Time Out תל אביב About

את התואר שלי בתל אביביות עשיתי בלילה. עכשיו מגיע תור הקלפי

כשפנו אליי מתנועת ״מרימה״ ואמרו שהם רוצים לעשות משהו לקראת הבחירות שישים בפרונט את חיי הלילה, ידעתי שאני בפנים. אני חייב לעולם הזה הרבה. גדלתי בו, מצאתי בו את האנשים שלי, ובמידה רבה גם את עצמי. את התואר שלי בתל אביביות עשיתי בלילה. זה תואר שלומדים דרך אנשים. דרך מפגש עם מישהו שחי אחרת ממך, דרך חברות שמתחילה בתור לשירותים, דרך הרגע שבו אתה מבין שאתה יכול להפסיק לבדוק איך אתה נראה בעיניים של אחרים ופשוט להיות. בשביל רבים מאיתנו, הרחבה הייתה אחד המקומות הראשונים שבהם החופש הפך מרעיון לתחושה בגוף.

עם השנים, גם כבליין וגם כמפיק, הבנתי כמה כוח יש בעולם הזה. אנחנו יודעים להביא אנשים, לעורר סקרנות, ליצור ציפייה. לגרום למישהו לצאת מהבית, לחצות את העיר ולפעמים לנסוע עד המדבר בשביל להיות חלק ממשהו. אנחנו יודעים לבנות קהילה סביב ערב, ואז לראות איך הקהילה הזאת ממשיכה לחיות הרבה אחריו. ההשפעה הזאת עוברת במעגלים. מהדיג׳יי לקהל, מהפרפורמרית למי שרואה אותה בפעם הראשונה, מהמפיק לחברים שלו ומהם לחברים שלהם. היא ממשיכה בקבוצות הוואטסאפ, בשיחות ביום שאחרי ובתחושה שיש אנשים שאתה סומך על הטעם שלהם, אבל גם על הלב שלהם. בתוך כל זה נוצרים אמון, שפה משותפת ושייכות. אלה דברים שקשה מאוד לייצר בקמפיין פרסומי, ואצלנו הם קיימים כבר.

View this post on Instagram

ואני חושב שאנחנו לא תמיד מבינים מה יש לנו בידיים. החיבור בין תרבות, קהילה ומעורבות פוליטית כבר הוכיח שיש בו כוח. ב־1990 הקים איש תעשיית המוזיקה ג׳ף איירוף בארצות הברית את Rock the Vote, על רקע מאבקים בצנזורה על מוזיקה. יחד עם MTV הם השתמשו בקשר שבין אמנים לקהל כדי לעודד צעירים להשתתף בבחירות. בעיניי, הדבר החכם במהלך הזה היה ההבנה שכדי לגרום לאנשים להרגיש שהפוליטיקה שייכת גם להם, צריך לפגוש אותם בתוך החיים שלהם, דרך התרבות והשפה שהם אוהבים.

זאת הבנה שהייתי רוצה שנחזיר גם אלינו. מי שיודע ליצור תחושת שייכות יכול לעזור ליצור גם תחושת אחריות. מי שמצליח לגרום לאנשים לחכות כל השבוע לערב אחד, יכול לגרום להם להקדיש כמה דקות גם ליום שישפיע על השנים הבאות.

כי איכשהו, הצבעה עדיין מצטיירת לפעמים כעניין של אנשים אחרים. של המבוגרים, של הרציניים, של אלה שיודעים להסביר מה קרה בכל ועדה בכנסת. אנחנו יכולים לדבר שעות על ליינאפ, לתכנן סופ״ש לפרטי פרטים ולהתווכח בלהט על מועדון, ואז להגיד על בחירות: ״עזוב, אין לי כוח לזה״.

אני מבין את העייפות הזאת. קשה להישאר מעורב כשאתה מאוכזב, כשאתה מרגיש שלא מקשיבים לך, כשכל דבר נהיה ויכוח. גם הרצון לצאת ולשכוח לכמה שעות הוא אנושי לגמרי. אני מכיר אותו היטב. אבל המקום שאליו אנחנו יוצאים תלוי מאוד במה שקורה בחוץ.

היכולת שלנו להתלבש איך שאנחנו רוצים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים, ליצור, להופיע ולהרגיש בטוחים במרחב הציבורי — כל אלה קשורים להחלטות שמתקבלות גם רחוק מאוד מהרחבה. החופש שאנחנו מרגישים בלילה צריך תנאים שיאפשרו לו להתקיים גם ביום. כשאנחנו דואגים לעולם הזה, אנחנו דואגים גם לחיים שבנינו בתוכו.

מתוך המחשבה הזאת נולד ״מרימים בחירות״, קמפיין אנשי חיי הלילה של הקהילה הגאה בשיתוף תנועת מרימה, שמבקש להפוך את הכוח התרבותי והקהילתי שלנו גם לכוח אזרחי ופוליטי. הקמפיין נולד מתוך הרצון לעודד להט״בים לצאת ולהצביע, ובמיוחד להגיע לצעירים וצעירות שמרגישים שאין להם השפעה, ולהזכיר להם שהקול שלהם חשוב. לצד עידוד ההשתתפות בבחירות, הוא נושא גם קריאה ברורה לבחור במי שמחויבים לחופש, לשוויון ולביטחון של הקהילה הגאה.

בחרנו לעשות את זה דרך האנשים שמרכיבים את חיי הלילה שלנו: מפיקים, בעלי ליינים, דיג׳ייז ואמנים, שמכירים מקרוב את הכוח של התרבות הזאת ואת הקהילות שנוצרות סביבה. במסגרת הקמפיין הם הצטלמו לסדרת דיוקנאות שמופיעה בפרינטים ברחבי תל אביב וברשתות החברתיות. אלה האנשים שבדרך כלל מזמינים אותנו למסיבה הבאה, והפעם הם מזמינים אותנו גם לקחת חלק בעיצוב העתיד שלנו. המסר שמלווה את הקמפיין פשוט: החופש שלנו, האהבה שלנו והזכות לחיות כאן בביטחון ובכבוד אינם מובנים מאליהם. ב־27.10 לא נשארים בבית ולא מוותרים על הכוח שלנו. יוצאים להצביע ובוחרים במי שרואים אותנו, עומדים לצדנו ופועלים למען עתיד שוויוני, חופשי ואנושי יותר. כי אם אנחנו רוצים שיבחרו בנו, אנחנו חייבים לבחור.

