ברחבי העולם נוהגים לציין את זכר קורבנות השואה ביום השואה הבינלאומי שחל בסוף ינואר, אבל בניו יורק, שבה חיים מאות אלפי ישראלים ויהודים, בהחלט מציינים גם את יום השואה הלאומי שלנו, והפעם באופן מעניין במיוחד: "Sip & Listen", סדרת פופ-אפ חדשה שהופכת בתי קפה יומיומיים למרחבים להנצחת השואה, ומזמינה ניצולי שואה לשתף את סיפוריהם במפגשים אינטימיים בשעות הצהריים.

>> אל תוך האפלה: מה אתם הייתם עושים בבוכנוואלד. זאת השאלה
>> שואה, גבורה, אקשן: 12 סרטי השואה הכי טובים לזכור איתם

• יום השואה
• ניו יורק
• בתי קפה
• יום הזיכרון לשואה

יום השואה, בדרך כלל, הוא לא יום טוב לטלוויזיה. לא סתם צמחו כאן מיזמים כמו "זיכרון בסלון" – זה יום שבו המסך נדחק לקרן זווית. ערוצי הטלוויזיה מקדישים את הפריים טיים לטקסים ממלכתיים ולהקרנה האלף ואחת של "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן". אבל מדי פעם מגיחה יצירה טלוויזיונית טובה ששווה את תשומת הלב. אתמול זו הייתה "המהפנט מבוכנוואלד", מיני-סדרה תיעודית רזה (שלושה פרקים, חצי שעה כל אחד) שעלתה השבוע ביס דוקו (הפרק האחרון ישודר הערב, אבל את כל הסדרה אפשר לראות ב-VOD). שי פוגלמן, שמוכר בין היתר בזכות התחקיר לסרט על האסיר איקס, הוא הרוח החיה מאחוריו כדמות פעילה של מי שעשה את התחקיר וגם מוביל אותו בקריינות לאורך הסרט.

>> שואה, גבורה, אקשן: 12 סרטי השואה הכי טובים לזכור איתם
>> איך שכחנו את השואה ולמה יוצרי הטלוויזיה בישראל ויתרו עליה

הסיפור נוגע לאיש ייחודי בשם אדווין קצן-אלנבוגן, שנודע לשמצה בתור היהודי היחיד שעמד לדין והורשע על חלקו בקיום מחנה ההשמדה בוכנוואלד בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור של קצן-אלנבוגן הוא סיפור מופרע; מישהו שהחל קריירה בתור סטודנט לרפואה, למד פסיכולוגיה והיפנוזה ובעיקר יצא לו שם של נוכל שיודע לרמות את דרכו לפסגה. לעשות הכל כדי לשרוד.

גם הוא, כמו כל יהודי שחי בגרמניה, נשלח למחנה ריכוז, אבל חי על מה שכונה "התחום האפור"; הוא מצד אחד היה יהודי, אבל מצד שני פעל בשיתוף פעולה עם המשטר הנאצי וקציני האס.אס כדי לשמור על עצמו. קצן-אלנבוגן הרחיק לכת. הוא לא רק עבר על המוסר הקלאסי, הוא דרס אותו ברגל גסה. לעתים ממש התעלל באסירים אחרים, במסגרת התפקיד שלו כ"רופא הראשי" של המחנה.

"המהפנט מבוכנוואלד" הוא לא דוקו שואה קלאסי. הסדרה לא מספרת את הנראטיב המוכר של סרטים וסדרות מהסוג הזה שתיאר תמיד שני סוגי דמויות ברורים: מצד אחד קצינים נאציים אכזריים וערלי לב, ומצד שני הקורבנות היהודים החפים מפשע. הסרט נוגע למי שהיו באמצע, עולם של אסירים יהודים שעמדה בפניהם דילמה מוסרית אדירה: האם לשמור על עצמם ואולי אפילו לזכות להטבות בתוך הגטו, תמורת בגידה באסירים האחרים ועזרה למכונת המלחמה הנאצית?

