>> דיוויד לרנר וגלעד בלושטיין, מוזיקאים דרום תל אביביים (ובני זוג), שחררו במהלך המלחמה באיראן שני סינגלים "Sigaria" ו-"Paris Tokyo" שכבר הספיקו לעורר דיבור רציני בסצינה (מי שמכיר מכיר). רגע לפני הפסקת האש, ביקשנו מהם לכתוב על מה שנשאר מהחיים בין אזעקה לאזעקה. התוצאה לפניכם.

>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט
>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"

—————————-

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
אבות ישורון

אנחנו מתעוררים. אתה עוד במיטה, קמתי לעשן סיגריה. בחוץ מלחמה, אבל שקט עכשיו. אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. אור נעים של בוקר נכנס מהחלון ושוטף את הדירה. אתה עדיין עם כיסוי העיניים, גונב עוד כמה דקות של שינה. אשליה מתוקה של נורמליות.החיים נדחסים למרווחים שבין אזעקה לאזעקה, ואנחנו מתקרבים ומתרחקים מידי יום. המציאות מורטת עצבים. מזכירה מדי יום את מה שקל לפעמים לשכוח בימים כתיקונם: אנחנו רוצים לחיות. יש רגעים שבהם האיום הקיומי מאיים גם על הקשר. אבל גם הוא רוצה לחיות.

אנחנו מוזיקאים. האם מוזיקאי הוא עובד חיוני? המשק ישרוד גם בלעדיו. אבל המוזיקה חיונית עבורינו. לכן הקמנו ״אולפן״ בחדר השינה של גלעד בקישון פינת פלורנטין והתחלנו לנגן. בתוך אחד המרווחים שבין אזעקה לאזעקה נולדו שני שירים: "Sigaria" ו-"Paris Tokyo".

"Sigaria", שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של אבישג כהן רודריגז מלהקת cumgirl8 (תקשיבו לה ולהן), עוסק בהתמכרות. אבל לא רק לניקוטין. הסיגריה היא כלי עזר, דרך להחזיק את הגוף כשהמילים לא באות. ואז, לאט, היא הופכת לרודן (סקסי יש לציין). הזמן מתחלק לדקות שבין סיגריה לסיגריה.

"זה שקוף מה שמתחולל אצלך" היא שורה מטלטלת. המבט הזה, שרואה דרכך – וכל הרגעים האלה שבהם העור שקוף, דק, בלתי נראה, וכל הפּנים נשפך החוצה. "אני רואה את זה נשפך ממך (…) תוציאי את הסיגריה מהפה", שורות שהרגישו רלוונטיות לעכשיו. הניעור הזה, האיפוס, שאולי נעשה מכוונה טובה ואולי קצת בזדון, שלח אותנו להפקה מועדונית יותר מהמקור. ההתפקעות של הפנים אל החוץ ביקשה עוד דרמה וגותיקה. דרך האלקטרוקלאש והסינתפופ התסכול והייאוש שבשיר הפכו לחסרי עכבות ומשולחי רסן.

לכל אחד יש את ה"סיגריה" שלו – הרגל, מנגנון הישרדות, משהו שהוא גם מפלט וגם כלא. אבל במציאות של מלחמה, החולשות הקטנות האלה נדחקות הצידה. אין מקום לטרגדיות יומיומיות. הניסיון להיגמל, הכישלון, הבושה – כולם מתגמדים מול הזוועה הקולקטיבית. וכאן מתגלה סכנה אחרת: כשהדיטיילז נעלמים, המציאות משטחת את הזהות. אם הכל מתגמד ל"נו, אז מה", אתה נהיה פלקט. נער פוסטר כל-ישראלי.המעבר מהאישי לפוליטי, במצב כזה, כמעט בלתי נמנע. גם המטאפורות האינטימיות ביותר נטענות במשמעות ציבורית. הסיגריה הופכת לאקדח מעשן. מה שהיה פרטי נהיה קולקטיבי.

מהתסכול הזה נולד "Paris Tokyo". זהו שיר על תנועה שלא מתממשת. על שמות של ערים והקסם הזר שלהן, על אפשרות של מקום אחר, על הרצון לעזוב – ועל חוסר היכולת להחליט. בין להילחם על המקום הזה לבין לברוח ממנו, אין הכרעה. יש רק דיאלקטיקה מתמשכת, שמתקיימת בגוף לפני שהיא מתנסחת במילים.

