עשר שנים לבלוק: ריאיון עם ירון טראקס, שומר הסף של הווייב

חיי הלילה התל אביביים הם מהמקומות האחרונים שבהם ניתן לגלות אריכות ימים ויציבות. כענף שבנוי בעיקר על טרנדים ואופנות, חיי המדף של ברים ומועדונים בעיר נוטים להיות קצרים. לא רבים הם המקומות שמצליחים להפוך למוסדות עוד בשנותיהם הראשונות, ומעטים מכך המועדונים שמצליחים לגלות אורך רוח והסתגלות לשינויים. לומר שהמקרה של הבלוק הוא ייחודי יהיה אנדרסטייטמנט. לפני עשור בדיוק, ביולי 2008 , הוא נפתח במטרה לשמש מקום שמעניק חוויה קלאבית על בסיס מערכת סאונד שלא נשמעה כמו שום דבר אחר שהיה קיים בסצנה. המקום נתן במה לז'אנרים שלא היו באותה עת בתפריט הראשי של מועדוני העיר, בהם דיסקו וסולפול האוס. במשך השנים הבלוק מיצב את עצמו כמועדון המוביל בארץ, לא מעט בזכות הדמות הראשית שרוחו שורה על המקום – ירון טראקס.

עוד כתבות מעניינות:
חם פה או שזאת תקופת הייחום בתל אביב?
למה המצב בעוטף עזה אינו נושא לשיחה בת"א?
20 שנה לאירוע ששינה את סצנת הטראנס בארץ

כדי.ג'יי ומוזיקאי קלאסי בהכשרתו, החלום של טראקס (48) היה לפתוח מועדון שבו יוכל גם להיות הרזידנט שלו וגם להתוות בו את החזון המוזיקלי והאמנותי שלו. הבסיס לאותו חלום היה המועדון האגדי פרדייז גראז', שפעל בניו יורק בשנים 1976 ־ 1987 ושימש כמעבדת הניסויים המוזיקלית של תקליטן הבית לארי לוואן. הגראז', עם מועדון ניו יורקי אחר מאותה תקופה – הלופט, סיפקו גם את ההשראה למערכת הסאונד הראשונית של הבלוק, שתוכננה לפרטי פרטים, בדיוק כמו המיקסר האנלוגי שירון תכנן ובנה בעצמו לעמדת המועדון. מיקסר נוסף נמצא בתכנון של טראקס זה תשע שנים, וכשהאחרון בוחן אותו או מתייעץ לגביו עם תקליטנים זרים שמגיעים לנגן בבלוק, פניו קורנות כמו של ילד קטן שגאה בצעצוע הכי יוקרתי שלו. עם זאת, לא רק המוזיקה והסאונד דחפו אותו לפתוח מקום משלו, אלא גם, לטענתו, תרבות הבילוי שרווחה בעשור הקודם בתל אביב. "בתקופה ההיא היית מרגיש שהברמנים והאנשים בכניסה היו מסתכלים עליך מלמעלה, וכל החוויה הזאת של חיי הלילה הייתה מלאה בדאווין והשפלות ושלא קול לחייך", טראקס מתאר את תחושותיו כבליין באותה עת.

"הרעיון של הבלוק היה סאונד שלא נשמע כמוהו, וגם שתהיה אווירה יותר חייכנית ופחות סנובית. אני גם לא רוצה להיות בעל המועדון הסנוב. רציתי לשנות את הגוון המוזיקלי ולהוכיח שיכולה להיות פה סצנה בועטת ומגניבה בלי אגרסיביות. הבלוק הראשון היה סוג של 'אנטי קלאבר' והקהילה הייתה מורכבת למעשה מחנונים שאוהבים סולפול. היה בזה משהו ממש מדליק, וזה הרגיש כמו הסרט 'נקמת היורמים'". הגלגול הראשון של הבלוק, ששכן באזור המוסכים של יד חרוצים, אכן היה האנטיתזה המוחלטת לסצנת הקלאבינג המקומית. ז'אנרים כמו דאנסהול ואפרוביט קיבלו במה מכובדת בתמהיל המוזיקלי של המועדון, ומסיבות סול ופאנק היו דבר שבשגרה. גולת הכותרת הייתה ליין המסיבות " ,"Legends" שכשמו כן הוא, הביא לראשונה לישראל אגדות בהן מודימן, תיאו פאריש וטוני המפריס בצד שמות גדולים אחרים כמו דני קריביט, ג'יילס פיטרסון ומוריס פולטון.  המסיבה הראשונה של מודימן בנובמבר 2008 , אחת הטובות והזכורות בתולדות הבלוק, הייתה גם הפעם האחרונה שבה טראקס שימש די.ג'יי במועדון שלו. נכון לעכשיו, האופציה של חזרה לתקלוט לא אפשרית בלוח הזמנים העמוס שלו כמנהל מועדון במשרה מלאה.

