המונים הזורמים לפסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם דוגמת הקואצ׳לה – שהתקיים בחודש שעבר, ואירח מופע ענק של ג׳סטין ביבר, וגם את נגה ארז וג'וזי שלנו – או Burning Man ו-Tomorrowland. הם לא רק מעריצים או חובבי מוזיקה, אלא צרכנים שנכנסים מרצון למעבדה כלכלית סגורה שבה חוקי השוק המוכרים לנו מהיומיום מושעים, לטובת מערכת הפעלה חדשה לגמרי. כשאדם משלם על בקבוק מים בערכים הנקובים במטבע דמיוני ששווה כמעט שני דולר, ועומד שעות בתור כדי לחזות במופעי ענק או במיצגים אמנותיים, הוא אינו צורך רק מוצר, אלא גם חוויה. המעבר הזה של הצרכן מקונה בלבד לשותף במערכת הוא לב הסיפור, שמתפצל לכמה מודלים פסיכולוגיים מרתקים שמשנים את כל מה שחשבנו על ערך וכסף.
>> משאירים לכם אבק: מידברן 2026 חוזר לבלגן לכם את נובמבר

המקרה המרתק ביותר של שינוי תפיסת הערך מתרחש דווקא במקום שמתיימר להעלים את הכסף כליל – פסטיבל "ברנינג מן" ודומיו, דוגמת המידברן הישראלי. כאן אנחנו פוגשים את הפרדוקס של "כלכלת המתנה": על הנייר, מדובר באוטופיה אנטי-קפיטליסטית שבה אין פרסומות, אין מכירה רשמית, והכל מבוסס על נתינה חופשית. אלא שמנקודת מבט צרכנית, מדובר אחד האירועים היקרים ביותר להשתתפות, כשמחירי הכרטיסים בשנה שעברה רק החלו מ-550 דולר, והיקרים שבהם, ומכירות "הרגע האחרון", האמירו עד 3,000 דולר עבור הכניסה לפסטיבל, מה שמבהיר לכולנו: הסטטוס הכלכלי לא נעלם, הוא פשוט משנה צורה.

במקום להשוויץ בכמה כסף יש לך, אתה מציג לראווה כמה משאבים יכולת להשקיע כדי "לא לקנות כלום". המותגים לא נעלמו, הם פשוט עברו תהליך של הסוואה בתוך חוויות, והצרכן מוצא את עצמו מוציא עשרות אלפי דולרים על לוגיסטיקה וציוד כדי לזכות בסטטוס חברתי שנמדד בנדיבות. זוהי הוכחה לכך שגם כשמפרקים את השוק המסורתי, היצר האנושי להחצנת מעמד רק מוצא נתיבים עקיפים ויקרים יותר לביטוי.

בזמן שבמדבריות נואדה מנסים להעלים את הכסף מהרדאר, בפסטיבלים כמו טומורולנד, שמתקיים בבלגיה, בוחרים בטקטיקה הפוכה ומתוחכמת של הפשטה. השימוש במטבעות סגורים, כמו ה-"Pearls" (ה״מטבע״ הפנימי של הפסטיבל, שערכו, דרך אגב, שני דולר בקירוב) הוא מלאכת מחשבת של פסיכולוגיה צרכנית. כאשר אנו ממירים שקלים או דולרים ליחידות ערך דמיוניות, ומשלמים באמצעות צמיד חכם שאותו, כמובן, אנו מטעינים מראש בסכום לא מבוטל כדי שחס וחלילה לא ניתקע בלי היכולת לקנות מים בשמש הקופחת, המוח שלנו חווה נתק קוגניטיבי המכונה "הפחתת כאב התשלום".