רצינו שההצבעה תיכנס לשיחה שלנו באופן טבעי. שתהיה משהו שקובעים אליו עם חברים, שמעלים עליו סטורי, שמזכירים אחד לשני. משהו שכולם עושים כי על כולם זה משפיע. כן, רצינו גם להפוך אותה למגניבה. מותר להשתמש בהומור, באסתטיקה ובאנשים שאנחנו אוהבים כדי לעורר רצון להשתתף.

יש משהו מרגש בלראות את אנשי חיי הלילה נרתמים לדבר כזה. אנשים שבדרך כלל כל אחד מהם עסוק בערב שלו, בקהל שלו ובאלף הדברים שצריך להספיק, מצאו זמן להביא את עצמם למטרה משותפת. את הפרויקט יצרנו והפקנו יחד – לירון בן דור, מנכ״לית מרימה, ואני – בשיתוף הצלם עידו אסולין והמעצב בר אפריים, ובהשתתפות ליינים מרכזיים בקהילה. כולם נרתמו בהתנדבות מלאה, מתוך אמונה בכוח של הקהילה ובחשיבות של הרגע הזה. בתוך העבודה על הקמפיין קיבלתי עוד תזכורת לסיבה שבגללה התאהבתי בעולם הזה מלכתחילה.

אני לא חושב שפוסטר או סטורי ישנו לבדם את המציאות. אני כן מאמין שאדם יכול להזיז אדם אחר. שחבר יכול לגרום לחבר לקום מהספה. שקהילה יכולה להחליט שמשהו חשוב לה, ואז להתנהג בהתאם. אנחנו עושים את זה כל הזמן כשאנחנו רוצים שערב יצליח. עכשיו צריך לרצות שהחיים שלנו כאן יצליחו.

ב־27.10 תהיה לנו הזדמנות להשפיע באמת וברצינות על החיים האלה. אני רוצה שנגיע אליה עם אותה אנרגיה שאנחנו יודעים להביא לדברים שחשובים לנו, ועם ההבנה שיש לנו הרבה על מה לשמור והרבה מה לשנות.

כשאני אומר שאין ליברליות בלי תל אביב, אין תל אביב בלי חיי לילה ואין חיי לילה בלי ליברליות, אני חושב על כל האנשים שפגשתי בלילה ולימדו אותי איך חופש יכול להיראות. אני רוצה שנוכל להמשיך לפגוש אותם, ליצור איתם ולרקוד לידם. אני רוצה שגם מי שיגיע לכאן מחר ימצא את המקום שאני מצאתי.

את התואר שלי בתל אביביות עשיתי בלילה. ב־27.10 אני לוקח את מה שלמדתי לקלפי.
אדם עמית כהן אבני הוא מפיק, איש קריאייטיב, יזם אירועי תרבות ופעיל בתרבות וחיי הלילה בתל אביב. לשעבר מנהל מחלקת תרבות במרכז הגאה ומפיק אירועי הגאווה של עיריית תל אביב

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

זה חרא להיות צעיר בישראל. הראפ הישראלי מבין את זה היטב

בשנתיים-שלוש האחרונות אני מספר לכל מי ששואל, וגם לאנשים רנדומליים שבכלל לא שאלו אותי כלום, שכמות הראפ הישראלי שאני שומע ומשמיע בתוכנית הרדיו שלי (חוץ מ"עסק שחור" שעליה נדסקס בהמשך, יש לי תוכנית מוזיקה יומית בשם "פה זה טוב", תחפשו בגוגל) היא גדולה בהרבה מכמות הראפ החוצלארצי שאני משמיע. בהערכה גסה, על כל חמישה שירי ראפ בעברית אני אשמיע אחד באנגלית, ועשר שנים אחורה הסטטיסטיקה הייתה הפוכה. למה זה קורה? זה לא הטעם שלי שהשתנה, אלא היכולות של היוצרות והיוצרים שפועלים כאן עולות לטעמי ברוב המקרים על הסחורה שמגיעה לכאן ביבוא.
>> תקראו לזה קאמבק: 9 דברים לחיים שלמדתי מהאזנה לעסק שחור

ראפ זה עניין פשוט, מתכון עם שלושה מרכיבים בלבד: מילים, מוזיקה והגשה. אז את המוזיקה אני מניח שנייה בצד, ומתמקד במילים ובהגשה.

אחרי השביעי באוקטובר הנפש הישראלית הייתה צריכה מילים שיגדירו רגש דרך יצירה, משהו שיגרום לנו להרגיש, לכאוב, להתנחם, להתפרק ולפרוק. עם כל הכבוד לקנדריק לאמאר, בלי להעליב, מה שקורה בקומפטון לא מגדיר את מה שאני מרגיש בישראל.

אבל הראפ הישראלי היה שם, ובגדול, כשהוא התבקש לדבר עלינו. זה חרא להיות בן אדם צעיר בישראל. בגיל שבו ברוב העולם מומלץ להתאהב, להשתכר וליהנות מהחיים, פה מקבלים לפרצוף מלחמות ומוות. אז כן, זה קקה, אבל זה גם מביא איתו בדרך כלל בגרות מנטלית, או במקרה של הראפ, עומק טקסטואלי.

מבלי לפגוע חלילה בכמות עצומה של אלבומים מופלאים שיצאו כאן בשנים האחרונות, אלבום כמו "הכל טוב" של ג'ימבו ג'יי, אלבום שנכתב מהסיוט הפרטי שלו באותו יום ארור ומצייר פורטרט מדויק שלנו כישראלים, לא היה יכול לצאת בשום מקום בעולם חוץ מאשר כאן. הסיפור של ענר שפירא זכרו לברכה, שלמדנו להכיר אותו כראפר רק לאחר ששמענו את סיפור הגבורה המדהים שלו, מגדיר את הטרגדיה האיומה שבתוכה חיה מדינה שלמה.

בראפ הישראלי יש בשנים האחרונות דור אדיר של יוצרות ויוצרים שגדלו על ברכי החלוצים שעשו את זה בעברית, אחר כך למדו יפה את המסלול של ספינת ההיפ הופ העברי שאותו ניווטו אנשים כמו רביד פלוטניק וטונה, וכשהם הרגישו מוכנים: הפרפר בקע מהגולם.

