פעם שלישית דרעי: איך קרה שהתרגלנו לשחיתות הממסדית?

אריה דרעי. צילום: לע"מ
אריה דרעי. צילום: לע"מ

אנחנו לא רוצים לומר "אמרנו לכם", אבל את הכתבה הזאת פרסמנו ב-2016 עם שובו של אריה דרעי למשרד הפנים והתפוצצות פרשת הצוללות. ניסינו אז להבין איך קרה שהתרגלנו לשחיתות הממסדית והאם ייתכן שאפילו התחלנו לקנא בה קצת ולהפוך נבלים לאנטי-גיבורים. ובכן, תנחשו מה

24 בנובמבר 2016

אולמרט, שרון (הבן, הבן), הירשנזון, דרעי, ליברמן, פואד: גם מכורי האקטואליה הכבדים ביותר כבר לא יכולים למנות מהזיכרון את רשימת המושחתים המלאה של ישראל. "יש האומרים שהעולם ייגמר באש, ויש האומרים בקרח", כתב רוברט פרוסט. לו היה חי בישראל, היה יכול לכתוב שיש האומרים שקריירות פוליטיות נגמרות בחוסר רלוונטיות, ויש האומרים – בחקירה באזהרה, בפרשת שחיתות, במעטפות מזומנים, באות קלון, בפרישה מרצון או במקרים מרחיקי הלכת – במאסר.

החיים בישראל הם רכבת הרים של פרשות: נדמה שבכל שבוע צץ סיפור חדש שהנה, כך מבטיחים לנו, הוא יהיה הסיפור שיפרק את הממשלה, שיוליך אותנו לבחירות, שיסלול את דרכם של נבחרי ציבור חדשים לכנסת ויבעט החוצה את אלה שסרחו. להוציא מקרים מז'וריים כמו משפט הולילנד המסועף, הסיפור התורן על פרשת השחיתות החדשה כבר יכול לקבל פינה קבועה במהדורת החדשות: מי בכלל זוכר שלפני סערת הצוללות היה איזה משהו במעון ראש הממשלה, עם אילנה דיין והתגובה האפית של משרד ראש הממשלה? להוציא כמה מומחים, מי יכול להסביר היום בכמה משפטים פשוטים מה בדיוק היה העניין בפרשת האי היווני או בבר און־חברון?

השחיתות חוגגת. מתוך הפוסט של מועדון הבלוק נגד נתניהו, 2020 (עיצוב: פרופאגנדה)
השחיתות חוגגת. מתוך הפוסט של מועדון הבלוק נגד נתניהו, 2020 (עיצוב: פרופאגנדה)

עומס המידע מערפל את ההבדל בין שמועה להרשעה, נבחרי הציבור מואשמים ומתנקים מאשמה באותה נשימה. הרי אם "כולם מושחתים" אז אף אחד לא באמת מושחת, ואם מושחתים – אז מה? העיקר שחזקים בביטחון. אבל אנחנו לא חיים תחת שלטון זר. אחד הטיעונים השימושיים נגד פוליטיקאים בשנים האחרונות הוא סימונם בתור "הישראלי המכוער" – אורן חזן, למשל – כאילו בגלל איזושהי טעות גורלית שלחנו לכנסת את הרעים ביותר במקום את הטובים ביותר. כמעט אף אחד לא מניח, משום מה, שהם לא מקרי קיצון, לא הישראלי המכוער ולא הישראלי היפה, אלא פשוט הישראלי הטיפוסי.

"אני לא מאמין ששחיתות מחלחלת מלמעלה למטה או להפך. היא מתחילה כבר מבפנים", אומר הפסיכיאטר ד"ר אורי ניצן מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מחבר המאמר "פרשת הולילנד מפרספקטיבה פסיכיאטרית". "לאדם מושחת יש חולשה באגו. הוא ריק מאוד או תלותי מאוד ובתנאים הנכונים הנטייה שלו לפסיכופתיה תתממש. האחריות על הקוהרנטיות של המצפון מונחת קודם כל על האדם עצמו, ולאחר מכן על הסביבה המגדלת שלו. אם בן אדם גנב ויגיד לשופטים שהוא הושפע מאולמרט, הרי הם יצחקו עליו, אבל אם הוא גדל בבית של עבריינים השופטים יבינו אותו. המושחתים יודעים מה מותר ומה אסור, והם בוחרים לחצות את הקו".

