טיים אאוט

סיפור אהבה שגם גברים יכולים להתאהב בו. "בלב הפרא". (צילום: יח"צ)

בראד פיט והכלב אובר מובילים סרט הישרדות קשוח עם לב של סרט דיסני
לאודין יש פנים מצולקות, רגל תותבת ושיניים מטיטניום. אחרי שירות ממושך כגשש בכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב הוא סובל מ-PTSD ומביעותי לילה. להרגעת נפשו הוא יוצא למסע באלסקה עם חברו הטוב ג'יימס ששירת לצידו. אודין הוא כלב רועים גרמני בשם אובר. ג'יימס הוא בראד פיט, ואלסקה היא ניו זילנד, שם צולם הסרט.
>>הדוקו החדש על נגה ארז חושף הכל, אבל נופל למלכודת פוליטית מוכרת
"בלב הפרא" הוא סרט אהבה בכסות סיפור הישרדות בטבע. האהבה הזאת מבוססת היטב בסצנות הפתיחה הפסטורליות, כשאודין וג'יימס טסים במטוס ימי מעל נופי פרא מרהיבים, דגים בנהר וישנים יחדיו באוהל. על ההיסטוריה המשותפת שלהם אנחנו למדים משיחה בין ג'יימס – הדברן שבין השניים – לבין ווטקינס, כורה זהב לשעבר שאורח להם לחברה ערב אחד, ותפקידו בעלילה הוא לשאול שאלות לגבי הרקע של הדמויות. ג'יי.קיי. סימונס הגדול הופך את הרגעים המעטים שלו על המסך למבדרים.
אחרי שווטקינס עוזב, אודין ומייקל נקלעים לתאונה קשה, מאבדים את המטוס ושמים פעמיהם לעבר כביש המסומן במפה. ג'יימס מחשב שמדובר במרחק של קרוב למאה קילומטר דרך יערות, צוקים ונהרות גועשים. בדרכם הם נתקלים גם בחיות פרא שמאיימות על חייהם, ונאבקים להציל זה את זה. בניגוד לנופים הנפלאים ולכלב עתיר ההבעה, הדוב הנוהם והזאבים הטורפים הם יצירי מחשב, וזה פוגם באותנטיות ובדרמה של העימותים איתם.
שאר הסצנות של ההתמודדות עם מיני מכשולים שהטבע מציב בפניהם עשויות היטב ומייצרות מתח אפקטיבי. לצד זאת, במטרה להוסיף עומק פסיכולוגי ופטריוטי, ולהצדיק את כותרות הסיום המוקדשות לכלבים שמשרתים בצבא ארה"ב, יש בסרט הרבה פלשבקים – בעיקר של ג'יימס – לסצנות קרב במזרח התיכון (כנראה אפגניסטן אבל זה לא מפורש). לטעמי הם מיותרים, ופוגמים בזרימה הטבעית של הסרט.
חוץ מהפלאשבקים המיותרים, די יפה פה. "בלב הפרא". (צילום: יח"צ)
סרטי הישרדות כמו "הכל אבוד" עם רוברט רדפורד, "האיש שנולד מחדש" עם ליאונרדו דיקפריו ו"להתחיל מחדש" עם טום הנקס, לרוב מספרים על גבר בודד שמתמודד לבדו עם איתני הטבע. אבל בעצם הדבר הכי זכור מהסרט ההוא של הנקס הוא יחסיו החד צדדיים עם הכדור שהוא מעניק לו את השם ווילסון. וזה מה שמייחד את "בלב הפרא", שהוא סרט הישרדות קשוח עם לב של סרט דיסני.בניגוד ל"כוכבי הכלב" של רידלי סקוט, שגם הוא מתחיל כסיפור על טייס וכלבו לבדם בנוף, כאן אנחנו יודעים מראש שאודין יהיה בסדר, כי הוא מופיע בסצנת הפתיחה, שאחריה "בלב הפרא" חוזר שבוע אחורה.
אודין הוא דמות שוות ערך לכוכב האנושי של הסרט, והאהבה בין השניים היא מה שמגבש את הדרמה שבין סצנות האקשן. כאמור, אודין הבוגר מגולם על ידי כלב בשם אובר, ושלושת צאצאיו הצעירים – סיקה, רייקר והונדו – מגלמים אותו בפלשבקים. גם אובר, שאומן ככלב הצלה בהרים, בעצם נעזר בדיגיטציה, שבאמצעותה "נקטעה" רגלו הקדמית. אבל פרט לכך הוא מגיש הופעה טבעית, חמה, ומלאת חיים, ושובה בקלות את לב הצופים. בראד פיט, מזוקן, מקועקע ומצולק, מתקשר איתו מצוין, ובשילוב עם הנופים היפים מתקבל סרט שמחזיק אותנו מעוניינים.
כוכבים שווי ערך. "בלב הפרא". (צילום: יח"צ)
זה שיתוף הפעולה השני של פיט עם הבמאי דיוויד אייר אחרי סרט המלחמה הדי משובח "זעם" מ-2014. השניים גם הפיקו את הסרט, המבוסס על תסריט הביכורים של במאי הווידאו קליפים קמרון אלכסנדר. ב-2017 התסריט הזה נכלל ב"רשימה השחורה" של "התסריטים הכי אהובים (על אנשי חברות הפקה) שלא הופקו". כאמור, הפלשבקים וחיות הפרא הדיגיטליות הם הפגמים העיקריים של "בלב הפרא", אך הכל מוביל לסיום מרגש שיגרום לצופים רבים להזיל דמעות. אני לא בכיתי, אבל אני חייבת לציין שהדמעות עלו יום אחרי כן, כשצפיתי בטריילר במהלך כתיבת הביקורת.
3 כוכבים
Heart of the Beast בימוי: דיוויד אייר. עם בראד פיט. ארה"ב 2026, 101 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

