רוק 30: כך שרדה דיסק סנטר את המהפכה הדיגיטלית
דיסק סנטר חוגגת 30 ומזכירה לנו שחדש יותר הוא לא בהכרח טוב יותר
כבר שלושה עשורים שחנות המוזיקה דיסק סנטר מושכת אליה תיכוניסטים סקרנים, אספני מציאות ורוכשי מתנות. למנהל החנות בן סולימני יש כמה ניחושים למה דווקא החנות הזו שרדה את התפוצצות הבועה של חנויות הדיסקים. "היתרון הברור שלנו הוא המקצוענות של הצוות". מסביר סולימני, "לאורך השנים דבקנו רק במה שאנחנו מבינים בו. לא הכנסנו משחקי מחשב, גדג'טים או ספרים".
גם למחירים יש חלק בזה.
"נכון, גם אלבומים נדירים שכבר לא מודפסים ואפשר להשיג רק אצלנו אנחנו ממשיכים למכור במחיר רגיל. ב־1997 היה פיגוע בקינג ג'ורג' ובקניון ניסו לעודד את הלקוחות לחזור, אז נרתמנו והצענו שורה של מבצעים, וזה ככה מאז ועד היום".
זה אותו סוג של לקוחות?
"אחד השינויים המעניינים הוא שהמוזיקה הישנה מבוקשת יותר מאלבומים חדשים. האמנים הכי נמכרים אצלנו הם הביטלס, הרולינג סטונז, פינק פלויד, קווין. בדיסקים וגם בתקליטים. מגיעים אליי ילדים בני 10 ומבקשים ביטלס על תקליט. הקהל מגוון, ויש לנו לקוחות קבועים שהפכו לסבים והנכדים שלהם מגיעים אלינו. 40 אחוז מהמכירות הן של מוזיקה ישראלית, וגם שם האמנים הוותיקים יותר הם הכי פופולריים".
זמן איכות עם התקליט
לפני כשלוש שנים חזרו התקליטים אל מדפי החנות, בעקבות הפופולריות המחודשת של הפורמט, וסולימני מאושר מהקאמבק הזה. "מבחינתי, מוזיקה באייפוד או בסמארטפון זה כמו מקדונלד'ס, דיסקים זה אוכל של אימא ותקליטים זה אוכל של סבתא. אין דבר אחד יותר טוב, וכל אחד קונה מה שמתאים לו. אבל כשמקשיבים לתקליט זה סוג של זמן איכות. אי אפשר לקחת איתך את הפטפון, אפשר רק לשבת ולהאזין. זה משהו שאתה עושה בשביל עצמך".
גם הקסטה עומדת לעשות קאמבק?
"לא מאמין בזה".
חגיגת ה־30 תגיע לשיאה בקיץ, באירוע גדול שיכלול הופעות ומפגש של עובדי החנות לדורותיה. "אין אצלנו עובדים מזדמנים", מסכם סולימני, "תמיד קיבלתי עובדים כבני אדם ולא רק כמוכרים, הרי אנחנו חיים בחנות יותר מאשר בבית, אז חשוב שתהיה אווירה חיובית. כולם נשארו לתקופה ארוכה, חלקם אפילו ל־15 או 18 שנה. ממש השבוע הגיעה לבקר כאן אישה שעבדה בחנות לפני 28 שנים, והיום היא סבתא".