העלמת רעיות: למה הקולנוע הישראלי התחיל למחוק נשים?

לאחרונה נבחר "דרייבר" לסרט הישראלי הטוב ביותר של 2018 על ידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל. הסרט מגולל את סיפורו של נחמן, נהג שנוררים מבני ברק, שמגדל את בתו לבדו לאחר שאשתו נעלמת מחייו. נחמן (משה פולקנפליק החוזר בתשובה) לוקח את הבת, חני, לאכול בחתונות, והיא מצדה לוקחת על עצמה את תפקיד המטפלת בנשמתו ומנסה לתקן את דרכיו.

מלבד "דרייבר", בחצי השנה האחרונה יצאו בישראל לא פחות משלושה סרטים שבמרכזם עומד גבר חרדי או דתי לאומי, אלמן ואב לבת מתבגרת אחת: "הבלתי רשמיים", "גאולה" ו"פרה אדומה". בכל הסרטים האלה נעדרת האם, ובכולם יחסי הזוגיות של הגיבור עם אישה מומרים בזוגיות עם ילדתו, שמטפלת בו לא פחות מאשר הוא מטפל בה. נדמה שהמקבץ הזה מובהק מדי מכדי להתייחס אליו כאל מקרי – על אחת כמה וכמה משום שלא נמצאה לו מקבילה בסרטים על משפחות חילוניות.

מתוך "דרייבר" (צילום: אוהד רומנו)

עוד כתבות מעניינות:
הסרטים הכי מסקרנים שיגיעו לקולנוע בקרוב
האנשים שהפכו את הקולנוע בישראל לסיפור הצלחה
10 סרטים כיפיים שישפרו לכם את מצב הרוח

לדברי יוצר "דרייבר", יהונתן אינדורסקי, אחת המוטיבציות הראשונות לעשייתו היה זיכרון מהסרט היווני "נוף בערפל" של תיאו אנגלופולוס, על שני ילדים שיוצאים לחפש אחר אביהם שאותו לא פגשו מעולם. "זה משל כמעט בוטה על האבא כאלוהים", אומר אינדורסקי, "בתרבות היהודית אין דמות של אימא גדולה, נצחית וחומלת כמו מריה, שממנה מתחילה האמנות המערבית. במיתולוגיה שלנו כעם הסימבול המרכזי הוא תמיד האבא – כנראה כי אלוהים הוא דמות פטריארכלית במובהק. מה שאנגלופולוס ניסה לעשות על היעדרו של האב רציתי לעשות על האם, היעדרה משמש מוטיבציה עבור הדמויות. עניין אותי להבין את המקום שלנו כיהודים שזקוקים לאימא אלטרנטיבית, שחסרה בתרבות שלנו. ניסו לבנות מיתולוגיה סביב רחל אמנו כדמות אמהית קולקטיבית אבל זה לא כל כך תפס. גם הסדרה שלי 'שטיסל' מתחילה מזה שהאימא מתה שנה לפני כן".

אם כך, מדוע נחמן מתמודד עם גידול בת ולא בן?
"בדואליות הזאת של גבר במשבר אמצע החיים עם ילדה יש קונפליקט מיידי. הם לעולם לא יוכלו להבין זה את זה וזה יוצר רגש בסיסי".

אינדורסקי, שגדל כחרדי והיום חי כחילוני, תוהה לגבי אפשרות נוספת להיעדר דמות האם: "האם זה מגיע מאותו מקום שבגללו מצנזרים נשים בעיתונים החרדיים? אני מאוד מקווה שלא. אבל יכול להיות שזה כל כך נטוע בתודעה שלנו שנשים בתרבות חרדית מעלימות את עצמן או שגברים נוהגים להעלים אותן, שאולי זה מחלחל גם לשיקוף".

מתוך "הבלתי רשמיים" צילום: ירון שרף)

האפשרות הזאת מקבלת ביטוי גם בתשובותיהם של היוצרים האחרים. כך למשל, "הבלתי רשמיים", סרטו של אלירן מלכה על הימים הראשונים של מפלגת ש"ס, נפתח בסצנה שבה יעקב כהן (שולי רנד, שחזר בתשובה לפני 20 שנה) מגיע לסמינר בית יעקב כדי לשאול מדוע בתו סולקה משם. התשובות המעליבות שהוא מקבל על "חוסר התאמה" מניעות אותו להקים מפלגה שתייצג אנשים כמותו. לדברי מלכה, נקודת המוצא לסרט הייתה ריאיון עיתונאי שלא פורסם עם יעקב כהן, ממייסדי ש"ס, שבו הוא סיפר את הסיפור הזה. "הוא ראה בזריקת הבת מנוע להקמת המפלגה והחלטתי להישאר נאמן לסיפור הפוליטי שלו", הוא מסביר.