"ברור לי שזה לחלוטין לא ריאלי בחיים שלי עכשיו. אם זה יקרה, זה יקרה ברגע שאפסיק לנהל את הבלוק. בשבילי תקלוט זה קדוש, כמו לשחק ב־ NBA . כשאני אומר קדוש, אני מתכוון להגיד שזה משהו שהוא גדול יותר מאיתנו, שצריך להיות 'של נעליך מעל רגליך' ברגע שאתה מגיע אליו, לתת לו את כל הכבוד ולהקדיש לו את כל היכולת שלך כדי להופיע שם, כמו שעבור מייקל ג'ורדן המגרש הוא קדוש. ככה אני רוצה לבוא לתקלוט, ולכן אני לא יכול להיות עכשיו די.ג'יי. זה בסדר, ככה אני רוצה לבוא לכל דבר שאני עושה בחיים שלי".

איך אתה רואה את הבלוק של 2008 לעומת היום?
"המטרה הבסיסית של המקום נשארה בדיוק אותו הדבר, מיולי 2008 כשפתחנו ועד עכשיו. האמצעים השתנו, הסגנונות השתנו וחלק מהקהל השתנה, אבל בסופו של דבר המטרה זהה והיא ליצור את התנאים הטובים ביותר בשביל לפתח קהילה של קלאברים, סוג של משפחה אלטרנטיבית שנפגשת פעם בשבוע". לשאלה מהי ההגדרה שלו לקהילה טראקס משיב בפשטות – המפגש במועדון. "מדובר אנשים שמגיעים בקביעות, כל שבוע או כמעט כל שבוע, ומרגישים בבית, כמו בסלון שלהם, רק עם סאונד יותר טוב. הם חולים על מוזיקה, ריקוד והאנרגיות האלה, וחווים ביחד רגעים של אושר או של שחרור. זה מה שמחבר ביניהם".

לא במקרה טראקס מדבר על קהילה ומשפחתיות – המועדון מנוהל על ידי גרעין משפחתי וחברי. הצוות שמקיף אותו מכיל בראש ובראשונה את אשתו ואם שלושת ילדיהם, שי פניני, שעוזרת לו בניהול השוטף היומיומי וכן מנהלת את הבר של המועדון. לטראקס יש גם בן מוזיקאי בזכות עצמו, גיא בן ה־ 21 , שסיים לאחרונה את לימודיו במכללת ברקלי למוזיקה היוקרתית שבבוסטון ולעתים נצפה במועדון מבלה עם אביו. שני אנשים נוספים שמהווים חלק מהגרעין הקרוב הם נידאל חבשי, שנמצא עוד מימיו הראשונים של הבלוק ואחראי על האבטחה במועדון, וטל כהן, שמתכנן עם טראקס והדי.ג'יי אביחי פרטוק את אסטרטגיות הבוקינג של המקום. כהן, שמשמש כאחד התקליטנים הרזידנטים של הבלוק, זוכה לשבחים רבים מטראקס שמגדיר אותו כגאון.