בדומה לצ'יפים בקזינו, ה״פנינים״ הללו לא מרגישות כמו עבודה קשה שהומרה למחיה, אלא יותר כמו אסימוני משחק בארקייד. הצרכן מבזבז הרבה יותר כי ה"מחיר" הופך למספר מופשט חסר משקל רגשי. ברגע שהקשר הפיזי והסימבולי לכסף הממשי נקטע, וגם מבטיחים לנו שנוכל להשתמש בכסף שטענו בצמיד בשנים הבאות של הפסטיבל – והוא לא, חלילה, ייזרק לפח (גם אם תכננו שזו תהיה חוויה של פעם בחיים), המחסומים הכלכליים נופלים, והפסטיבל הופך למכונת רווח משומנת ששואבת ערך מהמשתתפים מבלי שהם ירגישו את ה"דקירה" המוכרת בקופה.

כבר שנים שאנו עדים למודל ה"כלוב המוזהב" של פסטיבלי ענק כמו Ultra או EDC לאס וגאס. כאן האסטרטגיה היא יצירת מערכת סגורה והרמטית, תחת הכותרת המפתה של "הכל כלול", שאנו מכירים לא רק מפסטיבלים אלא גם מתחומים אחרים בחיינו, כמו מלונות וכפרי נופש. מלכודת ה״הכל כלול״, שעלותה כ-3,000 דולרים לאדם (בלי הטיסות) מציבה את הצרכן באשליה של שליטה. מדובר במצב שבו המשתתף מוותר על האוטונומיה הכלכלית שלו בתמורה לנוחות לכאורה ולשדרוגים.

ברגע שנכנסת למתחם ה-VIP או לריזורט של הפסטיבל, ששולמו כמובן מראש והיו "כלולים" במחיר החבילה, איבדתם את היכולת להשוות מחירים או לחפש אלטרנטיבות, ונפלתם למלכודת בדמות מונופול מתוכנן היטב שבו כל צורך בסיסי, מלינה ועד מזון, תומחרו מראש במחירי מקסימום. הצרכן המודרני מוכן לשלם פרמיה אדירה לא רק על המוזיקה, אלא על הסרת הצורך לקבל החלטות ולרכוש כל דבר בנפרד, ובכך הוא הופך לחלק ממערכת כלכלית שבה השליטה שלו על הארנק היא המשאב הראשון שמוקרב על מזבח החוויה.

בסופו של יום, הפסטיבלים הללו הם לא רק אירועי תרבות אלא מודלים כלכליים רדיקליים שמלמדים אותנו עד כמה אנחנו מוכנים לשלם ולהרחיק לכת כדי להרגיש שייכים למשהו גדול יותר מעצמנו, שבסופו של דבר, למעט המזכרות, שנמכרות גם הן בסכומי עתק (אם נבחר בכלל לרכוש), ישאירו לנו רק זיכרונות.
כותב הטור הוא מוטי אזולאי, חוקר התנהגות צרכנים בעידן הדיגיטלי ומרצה במכללה למנהל.

• טור דעה
• פסטיבל
• ברנינג מן
• כסף
• חיי לילה

אתמול בערב, מי שזפזפ בין הערוצים יכול היה לחשוב שמערכות החדשות שלנו התעוררו בבת אחת מתרדמת חורף ארוכה. בכאן 11 ישראל רוזנר לקח אותנו לסיור מדכא בפרויקט "עיר האלוהים", אל אותן ערים בפריפריה שאיבדו את הרוב הליברלי שלהן לטובת כוחות שמרניים. במקביל, בחדשות 12, יאיר שרקי ועופר חדד ציירו לנו את שנת 2048 – שנת המאה למדינה – כתמונה של ישראל צפופה, דתית ושונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירות ומכירים.
>>

זה כמעט משעשע לראות איך מהדורות הפריים טיים מגישות לנו את המציאות הזו בתור פרויקט מיוחד או תגלית עיתונאית מרעישה. הרי כל מי שחיה כאן, ובמיוחד נשים, חילוניות, וכל מי שלא משתייך להגמוניה הדתית והשמרנית, זועקות את זה כבר שנים. כשאנחנו מסתכלים על מה שרוזנר מראה בערד או בטבריה, אנחנו לא רואים איזו תופעת טבע בלתי נמנעת – אנחנו רואים תהליך פוליטי, מתוקצב ומכוון, שדוחק החוצה את הציבור הליברלי. העסקים שנסגרים בשבת, ההפרדה המגדרית שזוחלת למרחב הציבורי, העזיבה השקטה של מעמד הביניים. אלה לא תופעות שוליות של קצוות הארץ, זו המציאות שהולכת וסוגרת עלינו.