למרות שבבסיסו "בלב הפרא" פועל בז'אנר שמתמקד באדם נגד הטבע, לחייל לשעבר ג'יימס יש קולגה שאיתו, והוא דמות שוות ערך לזו של הכוכב הראשי, בעיקר כי האהבה בין השניים היא מה שמגבש את הדרמה שבין סצנות האקשן. ובסוף, אולי רק בדיעבד, גם אתם תזילו דמעה

מאתיעל שוב

כתבה

מהים לקפה ומהקפה לפחמימה. העיר של אריק בן שמחון
אריק בן שמחון הוא מעצב רהיטי אופנה שפועל בלב תל אביב כבר קרוב לשלושה עשורים, עם סטודיו ואולם תצוגה בנחלת בנימין. בימים אלה הוא פותח פרק חדש בחיבור בין עיצוב לאמנות, בשיתוף פעולה עם הגלריסט ואספן האמנות סרג' תירוש. את המהלך פותחת PATTERN, תערוכה של אמנות אפריקאית עכשווית שמתארחת בסטודיו של בן שמחון ומחברת בין אמנות, ריהוט וחלל. "בתור אחד שמלווה את תל אביב ב-40 השנים האחרונות, אני קודם כל רוצה להגיד שאני מת על העיר ועל הגלגולים שעברה. חלוקת העיר למקומות אהובים היא בערך תיאור של סדר היום שלי ושל אזור מגוריי. אני גר ברוטשילד, וכל מה שאני אוהב נמצא סביבי".
>> פינג פונג בגן מאיר ולרכוב בלי ידיים בבן ציון. העיר של הדס שלו
>> שייק של שישי ומקום שכולו תרבות. העיר של מישל (תומר הראל)
>> כאפה של מזגן, ובירה במרתף צר. העיר של מעיין שלם

1. החוף המערבי

החוף המערבי היה המקום הראשון שהגעתי לבלות בו כילד מבת ים. למי ששכח, זו היתה מסעדה על הים, פורצת דרך בזמנה. כשהגעתי אליה לראשונה השתאיתי. חלמתי שפעם אהיה אחד מאותם אנשים שהסתובבו שם והרגישו את הנינוחות של מקומיים. היום כל בוקר שלי מתחיל בחוף המערבי, שבו אני גולש, שוחה או סתם מוריד את הכלבה.

