מיה גולדבלום ומירי אלעזר, הצמד טייטו אלבה, מוצאות בתל אביב תנים, תנשמות, שחרורים, חורשות, ים וגם עגורני בנייה. באלבומן השני, ״נתיב הנדידה״, שיצא החודש, הטבע העירוני הזה נעשה דרך לדבר על בית, אימהות, פרידה והצורך למצוא מרווח לנשימה. טור אישי
יש את האנשים האלה שכל החיים חולמים לעבור לאיזה בית קטן מוקף עצים ואדמה, מבקשים להתרחק מהרעש של העיר ולהתעורר לקול ציפורים, ובכל זאת מוצאים את עצמם, שנה אחר שנה, חיים בעיר. שתינו כאלה. אנחנו נפגשות לא מעט בחורשות של רמת אביב, ומוצאות את עצמנו מקשיבות לציפורים, מסתכלות על העצים ומחפשות בתוך העיר את הדבר שאנחנו כנראה מחפשות גם במוזיקה. האלבום השני שלנו, ״נתיב הנדידה״, נולד במידה רבה בתוך הסדקים האלה: 8 שירים שיש בהם שוב ושוב תנועה בין פנים לחוץ, בין בית למרחב, בין עיר לטבע.
פארק הירקון בוואן שוט
השיר הראשון באלבום, ״ושוב הדלת״, הוא מעין אקספוזיציה לתנועה הזאת, ואת הקליפ לשיר בחרנו לצלם בוואן שוט רצוף בפארק הירקון. כשהגענו לסיור המקדים לפנות ערב, התחילו להופיע סביבנו עשרות תנים. נעמדנו מולם מוקסמות. יש משהו בלתי נתפס במפגש כזה בתוך תל אביב. רגע אחד את בעיר, נזהרת שלא ידרסו אותך, ורגע אחר כך יצור בר עומד מולך ומזכיר לך שכל הדבר הזה היה וממשיך להתקיים גם בלעדינו. בבוקר הצילומים התנים כבר לא הופיעו, אבל משהו מהנוכחות הפראית שלהם נשאר איתנו ברכיבה.
עוד יצור לילי שנמצא באזור ״ראש ציפור״ שבפארק הירקון הוא התנשמת הלבנה. תוכלו לשמוע את הצווחות או הנשימות שלה גם בפארק החורשות בדרום העיר, ליד תיבות הקינון. שם הלהקה שלנו, טייטו אלבה (Tyto alba), הוא שמה המדעי של התנשמת הלבנה. אבל דווקא אחת הציפורים שאנחנו הכי אוהבות היא ציפור תל אביבית הרבה יותר יומיומית: השחרור. הוא ביישן, לא ראוותני במיוחד, אבל השירה שלו יפהפייה ומוזיקלית להפליא. לפעמים הוא שר משפטים קטנים שנשמעים כמו פראזות של ג׳אז. אפשר לצפות בו בראש ציפור, או בכל מקום ירוק בעיר שיש בו צמחייה סבוכה, שם הוא אוהב להסתתר.
הדירה העירונית: סדקים וחלון
מהחופש של הפארק אנחנו פותחות את הדלת ומכניסות אתכם חזרה פנימה, אל הדירה העירונית בשיר ״תינוקות״. ״זה נכון מה שאומרים על תינוקות – הם מכניסים הרבה אור הביתה״, אבל אצלנו זה אור מסוג אחר. אור של תעתועים וסדקים, שחושף את הבדידות והמורכבות באימהות כשאין תמיכה שבטית. ובתוך הבית הזה אנחנו זקוקות לחלון. ומוטב שהוא יפנה אל נוף פתוח או עצים ואל כמה שפחות בטון. בשיר ״הכל חלום״ העיר והטבע נפגשים דרך שמשת החלון.
מהמבט שמבעד לשמשה, אנחנו עוברות אל המבט שמלווה אדם שהולך ומתרחק. הרוח מבשרת ש״נגמר כבר הסתיו״, ואנחנו עומדות מול חילופי העונות בהשלמה שקטה, מלוות במבט אוהב גם את מי שבחר לעזוב. אנחנו לא שיפוטיות כלפי הגשם ששוטף אותנו, וכך גם בשיר הפרידה הזה אין כעס או ביקורת.
העגורנים של גבעת קוזלובסקי
לעיריית תל אביב יש מובלעת קטנה של קרקע בבעלותה בתוך גבעתיים, בגבעת קוזלובסקי. גבעת כורכר מתוקה, מהגבוהות בגוש דן, שחלק משטחה בבעלות עיריית תל אביב וקבור תחת שנים של מחלוקות משפטיות ומאבקי נדל״ן. כשעומדים שם, בין מתקני המים המגודרים לצמחיית הבר, נשקף נוף פנורמי של מגדלי העיר הנבנים בדהרה ומסתירים את הים. משם נולד השיר ״מנופים״. בשל הדמיון לעוף הנודד עגור, המנוף נקרא גם עגורן. מנופי הברזל התעשייתיים הופכים לציפורי מתכת שמטיילות בנוף ואנחנו מבקשות להתחבר לאדמה, לחפש את השורשים ואת מיקום השמש השוקעת.
ים בקצה העיר
ושם, בקצה של תל אביב, יש ים. שם הבטון מובס והטבע נפרש לפנינו במלוא עוצמתו. בשיר ״בקצה העיר״ אפשר להרגיש את הגעגוע, ושומעים בו את החולות של הים כמו התנשמת בלילה. מהשקט של הים אל הטירוף של קצב העיר, אנחנו נכנסות לשיר ״בדידים״. כמה חשוב למצוא את המרווחים בתוך סערת היום, שם מתאפשר קיומו של ההד והיכולת להתבודד בלי להרגיש בודדים. להקשיב לעצמנו ולהרגיש מה באמת עובר על הנפש שלנו ומה מרגיש הגוף.
נתיב הנדידה
השיר שסוגר את האלבום הוא שיר הנושא שלו, ״נתיב הנדידה״. תמיד יש בנו השתאות מול המחשבה על המסלול הארוך והמפרך שציפורים עושות בעונות המעבר. נכתבו על זה אינספור שירים, ולא במקרה. כנראה שיש בנו איזו קנאה ביכולת של הציפורים לדעת מתי הגיע הזמן הנכון לקום וללכת (או לעוף) ובכוחות שהן מצליחות למצוא בשביל המסע.
אולי זו אחת הסיבות שאנחנו עדיין כאן בעיר. אנחנו ממשיכות לפנטז לפעמים על הבית הקטן, העצים והאדמה, אבל בינתיים גילינו שלא תמיד צריך לצאת מתל אביב כדי למצוא פרא. לפעמים צריך רק לדעת איפה לחפש ובאיזה סדק להסתכל.