עכשיו בואו נדבר שנייה על הסדרה הדוקומנטרית "זהב שחור" שיצרו רום אטיק ואמרי דקל-קדוש עבור "כאן 11". תגידו, מתי הייתה כאן סדרת דוקו שעשתה כל כך הרבה רעש כמו שקרה עם הסדרה הזו? במשך שבעה שבועות שהסדרה הזו שודרה, כמות עצומה של אנשים דיברה על מוזיקה! פתאום מצאנו זמן לדבר על משהו שהוא לא הגיהנום שסידרו לנו כאן מטעם הממשלה. אשכרה דיברנו על ראפ, על מוזיקה ועל תרבות, למרות שגם כאן הצלחנו למצוא סיבות להתווכח.

אגב, הסדרה הזאת היא גם אחת הסיבות שקוואמי ואני החלטנו להחזיר את תוכנית הרדיו המשותפת שלנו "עסק שחור" לשידור קבוע – אחת לחודש, ביום חמישי הראשון של כל חודש בעשר בלילה בגלגלצ. הסיבה הנוספת והעיקרית לקאמבק שלנו זו היכולת לחשוף בפלטפורמה גדולה ומפרגנת כמו גלגלצ את הראפרים והראפריות החדשים והחדשות שאולי יככבו בעתיד בחלק הבא של "זהב שחור", אם יהיה כזה בעוד כמה שנים.

נכון להיום, יותר מאזינים נחשפים לשורשים של הסגנון, יותר מתחברים ולא פחות חשוב, במדינה שאף אמן מחוץ לארץ שהוא לא בוי ג'ורג' לא מוכן להתקרב אליה, גם ההופעות של ראפ ישראלי הן סולד אאוט כבר תקופה ארוכה מאוד.

כשאתה נכנס היום להופעה של ראפ ישראלי ב"בארבי" או ב"מרץ 2", אתה רואה משהו שפעם יכולנו רק לחלום עליו. הקהל לא בא רק כדי לשמוע שירים, הוא בא לטיפול קבוצתי. קהל שמכיר כל מילה ומילה. קהל שמייצג דור שלם שלא יודע מה יהיה איתו מחר, ואווירה של שבט אמיתי שהפסיק לחפש אהבה מעבר לים. הראפ בעברית הוא פסקול אותנטי של המציאות הדפוקה והמדהימה שלנו.

ולכן, ב-4.11 בבית אריאלה, במסגרת פסטיבל תל אביב, בערב המיוחד "מספר 1 על המיקרופון", אכנס ראפרים וראפרית מוכשרים: נמרוד רשף, אברי ג׳י, שיר גבאי וסגול 59, ויחד ננסה לבחור את השיר המושלם והשורה האולטימטיבית בראפ הישראלי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

דופק 131: סרט האימה המפחיד ביותר בכל הזמנים, לפי המדע

לכולנו יש את הסרט האחד הזה שהפחיד אותנו כל כך, עד שהוא ממשיך לרדוף אותנו שנים אחרי הצפייה. במקרה של הח"מ מדובר ב"האישה בשחור" עם דניאל רדקליף, אם כי אני מודה שאני לא צופה ביותר מדי סרטי אימה. אלא שמעבר לטראומות אישיות, מתברר שיש סרטים שיכולים להתהדר בתואר "המפחידים ביותר" גם על סמך נתונים מדעיים.
>> אית׳ן הוק יודע מה עושה אותו מאושר. וזה לא מה שחשבתם. ריאיון

מדי שנה מפרסם פרויקט "מדע הפחד" את דירוג הסרטים שהצליחו להפחיד את הצופים יותר מכולם, לפחות על פי התגובות הגופניות שלהם. הדוח העדכני הכתיר שוב סרט משנת 2012 בתור סרט האימה המפחיד ביותר בכל הזמנים. הזוכה הגדול הוא "רוח זדונית", מותחן האימה העל-טבעי בבימויו של סקוט דריקסון ובכיכובו של אית'ן הוק. הוק מגלם סופר המתמחה בספרי פשע אמיתי, שמכניס את משפחתו לסכנה איומה כשהוא מפתח אובססיה לסדרת מקרי רצח מחרידים, שתועדו בסרטי 8 מ"מ מצמררים.

אית'ן הוק ב"רוח זדונית"

כדי להבין למה דווקא "רוח זדונית" שומר על הכתר, צריך קודם להבין איך המחקר הזה עובד. צוות הפרויקט מרכיב מדי שנה רשימה של סרטי אימה על סמך דירוגי מבקרים, פורומים וקהילות ברשת, המלצות של מומחי קולנוע, סרטים בולטים שיצאו לאקרנים והצעות של מעריצי הז'אנר. הבדיקה מתמקדת בסרטים דוברי אנגלית בלבד. לאחר מכן, קבוצת צופים המונה 250 משתתפים מתיישבת מול המסך כשהיא מחוברת למכשירים שמנטרים את הדופק שלה בזמן אמת. כן, מישהו באמת עשה מזה עבודה.

ציון הפחד הסופי משקלל שלושה מדדים פיזיולוגיים: קצב הלב הממוצע – כלומר עד כמה הסרט העלה את הדופק של הצופים לאורך הצפייה; שונות קצב הלב – השינויים הטבעיים במרווחי הזמן שבין פעימות הלב, כאשר ירידה במדד עשויה להעיד על לחץ וחרדה מתמשכים; ודופק השיא – הנקודה הגבוהה ביותר שאליה זינק הדופק ברגע המפחיד ביותר בסרט. שקלול הנתונים האלו מתורגם לציון סופי בסולם של עד 100. לצורך השוואה, הסרט "שרק" קיבל במדד הזה ציון של 3 מתוך 100. גם זה משהו.

במבחן התוצאה, "רוח זדונית" הקפיץ את הדופק הממוצע של הצופים ב-34 אחוזים – מ-64 פעימות בדקה במנוחה לממוצע של 86 פעימות בדקה לאורך הסרט, עם שיא מבהיל של 131 פעימות בדקה בסצנה המפחידה ביותר שלו. "מה שמייחד את 'רוח זדונית' זו היכולת הנדירה שלו לבנות אימה בהדרגה, ולייצר מתח מתמשך לצד רגעי הבהלה הפתאומיים, בין היתר בזכות עיצוב הסאונד המצמרר שלו", מוסבר בדוח. "תחושת המועקה הזו לוותה בירידה של 21 אחוזים במדד שונות קצב הלב של הצופים – נתון שרק הסרט הניסיוני 'סקינמרינק' והכניסה החדשה מהשנה, 'רעשי רקע', הצליחו לעקוף".