יותר מהדילמה הזו, היא מציבה שאלה בועטת גם בפני הצופים: האם אנחנו בכלל יכולים לשפוט את מי שבחר בצד הלא נכון? מצד אחד, במוסר האנושי שלפיו אנחנו אמורים להתנהל, קצן-אלנבוגן הוא איש נוראי, אדם שלא היסס לא רק לבגוד ביהודים אחרים, אלא ממש להתעלל בהם כדי לשמור על עצמו. מצד שני, אנחנו מעולם לא היינו במצב הישרדותי כזה, ואולי בעצם נוח מאוד לשפוט אותם כשאנחנו רואים את הסרט, יותר משמונים שנה אחרי השואה, כאנשים חופשיים שרואים דוקו בבינג'. מה אנחנו היינו עושים במצב כזה? האם אפשר בכלל לדמיין?

לסרט המקורי, שממנו נוצרה הסדרה (וזכה בפרס התסריט בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה), קראו "הסתגלות לאפלה". וזה, במידה רבה, היה הסיפור של קצן-אלנבוגן. אדם שתמיד ידע להסתגל לתנאים שהסביבה הציבה לו, וגם במקום כל כך אכזרי כמו מחנה בוכנוואלד הוא מצא את הדרך להסתגל.בעולם שבו כל אחד עומד בפני עצמו, קצן-אלנבוגן היה האכזרי מכולם, מה שבסופו של דבר עזר לו גם לנצח. הוא שרד את הגטו, עמד לדין והורשע, אבל בסופו של דבר שוחרר במסגרת חנינה המונית שארה"ב נתנה לפושעי מלחמה נאציים (עובדה בלתי נתפסת, בדיעבד) כי הייתה צריכה את גרמניה החדשה במאבק מול הקומוניזם. בסופו של דבר, אחרי כל התהפוכות, השקרים, הבגידות והמעשים הנאלחים, הוא מת כאדם חופשי בפרברי מינכן.

שאלת הלקח מהשואה היא קלישאה ישראלית די מאוסה. לכל אחד מאיתנו יש את הלקח שלו. האם לעולם לא עוד לנו כיהודים או לעולם לא עוד לאף אדם? הדוקו הזה הולך על שאלה מעט צנועה יותר: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשרוד? האם למען הקיום הפיזי שלנו אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר מוסרי? ואם כל כך אוהבים להחזיר אותנו לשואה ולהשוות הכל לשם, האם גם במציאות ההיא היינו בוחרים לשקר ולבגוד, רק להישאר בחיים?המונולוג האחרון שפוגלמן מקריא הוא הערת אזהרה. כזו שאומרת לצופים – ההסתגלות הזאת לאפלה, שגרמה לקצן-אלנבוגן לנצח, היא מסוכנת. כי כשאנחנו בחושך ואנחנו בוחרים להתרחק מהמוסר, בסוף היעדר המוסריות הזה רודף אותנו כשהאופל חולף. והוא תמיד חולף בסוף.

בדרך לשאלה הזאת, מדובר בדוקו מצוין ליום השואה שהיה עובד בקלות גם בימים אחרים. זה סיפור מספיק מעניין, עם מרואיינים מספיק טובים (חלקם מדהימים ממש) וסיפור עלילה שלא חף גם מהומור או מרגעים קלילים יותר, כדי לספר סיפור פשוט ולא ייאמן. יותר מכל, בולט כאן התחקיר המדהים והחרוץ של פוגלמן שעבד ללא לאות כדי להביא את הסיפור, על כל המורכבות שלו.הוא הציג את אדווין קצן-אלנבוגן כפי שהיה; איש אכזרי ונכלולי, אבל גם קורבן של מציאות פסיכית. ובתקופה שבה מורכבות נחשבת לתכונה בעייתית, דווקא הדוקו הזה יכול לעזור לזכור שבעולם יש הרבה יותר מרק שחור ולבן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יום השואה
• דוקומנטרי

שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

לרגל ערב יום השואה, מבקרת סרטי הקולנוע שלנו יעל שוב בחרה עשרת סרטי שואה איכותיים במיוחד, גם עבור מי שמחכה כל שנה להתבוסס בהיסטוריה הכואבת, וגם עבור מי שמעדיף למצוא זווית אחרת כדי לזכור את הזוועות. אלו 12 סרטי השואה הכי טובים לזוכר איתם ביותר.

