galshmu
התחפושת שהרגה אותיעודד ברנח הלך לחפש תחפושת ברגע האחרון בתל אביב ונזכר כמה זה כואב
כמו בכל שנה קלטנו שפורים קרוב ואנחנו לא מוכנים. החלטנו להיות בוגרים ולצאת לסיבוב בנחלת בנימין. המטרה: למצוא תחפושת. כל האמצעים: כשרים. חיכיתי לה בכיכר מירי אלוני, מתבונן בהמבורגרייה ונזכר: לפניה היה כאן בורגר קינג או ראנץ', ולפני שניהם עמד כאן הסטודיו של סבא שלי שהיה יצרן ארנקים. הארנק שלי ריק וניסיון המשיכה הפתטי לא מדגדג לכספומט. עיוורים לעובדה שאותה הסחורה בדיוק נמכרת בכולם, המונים נודדים מדוכן לדוכן. המדרחוב מתענג על הרלוונטיות המחודשת הפתאומית שזכה לה. בחיפושינו אחר חנות תפירה לתפרניות, בחרנו כמובן באיומה מכולן. ווליום וצפיפות פליליים גורמים לי להרגיש בברלין – בדיוק באמצע הדרך בין ברגהיין לפריימארק. מיד ברור שכל ניסיון להתמקח נידון מראש לכישלון. אני שומע את בעל הבית מדבר עם אשתו הסחוטה בפרסית ומנסה לגגל בסתר איך אומרים "בוא לקראתי" בשפת המן.
ההמון סוחף אותנו פנימה ובדרך אני מפיל קופסה מלאה בפאטצ'ים בצבעי ג'מייקה, מתחמק מפגיעת חזייה עטורת ניטים ודורך על מסיכה מחרידה של הנשיא דונלד. במעמקי החנות היא מגלה אוצר: כד תקופתי ובו נוצות טווס מרוטות, ומנסה לחשב כמה יעלה להתהדר בהן. אני משתעמם מספיק כדי לדמיין שאני ארמאני תוך מישוש יסודי של כל הבדים בחנות. אני כנראה משדר סמכות כי עד מהרה מתחילות השאלות: הסטרייטים ("אני קרואלה, הוא דלמטי") מחפשים פפיון וההומואים ("שׁנות ה־80 ממי") מתעניינים במחיר של בגדי גוף. אני מכווין את התנועה ומתמחר באדיבות עד שהזבנית מבקשת ממני בחיוך תקיף לשלם וללכת. האשראי עובר בהצלחה – שתי חתיכות של גומי שחור נרכשו ב־50 ש"ח. הטווסה המתלבטת והאוזניות שלי נותרו ליד הקופה. אני ממהר הביתה כדי לחבר את הגומי לעצמו בעזרת אקדח דבק חם, מתבונן מקרוב בכוויה ושוב נשבע לעצמי לא לחכות לרגע האחרון בשנה הבאה.