את מבטם פנימה. בני זוג נוסעים מאנגליה לאיטליה כדי למכור פיסת נדל"ן באזור נאפולי. היחסים ביניהם מתוחים, והארץ הזרה מושכת כל אחד מהם לכיוון אחר. בעוד קתרין הולכת לבקר באתרים היסטוריים, אלכס (ג'ורג' סנדרס) רוצה לבלות. הדימויים השונים שמבטיהם נמשכים אליהם מתפענחים כשיקוף של עולמם הפנימי, ומחדדים את הקרע שנוצר ביניהם. הוא מתעצם במהלך ביקור בפומפיי, וכך המסע באיטליה הוא גם מסע פנימי. ברגמן וסנדרס מצוינים ביחד ולחוד, וגם אם נתעלם מחשיבותו ההיסטורית, זה פשוט סרט נורא יפה.

3:10 ליומה

ב-2007 ג'יימס מנגולד ביים עיבוד חדש לסיפור הקצר מאת אלמור לאונרד. העיבוד של דלמר דייווס מ-1957 הרבה יותר טוב. אפשר לומר שזה יותר פילם נואר מאשר מערבון. חוואי (ואן הפלין) שמתקשה לפרנס את משפחתו, לוקח על עצמו את המשימה ללוות שודד רצחני (גלן פורד) לתחנת רכבת מרוחקת, משם יאספו אותו לכלא. חברי כנופייתו של השודד מנסים לשחרר אותו, והחוואי נאלץ להתמודד לא רק איתם, אלא גם עם גבר תאב נקמה שרוצה להרוג את השודד ללא משפט. הסרט מגיע לשיאו הדרמטי בחדר מלון, שם לכודים החוואי והשודד המניפולטיבי זה לצד זה. "3:10 ליומה" צולם בשחור לבן קונטרסטי, והוא עתיר צללים, זוויות צילום נמוכות ומיזנסצנה קלאוסטרופובית. תפקיד החוואי הוצע לפורד, שהיה הכוכב הגדול מבין השניים, אבל הוא בחר לגלם דווקא את הפושע הכריזמטי. התוצאה מותחת ומורכבת מבחינה פסיכולוגית ומוסרית.

ילד ברזל

לפני ימים ספורים הסרט הצרפתי המקסים הזה זכה בפרס חבר השופטים ובפרס בחירת הקהל בפסטיבל אנסי – החשוב והיוקרתי שבפסטיבלי הקולנוע המוקדשים לאנימציה. "ילד ברזל", הניחן באנימציה דו ממדית יפהפייה, מספר על כריסטוף בן ה-12, בן למשפחת חקלאים, שמאובחן כסובלת מעקמת. הסד המתכתי שהוא נאלץ לעטות על גופו מגביל מאוד את תנועתו, ומעורר גיחוכים בקרב חבריו לכיתה. כריסטוף מוצא מפלט בשיעורי נגינה על עוגב, ובידידות שמתפתחת בינו לבין שחיינית צעירה ששואפת להגיע לאולימפיאדה. אבל הוא צריך גם לעזור למשפחתו, שעלולה לאבד את החווה בעקבות שנה קשה. לואי קלישי כתב וביים סרט התבגרות כן, מלבב ועתיר הומור, שהוא שונה מאוד מסרטי האנימציה שמגיעים אלינו מהוליווד (הוא נרכש להפצה על ידי קולנוע לב).

רשומות נאגי

יורי באה מטוקיו לבקר את גיסתה לשעבר יוריקו, המתגוררת לבדה בעיירה נאגי בדרום יפן, לצד בסיס צבאי שממנו נשמעים פיצוצים תדירים. יוריקו הזמינה את יורי משום שהיא רוצה לפסל אותה, בחימר ואחרי כן בעץ. בזמן שהותה שם, שני נערים מקומיים מבקשים את עצתה – אחד מהם רוצה שאביו האלמן יתחתן עם יוריקו, וחושש שיורי היא בת זוגה. הוא טועה, אבל לא לגמרי (כפי שרומזת סצנה שקטה, שהיא מחווה ברורה ל"אוגטסו מונוגטרי" של מיזוגוצ'י). העובדה ש"רשומות נאבי" היה מועמד לפרס הדקל הקווירי בפסטיבל קאן רומזת לחלק מהתכנים שבהם הוא עוסק. קוג'י פוקאדה ("הרמוניום") כתב וביים דרמה מתבוננת ועדינה על אהבות כמוסות.

פסטיבל הקולנוע ירושלים, 9-19.7.לפרטים וכרטיסים

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• סינמטק ירושלים