למה חיסלתי את הקריירה שלי באמנות לטובת חיי הלילה

מרסל דושאן פרש מאמנות כדי להיות שחקן שחמט. האמן יוחאי מטוס שובר את הכלים גם כן, ומסביר למה הוא סוגר את הבאסטה

צילום + מוזה: גוני ריסקין. עריכת דימוי + מוזה: סה שה
צילום + מוזה: גוני ריסקין. עריכת דימוי + מוזה: סה שה
25 באפריל 2018

הייתי ער כל הלילה מול עבודת אמנות, מתחת לתאורה של הווידיאו שמהבהבת כמו הלב שלי, דולקת לפרקים כמו הראש שלי. הגוף זז בלי לעצור. הרגליים שלי מרימות אותי, דוחפות את הרצפה, האגן מגיב למשהו, הזרועות מחזיקות את האוויר והעשן, הדם שלי זורם בוורידים ואני מאושרת. אני מרגיש שאני בקצב אחיד עם עוד הרבה גופים סביבי. אין כבידה ואין מחשבה בראש. הכימיה של כל מה ששאבנו לתוכנו מתפוצצת! כולנו מתפוצצות! העולם שוקל אפס. האבסורד המחמיר של החיים פה הוא הדלק ששורף את הרצון לעשות משהו, להיות איפשהו, כל מקום שהוא לא כאן. הגענו.

בין שכבות הפוסטרים למסיבות המתחדשות כמו פיד בעוטף אלנבי אפשר למצוא את הפוסטרים של קוק שוק; באותיות קידוש ורוד זוהר על רקע שחור אגרסיבי ועימוד בניחוח פשקווילי, עיצוב שמזכיר את האווירה במסיבות: טכנו חרבות, אסקפיזם קשה (אצלנו הכל כלול) וקהל הומואי נאמן ומתרחב. זו המסיבה שאני הולך אליה, והיא גם המסיבה שייסדתי עם בן זוגי לעשייה, חיים ויטלי כהן.

מה שאולי לא תדעו בלי להכיר מקרוב, זה שעבורי זהו הגלגול החדש בקריירה שהתחילה בשנות ה־2000 המוקדמות בתל אביב, ברחוב, שם פעלתי כיוצר עצמאי בז'אנר שנהוג לכנות היום סטריט ארט. כשהתחלתי להציג בגלריות הייתי אומר לעצמי: "ברחוב עבודת האמנות שלי תישאר מוצגת כל עוד המרחב הציבורי יקבל אותה ויכבד אותה. היא לא תלויה באיזו חוקיות או היררכיה או דרך המוסדות והמנגנון המסחרי". אחרי תערוכות, כשהייתי אורז חזרה את העבודות (ישר אל הבוידעם), הרגשתי תמיד איך הידע שחשוב לי להעביר נחסם ולא ממשיך הלאה.

ואז יום אחד הגיע האינטרנט במלוא תפארתו. קניתי דומיין אחרי שהמליצו לי לעשות את זה, עמלתי ימים ולילות, העליתי את האתר לאוויר והופ – פתאום עשרות בלוגרי אמנות התחילו לפרסם ולקדם את העבודות שלי. משנה לשנה הבנתי שהמושג גלריה הופך להיות בעייתי יותר ורלוונטי פחות; ומהר מאוד, בעקבות החשיפה ברשת הכלל עולמית, התחלתי להציג מחוץ לגבולות מדינת ישראל. הייתי בכל מקום, הצגתי והתמנגלתי עם האנשים הכי וואו והכל היה ממש מוש, אבל אז התחלתי להרגיש על בשרי את העובדה שככל שאנחנו מתקדמים מקצועית, אנחנו מתקרבים יותר אל המלתעות המצחינות של הקפיטליזם. פתאום המונח "קריירה" שהנחה אותי במשך שנים נראה לי מגוחך, בעיקר ביחס למה שהוא גוזל לי מהזמן ומהנפש, ואחרי כמה שנים טובות של עבודה אינטנסיבית החלטתי לעצור הכל. אני סוגר את הבאסטה ועושה מכירת חיסול של יותר מ־100 מהעבודות שעשיתי בשנים האחרונות של הקריירה שלי.

אמן (או לרוב אמנית) ששובר את הכלים זה לא מהלך שהמצאתי. בשנות ה־20 של המאה הקודמת הכריז מרסל דושאן על נטישת עשייתו האמנותית לטובת שחמט. בניו יורק של סוף שנות ה־60 יצרה לי לוזאנו את עבודת הפרפורמנס "General Strike Piece" שבה הצהירה שהיא שובתת מפעילות אמנותית ומתנזרת מהתמנגלות בפתיחות החשובות של העיר, כדי לפרוץ את מונופול מוסדות הידע והכוח על היצירה ולהכריז על מהפכה. במילניום הנוכחי גם האמן מאוריציו קטלן, ברגע ציני, הכריז על פרישה מקריירה אמנותית – שנחשפה כלא בלתי הפיכה וכוללת רטרוספקטיבה מפוארת בגוגנהיים. שבירת הכלים הזאת הייתה החלטה מפחידה ובכל פעם שרק עלתה המחשבה במוחי נתקפתי חרדות. למזלי נולדתי זכר פריבילג בן פריבילג ארץ ישראלי וגדלתי עם ביטחון אישיותי שנתן לי כלים להתמודד עם המערכת ועם פחדים ואפשר לי להגיד "זין על קריירה", לזעזע את כל מה שבניתי ולהתחיל הכל מחדש. אבל זו הייתה גם הזדמנות מצוינת לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי ולא ממש יכולתי. התחלתי לגדל מלא צמחים במרפסת שבארמון הקטן שלי בדרום תל אביב, ובזמני הפנוי אני מורה לאמנות וליצירה בצהרון מקומי ומהמם, ובעיקר – התחלתי לעשות מסיבות כי אני חייב לרקוד עם הווייב הנכון סביבי, וכי חיי הלילה מאפשרים את כל מה שעולם האמנות לא מאפשר – חופש יצירה ומרחב נקי מהמלתעות של הקפיטליזם.

יוחאי מטוס – מכירת חיסול, תערוכה וירטואלית באינסטגרם, עד 26.5

טקסט + מוזה אלישבע גברא