ברומן המבריק של אפרים קישון "השועל בלול התרנגולות" מגיע עסקן פוליטי בשקל, אמיץ דולניקר שמו, למושב קטן בשם עין כמונים (מרכז הכמון הישראלי). הימים הם ימי ראשית שנות ה־70 או סוף שנות ה־60, ודולניקר – שיש לו השם האשכנזי האקסצנטרי והאופי התככני כדי להתיישב בגאון על ספסל המורשעים בפרשת הולילנד לו רק היה אדם אמיתי – נאלץ להסתפק באינטריגות הקטנות של חיי הכפר. דולניקר המפא"יניק מגלה למרבה הזעזוע שהכפר חי במין אוטופיה קומוניסטית בלתי מתוכננת ומתקיים בו שוויון מוחלט, כך ש"עוד לא נוצרו בו הפערים החברתיים שיש לבטלם". אבל המצב הזה לא נמשך זמן רב: נטייתו הטבעית של דולניקר לבחישה בכל מחדירה במהרה ל־DNA של תושבי המקום את אמנות התככים הפוליטיים, והכפר סורח במהרה.

נבחרי הציבור מואשמים ומתנקים באותה נשימה. אולמרט נכנס לכלא, 2016. (צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי)
נבחרי הציבור מואשמים ומתנקים באותה נשימה. אולמרט נכנס לכלא, 2016. (צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי)

הסאטירה של קישון חדה ומצחיקה, אבל היא חוטאת גם באיזו נאיביות אנרכיסטית: האנשים טובים, אבל מה לעשות שהדג מסריח מהראש והפוליטיקאים הם אלו שמחטיאים אותם. קשה להכיל את המחשבה שאחרי שהיינו פזורה כל כך מיוחדת הפכנו למדינה רגילה עם שחיתות רגילה. אבל גם אם נתייחס לשחיתות כתופעת לוואי בלתי נמנעת של פוליטיקה וביורוקרטיה עכשווית, הרי שמשהו ביחס שלנו לשחיתות השתנה. אם כוח משחית, הרי ששחיתות היא סימפטום של כוח. ואם המצביע הישראלי (והעולמי, מתברר) אוהב מאוד לבחור בחזקים, למה שלא ירוץ להצביע למושחתים?

מלך הביצה

בימים האחרונים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, דונלד טראמפ החל להשתמש בסלוגן חדש בחשבון הטוויטר שלו: "Drain the Swamp" (לייבש את הביצה). בביצה הוא התכוון, כמובן, לשחיתות השלטונית העמוקה בוושינגטון. טראמפ – דמגוג אקסצנטרי עם קווי אופי של נבל ג'יימס בונד (כמו אאוריך גולדפינגר, הוא גר בפנטהאוז מוזהב ולפי העדויות גם מרמה בגולף) ושלל פרשות כלכליות מצחינות בעברו הרחוק והקרוב – לא אמור להיראות לאדם הסביר בשום אופן כמו לוחם שחיתות פוטנציאלי. אבל עצם העובדה שהוא בא למירוץ לנשיאות כאאוטסיידר ודיבר – לראשונה בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית – על ריקבונו של הממסד, בעוד כל קודמיו היו סנטורים ומושלים לשעבר שהתייחסו למערכת כאל בית חם ואהוב, טלטלה את המדינה מספיק בשביל לשלוח אותו לבית הלבן.

האם מישהו יכול לדמיין בישראל פוליטיקאי שיזכה בבחירות רק כי יעז לומר שהמערכת רקובה? ובכלל, אם אריה דרעי הוא שר הפנים, אותו תפקיד שממנו הוא נשלח לכלא, הרי שהתרגלנו לפארסה. מבחינתנו היא חלק מהעסקה. "שפת השחיתות היא השפה שבה הציבור אומר שהכל נגוע ורוצה לטלטל את המערכת מהיסודות", אומר פרופ' יוסי שיין, מחבר "שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית" וראש בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל אביב. "זו שפה פופוליסטית שמייצרת תחושה שהמערכת לא מתפקדת; המועמדים רוצים ללכת מעל מערכות החוק. השימוש בה מייצר את התחושה שהכל מותר, כי ממילא הפוליטיקה מושחתת. הדוגמה הטובה ביותר היא מערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית. אפשר לראות איך הקמפיין של טראמפ נסב סביב הדימוי של הילרי קלינטון כפוליטיקאית מושחתת. גם תומכי טראמפ וגם תומכי ברני סנדרס עוררו בציבור את התחושה שהמערכת נגועה בריקבון בבסיסה".

