זיכרון בסלון: עשרת סרטי השואה האיכותיים ביותר

לרגל ערב יום השואה, מבקרת סרטי הקולנוע שלנו יעל שוב בחרה עשרת סרטי שואה איכותיים במיוחד, גם עבור מי שמחכה כל שנה להתבוסס בהיסטוריה הכואבת, וגם עבור מי שמעדיף למצוא זווית אחרת כדי לזכות את הזוועות. אלו עשרת סרטי השואה האיכותיים ביותר.

>> שואה אחרת: סרטים, הצגות והרצאות לציון יום השואה בתל אביב

להתראות ילדים (1987)

"הנער בפיג'מת הפסים", "ציפור לבנה: סיפור פלא" – לא מעט סרטי שואה מספרים על ילדים נוצרים טובים שמצילים ילדים יהודים, ונקודת מבטם הנאיבית אמורה להצדיק את הסנטימנטליות המזויפת שבה הסרטים עטופים. סרטו היפה של לואי מאל, שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אינו חוטא בחטא הזה. בצרפת של 1944 ז'וליין בן ה-12 נשלח לפנימיה קתולית, שם הוא מתוודע לתלמיד החדש ז'ון, שלא מתפלל בתפילות הנוצרים ולא אוכל ארנבות וחזירים. ז'וליין מחליט לשמור את סודו של הילד היהודי והשניים הופכים לחברים טובים, אבל ביום שאנשי הגסטפו נכנסים לכיתה ז'וליין עושה טעות. מאל כתב את הסרט בהשראת זיכרונות ילדותו בפנימייה, ואת דמותו של הכומר הטוב ביסס על חסיד אומות העולם לוסיאן בונל שנספה במאוטהאוזן.

הבן של שאול (2015)

סרטו הטוטאלי והמזוקק של לאסלו נמש היהודי הונגרי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, שם אותנו בתוככי מכונת ההשמדה של אושוויץ, ובתוך שדה הראיה המצומצם של שאול אוסלנדר (גזה רוהריג) המשמש כזונדרקומנדו. המצלמה נצמדת אליו ורק בשולי התמונה או בעומקה, לעתים קרובות לא בפוקוס, רואים משהו ממה שקורה סביבו – האנשים מתפשטים בדרכם לתאי הגזים, גוויות עירומות נגררות החוצה, קצינים נאצים שיורים במי שמנסה לברוח. הפסקול מתפקד באופן דומה. רוב הקולות מגיעים מחוץ לגבולות הפריים – הפקודות הננבחות ללא הפסקה, זעקות האנשים הנחנקים למוות. זאת חוויית צפייה קשה מאוד, אבל מה שמצדיק אותה הוא הגילוי ההדרגתי שבתוך התהליך מוחק האנושיות הזה, כמה מהזונדרקומנדו נאבקים לשמר את נפשם. שאול מוצא את ייעודו הזמני בהתעקשותו להביא גופת ילד אחד לקבורה על פי ההלכה היהודית. המבט של רוהריג, מעומעם וחודר בו זמנית, מדביק אותנו למסך, והסיום השקט והפיוטי מהדהד באלפי קולות.

מר קליין (1976)

הסרט נפתח בבדיקה פיזית משפילה של אישה עירומה, שנועדה לקבוע אם היא מגזע שמי. אבל זה לא הסיפור שלה, אלא של רובר קליין (אלן דלון), סוחר אומנות בפריז הכבושה, שמנצל את המצב כדי לרכוש בזול יצירות אומנות מיהודים הזקוקים לכסף כדי לברוח מצרפת. יום אחד בינואר 1942 מונח בפתח ביתו עיתון יהודי, והוא מגלה שיהודי בשם רובר קליין סידר שהדואר שלו יועבר לכתובתו. קליין מדווח למשטרה על הטעות, אלא שזו חושדת בו שהוא יהודי המסתיר את זהותו, והוא נדרש להציג הוכחות לכך שהוא נוצרי. קליין יוצא לחפש אחר כפילו היהודי, בעוד העולם הולך וסוגר עליו. המותחן הקפקאי של ג'וזף לוסי מעניין יותר מרוב הסרטים הצדקניים שמשחזרים סיפורים אמיתיים מימי השואה, כמו "נקודת איסוף" מ-2010 שמתרחש באותו פרק זמן, ומתאר את איסוף יהודי פריז ושליחתם למחנות השמדה (אירוע שמופיע לקראת סוף "מר קליין"). לוסי עצמו לא היה יהודי, אך הכיר היטב את תחושת הרדיפה כמי שהיה קורבן למקרתיזם. הוא נולד ויצר בארה"ב, אך ב-1953, בעקבות הכנסתו לרשימה השחורה, הוא היגר לאירופה ויצר שם כמה מהסרטים הבולטים של שנות השישים והשבעים.

