בתוך חוסר היציבות המובנה של התקופה – בין אופוריה לדיכאון, בין תחושת ניצחון לתחושת דשדוש ובין אזעקה ל– עוד אזעקה (ככה זה עובד, בגדול), יש בערך דבר אחד יציב בשבועות האחרונים מאז פרוץ "שאגת הארי" לחיינו. האולפנים. הם תמיד שם, כסופים ומבריקים ונוצצים, ומלאים באותם פרצופים שמספרים לנו את אותו הסיפור 24/7, מהבוקר ועמוק אל תוך הלילה.ערוצי הטלוויזיה התמכרו סופית ללופ האולפני הזה, וכדרכו של לופ העסק די חוזר על עצמו וממלא את חלל האולפנים ואת זמן השידור בקלישאות בלתי נסבלות. הגיע הזמן לפרק אותן, למחוץ אותן ולוודא שלא ישובו לאיים על גורל העולם החופשי.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

1. גורם מדיני בכיר (או: "ממש לא ביבי")

כמו מיץ פטל, כמו עוץ לי גוץ לי, כמו דנידין – תבחרו את המטאפורה שנוחה לכם – גם "הגורם המדיני הבכיר" הוא מעין אניגמה. יצור סודי וקטן שמרחף על הכתבים המדיניים, ולוחש להם סוד כמוס לפרה ולמוריה אסרף/ירון אברהם/מסוודה. והכתבים, אנשים חרוצים מאוד, יחזרו ויצטטו את דבריו במלואם – תחת השם "גורם מדיני בכיר". הם יודעים מי הוא, הוא יודע מי הוא, ובינינו – גם אנחנו כבר יודעים מי הוא אותו גורם. אבל איכשהו, קצת כמו עם צווי איסור פרסום, הפסאדה ממשיכה לרוץ באין מפריע. לשיא הגיעו הדברים כשכתבים כמו ירון אברהם החליטו להפסיק לשחק את המשחק וחשפו את זהות הגורם, רק כדי לחזור לשחק את המשחק כמו ילדים טובים אחר כך. לנו נשאר רק לקוות שיום אחד מישהו יחשוף, הו הו, הי הי, את שמו של הגורם עם השיער הסגול והקול העבה.

2. הפרשן הצבאי (או: "יונית, צריך להגיד ביושר לציבור")

כתבתי כאן לא מעט על תופעת הפרשנים לעת מצוא. אותם "לשעברים", שנעים בין גרוטסקי למכעיס ממש, שממלאים כיסאות באולפנים ואוויר בלהג בלתי פוסק – לא תמיד עם קשר למציאות. לפעמים אלה פוליטיקאים לשעבר, אבל לרוב מדובר באנשי ביטחון. הם תמיד מדברים בקול בוטח, תמיד יודעים מה הדבר הנכון להגיד, תמיד נחרצים ויודעי כל. לפעמים הם מתיישרים עם הממשלה, לרוב הם ממש לא סובלים אותה, אבל תמיד יש להם דעה ברורה על כל התפתחות חדשה במזרח התיכון ממש ברגע שהיא מתרחשת מול עינינו. השיער הכסוף, החליפה המהודקת, המבט הנחוש, כולם כמעט שובים אותך – עד שאתה נזכר שביום שהם השתחררו מהצבא, שיר השנה היה "באושר ובעוני" של שי עמר. גג "אתה חייב למות עליי". הנה, מתנו.