אלא שבמציאות כהן, שנפטר בחודש שעבר, לא היה אלמן. "התסריט נכתב עם דמות של אשתו של יעקב כהן", מספר מלכה. "אבל כששולי לוהק הוא לא רצה ולא יכול היה לשחק מול מישהי שמשחקת את אשתו בסרט". בעקבות זאת דמות הרעיה הפכה בתסריט לאחותו של הגיבור.

לצד ההסבר הנקודתי הזה מלכה מוסיף טענה רחבה יותר: "סרטים שעוסקים בחרדים הם לא סרטים על חרדים. הם סרטים שמשתמשים בפלג חברתי שאנחנו קוראים לו חרדים כדי לעסוק בשאלות של אמונה. היחסים של אדם מול אלוהיו הם פרטיים – לא משפחתיים ולא זוגיים. מערכת היחסים המרכזית בסרטים האלה היא מערכת יחסים נסתרת של הגיבור עם הקב"ה. כדי לחזק את זה, תסריטאים נוטים להוציא את האלמנטים המשפחתיים". כך, דווקא על רקע קהילה המקדשת ריבוי ילדים, אנו מקבלים סיפורים על משפחות מצומצמות.

מתוך "גאולה"

בועה מבודדת מסיפורי צד

"פרה אדומה" של ציביה ברקאי יעקב, שעלה למסכים לפני שבועיים, צומח מתוך חייה של הבמאית וכולל פרטים אוטוביוגרפיים, אך גם היא שינתה את המציאות לצורך הדרמה הקולנועית. הפעם הסרט מתמקד בבת, וחסרון דמות האם (שמתה בינקותה) מודגש עוד יותר על ידי מות הסבתא זמן קצר לפני תחילת הסרט. "הסרט נעשה מתוך צורך רגשי עמוק לעבד את יחסי הבת־אב שהיו לי ולבטא איזו תחושה של היעדר אם שנוכחת בחיי ברמה הנפשית, לא הביוגרפית", מסבירה ברקאי יעקב. "בתהליך היצירה עברתי תהליך של פיוס עם האב. אבי נפטר כשהייתי בת 19 כשהייתי בשיא המרד שלי בו ולא יכולתי לעבור את התהליכים האלו מולו. האב מאוד טבוע בי, כמו עוד ישות בתוכי שיש לי זעם ושנאה אליה, אבל גם אהבה וחמלה".

את האם, לעומת זאת, ברקאי יעקב מתארת כ"לא ידועה, תעלומה, רחוקה, זרה, לא ממשית, ויש כמיהה אדירה אליה. הבת צריכה להמציא אותה מתוך עצמה, אין לה מודל. אם תלכי לאולפנה תפגשי רוב מוחלט של מורות ומחנכות. אבל מי שעומד בראש זה תמיד רב, לא רבה. אני בטוחה שבשביל רבות מבנות כיתתי המחנכות היו מודל, עבורי לא".

מדוע אין לגיבורה אחים ואחיות?
"'פרה אדומה' הוא סרט התבגרות ובירור זהות. הבת מתעצבת מול האב – בניגוד לו ובעזרתו. אולי בגלל זה הייתי צריכה לבודד. אולי רציתי בלעדיות ומתוך קנאה ילדותית 'העלמתי' את האחים".

גל תורן ואביגיל קובארי ב"פרה אדומה" (צילום: בועז יהונתן)

בועז יהונתן יעקב, בן זוגה של ברקאי יעקב ומי שהגה וביים (עם יוסי מדמוני) את "גאולה" הטרי, מחזיר את השאלה למרחב הסמלי. סרטו מספר על חוזר בתשובה בשם מנחם (שוב משה פולקנפליק), אלמן ואב לבת חולה בסרטן בשם גאולה, שמכנס את חברי להקתו לשעבר במטרה לאסוף כסף לטיפול חדשני שיכול להציל אותה. לדברי יעקב, בעצמו חוזר בתשובה, "הרעיון לסרט עלה מתוך רצון לספר על חברות, על מסירות נפש של פרט כלפי זולתו. המחשבה על ארבעת החברים הייתה כנגד ארבע הגלויות של עם ישראל: מצרים, בבל, אשור ואדום. גאולה היא כנגד הגאולה עצמה, רק שכרגע היא קצת חולה. יצרנו בועה בכך שאין למנחם אפילו קרוב משפחה אחד, כדי שהיחסים המרכזיים לא יימהלו בעוד סיפורים קטנים. לכן זה סיפור על אבא ובת. כיוון שגאולה היא נקבה ובאופן מסוים בריאה יותר מכולם, מנחם עובר בסיפור מעין מהלך של עובר בבטן אמו".