כשירדן גלבוע עבדה על המחזה "הטוען לכס", היא לא יכלה שלא לשים לב לנקודות הדמיון בין סיפור על ימי שלטון סטאלין לימינו אנו, "ימים בהן מגמות קיצוניות מתחזקות, ימים של הפיכה משטרית, ימים בהם הרשות השופטת הופכת לכלי ביד השלטון, ושליט המוביל את עמו אל פי תהום" // טור מהיוצרת
יש לי משיכה, יש כאלה שיאמרו "פטיש", אל התרבות הרוסית. התחנכתי על ברכיה של מאסטרית התיאטרון המוסקבאית סופי מוסקוביץ ז"ל, שממנה ספגתי את האהבה הגדולה שיש לי לתרבות הרוסית – התרבות הזאת שיש בה טוטאליות, פומפוזיות, עוצמה חסרת פשרות, אותה תרבות שהולידה דורות של יוצרים מבריקים, ששינו את פני האמנות המערבית.
>>"הג'נטלמנים" היא הסדרה הכי ממכרת, קיצונית ומעניינת על המסך
בעוד שדה האומנות הוא מודל לפריחה ולשגשוג, השדה הפוליטי של רוסיה מאז ומתמיד היה מודל לדיכוי, וליצירת מנגנונים פוליטיים דורסניים. בעבר הסובייטי, ואף כיום, שולטת התפיסה כי מוסדות המדינה, החוק והפקידות אינם אלא כלים שנועדו לשרת את השלטון בלבד. מערכת המשפט היא זרוע של השלטון, וכך שוכלל גם מנגנון שליטת התודעה: סימון מבקרים, עיתונאים וכל מי שמחזיק בדעה אופוזיציונית לשלטון כ"בוגדים". במקום פרסום אמת ועובדות – הצפת מדיה בדיסאינפורמציה; במקום מנהיגות – פולחן אישיות; במקום ערכי אהבת הארץ -ערכי לאומנות משיחית; במקום כלכלה גלובלית – אג'נדה שמקדמת כלכלה אוטרקית; במקום קוסמופוליטיות – בידוד מדיני מהמערב הליברלי.

כך נוצר מצב מלחמה נצחי ומצב חירום שמסייע ללכד את השורות סביב המנהיג, ובכך שומר על אזרחים ואזרחיות מותשים ברמה היומיומית, כך שלא יוותר להם חמצן להיאבק על זכויותיהם/ן. וכשאני מבינה כמה דימיון ישנו בשדה הפוליטי בין המדינה שלנו לבין רוסיה, אני מזועזעת ומוצפת בכעס וצער, ועם זאת, אני מחזיקה באמונה כי יש בחברה שלנו כוח התנגדות – ולכן גם ישנו אופק לשינוי.
לפני כשנה יחזקאל לזרוב הציע לי לביים את שנה ג' בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, והיה לי ברור שאני חייבת להביא חומר שמגיב למציאות שלנו. והנה הגיע לידי ספר, בהמלצת בן זוגי שהוא בעצמו יוצא ברית המועצות: "הטוען לכס המלכות", של הסופר הרוסי המופלא ולדימיר ווינוביץ'. זה ספר המתאר בהומור משובח וגרוטסקי את תקופת שלטונו האיום של סטלין במלחמת העולם השניה. אותם ימי מלחמה בהם המציאות הולכת ומאבדת אחיזה בהיגיון הנורמלי, ימים בהן מגמות קיצוניות מתחזקות, ימים של הפיכה משטרית, ימים בהם הרשות השופטת הופכת לכלי ביד השלטון, ימים בהם חיי האזרח/ית תלויים על חבל דק, התלוי בעצמו בגחמות השליט, ושליט המוביל את עמו אל פי תהום.

כשהתחלתי במלאכת העיבוד והכתיבה לספר, המציאות שלנו פה בארץ ישראל קפצה, נדחפה ובעטה עצמה פנימה אל היצירה. המילים המספרות על אי אז שם, והמילים של המציאות הישראלית השתלבו כמו כפפה עצובה ליד כואבת. עיבדתי ושילבתי טקסטים של עינב צנגאוקר, אייל אשל, שאול טשרניחובסקי, מחמוד דרוויש ואיתן הבר לכדי יצירה שלמה המחוברת מטלאים של היסטוריה רחוקה וקרובה, המתארת את העבר ההווה ומנבאת את העתיד שלנו.
ההצגה הוזמנה להמשיך ולהציג בבימת תיאטרון תמונע, ואני מאמינה שבימים החולים האלה, הרפואה שלנו טמונה בעשייה, ביכולת להתבונן ולבקר את המציאות על ידי כך שניתן לה לעלות בצורה חדשה על הבמה. אולי היא תצחיק אותנו, אולי היא תעציב אותנו, אולי תכאיב לנו, אולי תרגיז אותנו, אולי גם לא. אבל מה שבטוח שככל שנעמיק להתבונן בה נוכל לשנות אותה.
"הטוען לכס", תיאטרון תמונע (שונצינו 8), 14.9, 28.9.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