3. הצהרת דובר צה"ל (או: "הטלנו חימושים")

למען הסר ספק, אין לי ספק שתת אלוף אפי דפרין הוא לוחם אמיץ. הוא אדם ששירת בתפקידים שאני לא הייתי מתקרב אליהם, ועמד באומץ במקומות שהיו גורמים לי לבכות את חיי לתוך חבילת ופלים (זו האכילה הרגשית שלי, ורק אלוהים ישפוט אותי). ועדיין, ההצהרות היומיות שלו הן קלישאה אחת ענקית. לא ניכנס לכריזמה שאין (בוודאי בהשוואה לדובר צה"ל הקודם), אלא רק למסרים: כן, שוב כוחותינו מתקדמים באומץ ובעוצמה. שוב אנחנו מחסלים את ראש מערך המהדקים במשמרות המהפכה. שוב תקפנו את רובע הדאחייה של חיזבאללה (איך עדיין יש שם מה לתקוף? לא הרסנו את כל האיזור הזה ב-2006?). שוב ההישגים של הצבא תלויים באחריות שלנו. יאדה, יאדה, יאדה. שאלות?

4. "מסיבות העיתונאים" של נתניהו (או: "אזרחי ישראל, סתמו")

בעולם הנורמלי והנאור, כשמדינה נמצאת במלחמה, ראשי המדינה – בוודאי מנהיגים נבחרים – מדברים לציבור באופן שוטף. דונלד טראמפ, מישהו שרחוק מלהיות מודל לחיקוי עבור מנהיגות, עומד כל יום בפני הציבור (ובפני עיתונאים שהוא שונא מוות) ומסביר לציבור על התכניות שלו. וזה בארצות הברית. רחוק מאוד מהטילים הבליסטיים. לא משנה מה דעתם על המלחמה, ברור שרמת הסיכון שלהם או האחריות שהם צריכים לקחת נחותה משמעותית משלנו.

אבל אצלנו? ראש הממשלה מדבר באופן שוטף בעיקר באנגלית לערוצי טלוויזיה אמריקאים. לתקשורת הישראלית (הלגיטימית) הוא לא התראיין מאז ששיר השנה היה "בית משוגעים" של רן דנקר. וכשהוא כבר עושה מסיבת עיתונאים? זה בדרך כלל נגמר בהצהרה ריקה מתוכן, בשאלות מוזמנות (איזה קטע, עוד פעם מוטי קסטל מערוץ 14 יצא ראשון! ממש עירית ענבי הגרילה) ומלקקות ("אדוני ראש הממשלה, מדוע השיער שלך מלא ברק?"), ובאף התייחסות כנה או אמיתית למצב ולפחדים של הקהל שיושב בבית. אחלה מסיבה.

5. הפוליטיקאים (או: "תודה שפינית לנו מזמנך")

האמת שבזמן האחרון פחות רואים אותם באולפנים. לח"כים חסרי הערך יש כלי ביטוי עצמאיים לבטא את עצמם (ואת ערוץ 14, שזה… סוג של כלי ביטוי), והם לא ממש צריכים לענות על שאלות באולפנים. ובכל זאת, כשהם כן מתראיינים, זה שואו מרהיב. כי מרהיב לראות את יו"ר הוועדה לאיסוף בייגלה מדבר בקול רועם ובנחישות אין קץ על "כושר העמידה של הציבור הישראלי", ועל "כמה חשוב לתת את הגיבוי ללוחמים שלנו", ועל כמה "אסור להפסיק את האש (בשום פנים ואופן!!!) עד שכל מטרות המבצע יושגו". זה אכן מאוד מרשים, עד שאתה נזכר שבפעם האחרונה שהאיש היה קרוב לאש זה היה בטקס הזיקוקים של יום העצמאות בעפולה. וגם מהרעש הזה הוא ברח לקומה 4.

