רק להמשיך לנשום
חשבתי שאני ארלי אדפטר, אבל התקף החרדה שלי נתן את הופעת הבכורה רק לקראת גיל 30, והלוואי שהיה לי מושג מה זה אומר
ראיתי רק שחור. צפצוף לא נעים נשמע באוזניים אפילו שהיה ברור לי שהוא מגיע מהראש. הנשימה שלי התחילה להיעתק והפכה בלתי סדירה. הידיים, שאיתן נשענתי על קיר המסדרון בדירה, רעדו והזיעו, או לפחות ככה זה הרגיש. כעבור כמה דקות, כשהכל (מלבד קשיי הנשימה) הפסיק בהדרגה, שטפתי פנים ומרחתי קרם לחות – המוח שלי משחק בי, אבל זו לא סיבה לאבד צלם אנוש. הלכתי למיטה וביקשתי מחברה שלי שתחבק אותי.
לא פניתי לאבחון רפואי כי לא מפסיקים שנים של הדחקה והזנחה בגלל תקרית אחת – בטח לא במצב שבו שום עצם לא נשברה, אף איבר לא שינה את צבעו ואין בליטות חשודות. אבל אם איזשהו רופא אחראי עבר בוויקיפדיה על הערך ״התקפי החרדה״ ולא טרח לתקן, כנראה חוויתי את הראשון שלי, בגיל 28, דווקא בתקופה שהיא – כפי שאני רואה זאת – הטובה בחיי מבחינת זוגיות, קריירה, מעגלים חברתיים ושביעות רצון מעצמי.
אותן כמה דקות, שהיו שלוש, חמש או עשר, אפילו שזה לא באמת משנה כי גם 30 שניות מהתחושה הזו הן יותר מדי, השליכו על כל השבוע שלאחר מכן. אפליקציית מדידת הצעדים שהתקנתי לפני כמה חודשים הראתה צניחה מדאיגה מממוצע של 8,000 צעדים ביום אל פחות מ־3,000. זה כשלעצמו הכניס אותי כמובן למעין התקף חרדה, אמנם מהסוג שפחות מרגישים וסתם משתמשים בו כביטוי נוח להרגשה של חוסר נוחות. אבל עובדתית – לא צעדתי יותר מעשר דקות רצוף, נמנעתי מליזום וסירבתי להצעות של כל בילוי שאינו בבית, ובאופן כללי התנהגתי כאילו התפרקה עליי סוכת אבלים.
חשבתי שאני ארלי אדפטר, אבל התקף החרדה שלי נתן את הופעת הבכורה רק לקראת גיל 30, והלוואי שהיה לי מושג מה זה אומר (כנראה כלום). כשסיפרתי לקולגות ולחברים והתחלתי לתאר את התחושה, כולם סימנו לי להפסיק באמצע – החוויה הזו מוכרת להם, הם כבר היו שם ולמדו לחיות עם זה. הסביבה שלי היא לא מדגם מייצג, אבל הקיום שלהם שזור בהוויה היומיומית שלי, וכששמעתי, לפחות פעם בשבוע, עדויות על התקפים, הפגנתי אמפתיה גם בלי שהיה לי מושג במה מדובר.
התקף החרדה והפחד שהוא יחזור משתלבים יחד לקוקטייל של חשש תמידי. בערב אחד כל הפחדים שלי, ואין הרבה כאלה, הפכו מרציונליים לאמורפיים. הידיעה שתמיד יהיה לנו ממה לפחד היא לא נתון אופטימלי לחיות איתו, בטח כשהפחד הגדול ביותר הוא החרדה עצמה. ככה, באיחור מסוים, גיליתי עוד נדבך בחרא של החיים המודרניים.