לא פעם שאלנו את עצמנו למה ליצור מוזיקה במצב כזה. את מי זה בכלל מעניין עכשיו.יתכן שהתשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא שליטה. עיסוק ביצירה, בקידום, בתדמית – כל אלה מאפשרים להחזיר תחושת סוכנות במציאות שבה היא נשללת. הפוקוס זז מהמצב למצב שלנו. אבל זו לא רק הסחה. יש כאן גם ניסיון להניף יד, להשמיע קול, לקרוא להתעוררות.

אלא שהקריאה הזו מתנגשת עם עובדה לא נוחה: אנחנו יודעים להסתגל. אנחנו מחכים. שורדים. ממשיכים. ודווקא היכולת הזאת, שלכאורה מעידה על חוזק, הופכת לתמרור אזהרה. לא סופרפאוור, אלא תעודת עניות. כי ההסתגלות מרדימה. היא גורמת לנו לשכוח שמגיע לכולנו יותר. היא גורמת לנו להעלים עין מהעוולות שמתבצעות בשמנו, ולא פחות מכך – מהעוולות שנעשות כלפינו.

בתל אביב נוצרה צורה אחרת של תגובה: לא מאבק אידיאולוגי, אלא התעקשות על המשך החיים. לשבת בבית קפה, ללכת למסיבה, לרוץ למקלט כשצריך. קבלה של המצב, לצד הידיעה שהוא מחמיר. סוג של הישרדות דרך שגרה.אבל גם כאן מתעוררת שאלה: האם זה עדיין פורקן, או שאולי זו הדחקה? אם פעם הרחבה הייתה מקום של חיכוך – בין אישי לפוליטי, בין זהויות שונות – היום היא מתפצלת לסקטורים, לקבוצות שמהדהדות את עצמן. כור ההיתוך מתפרק.

ובתוך הפירוק הזה, רבים כבר עוזבים. או חושבים לעזוב. גם מי שנשאר נע בין אהבה למקום לבין תחושת מחנק. "Paris Tokyo" נולד בדיוק שם: בין הדחף לחיות במקום חפץ חיים לבין ההכרח להישאר, בין האפשרות לדמיין מקום אחר לבין האינרציה של החיים כאן.
ובסוף, למרות הכל, נשארת העובדה הפשוטה, החותכת:
אנחנו עדיין כאן.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מלחמת איראן
• אינדי ישראלי

בפעם הראשונה שפגשתי את יפים קוצ'ר הגעתי לצפות בתרגיל שביים, בהיותי סטודנט בשנה הראשונה בבית צבי. בזמן שכולנו ישבנו בדממה, עמד מאחורינו איזה דביל שלא הפסיק ללכת לצדדים ולקרוא בקול. הוא הרס את החוויה המפעימה של הבמאי הגאון, שהפך שני גושי קלקר ששופשפו על ידי זוג ידיים, אשר בצבצו מבעד למסך שחור, למחזה מרהיב של שלג שהצליח להקפיא את כל האולם. האיש הזה, שצעק, הרס את החיבור של הקהל המרותק לרגש המתפרץ של השחקניות, אותו קהל שרק לפני רגע עישן בחוץ ושר שירי מחזות זמר בקולות על מדרגות בכניסה. ההוא שמאחורנו צחק בקול רם מדי, והשמיע קולות מוזרים מדי פעם. בכל פעם הוא שלף אותנו מהעולם של אודסה הקרה בחזרה לאולם ספורט מחניק ברמת גן. כאילו לא היה אכפת לו שיש עוד קהל חוץ ממנו.

רק כשהתרגיל הסתיים, האדון צעק בפעם האחרונה. הוא קרא בקול 'סוף תרגיל!', ואז הבנתי (כנראה באיחור רב מדי והרבה אחריכם) שהאדם שצעק מאחוריי והגאון שביים הם אותו אדם. והאמת? באמת לא היה לו אכפת מהקהל, היה לו אכפת מהשחקנים. היה אכפת לו שהם ידעו שהם מלווים יד ביד. שאבא יפים שם. שבהצלחה, בשכחה, בליפסוס, בקצב, באנרגיה, בכל מצב – יפים שם. לא כועס, לא שופט. מקשיב, מאזין, נפעם, שם. במשך שנים ליווה יפים מאות, אם לא אלפי שחקנים ובמאים, ותלמידיו זכו לעבוד מקרוב עם יוצר חד פעמי. יפים היה איש תיאטרון וחינוך בכל רמ"ח איבריו, ביים ולימד ברחבי העולם וזכה בפרסים. בראשית החודש כבה אור בעולם התיאטרון כשהלך לעולמו. קידה אחרונה למי שבשורת לכתו נבלעה בצל המלחמה.

