בתור סינפילית מקצוענית, אני יכולה להעיד שמוזיאונים לקולנוע הם לרוב החלק הכי מאכזב בביקורים בארצות חו"ל. קולנוע מוגדר על ידי תנועה – זה חלק משמו (בכל השפות שאני מכירה) – ואילו תערוכות הן סטאטיות בהגדרתן. בשנה שעברה ביקרתי בתערוכה "Long Takes. One Shots. No Cuts" במוזיאון הקולנוע של פרנקפורט, שהוקדשה לשוטים ארוכים והורכבה כולה מקטעי סרטים מרהיבים משנות העשרים בגרמניה ועד ההווה. היו שם גם כמה סרטונים שחשפו איך צולמו אותם שוטים ארוכים. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שתערוכה בנושא קולנוע הצליחה לגעת במהות של האמנות השישית.

התערוכה "ווס אנדרסון: הארכיונים" מוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב בלונדון (היא תהיה שם עד יולי 2026), וזה המקום הנכון עבורה. כל מעריציו של הקולנוען הייחודי הזה, וגם אלה שכבר מזמן נמאס להם ממנו, יודעים שהקולנוע שלו הוא קודם כל עיצוב. זה מתבטא לא רק בתפאורות המדוקדקות, אלא גם בקומפוזיציות הסימטריות, בזוויות הצילום, בתנועה של האנשים ושל המצלמה, ובתסריטים.

התערוכה, שכוללת יותר מ-700 פריטים שנוצרו ונצברו במהלך 30 שנה, חוגגת את היצירתיות ואת האובססיה לפרטים של אנדרסון. היא מאורגנת באופן כרונולוגי, מסרטו הראשון "פשיעות קטנות" ("Bottle Rocket") מ-1996 ועד "העוקץ הפיניקי" מ-2025. בהיותה תערוכה מהסוג הקלאסי, היא מאפשרת לכל מבקר להתרכז במה שמה שמעניין אותו, ולרפרף על השאר. היא לא גילתה לי שום דבר מהותי על נפתולי מוחו של אנדרסון, אבל נהניתי לטייל בעולמו.

אהבתי במיוחד את התצלומים היפהפיים בשחור לבן שצילמה הצלמת האמריקאית הידועה לורה ווילסון, אמם של השחקנים אוון ולוק, על הסט של "פשיעות קטנות". זה היה הסרט הראשון גם של האחים. לורה ליוותה אותם גם לפסטיבל סנדאנס שנערך בחורף, ובאחת התמונות ווס ואוון כותבים את שם הסרט בשלג. בני ה-27 עוטים תספורות קצרות ונראים רעננים ושאפתנים. בשנים הבאות שניהם ייצמחו את שיערם, וימשיכו לשתף פעולה בעוד שבעה סרטים.

המוצגים הכי בולטים בתערוכה הם הבובות הנפלאות של כל הדמויות בסרטי האנימציה "מר שועל המהולל" ו"אי הכלבים", כולל מגוון פרצופים עם הבעות שונות של מייג'ור דומו. נמצאים שם גם התלבושות הצבעוניות מהסרטים השונים, ומודל ברוחב שלושה מטר של המלון הוורוד מהפוסטר של "מלון גרנד בודפשט". ביניהם אפשר להתעמק במודל המפורט של הרכבת הצבעונית מ"רכבת לדרג'ילינג", בצוללת מ"עמוק במים", בסטוריבורדים שאנדרסון אייר לסרטיו, איורים, תצלומי פולרויד, חלקי תפאורות, תסריטים עם הערות בכתב יד, ושאר פריטים. יש לציין שהתערוכה הוצגה קודם לכן בסינמטק בפריז, אך עם הגיעה ללונדון נוספו לה עוד 300 מוצגים. נראה שלא תוכלו לחשוב על משהו שלא נמצא שם. כן, גם המפה של בית הספר מ"המרוץ לצמרת של מקס פישר" שצוירה בצבעי מים על ידי אריק צ'ייס אנדרסון, אחיו של הבמאי.

בין הפריטים שמשכו את תשומת ליבי היו ששת ספרי הספרייה הגנובים שהילדה סוזי לוקחת איתה למסע הבריחה ב"ממלכת אור הירח". אנדרסון פנה אל שישה אמנים ומאיירים, שעיצבו כריכות לספרים שהמציא. לצידם מוצג הציור המקורי שציירה רעייתו של אנדרסון, ג'ומן מאלוף, לספר "המסעות של פרנסין". גם הציור המקורי שצויר עבור הפוסטר של הסרט על ידי הצייר הבריטי מייקל גסקל נמצא שם. אנדרסון עבד לא רק עם אמנים מבוססים. התערוכה מגלה לנו שציורי הילדים שמופיעים בסרט צוירו על ידי ילדים שמאליים שעברו אודישנים לפני שנבחרו.

הציור הכי מפורסם בתערוכה (יש לו ערך משלו בוויקיפדיה) הוא "ילד עם תפוח", שצויר על ידי האמן הבריטי מייקל טיילור עבור "מלון גרנד בודפשט". בסרט הוא מופיע על תקן ציור רנסנס רב ערך, שמאדאם ד. הורישה לקונסיירז' בגילומו של רייף פיינס. כשהוא לא מוצג בתערוכה, הפורטרייט תלוי בדירתו של אנדרסון.

הסיבה שבכלל אפשר היה להרים תערוכה כזאת היא שאנדרסון אסף ושמר הכל, ונדמה שזה מעיד עליו יותר מכל. בהוליווד של פעם, מרגע שעריכת הסרט הושלמה, לא נתנו כבוד לתהליך היצירה, וגם פריטים שהפכו לאייקוניים, כמו הנעליים האדומות של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ", נמכרו, נמסרו, או הושלכו לפח. לאנדרסון, כך נראה, היתה הכרת ערך עצמית מגיל צעיר. בתום זמנה במוזיאון העיצוב, התערוכה תהפוך ל"קרקס נודד", כדבריו, ותצא לסיבוב עולמי.
כל הפרטים על התערוכה באתר המוזיאון

• המסך
• ווס אנדרסון
• תערוכה
• קולנוע