שוטרים סמויים ברחבה

בעשור שחלף מאז פתיחתו הבלוק משמש בית לבליינים רבים שנשארו נאמנים וממשיכים להגיע אליו, ללא קשר לטלטלות שהמועדון ספג במהלך השנים. הטלטלה המובהקת ביותר הייתה שינוי המיקום – עיריית תל אביב־יפו אילצה את הבלוק לעבור לתחנה המרכזית בעקבות תוכנןת לסלילת כביש שהיה אמור לעבור במיקום הקודם. מי שהולך היום ברחוב דוד חכמי יודע שלא נסלל שם אף כביש. דוגמה בולטת נוספת היא הסגירה הזמנית של המועדון ב־ 2013 לאחר שנמצאו סמים במקום. על אף בקשת המשטרה לסגור את המועדון לצמיתות ובעקבות מאבק קצר שעורר גלים ברשתות החברתיות, בית המשפט אישר את פתיחתו מחדש של הבלוק.

מאז המקום הצליח להימנע מפשיטות יח"צ מתוזמנות של משטרת תל אביב, דומות לאלה שהתחוללו במועדונים הברקפסט ובית מעריב בשנה האחרונה. "אני לא יודע מה קורה שם. אני יודע שאנחנו מתפקדים ברמה מאוד גבוהה מאז הסגירה ב־ 2013 ", מתייחס טראקס לפשיטות במועדונים ההם, "למדנו לקח, ולמרות שהרגשנו צודקים והיינו צודקים, בכל זאת הפנמנו דברים מהסיפור הזה. אנחנו לא יכולים להרשות בשום צורה שהמקום יהפוך לבית זונות. תמיד היינו מרחיקים סוחרי סמים מהמקום, אבל אחר כך זה נהיה מובנה שלא עושים פה קוק על הבר ומי שיעשה יסתבך. מן הסתם אנחנו לא יכולים לעקוב אחרי כל מה שאנשים עושים בשירותים, וברור שסמים הם חלק מחיי הלילה וחלק מהחיים של הרבה אנשים פה. אני לא בא לשפוט, אבל זה לא יכול להיות בשום אופן בפרהסיה. המשטרה יודעת שאנחנו מאוד רציניים בעבודה. אנחנו לא מעגלים פינות ובסך הכל המקום הזה מאוד בטוח ויש לו חוט שדרה". לדברי טראקס המשטרה מעריכה את ההתנהלות של הבלוק, אך הוא יודע שהיא ממשיכה לעקוב מקרוב אחרי המתרחש. "אין לילה שאין סמויים במועדון, שיהיה ברור. לפי מה שאני מבין, רובם גם נהנים לבלות בבלוק".

דבר נוסף שהעלה את קרנו של הבלוק בעיני המשטרה, ולא רק אצלה, הוא הטיפול בשנים האחרונות בתופעת ההטרדות המיניות בחיי הלילה. בכל מסיבה נתונה של הבלוק הבליינים יקבלו הדרכה בכניסה למועדון על כללי ההתנהגות במקום, שכוללים איסור שימוש בטלפונים ניידים ברחבה הראשית ועישון, ועל הנושא של מרחב אישי בין הבליינים עצמם. הדרכה זו כבר קיבלה את השם "הנאום", וטראקס מקבל את הכינוי בהבנה ובחיוך. עם זאת הוא סבור שאותו נאום, עם אמנת "לילה טוב", חולל שינוי תודעתי בכל הקשור להטרדות מיניות בחיי הלילה.

"אני בטוח שהטיפול של הבלוק שיפר את המודעות לנושא באופן משמעותי. לפני זה כמעט לא היו מתלוננים, ואחרי שהתחלנו לעודד את זה התחילו להגיע הרבה תלונות, והן נגמרות בכך שבן אדם מורחק מהמועדון או שמגישים נגדו תלונה", טראקס מסביר. "ברור שיש מקרים, וכמה שהמסיבה יותר גדולה אז יש יותר סיכוי שיקרו מקרים, אבל ממה שאני שומע מנשים, הבלוק הוא המקום היחיד שהן יכולות לבוא אליו לבד. אני מאמין שהקמפיין של 'לילה טוב' מאוד השפיע על הסצנה. זה לא מעלים את התופעה, אבל זה משנה את התודעה, כמו # MeToo . זה הבדל גדול".