אולי אני לא ה-אדם שאמור להספיד אותך. כנראה שטובים ממני, מוכשרים וקרובים אליך קיימים. ולא כי ההיכרות ביננו הייתה שטחית, כמו כי אתה היית קונצנזוס לאהבה וחום. מגנט ללבבות. לא נתקלתי בחיי במישהו שלא התאהב בך במפגש הראשון. לא פגשתי אדם שאמר עליך ולו מילה רעה אחת. וכאדם שכזה, שאוהב כל אדם – אי אפשר היה להישאר אדיש אליך. הולכת אחרייך עדרים בחיוך שלך, בקריצה לרחוק, בהפרחת נשיקה באוויר, בכובע המפורסם, בהילה שלך, בכריזמה, בך. אז כנראה שלאדם מיוחד כמוך, כמות ההספדים צריכה להיות ככמות האנשים שפגשת בחייך.

עבורי, ואני יודע שעבור רבים – הוא היה שם גם אחרי שעזבתי את הלימודים. לא אשכח שיחת טלפון שגרמה לי לקום ולעזוב את עיר ועבודה, רק כי הוא הציע. נשמע מופרך? לא כשמדובר באדם שמעבר להיותו במאי אדיר, עם ראייה ויזואלית מטורפת, תשוקה מתפרצת, אנרגיה בלי נפסקת, חיפוש אחר אמת וקרביים, וידע עצום – הוא היה גם נפש רגישה שחפצה לעשות טוב בעולם. אז כשאדם כזה מתקשר, אתה מבין שיש הזדמנות חד פעמית לספוג גאונות. לא היה מדובר בגורו שהולכים אחריו עיוור, אלא מלאך בדמות אדם. כזה שידע דרך מבט בעיניים להיכנס אל כל תא בגוף ובנפש של האדם מולו, לפענח ולהגיד דברים שרק יפים יכל לדעת. ובמילה אחת, ולפעמים רק במבט וחיוך- להקל.

בראשון הקודם קמתי לידיעה שזהו יום האישה הבין לאומי. מין מידע שכל שנה כמעט ולא בתודעה שלי (גבירותיי, עמכן הסליחה, אני לא במודעות גם מתי פסח או מגיפה) וחייכתי לעצמי. זה לא סתם. פתאום קפצה לי תמונה ישנה שלך מקפץ ברחבי בית צבי, ביום האישה, עם חיוך ונצנוץ ילדי בעיניים, כובע פנמה שמכסה מצח ועין, קורץ ומחלק ורד אדום לכל אישה שנקרת בדרכך, כמו בסרט איטלקי ישן – ולרגע נדמה שכל העולם נצבע שחור לבן, והצבע היחידי היה של אותם עלי כותרת אדומים. לא אשכח כמה אור העלית בעיני הנשים שם. בכל שנה היית מהלך ומפזר פרחים והערכה. היה בזה את הדרך שלך לסמן שאתה רואה. כל אישה, בכל תפקיד בבית צבי.

ובהמשך היום, כשבאתי לבקר בשבעה שעשו לך בבית צבי, באתי עם ורד אדום אחד. הפעם לך, מורי ורבי. וכשהתפתלתי עם עצמי בשאלה למה לעזאזל באתי להיפרד משולחן ותמונה, שמעתי את נדיה הבת שלך אומרת שהדבר שהיה הכי חשוב לך, זה שהתלמידים שלך יאהבו את עצמם. וזה מדויק. ואולי זה נשמע פשוט. אבל אם לרגע תעצרו ותנסו לחשוב עם עצמכם, האם אתם באמת ובתמים שלמים ואוהבים את עצמכם, על כל היתרונות ומה שפחות, רובנו נסכים שלאהוב את עצמנו זה מורכב, בטח בתקופה שלנו. וככל שהמשימה הזאת נראית בסיסית, היא עולם ומלואו. ודרך התפיסה הזאת, יפים ניסה לייצר אדם. לא רק שחקן. אדם. יצור יציב ואיתן עם בסיס חזק של אהבה עצמית שיחזיק אותו בכל מהמורה שבדרך.

הרבה תודות אני חייב לך באופן אישי, אולי לכן כל זה נכתב – כי לא זכיתי לפרידה ראויה אחרונה ממך, לקפה נוסף, להליכה ברחוב קרניצי עם היד שלך על הכתף שלי, לתובנות שנשארות איתי אחרי שנפרדים. אז אל תכעס עליי, אני יודע שאתה לא אוהב מחוות פומפוזיות, אני מבטיח שלפחות מקלישאות אני מנסה להימנע. למרות שאם יורשה לי, שתדע – שכמעט כולן נכתבו כנראה לרגע הזה. אתה כל דבר טוב שאומרים על מי שהלך מאיתנו. ואני מניח שאתה איפה שהוא שם מרחף באוויר ורוטן בצניעות "נו, בלין, תעזוב…", אבל בפנים אני בטוח שאתה קצת מחייך לדעת שהשארת מורשת. הכשרת אלפי שחקנים ובמאים, השארת מונחים יחודיים, השארת תמונות בזיכרון מהפקות שעלו על רוב ההצגות שראיתי בחוץ, השארת רגעים של שיחות, השארת דמעות וחסר. תודה לך מכולנו, ורחף לך בנחת, אתה יכול להיות רגוע. עשית את שלך והרבה הרבה מעבר.