"רוח זדונית" כבש את המקום הראשון כבר במחקר הראשון שנערך ב-2020, איבד את התואר ב-2021 לסרט האימה בזום "הוסט", והחזיר לעצמו את הכתר ב-2023, בעקבות שינוי שיטת השקלול של המחקר. מאז הוא מסרב לרדת מהפסגה. במקום השני ניצב שוב "הוסט" של הבמאי רוב סאבאג', עם ציון פחד של 95. הסרט העלה את הדופק הממוצע של הצופים יותר מכל סרט אחר ברשימה, ל-88 פעימות בדקה. במקום השלישי נשאר "סקינמרינק" עם ציון של 91. סרט האימה הניסיוני מוותר על עלילה מסורתית, אבל הצליח לגרום לירידה מרשימה של 22 אחוזים במדד שונות קצב הלב – הירידה החדה ביותר שנמדדה במחקר, בשוויון עם "רעשי רקע".

ומה לגבי סרטי האימה של השנה האחרונה? מתוך 15 סרטים חדשים שנבדקו ב-2026, רק חמישה הצליחו להשתחל לרשימת 50 הסרטים המפחידים בכל הזמנים. בראשם ניצב "רעשי רקע" של הבמאי איאן טואסון, סרט אימה על-טבעי המתרחש בעולם הפודקאסטים, שהתברג במקום ה-33 (בתיקו עם סרט האימה "Hush" של מייק פלנגן) עם ציון פחד של 63.

ארבעת הסרטים החדשים הנוספים שנכנסו לטופ 50:

• "אובססיה" של קארי בארקר (מקום 35 משותף): הסרט החדש השני בדירוג השנה, עם ציון של 63 וירידה של 16 אחוזים במדד שונות קצב הלב. הרבה מזה בזכות סצנות המסעדה ומסיבת הבית בכיכובה של אינדה נווארטה, שכבר הפכו לרגעים בלתי נשכחים עבור חובבי האימה.
• "הרוע שבפנים: מחוץ למעבר" (מקום 41): הסרט החדש בסדרת האימה הוותיקה העלה את הדופק הממוצע של הצופים ב-13 פעימות בדקה – העלייה הגבוהה ביותר מבין הסרטים החדשים שנבדקו השנה – וקיבל ציון פחד של 60.
• "אמונה אפלה" של דמיאן מקארתי (מקום 43): הסרט סיים עם ציון פחד של 57 וירידה של 15 אחוזים במדד שונות קצב הלב, הירידה השלישית בגובהה מבין הסרטים החדשים של השנה.
• "באקרומס" (מקום 47 משותף): להיט האימה המבוסס על אגדת הרשת המפורסמת נכנס לרשימת 50 הגדולים עם ציון של 54, בדיוק כמו "כיבוי אורות".

המחקר בדק בנפרד גם את רגעי הבהלה החזקים ביותר, ואת התואר הזה קטף השנה "האויב שבפנים" בגרסת 2026 של הבמאי זאק קרגר. הסרט הזניק את הדופק של הצופים ל-134 פעימות בדקה ברגע השיא שלו – קפיצה של 70 פעימות בדקה, והזינוק החד ביותר שנרשם אי פעם בתולדות הפרויקט. בכך הוא הדיח מהפסגה את "הרוע שבפנים", שהחזיק בשיא מאז 2020 עם 133 פעימות בדקה.

עם זאת, "האויב שבפנים" פספס במעט את הכניסה לטופ 50 המשוקלל, כנראה משום שבמחצית השנייה שלו הוא משנה כיוון והופך לסרט אקשן עם הומור שחור, מה שנתן לדופק של הצופים הזדמנות להירגע.

ונתון טריוויה אחרון לסיום: השחקן שמופיע בהכי הרבה סרטים ברשימת 50 המפחידים ביותר הוא פטריק ווילסון, שמככב בשישה סרטים שונים מסדרות "לזמן את הרוע" ו"הרוע שבפנים". מוזמנים לנתח בעצמכם מה זה אומר עליו. אנחנו מפחדים מדי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"יריבות לוהטת" בדרך לקולנוע. ברשת חוששים שהקהל יתחרמן מדי

לוח ההקרנות של נובמבר עומד להתחמם: "יריבות לוהטת", דרמת ההוקי הרומנטית שהפכה לתופעה עולמית, הכניסה לחיינו את הדסון וויליאמס וקונור סטורי, הולידה מחזמר פרודי מוצלח במיוחד ואפילו אחראית לקאמבק התרבותי של הלהיט משנות האלפיים של צמד הפופ טאטו – יוצאת מגבולות הסטרימינג של HBO Max, ומגיעה לסבב הקרנות מוגבל בבתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית החל מהחודש הבא.
>> הלהיט החדש של HBO max הוא פורנו רך לגייז. לא שיש משהו רע בזה

בין 6 ל-30 בנובמבר יוכלו הצופים לחמם מחדש את היחסים עם הסדרה המדוברת בשלושה מקבצי הקרנות מיוחדים, שכל אחד מהם יכלול צמד פרקים ברצף: המקבץ הראשון יאחד את פרקים 1 ו-2 ("טירונים" ו"אולימפיים"), אחריו יוקרנו יחד פרקים 3 ו-4 ("האנטר" ו"רוז"), ואת החגיגה יחתמו פרקים 5 ו-6 ("אני אאמין בכל דבר" ו"הבקתה") לצמד פרקים סוחט דמעות במיוחד. מחירי הכרטיסים בארצות הברית יעמדו על 9.99 דולר בלבד (לפני מס) לכל הקרנה, והאירוע יתפרס על פני כ-650 בתי קולנוע/ בחלק מבתי הקולנוע אפילו יציעו קוקטיילים מיוחדים שנרקחו לכבוד האירוע, עם שמות הולמים כמו "קיץ במונטריאול" ו"רוסים לא מסמיקים".