זה נוח מאוד להסתכל על טבריה, ערד או מצפה רמון, לצקצק מול המסך ולהגיד שזה עניין של הפריפריה, אבל האמת המטרידה היא שהסכנה הזו כבר כאן, אצלנו בבית. תל אביב-יפו, מעוז הליברליות והדמוקרטיה הישראלית, נמצאת תחת מתקפה מתוכננת היטב. הגרעינים התורניים כבר מזמן לא מסתפקים בערים מרוחקות. הם פועלים בשכונות שלנו, חב"ד אורבים סביב בתי הספר של הילדים והילדות שלנו ובגינות המשחקים, כולם עם אג'נדה ברורה, נחישות ותקציבים.

מי שחשב שזו רק פראנויה תל אביבית או היסטריה של חילונים, קיבל את האמת לפנים עם הציטוט המצמרר של ישראל זעירא, האיש שהביא לנו את ראש יהודי ומתגורר בדירה בתל אביב שהיא בכלל הקצאה לבית כנסת, ושאמר מפורשות שהוא רואה חזון שבו "בפרהסיה, איפה שיש רוב זה יראה או בני ברק או בית אל", וכשנשאל על דוגמא לשינוי אמר "אני מניח שתחבורה ציבורית לא תהיה בשבת, יהיה יותר צניעות במודעות ברחוב".זו לא פליטת פה של קיצוני בודד, זו תוכנית עבודה מסודרת שמטרתה לשנות את ה-DNA של העיר.

האירוניה הכואבת מכה בבטן כשבוחנים את ההקשר הרחב. מצד אחד, ציבור ליברלי שמשרת במילואים, מחזיק את הכלכלה ונושא על גבו את המדינה. מצד שני, מול הציבור הזה מופעלים כוחות שמרניים שמקבלים גיבוי ותקציבים כדי לדחוק את רגליו מהמרחב הציבורי. וכשמדברים על דחיקה, הראשונות לשלם את המחיר הן תמיד אנחנו, הנשים.

שרקי מתייחס בפרויקט שלו אל "הפרדוקס של האישה החרדית", זו שמפרנסת אבל נשארת מחוץ למוקדי הכוח. רק שזה לא פרדוקס, זו שיטה. שיטה שלמה שמדינת ישראל מטפחת במו ידיה. כשהערים מאבדות את הרוב הליברלי, אנחנו אלו שנדחקות. הנוכחות שלנו במרחב הציבורי, הקול שלנו והיכולת שלנו לחיות בשוויון מלא, נרמסים בכל פעם שקבוצות קיצוניות מנסות להכתיב את הטון ברחוב. ההפרדה המגדרית היא תמיד הסנונית הראשונה.

אנחנו לא צריכות מכונת זמן כדי להבין לאן המדינה שלנו צועדת, וממש לא מתכוונות לחכות לשנת 2048 כדי להתעורר. המשימה שלנו עכשיו, יותר מתמיד, היא להגן על הבית. אנחנו לא ניתן לגרעינים התורניים ולאף כוח קיצוני להפוך את תל אביב לבני ברק. ניאבק על כל רחוב, על כל מוסד חינוכי ועל כל גינה ציבורית, כדי להבטיח שתל אביב תישאר בדיוק מה שהיא: עיר ליברלית, חופשיה, פלורליסטית ושוויונית לכולן ולכולם.