>> דברים שרואים משם: צריך להגיע עד לחו"ל כדי למצוא סדרות על השואה

להתראות ילדים (1987)

"הנער בפיג'מת הפסים", "ציפור לבנה: סיפור פלא" – לא מעט סרטי שואה מספרים על ילדים נוצרים טובים שמצילים ילדים יהודים, ונקודת מבטם הנאיבית אמורה להצדיק את הסנטימנטליות המזויפת שבה הסרטים עטופים. סרטו היפה של לואי מאל, שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אינו חוטא בחטא הזה. בצרפת של 1944 ז'וליין בן ה-12 נשלח לפנימיה קתולית, שם הוא מתוודע לתלמיד החדש ז'ון, שלא מתפלל בתפילות הנוצרים ולא אוכל ארנבות וחזירים. ז'וליין מחליט לשמור את סודו של הילד היהודי והשניים הופכים לחברים טובים, אבל ביום שאנשי הגסטפו נכנסים לכיתה ז'וליין עושה טעות. מאל כתב את הסרט בהשראת זיכרונות ילדותו בפנימייה, ואת דמותו של הכומר הטוב ביסס על חסיד אומות העולם לוסיאן בונל שנספה במאוטהאוזן.

כאב אמיתי (2024)

זה היה יכול להיות סרט ישראלי, רק שאצלנו את המסע למחנות השמדה עושים בתיכון, כשהראש מלא בדברים אחרים. "כאב אמיתי" מבהיר שעדיף לצאת למסע הזה בגיל בוגר יותר, ולו משום שזה מניב קולנוע טוב יותר. סרטו השני של ג'סי אייזנברג כתסריטאי/במאי הוא מעין "באדי מובי" על שני דודנים בעלי אופי מתנגש, שיוצאים להרפתקה משותפת בדרכים. רק שהמסלול מתפתל בין מחנות השמדה לבית קברות יהודי ולבית סבתא בפולין, ולכן אף שלסרט יש גוון קומי, ככל שהוא מתקדם גירוד הטראומה היהודית הרחבה מעורר את הכאב האישי החבוי. דיוויד (ג'סי אייזנברג, שגם כתב) ובנג'י (קיראן קאלקין) לא התראו הרבה זמן. סבתם ניצולת השואה ביקשה בצוואתה ששני נכדיה יבקרו בבית שבו גדלה בפולין, ואף השאירה כסף עבור המסע. לכן אחרי מותה הם מצטרפים לטיול שואה מאורגן בהנחיית מדריך אנגלי, ולצד חברים נוספים בקבוצה – גרושה טרייה, זוג מבוגר, ופליט אפריקאי שהתגייר והחליט לקחת את זהותו החדשה ברצינות מלאה. כל אחד מהם מאויר היטב בקווים זריזים, ותורם את חלקו לדינמיקה בקבוצה, המשמשת כתיבת תהודה ליחסים הלא פשוטים בין בני הדודים.