ובישראל? נכון לעכשיו לא הוכרזו כאן הקרנות דומות, כך שניאלץ להסתפק בדמיון. למשל, לדמיין את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר נכנסים בטעות לאולם, משוכנעים שהם עומדים לראות דרמת ספורט על שני שחקני הוקי קשוחים, ומגלים כעבור כמה דקות שלא כל החיכוך בסדרה מתרחש על הקרח. זו כבר הייתה יכולה להיות חוויית צפייה ששווה את מחיר הכרטיס.

"הסדרה 'יריבות לוהטת' היא תופעה עולמית שמייצרת גל עצום של באזז ברשתות החברתיות ובתקשורת בכל מקום שבו היא מגיעה. אנחנו נרגשים מאוד להעניק לקהל הזדמנות לראות את הדרמה הזו מתפתחת על המסך הגדול בצפון אמריקה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד", מסרה בהודעה רשמית האנה פאלמר, מנהלת ההפצה ושיתופי הפעולה הבינלאומיים בחברת ספיר אבקוס, המפיצה את הסדרה בשיתוף רשת השידור המקורית שלה בקנדה, קרייב.

אלו חדשות מעולות עבור המעריצים השרופים של שיין הולנדר (וויליאמס) ואיליה רוזנוב (סטורי) – כוכבי ההוקי הבדיוניים שהקשר הלוהט, הסודי והמורכב שלהם עומד בלב הדרמה זוכת פרס פיבודי. עכשיו הם יוכלו לראות את הרומן הסודי שנרקם ביניהם במשך שנים על מסך ענק, כתף אל כתף עם מעריצים אובססיביים כמותם. וגם למעריצי הצמד "סקיפ" אין סיבה לדאגה: בפרק השלישי תוכלו לראות גם את סקוט האנטר (פרנסואה ארנו) וקיפ גריידי (רובי ג'י.קיי) נמסים זה מול זה על המסך הגדול.

אבל דווקא האינטנסיביות יוצאת הדופן של קהילת המעריצים היא זו שגורמת לצופים רבים לחשוב פעמיים לפני רכישת הכרטיסים. ברשתות החברתיות כבר עולים חששות כבדים מהתנהגות הקהל במהלך הקרנות הדרמה החרמנית להפליא – החל מאנשים שיקומו לרקוד מול המסך בסצנת המועדון הבלתי נשכחת של פרק 4, דרך צעקות במקהלה של משפטי קאלט מהסדרה ("אני בא לבקתה" או "וואו, זה גנטי"), ועד לתגובות קולניות ונלהבות במיוחד, נקרא לזה ככה, לנוכח סצנות הסקס הרבות מספור. וכן, קשה שלא להיזכר בתקריות המלפפונים המביכות שנרשמו באולמות הקולנוע בזמן הקרנות "חמישים גוונים של אפור".

"אני לא יכולה לראות את 'יריבות לוהטת' בקולנוע כי אני אתעצבן ברמות לא רציונליות ברגע שאנשים יתחילו לשרוק, לצרוח ולהרוס לי את חוויית הצפייה", כתבה אחת המעריצות בפוסט ברשת אקס שגרף יותר מאלף לייקים. גולש אחר הוסיף: "האם אני באמת רוצה להכניס את עצמי למצב שבו אני מוקף באנשים שיזרקו לפח כל כלל בסיסי של התנהגות בקולנוע, רק כדי להיות בלתי נסבלים ומעצבנים?".

View this post on Instagram

בעידן הפוסט-קורונה, שבו נימוסי הצפייה באולמות הקולנוע גם ככה הולכים ומידרדרים, מדובר בחשש מוצדק לגמרי – על אחת כמה וכמה כשמדובר בתופעה שמעוררת יצרים כמו "יריבות לוהטת". מצד שני, מעריצי הסדרה כבר הוכיחו שהם יודעים לצפות בה יחד במרחב הציבורי: הקרנות חוץ ומרתונים בברים שנערכו בחודשים האחרונים ברחבי צפון אמריקה ומחוצה לה עברו ברובם באווירה מרימה, שמחה ומלאת גאווה קווירית והתלהבות מהוקי, כפי שאפשר לראות בתיעוד הנלהב של יוצר התוכן מלוס אנג'לס פרנסיס דומיניק ממסיבת צפייה בווסט הוליווד.

אז נותר רק להחזיק אצבעות שגם ההקרנות הקולנועיות של "יריבות לוהטת" ישמרו על אותה אנרגיה חגיגית, רק עם קצת יותר איפוק בכיסאות. כך או כך, מדובר בהסחת דעת מהנה במיוחד בזמן שכולנו מחכים ששיין, איליה ושאר החבורה יעלו שוב על הקרח בעונה השנייה שבדרך.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אבישג שאר-ישוב מתעדת את מתחם ריב"ל רגע לפני שהמגדלים עולים

‏על שולחנות השרטוט ובמשרדי התכנון, גורלו של מתחם ריב"ל בדרום תל אביב כבר נחרץ. התוכנית שאושרה מייעדת אותו להפוך למתחם מגדלים בעירוב שימושים. המפות וההדמיות מייצגות את מה שהוגה הדעות הצרפתי מישל דה סרטו כינה בספרו "המצאת היומיום" בשם "אסטרטגיות": מבט-על מופשט של מנגנוני התכנון והיזמות, המשרטט סדר גיאומטרי שנקבע מראש.
>> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע בסטייל

‏"המרחב הוא מקום שמשתמשים בו", כתב דה סרטו, "כך צועדים הופכים למרחב את הרחוב שתוכנית בינוי הגדירה באופן גיאומטרי". ואכן, רצפת הבטון המפויחת במתחם ריב"ל מזכירה שהעיר נכתבת קודם כל מלמטה, דרך ה"טקטיקות" היומיומיות של האנשים הפועלים בה: המנועים במוסך שעדיין מסתובבים, מפתחות הברגים הנשמעים מכל עבר, והשליחים שממלאים את המדרכות. המתח הזה עומד בליבה של התערוכה "בהילוך מעבר: לפני שהמגדלים עולים".

‏השינוי הנוכחי של מתחם ריב"ל הוא עוד חוליה ברצף של תמורות עירוניות: באמצע המאה ה-19 הוא החל כמרחב חקלאי של פרדסים בשולי יפו, שבו הוקמה ב-1853 חוות "הר התקווה"; באמצע המאה ה-20, עם מדיניות התיעוש, נדחקו אליו המוסכים ובתי המלאכה, והמקום הפך למשך יותר משבעים שנה למוקד של עבודת כפיים ותיקון מכני; משנות ה-90 התווסף לאזור רובד קולינרי עם מקומות כמו ה"קופי בר" ומסעדת הפועלים "בכור את שושי", שיצרו מפגש יוצא דופן בין מכונאים, שליחים ובליינים; וכיום ניצב המתחם מול תוכנית חדשה לשלושה מגדלים של עד 48 קומות שישנו לחלוטין את קנה המידה שלו, כאשר "בית קרסו" הוא המבנה היחיד שיישאר לשימור.