ממזרים חסרי כבוד (2009)

פנטזיית הנקמה של קוונטין טרנטינו מתפקדת כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל. הסרט מגולל שני סיפורים מקבילים – האחד עוקב אחר שושנה דרייפוס (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל משפחתה נרצחה למול עיניה והיא ממציאה את עצמה מחדש כבעלת בית קולנוע בפריז; והשני מספר על יחידה של חיילים יהודים אמריקאים, בפיקודו של בראד פיט הלא יהודי, שמטילה חיתתה על הצבא הגרמני – חבריה מקרקפים את קורבנותיהם ומותירים אות קין בצורת קעקוע של צלב קרס על מצחם של הבודדים שהם משאירים בחיים. כריסטוף וולץ, בהופעה מרהיבה כצייד היהודים האנס לאנדה, נע בין שני הסיפורים שנפגשים בסצנת השיא המתרחשת בבית הקולנוע, שם מוצעת לנו היסטוריה אלטרנטיבית.

החנות ברחוב הראשי (1965)

לא תמצאו סרט שובר לב יותר מזוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר של שנת 1965. במסגרת תהליך האריזציה של עיירה סלובקית בזמן מלחמת העולם השנייה, הנגר טונו מקבל בעלות על חנות כלי תפירה השייכת ליהודייה קשישה וחרשת-למחצה, שאינה מבינה מה קורה סביבה. האיש טוב הלב גורם לאלמנה לאוטמן (אידה קמינסקה, שהיתה מועמדת לאוסקר על הופעתה) להאמין שהוא בן דודה שהגיע לסייע לה בעבודתה. הידידות שמתפתחת בין השניים, על רקע האנטישמיות הגואה מסביב, נבחנת כאשר רשויות החוק מתחילות לאסוף את יהודי העיירה לשם גירושם. הבמאי היהודי סלובקי יאן קדר היה עצור במחנה עבודה בזמן המלחמה. סרטו, שהניח את היסודות לתבנית האשלייתית שפותחה בסרטי שואה כמו "יעקב השקרן" ו"החיים יפים", הוא עיבוד לסיפור מאת לדיסלב גרוסמן, שגם השתתף בכתיבת התסריט. גרוסמן עלה לישראל בשנות השישים, התגורר בקריית אונו ולימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

רשימת שינדלר (1993)

רק סטיבן ספילברג היה יכול להפוך סרט שואה בשחור לבן שנמשך יותר משלוש שעות ללהיט קופתי ענק, ואחר כך לשכנע את NBC לשדר את הסרט המלא בלי הפסקות פרסומות. הסיפור האמיתי על התעשיין הגרמני הבליין שפיתח מצפון והציל יהודים מהנאצים מצליח להיות גם מצמרר וגם מרומם לב, הוליווד סטייל. רייף פיינס מעולה בתפקיד קצין האס.אס. מעורר החלחלה שהפך אותו לכוכב, ליאם ניסן מרשים לא פחות בתפקיד האיש שבכותרת, והילדה באדום הפכה לאחד הדימויים הזכורים בקולנוע. הסרט גרף שבעה אוסקרים שהוענקו לתסריט של סטיבן זאליאן, למוזיקה שהלחין ג'ון וויליאמס, לצילום של יאנוש קמינסקי, לבימוי ולסרט עצמו.

הנוסעת (1963)