הבן של שאול (2015)

סרטו הטוטאלי והמזוקק של לאסלו נמש היהודי הונגרי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, שם אותנו בתוככי מכונת ההשמדה של אושוויץ, ובתוך שדה הראיה המצומצם של שאול אוסלנדר (גזה רוהריג) המשמש כזונדרקומנדו. המצלמה נצמדת אליו ורק בשולי התמונה או בעומקה, לעתים קרובות לא בפוקוס, רואים משהו ממה שקורה סביבו – האנשים מתפשטים בדרכם לתאי הגזים, גוויות עירומות נגררות החוצה, קצינים נאצים שיורים במי שמנסה לברוח. הפסקול מתפקד באופן דומה. רוב הקולות מגיעים מחוץ לגבולות הפריים – הפקודות הננבחות ללא הפסקה, זעקות האנשים הנחנקים למוות. זאת חוויית צפייה קשה מאוד, אבל מה שמצדיק אותה הוא הגילוי ההדרגתי שבתוך התהליך מוחק האנושיות הזה, כמה מהזונדרקומנדו נאבקים לשמר את נפשם. שאול מוצא את ייעודו הזמני בהתעקשותו להביא גופת ילד אחד לקבורה על פי ההלכה היהודית. המבט של רוהריג, מעומעם וחודר בו זמנית, מדביק אותנו למסך, והסיום השקט והפיוטי מהדהד באלפי קולות.

מר קליין (1976)

הסרט נפתח בבדיקה פיזית משפילה של אישה עירומה, שנועדה לקבוע אם היא מגזע שמי. אבל זה לא הסיפור שלה, אלא של רובר קליין (אלן דלון), סוחר אומנות בפריז הכבושה, שמנצל את המצב כדי לרכוש בזול יצירות אומנות מיהודים הזקוקים לכסף כדי לברוח מצרפת. יום אחד בינואר 1942 מונח בפתח ביתו עיתון יהודי, והוא מגלה שיהודי בשם רובר קליין סידר שהדואר שלו יועבר לכתובתו. קליין מדווח למשטרה על הטעות, אלא שזו חושדת בו שהוא יהודי המסתיר את זהותו, והוא נדרש להציג הוכחות לכך שהוא נוצרי. קליין יוצא לחפש אחר כפילו היהודי, בעוד העולם הולך וסוגר עליו. המותחן הקפקאי של ג'וזף לוסי מעניין יותר מרוב הסרטים הצדקניים שמשחזרים סיפורים אמיתיים מימי השואה, כמו "נקודת איסוף" מ-2010 שמתרחש באותו פרק זמן, ומתאר את איסוף יהודי פריז ושליחתם למחנות השמדה (אירוע שמופיע לקראת סוף "מר קליין"). לוסי עצמו לא היה יהודי, אך הכיר היטב את תחושת הרדיפה כמי שהיה קורבן למקרתיזם. הוא נולד ויצר בארה"ב, אך ב-1953, בעקבות הכנסתו לרשימה השחורה, הוא היגר לאירופה ויצר שם כמה מהסרטים הבולטים של שנות השישים והשבעים.

אזור העניין (2023)

הסרט מתאר את חייהם של בני משפחת הס, רודולף והדוויג וחמשת ילדיהם, המתגוררים בבית נאה ומטפחים גינה פורחת צמוד לחומת מחנה ההשמדה אושוויץ. רודולף הוא מפקד המחנה ומי שפיתח את מכונת ההשמדה היעילה שאפשרה לרצוח כמיליון ומאתיים אלף נפשות – 91 אחוז מהם יהודים – יותר מבכל אתר אחר במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל הסרט אינו מלווה את רודולף אל תוך המחנה, אלא מתמקד בחיי היום יום הנינוחים ב"גן העדן" הקטן שלצידו. אפשר לומר ש"אזור העניין" נמצא בפער שבין מה שאנחנו רואים, לבין מה שאנחנו יודעים אך הסרט לא מראה לנו. זה ההיפך הגמור מפורנו-שואה. ובדומה ל"הבן של שאול", הסרט משמיע לנו מה קורה מאחורי החומה, ומייצר קונפליקט עז בין התמונה לבין הפסקול המורכב מרעשי מכונות ומשרפות, צעדי מגפיים, יריות וזעקות כאב.

