רחוק מהלב
אומרים שבית הוא איפה שהלב שלך נמצא, אבל לפעמים זה לא המקום הנכון, גם כשמדובר בדירה שכורה בתל אביב. דבר העורך
חגים הם תקופה נהדרת לשבת עם המשפחה ולהיזכר למה בעצם אנחנו כאן. יש את הבדיחה הידועה הזו, שאומרת שכל חג יהודי מסתכם ב"ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, עכשיו בואו נאכל". האמת, יש בזה משהו. איכשהו, בדרך-לא-דרך העם היהודי מצליח לשרוד מכה אחר מכה, ואחרי אלפי שנים של ניסיונות להתחמק ממהלומה כזו או אחרת, הצליח לפני קצת פחות מ-70 שנים להגיע אל פיסת האדמה הזו שאליה כל כך ערג, והקים בה את ביתו.
והנה אנחנו כאן, בבית, אבל משהו כבר לא כל-כך מסתדר. התלונות על יוקר המחיה, על חוסר היכולת לגמור את החודש ועל הרגשת חוסר-האונים המרחפת באוויר לא מפסיקות להגיע מכל עבר, ודיירי הבית כבר מזמן פוזלים אל עבר הדשא של שכנינו מברלין וערים נוספות, ושואלים את עצמם – למה לנו לא מגיע?
והאמת, לא ממש ברור למה לנו לא מגיע, ותחושת הבית שמחזיקה כאן את כולנו מתחילה אט-אט לאבד מהשפעתה. כמו שיודע כל סטודנט בתל-אביב, כאשר שכר-הדירה והחשבונות מתחילים להאמיר, אולי הגיע הזמן לעזוב ולחפש מקום אחר, זול יותר. אז נכון, בדירה הישנה בטוח יותר, כבר מכירים את השכנים, ואחרי כל ההשקעה בשיפוץ והצביעה של הקירות קצת קשה לקום וללכת – אבל הרבה יותר קשה לצאת מהמינוס בבנק ולהרגיש שאין אפשרות להתקדם.
להגיד שאני שמח שהמחשבה לקום ולעזוב מתחילה להתבסס אצלי בראש? לא, ממש לא. להגיד שהשכנים עושים לי את זה? גם לא בטוח. הם מרגישים יותר כמו השכנים שאפשר לבקש מהם כוס חלב כשבדיוק נגמר לך, אבל לעבור לגור איתם? עדיין מרגיש לי קצת מוזר. וכן, נשבר לי הלב מחדש בכל פעם שהנושא עולה, ולמרות שנתתי שלוש שנים מחיי לאדמה הזו, יכול להיות שבתקופה הנוכחית יהיה הכי נכון מבחינתנו להיפרד לתקופה. נלך איש-איש לדרכו, ובתקווה כל אחד מאיתנו יתבגר ויתפכח במקומו הוא, ומי ייתן – עוד נחזור הביתה. כי הבית הוא היכן שהלב שלך נמצא, ואין מקום כמו הבית.