הנה ההצעות שאני אציע למועצת העיר: חוק עזר נגד דוכנים שיוצרים הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. חוק עזר שימנע תקציבים, תמיכות והקצאות מגורמים ששוללים את אופיה היהודי חופשי וחילוני של העיר והוראה רשמית שלא לאפשר כניסת עמותות דתיות לחינוך הממלכתי.הגיע הזמן שהציבור הליברלי יפסיק להתנצל, יפסיק להוריד את הראש, ויתייצב באומץ ובלי למצמץ כדי להגן על המבצר, אחרת לא יישארו פה מספיק תושבים לבדוק מה קורה ב-2048.

• טור דעה
• הדתה
• המסך

בסרטון שהעלה השבוע פעיל הימין וכוכב הרשת מרדכי דוד,הוא מציע לתומכיו להצטרף אליו, לצאת לרחובות דרום תל אביב ולעמוד מול כנופיית הנוער "SSQ" כדי "להחזיר את הסדר לרחובות". את השם SSQ תושבי דרום תל אביב מכירים היטב, זהו שמה של כנופיה המזוהה עם ילדים ונערים חסרי מעמד (רובם מאריתריאה) והיא נקשרה לאירועים רבים של תקיפה, שוד וגרימת חבלה בשנים האחרונות.

>> לפעמים סגירה היא באמת טרגדיה: קפה שפירא ייסגר בסוף החודש
>> קצה הפיתה: האם הנשנוש הישראלי כל כך נולד כדי לדפוק את מס הכנסה?

מרדכי דוד ידוע בפעילות השטח שלו נגד מפגיני שמאל ועיתונאים, אז מה פתאום אכפת לו מכנופיית רחוב הפועלת בשכונות המוזנחות והמופקרות של דרום תל אביב? ככל הידוע לי, דוד אינו תושב האזור. אבל בשבוע שעבר הוא הגיע עם שפי פז, פעילה למען גירוש מבקשי מקלט, להפריע בהקרנת טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני בבית קפה בשכונת שפירא. באותו סרטון שהעלה השבוע בעניין הכנופיה, הוא הדגיש: "כמו שיצאנו לרחובות מול השמאלנים, אותו דבר פה".

אנחנו, תושבי דרום תל אביב, יודעים שתשתיות הפשיעה בשכונות שלנו אינן רק אותן רשתות המופעלות על ידי משפחות פשע ועבריינים מקצועיים. תשתיות הפשיעה בדרום תל אביב הן ההזנחה וההפקרה

זה לא במקרה. מרדכי דוד ושפי פז מנסים לעשות עלינו, תושבי דרום תל אביב, סיבוב. זה הולך ככה: קודם כל, הם רוצים להגיד לנו שהאנשים שבחרו להתכנס ביום הזיכרון תחת מסר של שותפות ושלום עומדים באותו צד עם חברי כנופיות, עבריינים ופושעים. אחר כך, הם רוצים להגיד לנו שבכל אלו צריך "לטפל", כלומר: להתעמת, להתסיס, להשתיק, לתקוף. על הדרך הם משסים אותנו, התושבים, אחד בשני – שמאלנים נגד ימנים, אזרחים נגד זרים וכל זה בעצם בשירותהאחראים האמיתיים:הממשלה, המשטרה וגם עיריית תל אביב-יפו.

לצד התכנית של מרדכי דוד, גם למשטרה יש תכנית. המפכ"ל הכריז על פריסת מאות שוטרי מג"ב, רובם במחוז תל אביב, כדי להתמודד עם תופעת "פשיעת הנוער". ימנו זלקה ודסטאו צ'קול, זכרם לברכה, לא נרצחו בדרום תל אביב. שניהם נרצחו בשבוע שעבר על ידי נערים צעירים בפתח תקווה ובבאר שבע, אז למה לא שולחים מג"ב לפתח תקווה ובאר שבע?

אחרי הימים המדממים ברחובות ישראל (אחרי שנרצחו יהודים יש לומר), יצא המפכ"ל בהצהרה לתקשורת, בה הסביר את ההבדל בין "אירועים מתפרצים, בלתי צפויים, כאלו שקשה ולפעמים בלתי אפשרי למנוע מראש", וביןהפשיעה המאורגנת, מולההמשטרה פועלת "מתוך יעד ברור של פגיעה בתשתיות הפשיעה והקרסתן".