• יוצרים כותבים
• הספד
• תיאטרון

>> שיר שני (תעקבו) היא זמרת-יוצרת, ג'אזיסטית בהשכלתה ובוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול לקראת אלבום בכורה על ספקטרום הפופ-R&B-ג'אז מודרני, עם נגיעות אלקטרוניות והפקה מוקפדת, כמה מטובי הנגנים בארץ (רועי חרמון, אליסאף בשארי ועוד) ותהליך יצירה שמלווה על ידי רועי אביטל (גארדן סיטי מובמבנט).שניהסינגלים הראשונים מתוכו כבר בחוץ. לכו לשמוע.אבל קודם תקראו עד הסוף.

>> מדינה הזייה: לארץ של אנשים חולמים דרוש חלום פסיכדלי טוב
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

בשנה האחרונה, השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים" הפכה משאלה פילוסופית בבית קפה למבחן הישרדות יומיומי. כשמקלפים מאיתנו את השכבות, אנחנו חיה. חיה שצריכה לאכול, להתרבות, למצוא מחסה. בשנים האחרונות, ובפרט בחודשים ובימים האלה, המציאות עושה הכל כדי להחזיר אותנו לשם – לבסיס החייתי, להישרדותי, למקום שבו אין פנאי ליופי.

אבל כאמנית, אני נלחמת על ההגדרה ההפוכה: אדם הוא לא רק מה שהוא אוכל, הוא מה שהוא יוצר. וכדי להפוך אדם לחיה לא צריך להרעיב אותו – מספיק לקחת לו את הספרים, את המוזיקה, את היכולת לראות צבע בתוך האפור של החדשות.התפיסה הזו צמחה אצלי מילדות – מהבוסטר במושב האחורי של האוטו, כשהייתי בת שלוש ואבא שלי תופף עם מקלות על ההגה לצלילי לד זפלין. מסבתא שלי, שגם בימים הכי קשים הקפידה על ביקורים באופרה, פיין דיינינג ולבוש אופנתי, כאילו מדובר בקו ההגנה האחרון של התרבות מול הברבריות.

בשנה האחרונה איבדתי את שניהם. אבא וסבתא, שנטעו בי את שני הקטבים האלה – הצד הפרוע, הרוקנרולי והחצוף, והצד ההדוק, התרבותי-קלאסי. הם הלכו לעולמם והשאירו אותי בתוך עולם שמרגיש פתאום נטול השגחה. בלעדיהם, קל מאוד לשקוע לתוך הייאוש הלבן-שחור של המציאות שלנו.

אבל לפני שזה קורה אני נזכרת בהם. באדם שהיה מתאים את השעון לכובע ואת הנעל לחגורה. מבחינתו, לצאת לרחוב תל אביבי בלבוש מוקפד ובחיוך צבעוני הייתה הצהרה: "אני אדם, לא רק יצור ששורד"; ובאישה שבזכותה כשאני רואה מנה במסעדה שמכבדת את המסורת שלה, או כשאני כותבת שיר שמנסה ללכוד רגע של חסד, אני יודעת שאני לא בורחת מהמציאות. אני נלחמת עליה.

המורשת שלהם, שעוברת לי בעורקים, היא לא רק פלייליסט של סיימון וגרפינקל או זיכרון של קונצרט בהיכל התרבות. היא ההבנה שכשהכל מסביב מאיים להפוך אותנו לגרסה הבסיסית והמפוחדת של עצמנו, האמנות היא לא לוקסוס. היא פשוט הדרך להישאר מי שאנחנו.