כשטראקס מדבר על תרומתו של הבלוק למאבק בהטרדות מיניות, צלו של אחד משותפי המקום – אלון קסטיאל, שהורשע בניסיון אונס ובמעשה מגונה והורחק עוד לפני כן מהמועדון – עדיין נוכח. "אנחנו מנסים למצוא דרכים להוציא אותו מהשותפות", אומר טראקס. "הוא לא מוכן לצאת בחינם, ולנו כרגע אין כסף לקנות את הנתח שלו ואנחנו מחפשים מישהו שיקנה אותו. אי אפשר להכריח אותו לתת את האחוזים שלו".

איך זה מסתדר עם הנאום בכניסה?
"אני לא רואה שום סתירה. הצהרנו והסברנו מה בדיוק עשינו במקרה של קסטיאל. אנחנו לא אחראים לכל בן אדם שקנה שני אחוזים בבלוק. לפני שהוא נהיה שותף שלנו לא ידענו מה הוא יכול לעשות וגם אחרי זה לא, עד שהדבר התפרסם. אני גאה שעמדנו בניסיון לא פשוט. יכולנו להתקפל בקלות מולו ועשינו את מה שצריך היה לעשות. אבל אף פעם אי אפשר לדעת, יכול להיות שהחבר הכי טוב שלנו הוא אנס ואנחנו לא יודעים".

לצד הניסיון להשתחרר מצל קסטיאל וסוגיית ההטרדות המיניות, "הנאום" מהווה לדברי טראקס חלק אינטגרלי מתפיסת המציאות של הבלוק, שמנסה לשנות את השיח האגרסיבי שקיים בהיבטים רבים בתרבות המועדונים הישראלית. "הדבר שאני הכי שונא בחיי הלילה זה כשאנשים עוברים לידך בלי לשים לב ודוחפים אותך בכתף, ואפילו לא מבקשים סליחה או מתייחסים אליך. אין דבר שיותר מוריד לי בחיי הלילה מזה. הייתי רוצה שאנשים יהיו כמה שפחות אגרסיביים ושיהיו רכים יותר זה כלפי זה".

עוד רכיב בתפיסת המציאות של המועדון הוא האיסור על שימוש בטלפונים ניידים ברחבה הראשית, דבר שלבליינים רבים היה קשה בהתחלה להסתדר איתו. האיסור הביא ליצירת הסלוגן "Respect the Vibe". "אני מאמין במשהו יחסית אבסולוטי – כדי שחוק יהיה חוק, הוא צריך להיות חוק. ברגע שאתה מעגל פינה אחת, מיד תתעגל עוד פינה ואז עוד פינה", טראקס מסביר את יחסו לאיסור. "אם היינו ברלין יכול להיות שלא היה צורך בזה, אבל אנחנו לא שם. לעומת זאת כאן, מה שהיה קורה ברחבות זה סדום ועמורה. כשהדי.ג'יי היה עולה, היית רואה מאות טלפונים עם פלאשים בפנים שלו וזה הוריד את הווייב. את רוצה לשזם או לבדוק מה השעה? לכי שני מטרים הצדה מחוץ לרחבה. כשהמסר לא תקיף, חושבים שזה בגדר המלצה".

על פניו של טראקס ניכר שהנושא קרוב מאוד ללבו. הנוכחות הסלולרית ברחבה, נדמה, היא פגיעה אישית בו. "אתה חושב שאני נהנה להתעסק עם זה? כדי שלא תהיה לי הרבה עבודה אני מפחיד את הבליינים, כי אם אני לא מפחיד אותם הם צוחקים עליי ומדליקים את הפלאפונים שוב. אנחנו מסבירים את זה בצורה מאוד ברורה בכניסה – תכבדו את המקום או שהמקום לא יכבד אתכם".

היחס לשימוש בפלאפונים ברחבה לא נראה לך אבסולוטי מדי?
"זה נראה לי נהדר. בלי האבסולוטיות הזאת לא היינו מגיעים לתוצאה הזאת, בזה אין שום ספק. אחרי שאתה מתרגל למרחב המוגן והסטרילי הזה, קשה יותר לבלות ברחבות שמאפשרות את זה".