2. תשקם

אחרי השחייה או הגלישה אני שותה קפה בתשקם. אף פעם לא אהבתי מוסדות, ובטח לא פרלמנט של בוקר. זה בית הקפה הראשון שמעבר לקפה הנהדר הצליח, בניצוחו של דור, לייצר בשבילי אזור מוגן. אפשר לשבת ולשמוע מוזיקה נעימה, לפטפט בדיוק במידה ולשתוק כשבא לך.
זבולון5

קפה תשקם (צילום מתוך האינסטגרם cafe.tashkem)

3. הרצל16

רותי ומתי ברודו הצליחו כמעט בכל פעם מחדש לייצר מקומות שהם תמהיל של תל אביב. יש בהרצל 16 הרבה שמחת חיים, הרבה לכלוך ולעיתים זוהר, ואווירה לא פורמלית שמקבלת אותי גם כשאני עם כפכפים אחרי הים וגם כשאני לבוש במיטב בגדיי. המקום עובד בשבילי גם כשאני רוצה לשתות וגם כמסעדה כשאני רעב לפחמימה. אני מגיע לשם בשבת בבוקר עם המשפחה לארוחת בוקר, ובשש בערב כשבא לי דרינק של סוף יום.

הרצל 16. (צילום: מתוך אינסטגרם @herzel16)

4. OCDותרצה

האחת מסעדה והשנייה אחותה הפחות מעונבת. OCD היא מסעדה מדהימה שלוקחת אותי למסע בספר הזיכרונות שלי. תרצה היא בר יין שלוקח אותי לטיול קטן. שתיהן נציגות גאות של העיר, ובשתיהן אכלתי אוכל שלקח אותי לביקורים בעבר שלי.
OCD: תרצה 17. תרצה: החלוצים 3

בשבילנו את הרבה יותר מעשר. מסעדת OCD. צילום: 50Best

5. מרכז סוזן דלל ואוהד נהרין

אוהד נהרין ובת שבע העניקו לי חלק גדול מחוויות התרבות העוצמתיות ביותר שלי. אם הייתי צריך לבחור יוצר אחד שמשקף נאמנה את העיר, הייתי בוחר באוהד נהרין. יש ביצירות שלו הומור, חוכמה ללא חשיבות עצמית, הרבה כבוד לעבר ועיניים נשואות לעתיד.
יחיאלי5

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

הייתי מאוד שמח להשחיר, אבל מבחינתי עיר טובה היא תמהיל של מקומות מתוכננים למופת ומקומות פח. העיר מצליחה לזוז ולהשתנות כשיש תנועה בין הפח למופת. אני לא אוהב ערים מתוכננות למופת – טוב, למעט פריז. לכן כל האזור של רמת החייל עושה לי דיכאון.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ZŌשל אוהד נהרין. הייתי חי חיים שלמים כדי לראות את הפיל בסוף המופע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ערך סנטימנטלי". וואו.

סליחה, אני גרופי. גיתית פישר ב״בודקת״ (צילום מסך: yes)

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
צריך להתנדב לכל ארגון שישמור על הבחירות נקיות.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
גיתית פישר. סליחה, אני גרופי.