בכל פעם שאני מצביעה על מקום חדש שנפתח בעיר, בכל פעם שאני מתעקשת על טקסטורה בבגד או על דיוק במילים של שיר, אני מחזירה אותם לחיים לרגע. אני מזכירה לעצמי ששייכות היא לא רק דגל או אדמה – שייכות היא התרבות שגדלנו עליה. בלי הצבע הזה, אנחנו באמת רק עוד יצור בטבע.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי

נעם ליאור הוא אמן רוק ישראלי והיוצר של פרויקט "חפלה פסיכדלית". הביצוע מתוכו לשיר של שרית חדדכמו סינדרלהבהשראת פינק פלויד של סיד בארט נכנס לפלייליסט של גלגלצ, ושירי האלבום מושמעים בתדירות גבוהה מאוד בתחנה. האלבום נכנס גם לסיכום השנתי של קוואמי בשנה שעברה. ההופעות הבאות של חפלה פסיכדלית אמורות להתרחש ב-14 במרץ בלבונטין 7 תל אביב, ב-21 במרץ במרי בחיפה, ב-26 במרץ בפסטיבל שייח אבריק בקרית טבעון ובהיכל הרוק בגבעת חיים מאוחד ב-18 באפריל.כדאי שתעקבו.

>> לא רק שכתבתי ספר בזמן מלחמה, כתבתי ספר על יחסים. על בני אדם
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

המציאות בישראל הזייתית לחלוטין. זהו לא אוקסימורון, וזאת גם לא הפתעה גדולה. ישראל היא מדינה של אנשים חולמים, ושל אנשים הוזים.
היא לא הוקמה כמרד והתנגדות של נתינים למלך או קיסר ששלט בה, היא הוקמה כחלום, ואנשים חולמים היו אלה שהקימו אותה, וחלמו אותה כל הדרך להכרזת העצמאות. אנשים חלמו שהם יפריחו את השממה, ושיתפו בחלומות האלו יהודים עשירים, שגם החלו לחלום ומרוב שנסחפו בחלום הם תרמו מיליארדי דולרים להפוך אותו למציאות.

ארץ ישראל הקטנה, או The Holy Land, היא כנראה באמת קרקע פורה לחלומות גדולים והזיות סהרוריות, והאנשים שגרים בארץ הזאת, יהודים, ערבים או בני עמים אחרים, מאוד רוחניים ומבקשים רוחניות.

יש הזיות טובות ויש הזיות רעות. כיום, עדיין, מי שמנהלים את המדינה הם חולמים. אבל יש להם חלום מאוד רע, דורסני כלפי כל מי שלא חולם אותו. הם חולמים שאדם מבוגר עם זקן שהם מכנים "המשיח" יגיע לכאן ויביא איתו דבר מה לא ברור שנקרא "גאולה". הם חולמים שתוקם מחדש ממלכה כלשהי, שתשתרע מנהר הפרת ועד נהר הנילוס.

הם מאמינים, מסיבה לא ברורה, שהם יכולים לזרז ולעודד את ביאת המשיח, והכי גרוע – שהם יודעים איך לעשות את זה.בשביל החלום הזה הם מנסים לגרש את כל מי שלא יהודי מהמרחב הזה, ובשביל לגרש הם מנסים להשתלט על בג"ץ. הם כבר השתלטו על חלקים מצבא העם שלנו. בשביל החלום הזה הם יקריבו את המדינה הדמוקרטית והחילונית שסבינו וסבותינו הקימו בדם, יזע ודמעות.

יש גם הזיות טובות. למשל, הפסיכדליה. ההגדרה של פסיכדליה היא "הזייתי בצורה אסתטית" – הזיות או תחושות הזייתיות שהן נעימות ויוצרות אצלנו את אותן התחושות כמו כשאנחנו מסתכלים על ציור של ליאונרדו דה וינצ׳י או על בניינים במדרחוב נחלת בנימין: התפעמות מהיופי.

פסיכדליה אולי התחילה כתרבות, אומנות, מוזיקה ולבוש בהשראת סמים מרחיבי תודעה כמו LSD ופטריות הזיה, אבל כיום ובתכל'ס עוד משנות השישים, פסיכדליה לא חייבת להתבסס על סמים. הם היו רק המפתח.אפשר להיות פסיכדלי גם ללא שימוש בסמים, למשל בעזרת מדיטציה או בעזרת הדמיון. המהות הפסיכדלית היא להתרחק משגרת היומיום הנוקשה והמקובעת להוויה של משחקיות וריחוף, ושל ניסיון לבדוק את גבולות התודעה.

במדינה שכולה הזיות ואנשים חולמים, פסיכדליה היא המוזיקה הכי נאמנה למציאות הסוריאליסטית והמוזרה שלנו. לכן יצירת מוזיקה פסיכדליה היא כל כך טבעית בעיניי.תמיד הייתי הטיפוס החולמני. כילד אמי הייתה קוראת לי "אסטרונאוט". כשהייתי חווה את העולם, הייתי נסחף במחשבותיי אל עולם הדמיון והפנטזיה, ובורא לעצמי עולמות וסיפורים גדולים.