אתה חושב שזה התפקיד של בעל מועדון לשמש מחנך?
"לא הייתי משתמש במילה מחנך דווקא, אבל אם בעל המועדון מאמין שיש משהו מסוים שצריך להשתנות כדי לשפר את החוויה של הריקוד והמוזיקה, אז כן, מחובתו לפעול ולעשות את הדבר הזה, אפילו אם בהתחלה זה נוגד את דעת הקהל".

מדען משוגע וגרוע בביזנס

לא במקרה טראקס מזכיר את נושא דעת הקהל. רבים מהשינויים שהתחוללו בבלוק היו לא צפויים והפתיעו את הבליינים, בעיקר המעבר ההדרגתי ממוזיקת הסולפול המעודנת לטכנו הקשוח יותר ובהמשך לז'אנר המינימל הרומני, מהלך שהתקבל בהרמת גבה ואף בביקורת אצל לא מעט בליינים ותקליטנים. "אני אשאל אותך שאלה. תחשוב על כל המהלכים הגדולים של הבלוק. איזה מהם היה צפוי ואיזה מהם התקבל בהפתעה? לפתוח מועדון שמבוסס על מערכת סאונד היה רעיון הזוי לחלוטין בתל אביב של 2008 , לקדם דווקא סולפול האוס ודיסקו עוד יותר, לעבור לתחנה המרכזית בכלל, להחליט לאכוף באמת את חוק העישון בחלל הראשי, לאסור על שימוש בטלפונים ברחבות, להילחם במשטרה בפומבי בפרשת הסגירה של 2013 , לדבר על הטרדות מיניות בכניסה למועדון ובכלל עצם הרעיון המוזר שיש חוקים במועדון. כמעט כל מהלך שלנו נתקל בחשדנות בהתחלה".

הגישה האבסולוטית של טראקס תרמה לבניית הדימוי שלו כמי שמתקשה להאציל סמכות בעבודה. "אני לא חושב שאני קונטרול פריק אלא פריק של שלמות. נורא חשוב לי שדברים ייעשו בדרגה מאוד גבוהה בכל התחומים. קשה לי מאוד להאציל סמכות למישהו שעושה עבודה פחות טובה ממה שאני הייתי יכול לעשות". לשאלה איך הוא תופס את הדימוי שלו עצמו, טראקס עונה: "גאון סאונד תימהוני פרפקציוניסט ואובססיבי, כמו מדען משוגע בקטע של סאונד, ודי גרוע בקטע של ביזנס".

המודעות העצמית שלו גם נוגעת להחלטות עסקיות שהיו יכולות להיטיב עם המצב הכלכלי של הבלוק, אך הוא מאמין בדרכו. אחד הדברים הללו הוא כוכב העל סולומון, שהחליק לטראקס בין הידיים והלך בסוף למפיק ואיש חיי הלילה רונן מיילי. "כל דבר שאני רואה כחרטה אני רואה גם כדבר שנועד להיות. לדוגמה, היינו אמורים לעשות את המסיבה הראשונה של סולומון בחוץ והכל היה סגור. כמה ימים לפני שחתמנו את החוזה עם המקום, קרה הסיפור עם מושית פישר (שנפגעה מהרעלת סמים בבלוק ב־ 2016 – א"ב). אחרי מה שקרה הבעלים של המקום ביטל את האירוע והיינו צריכים למצוא מקום אחר ולא הצלחנו למצוא. אם אנחנו חושבים ברמה הכלכלית, זה מהדברים שעוברים לי בראש כמשהו שהיה לנו בידיים ואיכשהו נתנו לזה ללכת. זה היה פספוס עצום והיינו יכולים להיות במצב כלכלי אחר לגמרי. אבל אני מאוד מעריך ומפרגן לרונן מיילי שנלחם וניצח ומצליח עם ההפקה הזו".