‏פסטיבל PHOTO IS:RAEL עוסק השנה בנושא "אזרחים", ובהלימה לכך התערוכה מעלה שאלה של הוגנות חברתית וצדק מרחבי. התחדשות עירונית אינה נמדדת רק בהיקפי בנייה, בחלוקת זכויות וברווח כלכלי, אלא גם בהכרה בקהילה ובעובדים הפועלים במרחב ובמשקל שניתן להם. ‏תפיסה זו נשענת על קריאתם של חוקרי האורבניזם פרופ' טלי חתוקה ופרופ' ערן בן-יוסף (בספרם New Industrial Urbanism) לנטוש את ההתייחסות השלילית לתעשייה בעיר. בדומה להם, גם האדריכל ד"ר דן פרייס מדגיש במחקריו כי עסקים זעירים כמו מוסכים, נגריות ומסגריות אינם בגדר "מטרד סביבתי" שיש לסלק, אלא מוקדים המעניקים חיוניות וחוסן עירוני. התערוכה אינה מכריעה אם התמורה האורבנית ראויה, אלא שואלת איזה משקל ניתן לעבודת הכפיים ולנוכחות האנושית של העובדים, לעומת המשקל שהתכנון העירוני מעניק למגדלים העתידיים.

‏הבחירה בצלמת אבישג שאר-ישוב לפרויקט אינה מובנת מאליה. שאר-ישוב, שעבודותיה מתפרסמות בקביעות ב-The New York Times וזיכו אותה בפרסים בינלאומיים רבים, עוסקת בעיקר בצילום תיעודי ועיתונאי של בני אדם ורגעים אנושיים, ואינה מורגלת בצילום אדריכלי סטטי. כאן היא מתבוננת בחללים הריקים, בבטון ובמבנה לא דרך מבט אדריכלי קר, אלא כצופה נוכחת וללא שימוש בתאורה מלאכותית כלל. התוצאה אינה תיעוד היסטורי-ארכיוני, אלא התבוננות עכשווית הקרובה למה שחתוקה ובן-יוסף מכנים Visceral Quality – האיכות החושית והבלתי-אמצעית של עבודת הכפיים והחלל הבנוי.

‏התערוכה מתבוננת במתחם דרך שלושה מעגלים, הנעים מן החוץ אל הפנים ובחזרה אל העתיד: ‏המבט מן החוץ – תנועת היומיום במרחב הציבורי שסביב המבנה. אישה חולפת ליד קיר מטויח, סועדת שיושבת לבדה לארוחת צהריים מתחת ללוח גיר המפרט תפריט יומי , גבר דוחף עגלת קניות עמוסה קרטוני חלב לאורך שער מתכת ענק, ורוכבי אופניים חוצים את הרחוב. אלה הם "הצועדים" של דה סרטו, בגובה המדרכה ובאור טבעי.

‏הלב הפועם – קובי, מהמכונאים הוותיקים במתחם, הפועל במקום כבר שלושה עשורים. הסדרה הנמצאת בלב התערוכה עוקבת אחר יומו ללא דרמה מיותרת: אבחון מנוע, שיחה עם לקוח, הפסקת אוכל, תפילה והליכה. זוהי מיומנות מקצועית שנרכשה בידיים לאורך השנים וממשיכה לפעול דווקא במקום שעומד להשתנות. בתוך סדרה זו בולט תצלום של קובי ממבט על, זווית כמעט "אסטרטגית" שבו הוא נראה צועד לבדו על רצפת בטון מחורצת. הפער הזה הוא לב התערוכה: ההבחנה של דה סרטו בין מי שצופה בעיר מגבוה לבין מי שצועד בה ומייצר את המרחב בגופו.

‏המבנה והמבט אל העתיד – פרטים שהשנים כתבו על הבניין אל מול קו הרקיע החדש. כתמי חלודה מתחת לחלונות החזית המייצרים מראה של "בכי של בטון"; מעלית המכוניות התעשייתית הישנה ופתחה העגול, שעליו חרוט סמיילי ישן, כשמגדלי הזכוכית החדשים נראים מאחור; ושבר משולש בחלון מאובק המסמן חץ קדימה ישירות אל המגדל המזדקר מבעדו.

‏האמירה הנודעת של וינסטון צ'רצ'יל מ-1943, "אנחנו מעצבים את הבניינים שלנו, ואחר כך הבניינים מעצבים אותנו", מקבלת כאן ממד קונקרטי: התערוכה בוחנת כיצד המרחב התעשייתי עיצב קהילה ותרבות עבודה, ומחפשת את עקבותיהן בבטון ובברזל. בכך היא מתכתבת עם גישתו של האדריכל דן פרייס, המעניקה משקל מכריע ל"שכבות הזיכרון" של העיר.

‏ההשראה הרעיונית לתערוכה נולדה מתוך סיורים בעיר בעקבות מקצועות נעלמים, ומפגש בלתי אמצעי עם בעלי מלאכה ומכונאים הפועלים בחלקיו האחוריים והפחות נוצצים של המתחם. ההבנה שהם מהווים את הרוח החיה והזיכרון החומרי של העיר, הובילה לרצון ללכוד את רגע המעבר הזה. התערוכה אינה שואלת רק אם שימור של בניין אחד מספיק, אלא מה עלול להיעלם דווקא משום שאי אפשר לשמר אותו בקירות: את הצליל של המוסך, את שגרת העבודה של קובי, את הרגע שבו שליח עוצר לנוח ליד השער, את סימני הגשם על הבטון או את הדלת המכוסה במגנטים. אלה אינם אובייקטים אלא רגעים, ודווקא משום שהם זמניים – הצילום יכול להעניק להם חיי נצח.