ב-1959 כתבה ניצולת אושוויץ זופיה פוזמיש תסכית לרדיו הפולני בהשראת ימיה במחנה. ארבע שנים אחרי כן התסכית עובד לסרט בידי הבמאי היהודי אנדז'י מונק, מחשובי הקולנוענים הפולנים. מונק (שבזמן המלחמה אימץ זהות בדויה וכך שרד) נהרג בתאונת דרכים במהלך הצילומים, והסרט נערך אחרי מותו על ידי שני במאים אחרים, שהוסיפו לו קריינות ותמונות סטילס במקום הסצנות החסרות. התוצאה היא יצירת מופת מרוסקת באורך 62 דקות, שזכתה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן ונשלחה לייצג את פולין באוסקר. ב-1960, במהלך הפלגה בספינה עם בעלה האמריקאי, ליזה מזהה אישה שהיתה אסירה באושוויץ בזמן שהיא הוצבה שם כקצינת אס.אס. ליזה מחליטה להתוודות בפני בעלה על ימיה במחנה, ומספרת שעשתה כל מה שיכלה כדי לגונן על האסירות, ובעיקר על מרתה כפויית הטובה. משם הסרט חוזר אחורה למחנה, ומספק תמונה מצמררת ושונה מאוד מזו שעולה מתיאוריה המעוותים של הסוהרת. חלק מצילומי הסרט המאוד מרשים הזה, שבמרכזו סיפור אהבה טראגי בין מרתה לאסיר אחר, נעשו במחנה עצמו. ב-1968 התסכית עובד גם לאופרה שהולחנה על ידי מייצ'יסלב ויינברג הפולני יהודי.

הזייפנים (2007)

הסרט האוסטרי הזה, המשחזר סיפור חריג ממלחמת העולם השנייה, זכור במקומותינו בעיקר כזה שלקח את האוסקר לסרט הזר מ"בופור", אבל הוא ראוי להיזכר בזכות עצמו. "מבצע ברנהרד" היה שמה של מזימה נאצית לערער את כלכלת בריטניה על ידי הצפתה בכסף מזויף. לצורך כך הוקמה במחנה זקסנהאוזן סדנה לייצור שטרות מזויפים, ובה עבדו יהודים שנאספו ממחנות ריכוז שונים. אין כאן סיפור גבורה או סיפור חידלון (שני הנרטיבים השכיחים בסרטי שואה), ודווקא ההסתרה של ייצוגי הזוועה מעוררת את הצופים לדמיין מה קורה מעבר לגדר. הדילמה המוסרית המרכזית היא בין לשרוד ולהתקרנף או למרוד ולמות. גיבור סרטו של סטפן רוזוביצקי הוא סלומון סורוויץ, זייפן בעל שם עולמי שלחזהו מוצמדים שני עיטורי גנאי – הצהוב של היהודים והירוק של הפושעים. סורוויץ (קרל מרקוביץ בהופעה מזהירה), מנציח כביכול את הדימוי האנטישמי של היהודי המזרח-אירופי, אך בהדרגה דמותו צוברת חיוניות ועוצמה כשהוא לוקח על עצמו את התפקיד האמיץ והאלטרואיסטי של המתווך בין המחנות.

שיעורים בפרסית (2020)

נקודת המוצא של הסרט הזה נדמית מופרכת, והוא לא לגמרי מצליח להפוך אותה למשכנעת ברמת המציאות. אבל הרובד המטאפורי העז הוא שמעניק לסרט סיום מהדהד שנשאר בזיכרון. רגע לפני שחיילים גרמנים יורים בו, ז'יל, יהודי בלגי, צועק שנעצר בטעות כי הוא בכלל פרסי. הם לא לגמרי מאמינים לו, אבל מביאים אותו אל קלאוס קוך, סגן המפקד של מחנה השמדה שרוצה ללמוד פרסית. קוך מטיל על ז'יל, המתכנה רזה, לתעד את שמות היהודים שמובאים למחנה, והוא משתמש בשמות האלה כבסיס לשפה שהוא ממציא על מנת להעניק לקוך שיעורים יומיים. לארס איידינגר הגרמני ("בבילון ברלין") ונהואל פרז ביסקיארט הארגנטינאי ("120 פעימות בדקה") מעולים בתפקידי הקצין והאסיר בסרטו של ואדים פרלמן היהודי אוקראיני, שכבש את הקהל הרחב, גם אם לא את המבקרים.

ג'וג'ו ראביט (2019)

טאיקה וואיטיטי יצר תרכובת קולנועית מוזרה, חצופה ומבריקה, שמעזה לחדור לטריטוריה הכי בעייתית שיש. זה מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול", "החיים היפים" ו"ממלכת אור הירח". הטעמים מתנגשים, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים. ג'וג'ו בן העשר חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, הוא ממציא לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודייה (תומסין מקנזי) ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע. הסרט משתמש בקומדיה כדי לתאר את נקודת המבט של ילד, המנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. ההתחלה שמדמה את ההערצה להיטלר לביטלמניה היא הברקה מצמררת. עם זאת, הסרט אינו מרכך את האימה, וזו מתפרצת במלוא העוצמה בחצי השעה האחרונה.