רובין וויליאמס: הרגעים הגדולים
השחקן, הקומיקאי, המדובב ואחד האנשים האהובים באמריקה השאיר אחריו קריירה עמוסה ברגעים מצחיקים ומרגשים כאחד. כמה רגעים שנרצה לזכור ממנו
רובין וויליאמס, אחד מהקומיקאים והשחקנים האהובים ביותר, נמצא אמש (ב') ללא רוח חיים בדירתו שבקליפורניה. וויליאמס בן ה-63 השאיר מורשת בת מעל למאה סרטים ועשרות מופעי סטאנד-אפ מוקלטים שמשתרעים לאורך כמעט 40 שנה. בין אלפי בדיחות ומאות רגעים מרגשים בקריירה הארוכה ובעיקר העמוסה שלו, נשארנו עם המוני רגעים מצחיקים, מרגשים ומלאי קסם נוירוטי שאפיין אותו כל כך. הנה כמה מאותם רגעים.
מורק ומינדי
הפריצה של וויליאמס לעבר המיינסטרים האמריקאי החלה בסיטקום המתוק הזה שהיה ספין-אוף של "ימים מאושרים" והציג את וויליאמס לראשונה כפי שהוא באמת – חייזר. הסיפור הביזארי שתיאר את מאמציו של חייזר ממשי בתחפושת אדם ללמוד את התנהגות האדם הפך למצע המושלם לחשיפת התזמון הקומי הדחוס והמושלם של הקומיקאי הצעיר יחד עם יכולתיו הדרמטיות הבלתי מבוטלות, פתיח מושלם לקריירה שתשגשג בזכות שני הכשרונות הנדירים.
בוקר טוב, ויאטנם
האשיות האקצנטרית של וויליאמס, על תחושת הטירוף המתפרץ ועל המחסור במעצורים, השיגו לו מספר תפקידים במה שלפחות דאז היה הבמה הגדולה – הקולנוע. ב-87 הוא זכה לתפקיד שתפור למידותיו המשוחררות – שדרן רדיו צבאי פרוע ומעט חתרני בלב מלחמת ויאטנם. הרוח החיה של וויליאמס והיכולת שלו לדלג בין חיקויים בהינד עפעף בנו דמות מלהיבה כמעט כמו השחקן עצמו וזיכו אותו בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
ללכת שבי אחריו
באופן כללי, כריזמה היא מוטיב מוביל הקריירה של וויליאמס. הנוכחות המהפנטת שלו סיפקה לו תפקידים שמאופיינים באותם תכונות חסרות מנוחה, כנראה כי וויליאמס היה מסוג הקומיקאים שלא יכל "לכבות" לרגע את מנגנון ההגנה האוטומטי שלו. ב"ללכת שבי אחריו" הוא שיחק את תפקיד המורה מעורר ההשראה ג'ון קיטינג, גם הפעם דמות חתרנית וגם הפעם תצוגת משחק ששואבת את האנרגיה של כל המרקע לעבר אדם אחד. כלומר, הסרט אפילו נקרא "ללכת שבי אחריו".
אלאדין
עם ראשית שנות ה-90, החברים הטובים בדיסני הבינו שאת דמותו הייחודית של וויליאמס ניתן לנצל גם לטובת סרטי ילדים. הקסם הטבעי והחום האהבי היו מאפיינים חשובים, אבל מה שהפך אותו לדמות מצוירת כל כך מושלמת ב"אלאדין" היתה העובדה שהוא למעשה מעין דמות מצוירת אנושית. תפקיד הג'יני, שנכתב במיוחד עבורו, הפך לאייקוני עד כדי כך שקשה לדמיין את הדמות הקסומה בלי התזזיתיות, הרפרנסים התרבותיים והאנרגיה הבלתי נגמרת של וויליאמס עצמו. כן, גם אם גדלתם על הגרסה של טוביה צפיר.
סיפורו של ויל האנטינג
עם השנים נדמה שנחשף המנגנון שמפעיל את וויליאמס. התמכרויות רבות לקוקאין ואלכוהול כילו אותו מבפנים בעוד שמופעי הסטאנד-אפ והראיונות איתו הפכו לתזזתיים יותר וקיצוניים יותר ונדמה שאת העגמומיות שחבויה בו הוא מצליח לחשוף רק כשאחרים כותבים את מילותיו. "סיפורו של ויל האנטינג" היה אמור להיות, ובכן – על וויל האנטינג, אך דמותו הנוגעת של וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג שון מגוויר, על החיוך הוויליאמסי והעיניים החמות, הביא קומיקאי שכבר למד לשלוט על הכאוס שבתוכו ולנצל אותו כדי להעמיק את הרגש. לפחות כך הוא הצליח לעשות מול המצלמות.