מה יהיה?
תל אביב תמשיך להיות הבירה האהובה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אריק בן שמחון הוא מעצב רהיטי אופנה שפועל בתל אביב כבר כ-30 שנה. בימים אלה הוא משיק שיתוף פעולה עם הגלריסט ואספן האמנות סרג' תירוש, שבמסגרתו יוצגו בסטודיו שלו תערוכות אמנות מתחלפות לצד הרהיטים. תפסנו אותו בין שחייה בים, קפה בלי פרלמנט, פחמימה בהרצל 16 ואוהד נהרין

אריק בן שמחון

ביקורת סרטים

הדוקו החדש על נגה ארז חושף הכל, אבל נופל למלכודת פוליטית מוכרת
בשנים האחרונות קשה לחשוב על סיפור הצלחה ישראלי גדול יותר מזה של נגה ארז. בגיל 36, ארז היא היום כנראה האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם – מי שגדלה בקיסריה והגיעה עם המוזיקה שלה לחברות תקליטים בינלאומיות ולהופעות על כמה מהבמות הנחשבות בעולם, כולל פסטיבל קואצ'לה השנה, שם הייתה הזמרת הישראלית הראשונה שהופיעה. מוזיקאית ישראלית שחצתה את כל הגבולות, שברה את כל תקרות הזכוכית והיום היא אמנית בינלאומית מצליחה – סיבה לא קטנה לגאווה עבור כולנו. ועכשיו, כיאה לסיפור הצלחה שכזה, מגיע גם התיעוד הדוקומנטרי. מדובר בסרט "NOGA", עוד יצירת דוקו מוזיקלית גדולה שמצטרפת לקטלוג של yes – שכבר הספיקה ללוות את סיבוב הפרידה של קורין אלאל ז"ל, את נועה קירל, את יהודה פוליקר וכמובן את הסדרה המדוברת של דורון צברי על אביתר בנאי. מי שהופקדו על המשימה הם האחים האוסטרים ג'ונו ובנג'י ברגמן, שיצרו סרט דוקומנטרי חושפני – ומעניין במיוחד. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה היוקרתי.
>> הסרט על "הכבש ה-16" העדיף פוליטיקה מאולצת על פני הנוסטלגיה
ולמרות שנגה ארז נמצאת בפרונט – בעצם, זה סרט על הזוג שעומד מאחורי ההצלחה: ארז ולצידה בעלה, אורי רוסו. הזוגיות ביניהם היא הציר שמוביל את הסרט, שמלווה את שניהם בשנים האחרונות והסוערות, בחיים ובקריירה. שנים של הצלחה בלתי נתפסת בעולם, ואז הבאקלאש הכואב מאוד בעקבות 7.10 והידרדרות המעמד הבינלאומי של ישראל. ארז ורוסו, שהתחילו בתור הדבר הכי חם, נזרקו הצידה – בעיקר בגלל היותם ישראלים והמדינה שממנה באו.
נגה ארז (צילום: יח"צ)
זו יצירה דוקומנטרית מאוד אינטימית. ארז ורוסו הרשו למצלמות להיכנס איתם לחדרי החדרים ממש – מהשיחות האישיות ביניהם על עתיד מערכת היחסים, דרך בדיקת האולטרסאונד שעברה ארז ועד הלוויית אמו של רוסו, שאליה ארז לא הגיעה. זו רמת חשיפה גבוהה מאוד, עד כדי רגעים שבהם קצת חשתי אי נוחות – האם באמת אני, כצופה, אמור להיות במקומות כאלה? זה בהחלט מעיד על האומץ של בני הזוג, וזה בהחלט מעניין ברמת המציצנות הטבעית שטמונה בכולנו – אבל זה גם חריג, אפילו ביחס ליצירות דוקו מוזיקליות אחרות שנתקלנו בהן.
הסרט מצוין – הוא קצבי, הוא מרקיד, הוא מתאר סיפור אנושי אדיר של יוצרת שקל להתאהב בה. ועדיין, בעיניי הוא מכיל פספוס מסוים, ובכך הוא נופל במידה מסוימת לאותה מלכודת שהייתה בדוקו אחר שליווה את התקופה הזו, "הכבש השישה עשר". זו המלכודת של הרצון למשוך את הסרט יותר מדי לכיוון תיעוד התקופה, ופחות לכיוון יצירה שמתארת אמנות ושני אמנים שמנסים להצליח למרות הכל. לנגה ארז ואורי רוסו מגיעה יצירה דוקומנטרית שתדבר קודם כל עליהם – על היצירה המפוארת שלהם, על המוזיקה המצוינת שהם עשו ועל הדרך הארוכה שהם סללו מהמועדונים הקטנים להצלחה הגדולה. במקום זה, קיבלנו עוד יצירה על מוזיקה בזמן הרפורמה ו-7.10 – נושאים שכל כך נחרשו בעשרות יצירות דוקומנטריות אחרות, שכבר קצת נמאס לחזור אליהם.