ממזרים חסרי כבוד (2009)

פנטזיית הנקמה של קוונטין טרנטינו מתפקדת כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל. הסרט מגולל שני סיפורים מקבילים – האחד עוקב אחר שושנה דרייפוס (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל משפחתה נרצחה למול עיניה והיא ממציאה את עצמה מחדש כבעלת בית קולנוע בפריז; והשני מספר על יחידה של חיילים יהודים אמריקאים, בפיקודו של בראד פיט הלא יהודי, שמטילה חיתתה על הצבא הגרמני – חבריה מקרקפים את קורבנותיהם ומותירים אות קין בצורת קעקוע של צלב קרס על מצחם של הבודדים שהם משאירים בחיים. כריסטוף וולץ, בהופעה מרהיבה כצייד היהודים האנס לאנדה, נע בין שני הסיפורים שנפגשים בסצנת השיא המתרחשת בבית הקולנוע, שם מוצעת לנו היסטוריה אלטרנטיבית.

החנות ברחוב הראשי (1965)

לא תמצאו סרט שובר לב יותר מזוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר של שנת 1965. במסגרת תהליך האריזציה של עיירה סלובקית בזמן מלחמת העולם השנייה, הנגר טונו מקבל בעלות על חנות כלי תפירה השייכת ליהודייה קשישה וחרשת-למחצה, שאינה מבינה מה קורה סביבה. האיש טוב הלב גורם לאלמנה לאוטמן (אידה קמינסקה, שהיתה מועמדת לאוסקר על הופעתה) להאמין שהוא בן דודה שהגיע לסייע לה בעבודתה. הידידות שמתפתחת בין השניים, על רקע האנטישמיות הגואה מסביב, נבחנת כאשר רשויות החוק מתחילות לאסוף את יהודי העיירה לשם גירושם. הבמאי היהודי סלובקי יאן קדר היה עצור במחנה עבודה בזמן המלחמה. סרטו, שהניח את היסודות לתבנית האשלייתית שפותחה בסרטי שואה כמו "יעקב השקרן" ו"החיים יפים", הוא עיבוד לסיפור מאת לדיסלב גרוסמן, שגם השתתף בכתיבת התסריט. גרוסמן עלה לישראל בשנות השישים, התגורר בקריית אונו ולימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

רשימת שינדלר (1993)

רק סטיבן ספילברג היה יכול להפוך סרט שואה בשחור לבן שנמשך יותר משלוש שעות ללהיט קופתי ענק, ואחר כך לשכנע את NBC לשדר את הסרט המלא בלי הפסקות פרסומות. הסיפור האמיתי על התעשיין הגרמני הבליין שפיתח מצפון והציל יהודים מהנאצים מצליח להיות גם מצמרר וגם מרומם לב, הוליווד סטייל. רייף פיינס מעולה בתפקיד קצין האס.אס. מעורר החלחלה שהפך אותו לכוכב, ליאם ניסן מרשים לא פחות בתפקיד האיש שבכותרת, והילדה באדום הפכה לאחד הדימויים הזכורים בקולנוע. הסרט גרף שבעה אוסקרים שהוענקו לתסריט של סטיבן זאליאן, למוזיקה שהלחין ג'ון וויליאמס, לצילום של יאנוש קמינסקי, לבימוי ולסרט עצמו.

הנוסעת (1963)

ב-1959 כתבה ניצולת אושוויץ זופיה פוזמיש תסכית לרדיו הפולני בהשראת ימיה במחנה. ארבע שנים אחרי כן התסכית עובד לסרט בידי הבמאי היהודי אנדז'י מונק, מחשובי הקולנוענים הפולנים. מונק (שבזמן המלחמה אימץ זהות בדויה וכך שרד) נהרג בתאונת דרכים במהלך הצילומים, והסרט נערך אחרי מותו על ידי שני במאים אחרים, שהוסיפו לו קריינות ותמונות סטילס במקום הסצנות החסרות. התוצאה היא יצירת מופת מרוסקת באורך 62 דקות, שזכתה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן ונשלחה לייצג את פולין באוסקר. ב-1960, במהלך הפלגה בספינה עם בעלה האמריקאי, ליזה מזהה אישה שהיתה אסירה באושוויץ בזמן שהיא הוצבה שם כקצינת אס.אס. ליזה מחליטה להתוודות בפני בעלה על ימיה במחנה, ומספרת שעשתה כל מה שיכלה כדי לגונן על האסירות, ובעיקר על מרתה כפויית הטובה. משם הסרט חוזר אחורה למחנה, ומספק תמונה מצמררת ושונה מאוד מזו שעולה מתיאוריה המעוותים של הסוהרת. חלק מצילומי הסרט המאוד מרשים הזה, שבמרכזו סיפור אהבה טראגי בין מרתה לאסיר אחר, נעשו במחנה עצמו. ב-1968 התסכית עובד גם לאופרה שהולחנה על ידי מייצ'יסלב ויינברג הפולני יהודי.