אדם אחר שטראקס מפרגן לו, אף שהיחסים ביניהם ידעו עליות וירידות, הוא יותם אבני. לשניים היכרות של 15 שנה, ואבני אף עזר בבוקינג בימי הבלוק הראשון. מאז הימים האלה אבני טיפח קריירה מצליחה כתקליטן בארץ וגם בחו"ל. לצד הקריירה הזו וכחלק אינטגרלי ממנה, אבני ידוע כבעל פרסונה עוקצנית משהו, שמעולם לא היסס לחצוב את לשונו בפייסבוק, כולל על הבלוק. "היינו בקשר די טוב אז, מדברים שעות על מוזיקה במסנג'ר של פעם. מאוד אהבתי אותו, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שהוא קצת פחות אוהב אותי והוא אף פעם לא אמר לי למה", מספר טראקס על היחסים ביניהם. "אני מתאר לעצמי שזה לא באמת קשור אליי, אבל אולי למה שאני מייצג או שמעורר בו. בכל מקרה הוא אחד האנשים הכי מוכשרים שיש לנו כאן ואני מקווה שעוד ייצא לנו לשתף פעולה בעתיד".

בניגוד לדימוי ההייטרי שלו, אבני דווקא מפויס יותר ביחסו לטראקס. "ירון תמיד היה חדור מוטיבציה, ואני זוכר אותו מדבר על לפתוח מועדון הרבה שנים לפני שנפתח הבלוק", הוא אומר. "השנים הראשונות של הבלוק לדעתי עשו מהפכה מוזיקלית של ממש בעיר. הליין 'לג'נדס' גרם לערסים לרקוד לצלילי גוספל האוס. מדובר בשנים שבהן מרתפים סטייל המועדון דאדא הם הבילוי המעודכן ומינימל טכנו הוא הצליל השולט, כך שבאמת נגד כל הסיכויים הבלוק הביא לתל אביב משהו שלא היה כמותו".

בנוגע ליריבות לכאורה עם הבלוק, אבני מסביר: "בשאר המועדונים בעיר היחסים היו צולבים מבחינת עובדים ככה שטבעית נוצר דווקא קוד אתי חברי בין כולם, אז זה סוג של הבלוק נגד כל שאר המועדונים בתל אביב. צריך להפריד ביזנס מחברות ולכן אין לי זכות לבוא בטענות לאף אחד, אבל אני ספציפית לצערי לא אחד שיודע לעשות את זה".

שינוי תודעתי עם מינימל רומני

בשנים האחרונות ממצב את עצמו הבלוק כמי שהחדיר את המינימל הרומני לרחבות בהצלחה גדולה. על אף הצלחתו הנוכחית של הז'אנר, רבים יתארו אותו כלא מלהיב ואף כמשעמם. טראקס דווקא לא נעלב מההגדרה הזאת. להפך, נדמה שהמצב מחזק אצלו את האמונה שהוא מסוגל לשנות במו ידיו את הסצנה.

"זה מגניב שאנחנו מנהלים דיון על זה, כי ב־ 2008 בבלוק הראשון גם קידמנו ז'אנר שלא היה פופולרי (הסולפול האוס – א"ב), אבל אז זה לא עורר כל כך הרבה הדים בעיר. לכל ז'אנר מוזיקלי יש הפלוסים והמינוסים שלו. קשה להסביר את היתרונות של המינימל הרומני החדש למי שלא חווה אותו. הגרוב הזה מעודד תקשורת ומפחית אגרסיות, ומצד שני הוא עמוק ועוצמתי ומאוד סטלני. מעבר לכל אלה זה סוג של מהפכה רגשית ואסתטית, ועד שבן אדם לא עובר אותה, הוא לא יוכל להבין אותה. אני מבין שזה יכול להישמע שחצני, אבל עבור מי שעבר את זה, התחושות זהות – אתה מרגיש שעברת שינוי תודעתי. החסרונות? הז'אנר יכול להיות מאוד נוסחתי ומשעמם במקומות הלא טובים שלו.