המושחתים באים לנקות את המערכת. דונלד טראמפ וידיד (צילום: Gettyimages)
המושחתים באים לנקות את המערכת. דונלד טראמפ וידיד (צילום: Gettyimages)

ד"ר דורון נבות מאוניברסיטת חיפה – שבכל הנוגע לשחיתות פוליטית בישראל הוא, פשוטו כמשמעו, כתב את הספר ("שחיתות פוליטית בישראל", שיצא ב־2008) – חושב אחרת. "אין בישראל 'תרבות של שחיתות'. כלומר, אין בשחיתות כמעט שום דבר שהוא ישראלי באופן יוצא דופן. זו טעות נפוצה לקשור את השחיתות בארץ לחיים בגולה או לתרבות השטעטל. מקורה של הטעות היא אולי אצל ברוך שפינוזה, שטען שהיהודים לא מתאימים למדינה ולכן לא בנויים לחוק. טעות נפוצה אחרת שלא קשורה למחשבה שלנו על עצמנו היא לחשוב ש'תרבות' היא גורם, כמו אלה שאומרים 'חינוך, חינוך, חינוך'. אופני החשיבה האלה – במקום לעזור לנו להבין את טיב השחיתות בישראל וכיצד להתמודד איתה, רק מכשילים אותנו. את מה שקורה כאן יש להבין במונחים פוליטיים כלכליים ולראות במשתנים התרבותיים נגזרת של הפוליטיקה והכלכלה, לא להפך".

אם כך, האם ייחוסן של תכונות אופי ישראליות לשחיתות המקומית – הקומבינה, החפיף, הנפוטיזם – הוא בעצם רק ניסיון להלביש על השחיתות פרצוף ידידותי יחסית שאנחנו יכולים לחיות איתו? האם אנחנו מתאמצים להפוך את הנבל לאנטי גיבור, בדיוק כשם שאנחנו מסוגלים בכל זאת ליהנות מההרפתקאות והמזימות הקטנות של אמיץ דולניקר בעין כמונים? שלא לדבר על כך שאותן תכונות עצמן הן מעין גלגול ארסי של התכונות האהובות של יהדות הגולה – הערמומיות וההישרדותיות אל מול הפריץ והקוזאקים הפכו לנכלוליות, הקרבה לשבט הפכה לנפוטיזם.

בית ספר לאיך להפוך את הנבל לאנטי-גיבור. אריה דרעי (צילום: אימג'סטוק / Gettyimages)
בית ספר לאיך להפוך את הנבל לאנטי-גיבור. אריה דרעי (צילום: אימג'סטוק / Gettyimages)

"השחיתות הפוליטית בישראל צמחה עוד לפני שהמדינה קמה", אומר נבות, "כבר בשנות ה־20 הייתה פרשת שחיתות מסמרת שיער עם ההתמוטטות של סולל בונה. אנשים מתו ברעב באותה תקופה, ובכל זאת בכירים בסולל בונה פעלו באופן מושחת וגם הביאו לכך שהיא פשטה את הרגל. כבר אז המנהיגות הפוליטית לא נלחמה בשחיתות אלא ביקשה לטשטש אותה. בן גוריון אמר בזמנו: 'אנחנו אולי לא הכי מוסריים, אבל הכי ציוניים' וסגר את העיסוק בשחיתות. שחיתות שלטונית ושחיתות של בכירים מחלחלת לכל תחומי החיים שלנו – ואנחנו, האזרחים והאזרחיות, הם אלה שמשלמים את המחיר".

גם התרופפות אמות המוסר בחברה היא מחיר.
"נכון, זה אחד המחירים, אבל מה שחשוב הוא עדיין המוסריות של מקבלי ההחלטות ולא אמות המוסר האזרחיות שלנו. חוץ מזה שהתרופפות במוסר שלנו יכולה לבוא רק כשהשחיתות נחשפת, ולפעמים זה פשוט לא קורה. אבל גם כשהשחיתות נעלמת מעינינו והמוסר שלנו לכאורה לא נפגע, הנזקים עצומים. בטווח הארוך השחיתות בהחלט מכרסמת במוסריות הציבורית, והציבור מבין שאין לו על מי לסמוך. אז קורה מה שקרה עכשיו בארצות הברית, לאחר שהציבור האמריקאי קלט שהפוליטיקה האמריקאית ב־30 השנה האחרונות הייתה מושחתת והוא מחפש אלטרנטיבה מבחוץ, אאוטסיידר. ומה שגרוע, הוא בוחר מנהיגים מסוכנים מאוד".

אז כאמור, התרגלנו לפארסה. יותר מזה, יכול להיות שבאיזשהו מקום אפל היא אפילו קצת משמחת אותנו. כאשר ה"וושינגטון פוסט" חשף במהלך הבחירות שטראמפ לא שילם מס הכנסה מאז שנות ה־90 בעזרת הנהלת חשבונות יצירתית, היה נראה לרגע שהוא גמור פוליטית. אבל תומכיו לא כעסו. הם התרשמו: כמו שהאיש הממולח הזה ניהל בתבונה את נכסיו הפרטיים, הם הניחו, כך ינהל גם את המדינה. תגידו מה שתגידו על המושחת, אבל הוא לא פראייר – ומי רוצה שליט פראייר?