הזייפנים (2007)

הסרט האוסטרי הזה, המשחזר סיפור חריג ממלחמת העולם השנייה, זכור במקומותינו בעיקר כזה שלקח את האוסקר לסרט הזר מ"בופור", אבל הוא ראוי להיזכר בזכות עצמו. "מבצע ברנהרד" היה שמה של מזימה נאצית לערער את כלכלת בריטניה על ידי הצפתה בכסף מזויף. לצורך כך הוקמה במחנה זקסנהאוזן סדנה לייצור שטרות מזויפים, ובה עבדו יהודים שנאספו ממחנות ריכוז שונים. אין כאן סיפור גבורה או סיפור חידלון (שני הנרטיבים השכיחים בסרטי שואה), ודווקא ההסתרה של ייצוגי הזוועה מעוררת את הצופים לדמיין מה קורה מעבר לגדר. הדילמה המוסרית המרכזית היא בין לשרוד ולהתקרנף או למרוד ולמות. גיבור סרטו של סטפן רוזוביצקי הוא סלומון סורוויץ, זייפן בעל שם עולמי שלחזהו מוצמדים שני עיטורי גנאי – הצהוב של היהודים והירוק של הפושעים. סורוויץ (קרל מרקוביץ בהופעה מזהירה), מנציח כביכול את הדימוי האנטישמי של היהודי המזרח-אירופי, אך בהדרגה דמותו צוברת חיוניות ועוצמה כשהוא לוקח על עצמו את התפקיד האמיץ והאלטרואיסטי של המתווך בין המחנות.

שיעורים בפרסית (2020)

נקודת המוצא של הסרט הזה נדמית מופרכת, והוא לא לגמרי מצליח להפוך אותה למשכנעת ברמת המציאות. אבל הרובד המטאפורי העז הוא שמעניק לסרט סיום מהדהד שנשאר בזיכרון. רגע לפני שחיילים גרמנים יורים בו, ז'יל, יהודי בלגי, צועק שנעצר בטעות כי הוא בכלל פרסי. הם לא לגמרי מאמינים לו, אבל מביאים אותו אל קלאוס קוך, סגן המפקד של מחנה השמדה שרוצה ללמוד פרסית. קוך מטיל על ז'יל, המתכנה רזה, לתעד את שמות היהודים שמובאים למחנה, והוא משתמש בשמות האלה כבסיס לשפה שהוא ממציא על מנת להעניק לקוך שיעורים יומיים. לארס איידינגר הגרמני ("בבילון ברלין") ונהואל פרז ביסקיארט הארגנטינאי ("120 פעימות בדקה") מעולים בתפקידי הקצין והאסיר בסרטו של ואדים פרלמן היהודי אוקראיני, שכבש את הקהל הרחב, גם אם לא את המבקרים.

ג'וג'ו ראביט (2019)

טאיקה וואיטיטי יצר תרכובת קולנועית מוזרה, חצופה ומבריקה, שמעזה לחדור לטריטוריה הכי בעייתית שיש. זה מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול", "החיים היפים" ו"ממלכת אור הירח". הטעמים מתנגשים, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים. ג'וג'ו בן העשר חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, הוא ממציא לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודייה (תומסין מקנזי) ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע. הסרט משתמש בקומדיה כדי לתאר את נקודת המבט של ילד, המנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. ההתחלה שמדמה את ההערצה להיטלר לביטלמניה היא הברקה מצמררת. עם זאת, הסרט אינו מרכך את האימה, וזו מתפרצת במלוא העוצמה בחצי השעה האחרונה.

