מלחמת הקלישאות: 11 דברים שאפשר להפסיק לומר על המלחמה

1. "בסדר, עד כמה שאפשר"

השאלה "מה שלומך?" הפכה לפצצת מצרר עם מנגנון השהיה מתקתק, מלווה בדרך כלל בהתנצלות ("זאת השאלה הכי קשה עכשיו", או "את.ה לא חייב.ת לענות אם זה קשה מדי"), ומקבלת על פי רוב תשובה אפולוגטית לא פחות. מתנצלים כששואלים, מתנצלים כשמשיבים, ואחרי חודש וחצי כבר מיצינו את כל התשובות המרירות והסרקסטיות שהצלחנו לחשוב עליהן. זה הזמן להוציא את השאלה הזאת מהשפה המדוברת. שלומנו לא טוב וזה לא הולך להשתנות בתקופה הקרובה.

2. "אנחנו עושים הכל כדי להחזיר את החטופים"

לא, אתם לא.

3. "מחבקים"

אנחנו אוהבים חיבוקים. חיבוקים זה דבר אדיר. אחרי 15 שניות של חיבוק אמיץ עם אדם אהוב משתחררות בגוף כמויות אוקסיטוצין מסחריות והכל מרגיש טוב יותר. אבל ביום ה-37 למלחמה צריך כבר לבקש קצת ספייס, בעיקר מגופים מסחריים ועסקיים שמזדרזים לחבק את הציבור הנחנק מיוקר המחייה, כמו גם מפוליטיקאים תאבי לייקים. לא צריך שתחבקו את העורף, צריך שתתמכו בו בפיצויים ובהקלות.לא צריך שתחבקו את החיילים, צריך שתדאגו שיהיה להם ציוד טוב. לא צריך שתחבקו את המפונים, צריך שתספקו להם תנאי מחייה הולמים. חיבוקים בסוף.

4. "מתכונת מצומצמת"

מוסדות תרבות, בילוי ואירוח נפתחים מחדש בתל אביב בשבועיים האחרונים, וכולם מקפידים לציין שזה במתכונת "חלקית", "מצומצמת", "של שגרה חדשה". יש בזה משהו חמוד מאוד, בניסיון הנבוך להבהיר שאין כאן אווירה של עסקים כרגיל, אבל בחייאת, החיים של כולנו במתכונת מצומצמת מאז ה-7.10 ועד להודעה חדשה והעולם כולו הצטמצם. אין צורך להזכיר לנו את זה בכל אייטם.

5. "פיגוע הסברתי"

ממשלת ישראל הפקירה גם את זירת ההסברה בתקשורת העולמית וברשתות החברתיות, ובמרחבי הטיקטוק והאינסטוש מובס הנרטיב הישראלי בידי בליץ מסיבי של תעמולת חמאס. כדי להחריב את הלא-מעט שאלפי אזרחים הצליחו לעשות בהתארגנויות להסברה אלטרנטיבית, מקפידים שרים וח"כים לפלוט מדי כמה ימים איזה שיהוק מז'אנר "פצצת אטום על עזה" "או "נכבת עזה 2023". כשזה קורה, כולם מזדעזעים מ"הפיגוע ההסברתי". זה לא פיגוע הסברתי. זה פיגוע ממשלתי. זאת הממשלה ואלה תומכיה. ואין שום דרך להסביר את זה.

6. "קצת אסקפיזם"

במסגרת הניסיון הנואש לחזור לחיים, כל מי שמדווח על התרחשויות שאינן קשורות למלחמה חש צורך בלתי נשלט למסגר את העיסוק בהן כ"אסקפיזם" או "קצת אסקפיזם". אבל האסקפיזם מת ב-7.10 ואין יותר לאן לברוח. פעילות שאנשים עושים לטובת החוסן הנפשי שלהם בזמן מלחמה אינה בריחה מהמציאות, אלא דרך להתחזק בהתמודדות איתה. למחוק מהלקסיקון דחוף.

7. "מה שהיה לא יהיה"

באמת? איך אתם יודעים? ואולי מה שהיה דווקא כן יהיה? או יותר גרוע? הניסיון להבין את תזוזת הלוחות הטקטוניים של הציבור הישראלי בזמן הזה, ללכוד את התנועה בהתרחשותה, נוגע ללב כשם שהוא פאתטי. רק בטווח של שנים קדימה נוכל לומר כיצד השפיעו מאורעות מחדל נתניהו על מדינת ישראל, כמו שרק ב-1977 הבינו מה עשתה לציבור מלחמת יום הכיפורים. מי שמנסה לחזות את השינוי כבר בנקודת הזמן הזאת הוא שרלטן או תועמלן. 

8. "קרבות עזים"

אנחנו ילדים גדולים ואפשר לספר לנו שיש נפגעים לכוחותינו. ההסתתרות הילדותית מאחורי המילים "קרבות עזים" כדי לאותת לציבור שנפלו חיילים ועדיין אסור לספר על כך, היא עוד חרפה עיתונאית לאוסף ועוד סימפטום לאופן שבו התקשורת הישראלית מתנדבת לטייח את המציאות.

9. "איפה הממשלה?"

אם אחרי 38 ימים עדיין לא הבנתם שאזרחי ישראל הופקרו בידי הממשלה שלהם, שמשרדי הממשלה אינם יכולים לתפקד בגלל המינויים הגרועים והלא מקצועיים שהחריבו אותם מבפנים, שנתניהו לא יקח לעולם אחריות על שום דבר ועסוק 24/7 רק בעצמו ובשרידותו – אין לנו איך לעזור לכם. תשאלו את ChatGPT או משהו.

10. "זה לא הזמן"

אין זמן אחר. חייבים לדבר עכשיו. על פוליטיקה. על מנהיגות. על העתיד של המדינה שהיינו רוצים שתהיה כאן. על הכל. זה בדיוק הזמן. המשיחיים בישראל מבינים את זה ומקדמים בכל הכוח את החזון שלהם. גם הזמן נגמר ב-7.10.

11. "ביחד ננצח"

אולי כדאי שנחליט קודם, ביחד ובלי להרוג אחד את השני, איך מגדירים "ניצחון" בסיפור הזה. לחילופין אפשר גם לסתום קצת ביחד, לשם שינוי.