6. החיסולים בצד השני (או: "חרבו דרבו חחחח וואה וואה")

כמו אהבה ונישואים (לפחות בשיר של פרנק סינטרה), כמו החיות בתיבה של נוח, גם הם באים אלינו זוגות זוגות – מצד אחד ההודעות על אזעקות בכל רחבי הארץ, ומצד שני התקיפות. איכשהו תמיד יחד עם ההודעות על טילים בליסטיים שמתעופפים לכולנו, מישהו דואג לדחוף את "התקיפות של חיל האוויר בעומק טהרן/הדאחייה/עזה". כי זו סוג של תרופה ונחמה – אנחנו אמנם חוטפים, אבל הם? הם חוטפים הרבה יותר. כל כך יותר. לא תאמינו כמה אש הם חוטפים. הנה, קחו סרטון שדובר צה"ל שחרר לנו כדי שתבינו כמה הם חוטפים. כי אם הם חוטפים יותר, אז אנחנו בסדר. הם הורידו לנו חלון, אבל אנחנו הורדנו להם בניין! וחכו תשמעו את מי חיסלנו! כן, זה בהחלט עוזר לנו. לנו, ולטראומות שלנו מקולות נפץ שמהדהדות בראש כבר שבועיים.

7. הגג (או: "לא תאמינו כמה אנחנו בשטח")

מתישהו, לא ברור מתי, זה הפך להיות מנהג קבוע של המהדורות. מסך מפוצל – מצד אחד האולפן הממוזג בנווה אילן, ומצד שני "השטח". מגיש אחר לבוש במעיל עור נמצא באוויר הפתוח – במקום שבו קורים דברים! כמו… על גג של מלון תל אביבי (שכמובן מציינים את שמו המפורש, כאילו לאיראנים אין גוגל), מתחת לשמיים שמהם בכל רגע עלול ליפול טיל בליסטי. החדשות הן אותן חדשות גם על הגג. הפרשנים הם אותם פרשנים, הכתבות הן אותן כתבות, המגיש הוא מגיש שאתמול היה באולפן ועכשיו הוא על הגג. הכל לגמרי אותו דבר, חוץ מהפסאדה. מהמשחק שאומר "אנחנו בשטח". ההבדל היחיד בין המגישים באולפן למגישים על הגג, הוא שלהם קר מוות והם מחכים כל רגע להיכנס ללובי, לראות אם נשאר משהו במיני בר.

8. החוסן (או: "תהיו חזקים, כי אנחנו ממש לא")

ב-7 באוקטובר ראינו מקרוב איך לא היתה מדינה, אלא רק אזרחים מדהימים שידעו לעשות את מה שהמדינה – בחדלונה – שכחה. זה די עבד בתקופה האסונית ההיא, אז המשכנו – עכשיו גם התפקיד הישן של מדינה, לתת ביטחון לאזרחים שלה? מסתבר שגם זה עלינו. ברוכים הבאים למילה הכי מעצבנת שהגל הנוכחי הביא איתה – "חוסן". האזרחים צריכים להראות חוסן, להיות חזקים, להמשיך ולהאמין לקלישאות של הגנרלים והפוליטיקאים. לא לשאול שאלות, לא להטיל ספק, לא חס וחלילה לתהות אם המלחמה הזאת בכלל נכונה לנו. הרי ברור שהיא נכונה לנו. מה אתה פוגע בחוסן?

הרי חייבים להישאר חסונים מול מציאות כל כך מפחידה. אל תתפנקו לי עכשיו – נכון שכבר שבועיים לא ישנתם כמו שצריך, הפרנסה שלכם נפגעה, אתם רצים ממקלט עירוני לחניון של רכבת קלה, וכל הדברים שאנחנו לכאורה חיים בשבילם – התרבות, הרווחה, החופש להיות מי שאתה ולא לחיות מחרדה לחרדה – נעלמים לאט לאט. אבל תהיו חסונים כבר, למה אתם לא חסונים? אם לא תהיו חסונים, איך נוכל להגשים את המטרה האמיתית שלנו: חיסול הגר…. לא, הפלת המש…. לא, הסרת איום הטי…. אה, שטויות, למי אכפת מהדבר הזה שנקרא "מטרות". תגידו להם "חוסן" וגמרנו.

• מלחמת איראן
• המסך
• בנימין נתניהו
• החדשות

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11