ובעיקר, מה שהסרט מבטא – לפחות מבחינתי – הוא את אחת הדוגמות המעצבנות בשיח התרבותי הישראלי. וקוראים לה "אמנים חייבים להביע את דעתם הפוליטית". זו, במידה רבה, המלכודת שאליה ארז נקלעה בשנים שלפני המלחמה ואחריה: עולם שדרש ממנה לבחור צד – בעד הרפורמה או נגדה, בעד הכיבוש או נגדו. וזה גם מה שהוביל, בעיניי, לבריונות מצד פעילי BDS ופעילים פרו-פלסטינים, שבעצם שידרו לה: או שתביעי את הדעות שלנו – או שלא תופיעי.
מורכבת. נגה ארז ב-NOGA (צילום מסך: yes)
וזו, בעיניי, הסיבה לסלידה העמוקה מהרצון הזה ש"אמנים יגידו משהו". כי הרבה פעמים, מאחורי הרצון הלכאורה מבורך שאמנים ינקטו עמדה ציבורית, מסתתר רצון פשוט שהאמן יהדהד סט מאוד ברור של דעות "נכונות" ומקובלות. הרי ראינו איך בישראל אמנים שהעזו להביע דעות הפוכות מהמיינסטרים, או קיצוניות מדי, חוטפים. כשאתה ימני מדי, זה מגיע מהתקשורת. כשאתה שמאלני מדי, מהקהל הרחב (וממיקי זוהר). וכך זה היה גם, לפחות כפי שהסרט מציג זאת, מול אותם פעילים פרו-פלסטינים: מבחינת ארז, המסר היה שאם לא תביע התנגדות ברורה יותר למלחמה של ישראל בעזה – יפעלו לבטל אותה. בקיצור, אתם לא באמת רוצים שאמנים "יגידו את דעתם" – אתם רוצים שהם יגידו את דעתכם.
ונגה ארז, מה לעשות, לא שיחקה את המשחק הזה. יש לה דעות, אבל הן מורכבות. וחוסר היכולת להכיל מורכבות הוא מה שהכשיל אותה – למשל, עם אותו ציטוט על ה-BDS. ארז אמרה שהתנועה עשתה עבודה חשובה בהפניית תשומת הלב למצב, אבל הוסיפה – כמו שצריך – שהיא מקווה שהמאמץ, הזמן והכסף יושקעו בשיח ובחיבור. אלא שהחלק הראשון הוא זה שנשאר בכותרות.
יש אמנים שיש להם דעה – וזה מעולה. הם יכולים וצריכים להביע אותה מעל כל במה, בלי שום חשש. אבל לא כל האמנים, ולא כל בני האדם, בנויים באותה צורה. בעולם שמחוץ לרשתות החברתיות יש לכולנו ערכים ודעות, אבל הם זזים ומשתנים עם הזמן. נגה ארז הבהירה לא פעם היכן היא עומדת (ושזה לא ממש בצד הימני של המפה), אבל בעולם שדרש ממנה להיות סופר נחרצת – היא הלכה לאיבוד. וגם, במובנים מסוימים, איבדה את היכולת להשמיע את קולה.
אבל למרות הבעייתיות המסוימת, "NOGA" הוא סרט דוקומנטרי חשוב. בעיקר כי הוא מצליח להביא את הסיפור של שני מוזיקאים שהצליחו לנצח את הבולשיט. בסופו של דבר, כפי שמתבטא בסצנת הסיום של הסרט – האמנות שלהם הייתה חזקה מהכל. המוזיקה המעולה שהם הביאו לעולם גברה גם על הקולות המשתיקים מימין בישראל, וגם על המחרימים הדוגמטיים מהשמאל העאלק-ליברלי העולמי. ובתקופה כל כך מבאסת כמו שעברנו בשנים האחרונות, היה בזה משהו אופטימי. ומה אנחנו צריכים יותר מאופטימיות?
"NOGA" עולה היום (24.9) ב-yesVOD ובפרטנר TV+, וב-21:00 ישודר ב-yes דוקו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הסרט התיעודי "NOGA" נכנס עמוק לזוגיות של ארז ואורי רוסו ולמחיר ששילמו אחרי 7.10. זה קצבי, חושפני ומצוין - אבל כשהפוליטיקה משתלטת, המוזיקה שלהם נדחקת הצידה