היתרון של להיות חולמני הוא שזאת הייתה ועדיין דרך יעילה להפיג את השעמום והבדידות, אבל החיסרון הוא בהתרסקויות שוב ושוב אל קרקע המציאות. כשהייתי נער והייתי נדלק על נערה מהתיכון, הייתי נלכד במחשבות מתוקות עליה ועליי חיים באושר ועושר מהאגדות, אבל כשהייתי מנסהה לדבר עם אותה נערה במציאות, הפער בין מה שקרה בראש שלי למציאות עם הנערה, שלא היה לה מושג מכלום, היה משתק אותי. עם השנים והניסיון, ועם עזרה מפסיכולוגים וכדורים ומדיטציה, למדתי לנחות בשלום אל קרקע המציאות. למרות זאת, כמעט תמיד גיליתי עם הנחיתה שאני עדיין חולם.

בתור מעריץ גדול של רוק פסיכדלי מילדות, נדהמתי לגלות שבתל אביב השמשית והפרובינציאלית הוקלטו שניים מאלבומי הרוק הפסיכדלי הטובים ביותר אי פעם. הראשון הוא האלבום של הצ׳רצ׳ילים שהוקלט ב-1968 באולפן שהיה ברחוב בר כוכבא. הצ׳רצ׳ילים לקחו את הצליל שהיה חדשני ואופנתי באותו זמן בלונדון ובסן פרנסיסקו, הצליל של להקות כמו קרים ופינק פלויד של סיד בארט, ומיזגו אליו גם אלמנטים של מוזיקה יוונית שזרמו בדמם של הגיטריסט חיים רומנו והבסיסט מיקי גבריאלוב. חלק מהמהות של הרוק הפסיכדלי היא להביא צלילים מהמזרח – סיטאר הודי. הצ׳רצ׳ילים הביאו קאנון ומנדולינה והצליל פשוט נשמע כל כך טבעי וכל כך ים תיכוני.

האלבום הפסיכדלי השני הוא אלבום הבכורה של להקת צלילי העוד, שמביא את המוזיקה של כרם התימנים של שנות השבעים, שהייתה סצנה מיוחדת שהייתה יכולה להתרחש רק בישראל, עם צליל שאי אפשר לחשוד בו שהוא חיקוי של צלילי אמריקאי או אנגלי.רק בישראל היה יכול להיווצר המיזוג הזה של יוון ותימן, שהוליד את המוזיקה הים תיכונית. בהמשך הסגנון ספח אליו גם מוזיקה מטורקיה, מרוקו, תוניס ועיראק, אבל המקור שלו הוא החיבור בין יוון לתימן. גיטריסט תימני שמביא את הסאונד היווני של הגיטריסט אריס סאן, ומקצב המקסום התימני שדומה מאוד למקצב הציפטטלי הבלקני, הם נקודת הפתיחה של הצליל הייחודי של הרוק הישראלי.

השירה של רמי דנוך, סולן צלילי העוד, היא השירה הכי פסיכדלית שנעשתה בעברית, שירה של אדם שנשמע כמו מחזיק חוכמה בת אלפיים שנים, כאילו הוא ישעיהו הנביא בכבודו ובעצמו שתקף את השחיתות והריקבון המוסרי בירושלים והציג אוטופיה וחזון של שלום ואחווה שמהדהד עד ילדי הפרחים של שנות השישים, לא פחות מכל פילוסוף מערבי, כשאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

האלבום של צלילי העוד אולי נתפס כמוזיקה מזרחית, אבל זה רוק לפי כל מאפיין מוזיקלי. יש שיגידו שבגלל שלא מדובר בשירים שחברי הלהקה כתבו בעצמם זה לא מוזיקת רוק, אבל גם להקות הרוק הגדולות – לד זפלין, קרים, הרולינג סטונס בתחילת דרכם וקרידנס קלירווטר רבייבל, הקליטו הרבה שירים שלא הם כתבו, אלא הפכו אותם לשלהם דרך הסאונד הייחודי של כל להקה.עצם העובדה שהמוזיקה הזאת הוקלטה והופצה בצורה עצמאית, דרך האחים ראובני, והודרה לחלוטין מאמצעי התקשורת שנשלטו לחלוטין בידי הממסד, הופך את המוזיקה הזאת לרוק ישראלי אלטרנטיבי. צלילי העוד הם בעצם הוולווט אנדרגראונד הישראלים.