סוג מסוים של שעמום הוא אפילו חלק מהתמונה האסתטית החדשה הזו. התחושה הזו של 'אין לחץ' מאוד נעימה ומרעננת. בייחוד בקונטקסט של חיי הלילה המקומיים אני חושב שהפרדיגמה של המינימל הרומני והרעיון שעומד בבסיס הפילוסופיה של הז'אנר יכולים להשפיע גם על הטכנו ואולי אף להציל אותו".

איך הקהל הישראלי, שרגיל לקבל בראש, מסתדר עם מוזיקה כזאת?
"חשבתי שהוא יכול לקבל את זה בדיוק מאותה הסיבה שהוא יכול לקבל את הסולפול האוס, וזו בדיוק אותה השאלה ששאלו אותי אז. אמרו לי שזה לא יכול להתאים לקהל הישראלי, אז למה חשבתי שזה כן יכול להתאים? אינטואיציה? אמונה בבני אדם ובאנשים של תל אביב כששמעתי את הסולפול והרגשתי שהמוזיקה הזאת מרגשת אותי עד עמקי נשמתי, והאינטואיציות אמרו לי שזה נכון, אמיתי ויפה, אז הייתי משוכנע שכולם יבינו את זה. יש בי אמונה שלמה שאם אני אוהב משהו כל כך עמוק, אז גם אחרים יאהבו אותו, וכשאני כל כך נהנה ממשהו, אני מרגיש צורך חזק לחלוק את ההנאה הזאת עם עוד אנשים".

במסיבת העשור של הבלוק ההתבססות לא תהיה על התקליטנים הרומנים אלא דווקא על הכישרונות המקומיים. לטענתו של טראקס, הבלוק מציג תנועות של תקליטנים ברמה הבינלאומית, שהם בחלקם הגדול גם מפיקים באותה הרמה, כמו הרזידנטים המקומיים נמרוד קציר ויובל גורן. "הטיפוח ובניית התנועות האלו הן העבודות הכי חשובות שעשינו, לא רק יבוא השמות מחו"ל", הוא אומר.

טיפוח נוסף שנעשה בבלוק הוא של תקליטניות, דבר שניכר בבוקינג של המועדון, עם ייצוג נשי גדול יותר מבעבר. דוגמה לתקליטנית כזו היא נטלי )נתי( שיינהולץ, שעבדה קרוב לארבע שנים כברמנית ואחמ"שית במועדון ובשנה האחרונה גם מנגנת שם בקביעות. בעיניה אין הבדל בכישרונות בפן המגדרי. "מאוד מורגש באופן כללי שהבלוק מטפח מאוד את המקומיים והמקומיות. זה פשוט עניין של איכות, ואם אתה טוב, אתה תצליח".

"באופן אישי יש לי נקודה רגישה לדי.ג'ייאיות", אומר טראקס. "אני באמת מאמין שיש להן מגע מסוים שאין לגברים. זה משהו שהוא עמוק, אורגני ומעודן יותר. אני מאוד מתחבר ומעריץ את האנרגיה הזו. מעבר לזה, אם תהיה לנו אפשרות אנחנו כן נעשה אפליה מתקנת. כלומר, אם אנחנו עושים מסיבה גדולה, ותהיה לנו בחירה בין די.ג'יי טוב לדי.ג'ייאית טובה באותה המידה ויהיו לנו מעט נשים בליינאפ, נעדיף לקחת את הדי.ג'ייאית. חשוב לנו שיהיה ייצוג שווה לנשים, וזה לא תמיד מצליח כי בסופו של דבר הן עדיין מיעוט בתעשייה".

לאחר עשר שנות פעילות שיכולות בקלות להיכנס לדברי הימים של היסטוריית חיי הלילה, ההווה של הבלוק נראה מבטיח. בכל הנוגע לעשור הבא של המועדון, טראקס מתקשה לדעת מה צופן העתיד. "יש לנו חוזה שכירות חדש עם התחנה לעוד עשר שנים והתחנה המרכזית תישאר שם בעשר השנים הבאות לפחות. האופק פתוח ואפשר להמשיך את המסע הזה עוד זמן מה".

מסיבת עשור לבלוק, יום שישי הבא (13.7) 23:59 , סלמה 157 תל אביב. הכניסה חינם