מאתאבישי סלע

שילוב מדהים בין להיות סחי לשיכור. האוקטוברפסט של Weihenstephan (צילום אמיר יעקבי)

אוכלים שותים

עיר הבירה: 7 הבירות שיהפכו לכם את האוקטוברפסט למעורפל לטובה
הסתיו התל-אביבי כבר כאן – טוב, לפחות על הנייר – מה שאומר שהלחות נרגעת במעט, ועונת הלאגרים, החיטה והפרעצלים החמים החלה. פסטיבל האוקטוברפסט הגרמני חוזר לתפוס פינה בעיר, ולנו אין שום כוונה להתנגד. החגיגה המרכזית תתרחש בלב העיר, במסגרת פסטיבל Weihenstephan בכיכר גבעון: המבשלה הגרמנית הוותיקה בעולם (שיוצרת בירות עוד משנת 1040) מביאה את מינכן ישר לתל אביב ובין ה-29.9 ל-1.10 תהפוך את הכיכר למתחם בווארי שמח במיוחד, עם תחרויות זלילה, נקניקיות, הופעות של כנסיית השכל ומוקי, ובעיקר – הרבה קצף זהוב בתוך הכוס. אז כדי שלא תלכו לאיבוד בין החביות, קיבצנו עבורכם את שבע הבירות שהכי כדאי ללגום באוקטוברפסט – וכן, גם ברחבי העולם חוגגים אותו כבר מספטמבר. תפסו כוס, תגידו פרוסט, הגיע הזמן לשתות עד שנקרוס (אבל תדאגו לנהג, או לפחות למונית).
>> "קופי ליין": האחים שמעירים את השכונות המחוספסות של דרום העיר

1. הכוכבת של כיכר גבעון | Weihenstephan Festbier(גרסת 2026)

אם יש בירה אחת שחובה לטעום השנה, זו ה-Festbier העונתית. עם 5.8% כוהל וצבע זהוב עמוק וממכר, היא מציעה איזון מושלם בין גוף מלא לשתייה זורמת וקלילה. הבשומות הלתתיות והמרירות המעודנת הופכות אותה לבת הזוג המושלמת לעוף צלוי, פרעצל חם וגבינות קשות.
טריוויה למתקדמים:המבשלה הוקמה על ידי נזירים בנדיקטינים לפני כמעט אלף שנה, והיא נחשבת רשמית למבשלת הבירה הפעילה הוותיקה ביותר על פני כדור הארץ!