שני האלבומים האלה הם פנינות משגעות – הקסם של העיר תל אביב בשני תקליטי מופת. זה מה שרציתי להגיד בשני האלבומים של "חפלה פסיכדלית" שיצרתי, וגם בהופעות של "חפלה פסיכדלית": להצדיע ללהקות שיצרו את השפה של הרוק הישראלי, שהציגו את ארץ החולמים וההוזים במוזיקה, ולחשוף את היופי, הקסם והמסתורין שבשני האלבומים האלה.

חפלה פסיכדלית היא התשובה שלי למה שקורה בארץ ישראל בימינו. חפלה פסיכדלית היא חלום שנע לכל הכיוונים – אל עבר מדומיין ומפואר, במועדון ה-UFO עם פינק פלויד ב-1967, או הייט אשבורי בסן פרנסיסקו ב-1967, או אל כרם התימנים ב-1975, לוקח בול אסיד ושומע את אהובה עוזרי מנגנת בבולבול טרנג. זאת הדרך שלי להראות שאפשר להזות בדרך שלא דורסת אנשים אחרים, אלא מביאה אותם להתעלות ושחרור. אפשר גם אחרת.

• יוצרים כותבים
• פסיכדליה
• רוק פסיכדלי
• טור אישי

>> אריאל גרייזס הוא דוקטור להנדסה ביו-רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף "כלכליסט", "בלייזר" ו"טיים אאוט", בוגר הרזידנסי לסופרים בראשית דרכם במשכנות שאננים לשנת 2025. "בלי האפי אנד" הוא ספרו השני, קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב. בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש.אתם יכולים ואפילו צריכים לרכוש אותו כאן.

>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
>> האמת היא שאי אפשר ללמוד בזום. שחררו את כולנו מכאב הראש הזה

תמיד הייתי חזק בטיימינג. בשבעה באוקטובר (לא צריך להגיד את השנה, נכון?) נניח, תכננתי מסיבת יום הולדת גדולה בפעם הראשונה בחיים שלי. מאז, חברים שלי מבקשים ממני לא לחגוג שום דבר מחשש שתפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון. כמובן שלא שעיתי להם, ולכן תכננתי בעוד שבועיים מסיבת השקה לספר החדש שלי. נחשו מה קרה. תמיד גם הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ולכן אני רואה במה שקורה במזרח התיכון מזימה אישית לפגוע בי. מבחינתי, המלחמה עם איראן, השנייה לשמה (למה בעצם היא לא נחשבת למלחמת המפרץ הרביעית? מה זה האפליה הזאת כלפי איראנים?), היא התנכלות מכוונת של הכוחות מלמעלה נגדי, בדיוק בשבוע שבו הספר שעבדתי עליו בשנתיים האחרונות יצא לאור.

כלומר, "יצא לאור" זה קצת אובר-סטייטמנט. טכנית, הספר מודפס וראה את אור השמש. מעשית, הוא יושב במחסנים של המפיצים ומחכה שתסתיים המלחמה כדי להגיע לחנויות. רגע שאמור היה להיות שיא מרגש של תהליך ארוך ומתיש הפך בבת אחת לאנטי-קליימקס. אין לי כוונה להתבכיין פה על מר גורלי, החיים של כולנו קשים. גם אם לא הכרנו אנשים שנהרגו ולא איבדנו את הבית, כולנו צריכים לרוץ עם הילדים פעם בכמה שעות למקלט או לממ"ד ושגרת החיים של כולנו נעצרה. וזה לפני שאני מדבר על העונש האמיתי – הניסיון לחבר את הילדים להמצאה החולנית של משרד החינוך שנקראת "לימוד מרחוק" ו"משימה מתוקשבת". באמת שהפספוס האישי שלי הוא קטן ביחס לאובדן שמתרחש פה.

מצד שני, קצת כן בא לי לקטר. קשה להיות סופר במדינת ישראל בלי קשר למלחמה. יש פה הרבה מאוד כותבים (ועיני לא צרה באף אחד מהם) אבל מעט מאוד קוראים. לפודקאסט סטנדרטי יהיו כמה אלפי מאזינים בקלות, אבל אם ספר מוכר אלפיים עותקים הוא ייחשב לרב מכר. וכל אותם סופרים נאלצים "לריב" על תשומת הלב המאוד מאוד מצומצמת של הקהל המועט הזה. וכאילו זה לא קשה מספיק, אז יש גם מלחמה בחוץ, מי בכלל ירצה לקרוא ראיון עם סופר או ביקורת על ספר.

"זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית"

כלומר, זה ישראל, תמיד יש מלחמה. אם לא עכשיו אז אוטוטו תהיה אחרת. איך ברי שר בהופעות שלו – "רק מלחמה אם תבוא,כשתבוא". וזה חלק מהעניין לדעתי. מאז שבעה באוקטובר ואולי אפילו מאז הקורונה, היכולת של ישראלי להתרכז במשהו מעבר לאיך הוא שורד את היום הקרוב הצטמצמה למינימום. איך אפשר בכלל להתרכז בספר עכשיו, כשכל שניה משהו קורה פה.

עוד סיבה, לדעתי, שהספרים בשנים האחרונות התקצרו מאוד: מי יכול לחשוב על לצלוח ספר של 400 עמוד עכשיו. המקסימום שאפשר זה לצפות זה שלא יהיו אזעקות באמצע הגמר של "משחקי השף" (כולנו מאוכזבים מההפסד של פארס, נכון?). אני לא אכנס פה לפוליטיקה יותר מדי, אבל זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שלווים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. כי אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית. וככה, במעין גלגל שמזין את עצמו, אנחנו סופגים גירויים וחרדות בלתי פוסקים שמונעים מאיתנו לצרוך תרבות כדי שיהיה אפשר להמשיך לייצר עוד מלחמות ועוד חרדות.

ואני, מה חשבתי לעצמי. לא רק שכתבתי ספר, כתבתי ספר סתם על יחסים. על בני אדם. הם אמנם חיים פה בישראל, אבל "המצב" – המילה האבסטרקטית הזאת שמתארת בערך הכל פה – הוא לא נוגע להם. באותה מידה הם יכלו לחיות בפריז או בניו יורק. הם מתאהבים, בוגדים, מפנטזים, נכנסים לדיכאון – עושים את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים.

"אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים, לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים בצד את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו"

לפני מספר שבועות דיברתי עם היחצנית שלי והיא שאלה מתי כתבתי את הספר. היא קיוותה, אני חושב, שלשבעה באוקטובר הייתה נגיעה לסיפורים שלי. כי ככה, אתם יודעים, מוכרים ספרים בישראל, דרך טרגדיות. אבל טרגדיות לאומיות, לא כאלו קטנות, אישיות, כמו משבר אמצע החיים שעברתי כשכתבתי את הספר שלי. אלו פחות מעניינות. לדאבונה (כנראה), לא היה קשר. אבל גיליתי שכן, חלק מהסיפורים בספר נכתבו אחרי שבעה באוקטובר.שזה די הפתיע אותי, בעיקר כי אני בכלל לא זוכר את החודשים שאחרי אותו יום נורא. אבל גם כי היום ההוא והתקופה ההיא לא נוכחים בסיפורים שלי בכלל. בעיקר הופתעתי שיכולתי להתרכז במשהו אחר לגמרי באותה תקופה נוראית.

כשחשבתי על זה אחר כך, הגעתי למסקנה שזה לא מקרי, אולי אפילו מכוון. הכתיבה היתה הבריחה שלי. להתרכז באנשים אמיתיים שמנסים לחיות את החיים שלהם היתה הדרך שלי להדחיק את המצב. זה לא שלא חשבתי עליו ולא שלא הוצפתי בכל אותן טרגדיות, אבל דווקא היכולת לברוא עולם אחר, כזה ש"המצב" נשאר מחוץ לו, הייתה התרופה הכי טובה בשבילי.

אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לא רק המלחמה עם איראן שבשאיפה תסתיים בקרוב, אלא "המצב" כולו שבו החרדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים (אתם יכולים גם ספרים אחרים, לא רק את שלי, אני לא קנאי), לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו כל הזמן קצת בצד. מן הסתם, אני לא הסופר היחיד שנפגע מהתקופה הזאת, סופרים קצת יותר נחשבים ממני, כמו אשכול נבו או ישי שריד נאלצו להשיק את הספר שלהם לתוך הממ"ד, כי ככה זה – עולם כמנהגו נוהג גם בימים לא נורמליים.

אבל אם רוצים להפוך את הימים המשוגעים האלו לקצת יותר נורמליים – ספרות היא דרך לא רעה בכלל לדעתי. ואם קשה לכם להתחייב לרומן שלם, אז (כן, אני אינטרסנט פה) אולי שווה לתת צ'אנס נוסף לז'אנר הסיפורים הקצרים. אולי בעיתות מצוקה זה כל מה שהנפש שלנו יכולה להכיל: תמונות קצרצרות של רסיסי חיים, כאלו שיאפשרו לנו להרגיש שמחה ועצב לא בגלל מלחמה ושכול, אלא פשוט בגלל אנשים כמונו.

• יוצרים כותבים
• ספרות
• ספרות ישראלית
• מלחמת איראן
• טור אישי