‏"בהילוך מעבר" אינה מנסה לעצור את השינוי ואינה מתאבלת על העבר. היא נוצרה מתוך רצון לעצור לרגע, לתת מקום לאנשים שמחזיקים את המקום בידיים ולשאול: מה קורה למקום ברגע שבו העתיד שלו כבר נחתם על המפה, אבל ההווה שלו מסרב לעצור?
"‏בהילוך מעבר: לפני שהמגדלים עולים" ‏צילום: אבישג שאר-ישוב, אוצר: אלכס קפלן.
התערוכה מוצגת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 PHOTO IS:RAEL. ‏סינמטק תל אביב, 11-21.11. התצלומים צולמו במיוחד עבור הפסטיבל בקיץ 2026. התערוכה מוצגת בחסות קרסו נדל"ן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע בסטייל

תרבות לא חסר לנו. בעידן שבו יש בקצה האצבעות שלנו יש אינספור אלבומים, סרטים ויצירות, הבעיה היא לא נגישות, אלא שפע. במילים אחרות, מרוב עצים קשה לראות איזה עץ באמת יפה. בדיוק עבור זה הקמנו את המדור החדש הזה, שיכניס אתכם לסופ"ש עם כמה המלצות תרבות מדויקות – בלי יותר מדי אופציות, בלי צורך לבחור, פשוט יצירה טובה אחת מכל סוג. אלבום, סדרה, סרט והצגה. משהו להעמיק לתוכו במהלך סוף השבוע בלי הסחות דעת. כל מה שצריך זה לפנות זמן למשהו אחד בסופ"ש.
>> זה כתוב בספרים: הפסטיבל שמוקדש למילה הכתובה חוזר לבית אריאלה

אלבום אחד | ג'ון קינג – עולם הפוך

מעניין לראות שמאז השבעה באוקטובר, מעט היצירות המוזיקליות שפנו להתמודד עם הסיוט שהפכו לחיינו בחרו בז'אנר ההיפ הופ. נס וסטילה היו הראשונים לתעד את הזעם הראשוני, אבל אחריהם היו אלו שחר הלל שכתב את הסחרור של תושבי הצפון המפונים, ג'ימבו ג'יי שתיעד את הבריחה מהעוטף ומאור ששרטט את ההתלבטות הבלתי נגמרת של הצעירים בין הקרקע הזו לבין המחשבות על בריחה לחיים טובים יותר בחו"ל. עכשיו לתוך הקלחת הז'אנרית הזו הצטרף ראפר שלא הכרתם בשם ג'ון קינג (זה לא כינוי ראפ, אלא שם אמיתי), שמדבר את הכאב מתוך הבית שלו, כבן קיבוץ בארי.

באלבום הבכורה הנהדר הזה תמצאו שירים כמו "לצאת מהבוץ" שמנסה להתמודד עם הכאב והאובדן, "גיבור" שמוקדש לאלו שיצאו להגן עלינו באותו יום נורא ובמלחמה שהתגלגלה מאז (ובאופן ספציפי, מוקדש לחברו ענבר בויום ז"ל), ו"אשמה" הנוקב, שנפתח במילים "יותר מדי אשמים שלא נושאים את האשמה/ אז אין פלא שילדים נושאים את הכל על עצמם". ג'ון משתמש בהיפ הופ מחוספס מעדות גריזלדה כדי להזכיר מהו חיספוס אמיתי כאן בארץ, שגם אצלנו יש הארדקור וראפרים עם רובים, פשוט פה הם מגנים על הבית. אם האלבום הזה לא יתפוס אתכם בבטן, הוא יבעט לכם בראש. אבל כנראה ששניהם. מומלץ במיוחד להאזנה חוזרת לפני הבחירות, אתם כבר תדעו מה לעשות. (מתן שרון)
עכשיו בכל הפלטפורמות

סדרה אחת | הדיפלומטית

אנחנו נמצאים בראשיתו של שבוע גורלי במיוחד, עם שיאה של מערכת בכירות שמסכמת את ארבעת השנים הארורות האלו ולא נודע גדול שעוד עומד לפנינו – ובדרך כלל אנחנו דוגלים באסקפיזם אל מול פאניקה, אבל הפעם חייבים לבחור אחרת. אין לנו את הפרווילגיה להתעלם, ולכן התמזל מזלנו שגם הבידור הטלוויזיוני שלנו לסופ"ש נוגע, גם אם בעקיפין, במה שהולך פה. אבל זה לא אומר שהוא לא צריך להיות מבדר. "הדיפלומטית" היא מהסדרות ההולכות ומתמעטות בנטפליקס, שמצליחות לקלוע גם לליבם של המבקרים וגם להפוך ללהיט מוצדק, ולא פחות חשוב מזה – גם לשרוד מצוין מספר עונות, ואפילו להשתפר.

השבוע עלתה העונה הרביעית של הסדרה, ואוהו – כמה שהיא מושלמת. כבר נכתבו תועפות מילים (רבות באתר זה) על כמה מהנה ומרתק לראות את קרי ראסל המדהימה על המסך – ללא ספק אחת השחקניות הגדולות של דורה – זו סדרה שלוקחת את ז'אנר המותחן הפוליטי, עם השפעות מקלאסיקות אמריקאיות ויציאות דניות, ומערבבת אותם למוצר פופ שלא מבייש את הצופה. בין אם חיכיתם לה מאז הסוף הדרמטי של העונה השלישית ובין אם נמנעתם מלצלול לתוכה מחשש שתזכיר לכם את הבית, סוף השבוע הזה יהיה הזדמנות חלומית לבינג' שלא תוכלו להשתחרר ממנו. אולי דווקא כי יש בה דברים שמזכירים את המציאות שלנו. אחרי זה לא תוכלו שלא לצאת להצביע. (מתן שרון)
בנטפליקס

אופרה אחת | חליל הקסם

מי שחושב שאופרה היא עסק רציני שלא צוחקים בו כנראה לא ראה את עודד רייך בתפקיד פפגנו ב"חליל הקסם" של מוצרט. הבריטון הישראלי המצוין הוא כבר מזמן אחד הכוכבים הגדולים של האופרה הישראלית, אבל הפעם הוא גם מצליח לגרום לקהל המעונב להשתחרר קצת. לצדו יעל לויטה נפלאה בתפקיד פמינה, ושקד סטרול מקסימה כפפגנה, אבל את רגע השיא מספקת הילה פחימה בתפקיד מלכת הלילה, עם ביצוע מרהיב לאריה המפורסמת שמוצרט כתב כל כך גבוה, עד שב-1977 שלחו אותה לחלל כדי להשוויץ בפני חייזרים במה שהקול האנושי מסוגל לעשות.