• המסך
• יום השואה
• סרטים מומלצים
• סרטים
• הכי טובים

הערב (שני, 13.4) בשעה 20:00 ייפתחו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו (צפירה מחר ב-10:00 בבוקר, אם תהיתם), ובכל הקשור לתל אביב זה אומר דבר מרכזי אחד: אירועי "זיכרון בסלון" חוזרים עם למעלה מ-80 איוונטים ברחבי העיר שייערכו בין הימים שני עד חמישי (16.4-13.4) במרכזים קהילתיים, קאנטרים עירוניים, ספריות עירוניות ובמרחבים ציבוריים שונים ברחבי העיר.הפרטים המלאים על כלל האירועים בעיר מחכים לכם כאן, אבל הנה כמה היילייטס:

>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"
>> האחרונים שבינינו: 9 גיבורים שהצילו את העיתונות הישראלית במלחמה

1. "משוררים זוכרים" // ערב פואטרי סלאם מיוחד בצוותא

ערב אינטימי ומרגש של ספוקן וורד, בהשתתפות אמני פואטרי סלאם ישראל, שיעסקו בזהות יהודית-ישראלית, זיכרון ותקומה, בליווי מוזיקלי חי. בין המשתתפים: אמן הספוקן וורד ומנחה הערב עמית אולמן ("העיר הזאת"), ואמני הספוקן וורד צביה מרגליות, יואב טלמור ונילי קופלר, מנהלת הפואטרי סלאם בישראל ואוצרת הערב.בלעדי למחזיקי ולמחזיקות דיגיתל, האירוע יועבר גם בשידור חי בעמודי האינסטגרם והפייסבוק של עיריית תל אביב- יפו.שני 13.4, 21:30

2. עדותו של מרדכי צ'כנובר ז"ל // הקרנה מיוחדת ברחבת כיכר התרבות

הקרנה מיוחדת של עדותו של מרדכי צ'כנובר ז"ל, ניצול שואה שסיפורו האישי והמרגש מהווה עדות חיה לגבורה ולרוח האדם. ההקרנה תתקיים על גבי מסך ענק בלב הכיכר, ותאפשר להתכנס יחד כקהילה, להקשיב ולהעביר את לפיד הזיכרון הלאומי הלאה.שני, 13.4, החל מ-20:00. הכניסה חופשית.

3. ערב "זיכרון בסלון" ייחודי במרחב הפתוח // גן מאיר

שני מעגלי שיח אינטימיים ומקבילים בשילוב עדות אישית, הנחיה וליווי מוזיקלי חי. במעגל אחד יספר יואל קפלן את סיפור הישרדותם המטלטל של בני משפחתו , מן החיים בעיירה קטנה במערב פולין, דרך הגטו והבריחה ליער, ועד הבחירה האמיצה של אמו בחיים לאחר המלחמה, מסר שממשיך להדהד גם כיום. במעגל השני תשתף חנה מרון בזיכרונות משפחתיים הנוגעים בגורלם של קרוביה במחנות אושוויץ וטרזין ובפלוגות עבודות הכפייה, ותשרטט קו עדין ומרגש בין הזיכרון האישי לבין המורשת העוברת מדור לדור. שני המעגלים יחד יוצרים מרחב של הקשבה, חיבור ומשמעות, שבו הסיפורים הפרטיים הופכים לזיכרון משותף חי ונושם.שני, 13.4, החל מ-19:00 (כניסה חופשית בהרשמה מראש באתר העירייה).

• יום השואה
• ❤ תל אביב
• עיריית תל אביב
• זיכרון בסלון