הכוכבת והקלאסיקה. בירות באוקטוברפסט. (צילום: יח"צ/עיבוד AI)

2. הקלאסיקה של מינכן | Spaten Oktoberfest

מהדורת 2026 השנתית של מבשלת שפאטן מגיעה ישר מלב הפסטיבל במינכן. מדובר בלאגר מסוג פסטביר עוצמתי במיוחד (5.9% כוהל), מחוזקת ועשירה בטעמים, שנבראה בדיוק בשביל החגיגות האלה.
טריוויה למתקדמים:מבשלת שפאטן הייתה הראשונה בהיסטוריה שכבוש החבית הראשון של ראש עיריית מינכן נפתח ממנה, במסורת שנמשכת עד היום ביריית הפתיחה של הפסטיבל!

3. הלאגר שסוגר לכם פינה | Spaten Hell

אם בא לכם משהו נקי, צלול ומרווה במיוחד בלי יותר מדי יומרות – שפאטן הלס היא התשובה. בירת לאגר בווארית קלאסית, זהובה, עם מרירות נעימה ושתייתיות בלתי נגמרת.
טריוויה למתקדמים:המונח "הלס(Hell) " בגרמנית פירושו פשוט "בהיר", והסגנון הזה הומצא בסוף המאה ה-19 כדי להתחרות בפילזנר הבהיר שהגיע מצ'כיה.

הלאגר והבווארי. בירות באוקטוברפסט. (צילום: יח"צ/עיבוד AI)

4. האריה הבווארי | Löwenbräu

"לובנבראו" (בירת האריה) היא אחת המבשלות המפורסמות והעתיקות של מינכן. הלאגר הבהיר שלהם מציע טעם מאלטי מעט מתקתק, גוף נעים וסיומת יבשה ומרירה במידה. קלאסיקה אמיתית שלא נס לחה.
טריוויה למתקדמים:סמל האריה של המבשלה אינו מקרי – שמה נגזר מציור קיר עתיק של אריה שנמצא במבשלת המקור עוד במאה ה-14.

5. מלכת החיטה | Franziskaner Hefe Weissbier

בירת חיטה גרמנית לא מסוננת בעלת שורשים עמוקים במנזרים של ימי הביניים. הידעתם? בשנת 1922 המבשלות שפאטן ופרנציסקאנר איחדו כוחות כדי לשרוד את המשבר הכלכלי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. כיום מדובר בבירת חיטה שופעת ניחוחות ציפורן ובננה, מעוננת ומרעננת במיוחד.
טריוויה למתקדמים:דמות הנזיר שמתנוססת על גבי הבקבוק עוצבה עוד בשנת 1909 על ידי האמן הגרמני המפורסם לודוויג הולוויין.

המלכה והברכה. בירות באוקטוברפסט. (צילום: יח"צ/עיבוד AI)

6. הברכה הבווארית | Benediktiner Hell

עוד נציגה נהדרת מהמסורת הבווארית: בירת לאגר בהירה, מאוזנת להפליא, המיוצרת לפי מתכונים נזירים מסורתיים. היא מתאפיינת בטעמי לתת רכים, צבע מוזהב וראש קצף יציב ומזמין.
טריוויה למתקדמים:הבירה מבושלת עד היום בפיקוחם הצמוד של הנזירים ממנזר אטאל (Ettal) הבווארי, תוך שימוש במים זכים ממעיינות הרי האלפים.

7. האורחת ההולנדית המפתיעה | Oranjeboom

נכון, היא לא גרמנית – אבל היא אורחת חדשה ומסקרנת בישראל שמגיעה מהולנד בדיוק בזמן לחגיגות! אורנג'בום מציעה סדרת בירות מחוזקות ומפתיעות בעלות נוכחות מאלטית עוצמתית, שמביאות זווית קצת אחרת ומרעננת למדף הבירות המקומי.
טריוויה למתקדמים:פירוש השם "אורנג'בום" בהולנדית הוא "עץ התפוזים", מחווה לבית המלוכה ההולנדי (בית אוראניה-נסאו).