לא הכל מושלם בהפקה הזאת. הבימוי כולל בובות ענק שנראות כמו הכלאה בין "רחוב סומסום" ל"סיוט ברחוב אלם", ולמרבה הצער הן מסתירות לפעמים את הזמרים. גם הדיאלוגים הארוכים בגרמנית מאריכים את הערב שלא לצורך. אבל הקאסט הישראלי המבריק, בניצוחו של דן אטינגר, מזכיר למה מוצרט עדיין רלוונטי אחרי 235 שנה. ואגב, אם אחת הבובות מזכירה לכם את בנימין נתניהו, אתם לא לבד. | לקריאת הביקורת המלאה (עמית סלונים)
עכשיו באופרה הישראלית, עד 29.10

סרט אחד | "עלי ג'י: אני מי?"

גם אני, כמו שארית העולם, עוד לא ראיתי את המוקומנטרי החדש של סשה ברון כהן, כך שההמלצה הזו היא לא בידיעה מלאה, אבל בהחלט בלב שלם. כי למרות הצייטגייסט העולמי שהפנה את גבו לקומיקאי המבריק, יש לי אמונה מוחלטת בגאונות הספציפית של ברון כהן להוציא את האמת מאנשים. והאמת הזו ממש מכוערת בשנים האחרונות. מספיק להסתכל על קמפיין הביטול לסרט החדש ולקומיקאי עצמו שרץ בכל הכוח מאז הכריז על הסרט – שהוא אגב, לגמרי צפה מראש – כדי להבין כמה הרוח הציבורית נודפת סירחון. אני לא נוטה להפריז בהאשמות על אנטישמיות, אבל אוהו כמה אנטישמיות ואנטי-ישראליות יש בקמפיין הזה.

ברון כהן הוא גאון קומי מסוג מאוד ספציפי. אפשר ועדיף להתעלם ממנו כשהוא משחק תפקיד קומי בסרט עלילתי (ו-"ליידיז פירסט" הוא דוגמה מעולה לכמה זה גרוע), אבל כשהוא צריך להתל באנשים אמיתיים תחת מעטה איפור ו/או שפם, ניצוץ רשעי אך מזכך יוצא ממנו. ב"בוראט 2" (וגם בסדרה האנדרייטד "מי זו אמריקה?") הוא הוכיח שאת היכולת הספציפית הזו הוא לא איבד, אז למרות שעלי ג'י הוא דמות מחוממת במיקרו, יש לי את כל הסיבות להאמין שזה יהיה סרט מצוין. חוץ מזה, גם בסרט החדש תופיע הדמות הישראלית של מאמן קרב המגע ערן מורד (ודמויות נוספות, ככל הנראה), אז יש פה אינטרס נוסף משלנו לבוא ולראות איך וכמה צחק עלינו, ועל העולם כולו. (מתן שרון)
ממחר (23.10) בקולנוע, ליומיים בדיוק

דוקומנטרי אחד | "התלמיד של וו טאנג קלאן"

"היה היה בשאולין סיפור כל כך מופרך שהוא היה חייב להיות אמיתי. הוא מערב אלבום מוזהב שנוצר על ידי להקה אגדית, עותק בודד שנמכר לנבל על מהעולם האמיתי, מעריץ אדוק שהגשים חלום, שערוריות בין ראפרים, 2 מיליון דולר, הממשל הפדרלי וביל פאקינג מארי. והסיפור הזה, שקרה באמת, סופר בכל כך הרבה דרכים שבורות וחלקיות – כתבות חשפו טפח, ציוצים מסתוריים חשפו טפחיים, אך רב הנסתר על הגלוי. יש סיפורים שכבר בזמן אמת יודעים שיהפכו לדוקו מושלם, ולא היה ספק שהסיפור של "Once Upon a Time in Shaolin" עוד יהפוך לדוקו מושלם.

"הדוקו שיצא בסוף אמנם לא מושלם, אבל בהחלט משלים חלק משמעותי מהתמונה המוזרה סביב הסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג קלאן – פרויקט ששאף להפוך יצירה מוזיקלית לשוות ערך ליצירות שמופיעות במוזיאון, ובדרך יצר שערוריה אמנותית ברמות של בנקסי (…). דימויים של סרטי אמנויות לחימה, נזיר שאולין שנפלט לאמריקה, טקטיקות שח-מט וליריקס אלימים משירי הארדקור היפ הופ מהבהבים לכל אורכו כמסמני מקום, רק מרמזים לרעיונות שיוצרת הסרט ג'ואנה נאטסגארה מנסה לחבר לאירועים בחיים האמיתיים שהסרט מתעד, גם אם בהצלחה חלקית" | לקריאת הביקורת המלאה. (מתן שרון)
עכשיו בנטפליקס

מאמר אחד | לארי דיוויד ב-Air Mail

אם רק היה אפשר, היינו שמים "תרגיע" בקלפי. לארי דיוויד, עם כל המיזנתרופיה והנודניקיות, לרוב נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה – או לכל הפחות, בצד המצחיק. הוא לא מחפש להיות פופולרי או אהוב, ולפעמים אפילו לא בצד של "הטובים" – הוא רק מחפש להיות צודק על פני להיות חכם. וכך בדיוק עשה במאמר שפרסם בתחילת השבוע במגזין האמריקאי Air Mail, שבו נכנס חזיתית באחד הארגונים הבולטים בשמאל האנטי-ציוני האמריקאי, הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה.

זהו מאמר סאטירי די פשוט וחד: דיוויד מבלשט שהוא הצטרף לארגון, ומפרט תריסר הצעות שלפיו התקבלו על אנשי הארגון – היתר הוא מציע לחייב את כל האמריקאים להשאיר את דלתות הבתים שלהם פתוחות כדי שכל אדם יוכל להיכנס, לסגור את בתי הכלא ולשחרר את האסירים, להעניק חופשת אבל בתשלום למי שאיבד חיית מחמד (כולל חמור) וכמובן, לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטינאי בדרך מקורית שכדאי לכם לקרוא בעצמכם. תקצרנו אותה בכתבה הזו, אבל כיף מאוד לקרוא את המקור, במילותיו.
לקריאת הכתבה המקורית

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?