תחסכו את זה מהילדים

זה קרה כמה דקות אחרי שהכל נגמר והשחקנים כבר ירדו מהדשא. השקט מצמרר, אלפי אנשים עומדים במקום שבו הם מתכנסים מדי שבוע כדי להרעיש, ולא מוציאים מילה. שתיקה רועמת בסביבה צפופה, מחזה שמוכר רק מהלוויות. אפילו אוהדי היריבה, שבכל מקום אחר היו מביעים שמחה לאיד, נותרו לעמוד בשקט והאזינו לדממה. ככה זה בהפועל רעננה, קבוצה של 200 אוהדים רגועים ביום טוב.

מסע האשכבה של הפועל תל אביב יצא לדרך כבר בדצמבר, כשהקבוצה נכנסה להליך פירוק חברות. עם הפחתת תשע נקודות ועזיבה המונית של שחקנים, מעטים האמינו כי ניתן להישאר בליגה. הבעלים החדשים, האחים ניסנוב, דווקא האמינו, אבל כמו רבים וגרועים לפניהם, ניהלו את הקבוצה בצורה כושלת. התוצאה הייתה כמעט בלתי נמנעת.

באופן אישי, העונה והירידה האלה הגיעו בזמן הכי לא נכון. בקיץ שעבר החלטתי להתנתק, לא להגיע יותר למשחקים. תרמו לכך סיבות אישיות – מקצועיות ומשפחתיות – וגם תחושת מיצוי. בשנים האחרונות נהייתי אדיש – לניצחונות, להפסדים, להתנהלות המושכים בחוטים ולמעורבות המופרזת וההרסנית של אוהדים ומקורבים. רק שהפירוק והירידה המתקרבת לליגה השנייה משכו אותי חזרה למגרשים. תחושת מחויבות להיות שם משולבת ב-FOMO, הפחד שאפספס את הסצנה האפוקליפטית ואת התיעוד האישי לרגעים האחרונים של שקיעת האימפריה. ראיתי עם הפועל תל אביב הכל, באמת הכל, אבל ירידה עוד לא ראיתי – בראשונה הייתי בן 8 ועקבתי רק דרך "שירים ושערים" – ולא להיות שם כשזה קורה שקול לאסטרונום שיישאר בבית בלילה של גשם מטאורים.

בשבועות האחרונים הבנתי שגם האדישות שלי איננה אותנטית ועמוקה כפי שחשבתי. כשהתחלתי להרגיש רע בזמן משחק תחתית מול הפועל כפר סבא, הבנתי שגם עבור הבריאות שלי החוויה הזו הפכה למזיקה מדי. אודה ואתוודה, יותר משמדאיג אותי מצב המועדון כיום, אני מודאג מכך שארגיש צורך פנימי לצעוד איתו גם במסע המתיש במגרשי הליגה הלאומית. אין לי כוח לזה, ואם העונה הבאה הייתה שנה שקטה בליגת העל בטוח לא הייתי שם.

את בני היחיד, בן שלוש וחצי, טרם לקחתי למשחק, ומאז שנולד גם העניין שלי בהפועל ירד משמעותית. הילד לא ממלמל שירי אוהדים, מעדיף לצפות בסמי הכבאי מאשר באביחי ידין, וכל הידע שלו מסתכם בכך שאדום זה הפועל. אני לא מתכוון לכפות עליו אהדת ספורט בכלל וכדורגל בפרט, אלא לתת לו להחליט בעצמו אם זה מעניין אותו. אם לא, בסדר גמור. אם כן, אסביר לו שזה הולך להיות כואב ומייסר, כי זה לא שאני באמת מותיר לו חופש בחירה בקבוצה אחרת.

יש אנשים שמביאים לעולם ילדים כדי לגדל את הדור הבא של האוהדים. יכול להיות שאני הבאתי את שלי כדי שיגמול אותי מזה.

*הכותב הוא עיתונאי "ספורט הארץ" ואדום מיוסר