אנחנו, תושבי דרום תל אביב, יודעים שתשתיות הפשיעה בשכונות שלנואינן רק אותן רשתות המופעלות על ידי משפחות פשע ועבריינים מקצועיים. תשתיות הפשיעה בדרום תל אביב הןההזנחה וההפקרה.תשתיות הפשיעה הןהפערים החברתיים והכלכליים מול שכונות הצפון, שעיריית תל אביב-יפו מנציחה כבר עשורים דרך הזנחה תקציבית. תשתיות הפשיעה הןהמדיניות הלא מוצהרת של היעדר אכיפה, תחתיה רחובות שלמים הפכו לזירות גלויות ותוססות של סחר בסמים ושל זנות.

תשתיות הפשיעההןהיעדר מדיניות המקלט, סוגייה בה ממשלות ישראל נמנעו במודע מלהכריע. אלפי בקשות מקלט עדיין תלויות, חלקן כבר עשרים שנה, בלי שנבדקו על ידי המדינה. בדרום תל אביב חיים אלפי ילדים שנולדו בישראל למבקשי מקלט. מצד אחד לא ניתן לגרש אותם מהארץ, שהרי הבקשות לא נבדקו ולכן לא נפסלו, מצד שני, בהיעדר מעמד, הילדים האלו יודעים שאין להם זכויות, אין להם עתיד, אין להם מה להפסיד. תשתיות הפשיעה הן גםחינוך בהפרדה גזעית, שמונהג בתל אביב-יפו עד היום, בניגוד לחוק, בניגוד להנחיית ביהמ"ש העליון ובניגוד לקונצנזוס המקצועי על ההשלכות השליליות להתפתחות תקינה והשתלבות בחברה.

את הביטחון ברחובות שלנו לא נשיג דרך עוד אלימות אנרכיסטית.לדבר על כנופיות נוער בלי לדבר על אכיפה ועל רווחה, בלי לדבר על מדיניות, זו דרך לגרום לנו, תושבי השכונות, לשכוח מי באמת טיפח את תשתיות הפשיעה. חשוב לזכור: מרדכי דוד ושפי פז אולי עובדים קשה בשירות האשמים האמיתיים, אבל הם עצמם לא אשמים בהיעדר הביטחון ברחובות שלנו. המשטרה, יחד עם ממשלות ישראל והעירייה, דווקא כן. פשיעה פותרים במדיניות רצינית ואחראית. וזה מה שמגיע לנו.
>>אסיא אדר היא פעילה בתנועת עיר סגולה ותושבת שכונת שפירא

• טור דעה
• שכונת שפירא
• מבקשי מקלט
• פשעים בתל אביב
• פשע תל אביבי
• משטרת ישראל

אני לא בן אדם של טקסים. את הרגשות שלי אני מעדיפה ביום יום, בטבעיות, בכאוטיות, לא באריזה מהונדסת, מתוזמרת וממלכתית עם "הכתף 'שק!" ו-"הנה מוטלות גופותינו". שנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ביום הזיכרון. לפעמים הייתי מסתגרת, ולפעמים בורחת מכאן למקומות שבהם מלחמות זה פאסה כבר מזמן, וצפירות לא שומעים – לא כדי לזכור ולא בכביש.
>>בלי לשקר ולהפחיד: איך בטלוויזיה מדברים עם ילדים על מוות?

ואז התחלתי לעבוד ב"לוחמים לשלום", תנועה ישראלית-פלסטינית הפועלת בשותפות למען עתיד טוב יותר לכל בני האדם בין הירדן לים, והפכתי לחלק מצוות ההפקה של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, אותו אנחנו מארגנים כבר שני עשורים עם "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". מאותו הרגע לא הייתה לי ברירה, הטקס הפך לדבר מרכזי שמעסיק אותי כבר חודשים לפני שיום הזיכרון מגיע. אכלתי אותה, חשבתי. אין עוד הדחקה.

מה שהתחיל בחשש גדול הפך לבית. מסתבר שאני לא היחידה שלא מוצאת את עצמה בטקסים הרגילים. בתוך העבודה על הטקס, גיליתי קהילה שלמה שמתחברת לרעיון הפשוט הזה, שאדם הוא אדם וכאב הוא כאב ואובדן הוא אובדן, שהאבל אינו מוגבל לצד אחד, ושאלימות לעולם תוליד רק עוד אלימות. הטקס המשותף, שהתחיל ב-2006 עם 200 איש בתיאטרון תמונע הקטן, צבר לו עוד ועוד קהל, עד שב-2023 – כן, קשה להאמין שדווקא בשנה ההיא – הגיעו 15,000 להשתתף בו בפארק הירקון.

וככל שגדל הטקס והקהל שלו, כך הוא נתפס כאיום הולך וגדל על הנרטיב שגדלנו עליו – שיש קורבן ברור, ותוקפן ברור, וכשפוגעים בנו זה טרור, וכשאנחנו פוגעים זה בטעות, זו הגנה עצמית, זה כי אין ברירה. הטקס הזה, עם המסר האנושי הפשוט שלו, הותקף מדי שנה על ידי קיצוניים שלא מסוגלים לשמוע סיפור אחר. מאז ה-7.10 כבר לא מדובר בקומץ קיצוניים. הבעת חמלה והשתתפות בצער כלפי אובדן של חיים פלסטינים הפכו ללא לגיטימיים בחברה היהודית-ישראלית. כן, גם בתל אביב. כפי שירקו עלינו ואיחלו לנו מחלות ומיתות משונות כשעמדנו עם תמונות ילדים פלסטינים מתים בשדרות רוטשילד ובפארק המסילה, כך הפך הטקס – שההכרה בכאב ובאנושיות המשותפת לכולנו עומדות במרכזו – ליעד נרדף.

בשלוש השנים האחרונותהטקס צריך להתחבא, ומעט המשתתפים הנוכחים בו – חברי "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני" ו"לוחמים לשלום" – נזקקים לשמירה מוחלטת על סודיות מיקום הטקס, ולאבטחה כבדה כדי לשמור על ביטחונם. גופים ואתרים המקיימים הקרנות ציבוריות של שידור הטקס מותקפים גם הם, בין אם דרך העיריות המאיימות ודורשות מהם לבטל את אירועי ההקרנה, ובין אם על-ידי בריונים – במכות ובאבנים – כפי שקרה בתקיפת אירוע ההקרנה ברעננה בשנה שעברה. שם אגב, הודיע השבוע ראש העיר שאין מקום לטקס כזה בעירו. איזה פרס לבריונים.

אבל אולי במקום הפיתוי להתמקד במתנגדים לטקס, צריך לשים את הזרקור על הקהילה החזקה שמתכנסת סביבו מדי שנה. קהילה אמיצה, שבוחרת אחרת, יום-יום, שנה-שנה. באולם אמנם נהיה הפעם 700, אבל ברחבי הארץ, בגדה המערבית ובעולם כולו ישבו איתנו השנה מאות אלפי צופות וצופים, באירועי הקרנה ציבוריים או לבד מול המסך, שיבכו יחד כשהדוברים השכולים ישתפו בסיפוריהם, יתרגשו יחד כשמוזיקאים ומוזיקאיות ינגנו שירים שנכנסים ללב, ויצאו יחד עם תחושה של שותפות ותקווה שמלחמה אינה גזירת גורל, שיכול להיות פה אחרת. בואו להיות חלק מזה. אנחנו היום שאחרי.
טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני ה-21, שיתקיים ביום ב' (20.4), ערב יום הזיכרון ב-20:30, יוקרן בעשרות מוקדים בארץ ויועבר בשידור חי ברשתות. מידע נוסף בדפי הפייסבוק ובאתרי "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני".

• טור דעה
• יום הזיכרון
• יהודים וערבים

שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר