Time Out תל אביב About

פרידה מאביר, פרופסור וקפטן: פטריק סטיוארט השאיר מתנה לכל דור

אם יש דבר שאני מתעב, זה כשאנשים מן המניין מספידים מפורסמים שלא פגשו ולא הכירו מעולם. פעם אחת עשיתי זאת, לאחר מותו של אריק איינשטיין לפני יותר מעשור, בעודי חייל. כבר אז סלדתי מזה. מה שדחף אותי לעשות את זה אז היה התחושה שחלק מפסקול ילדותי נלקח ממני. גם היום, עם מותו של סר פטריק סטיוארט, אני מרגיש אותו הדבר.
>> ״סטאר טרק: פיקארד״: הגיבור שאנחנו צריכים

אמש פורסם כי סטיוארט מת השבוע בגיל 86 בביתו בלוס אנג'לס, לצד אשתו סאני, לאחר התמודדות קצרה עם אלצהיימר ודמנציה עם גופיפי לואי – אותה מחלה שעמה מתמודד גם מיקי ברקוביץ'.

מעטים השחקנים שמקבלים משמעות שונה עבור כל דור. פטריק סטיוארט היה כזה. עבור דור מבוגר יותר הוא היה שחקן שייקספירי מוכשר ומשכיל. עבור הדור שאחריו הוא היה קפטן פיקארד מ"סטאר טרק", ועבור הדור שלי הוא היה פרופסור אקס מהאקס-מן. בדומה לקולגה שלו, יו ג'קמן, קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד.

הוא התאים לדמות באופן מושלם – השלווה הפנימית, האיפוק, הנימוס והתקיפות כשצריך, כל התכונות האלה היו מושרשות בו. אבל היה בו גם לב, שאותו ידע לחשוף על המסך במבט או במילה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו בתפקיד. זה היה בסרט "אקס-מן 3". ראיתי אותו עם סבתא שלי בקולנוע רב-חן בהרצליה. זה נשמע מוזר, אבל סבתא שלי אהבה סרטי אקשן והיא הייתה נוהגת לקחת אותנו לקולנוע מדי פעם, וזה הסרט שבחרתי. אני זוכר את עצמי יושב בקולנוע לצד סבתא, צופה בפטריק סטיוארט שוב כפרופסור אקס וחושב שזה הקרב האחרון של חבורת המוטנטים שלו. לפחות אז חשבנו שזה הקרב האחרון, כי מאז הוא חזר לתפקיד מספר פעמים.

כיום סבתא שלי סובלת מאלצהיימר ולא מתקשרת כל כך, אבל פטריק סטיוארט נקשר באופן אינהרנטי לזיכרון ילדות שמותו הצית בי מחדש. הוא היה חלק מעוד רגעים. בשנת 2009, כשהוא הופיע לרגע בסרט "אקס-מן המקור: וולברין", ולמרות שבבירור צוות האפקטים התקשה לגרום לו להיראות צעיר יותר, שימח אותי לראות אותו חוזר לתפקיד. בשתי הפעמים הבאות שבהן חזר לתפקיד, ב"וולברין" (2013) וב"אקס-מן: העתיד שהיה" (2014), הייתי בצבא. ללכת לראות סרט בקולנוע, ובמיוחד את סטיוארט, היה מפלט מחיי הצבא האפורים.

בשנת 2017 הגיע הסרט "לוגאן", שם קיבל תפקיד משמעותי בהרבה. אני הייתי רגע אחרי שחוויתי את האובדן האמיתי הראשון שלי בחיי הבוגרים. הייתי צעיר מוכה טראומה, וסרט הקומיקס הזה לימד אותי הרבה על כאב. עבור חלקכם זה נשמע אולי מגוחך, כי זה בסך הכל עוד סרט על גיבורי על, אבל אפשר ללמוד גם דברים כאלה מסרטי קומיקס.

מה שאני מנסה להגיד הוא שבכל שלב בחיי פטריק סטיוארט נקשר לי לזיכרון אחר, לתקופה שונה, לפרספקטיבה אחרת – וזה נדיר. אני בטוח שאני גם לא היחיד. זאת יכולת מדהימה של שחקן להחזיק דמות כזאת במשך כל כך הרבה זמן ולהיכנס לתודעה הקולקטיבית. השבוע הוא הלך לעולמו, ולמרות שהוליווד הפסידה את אחד מגדולי השחקנים, מה שנשאר לנו הן החוויות שבהן הוא נקשר. אז פרופסור אקס, בפעם האחרונה – היה שלום. הכיתה משוחררת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

יש גם גאווה כחול-לבן: הזוכים בפסטיבל הקולנוע הגאה 2026

סרט פשע פיליפיני על כנופיית נשים טרנסיות, נער מהדרום שרק רוצה להגיע לתל אביב ודרמה על כורת פחם לסבית בקנטקי: אלה כמה מהסרטים שיצאו עם פרסים מהמהדורה ה-21 של פסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest. הזוכים הוכרזו הערב (חמישי, 29.10) בסינמטק תל אביב, רגע לפני שהפסטיבל, הראשון בניהולה האמנותי של גילי פורת, מגיע לסיומו בשבת.
>> מסך בצבע: 7 סרטים שאתן חייבות לראות בפסטיבל לקולנוע הגאה

בפרס הסרט העלילתי הבינלאומי הטוב ביותר זכה "וורלה" (Warla) של הבמאי הפיליפיני קווין אלמברה. במרכזו קיטקט, צעירה טרנסית בת 19, שמוצאת משפחה חדשה בקבוצת נשים טרנסיות החוטפת גברים זרים כדי לממן ניתוחים להתאמה מגדרית. הסרט, שבו משתתף קאסט טרנסי, עוסק בשייכות, בהישרדות ובגבולות הסולידריות בתוך קהילה שנאלצת להתמודד עם אלימות ודחיקה לשוליים.

הפרס לסרט הישראלי הקצר הטוב ביותר הוענק ל"ילד חצוף" של תומר קטרי, שמספר על נער הבורח מביתו בדרום ומנסה לעלות לאוטובוס אקספרס לתל אביב. נהג עקשן שמסרב להעלות אותו הופך את הנסיעה הפשוטה לעימות שמאלץ את הנער להתמודד עם הסיבה האמיתית לבריחתו. חבר השופטים שיבח את השילוב בין הומור, משחק ובחירות לא צפויות של הדמויות.

ואם כבר מדברים על סרטים טובים, גם "מלאכת אישה" (A Woman's Work), אחד משבעת הסרטים שעליהם המליצה מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב, יצא מהפסטיבל עם ציון לשבח בתחרות העלילתית. סרט הביכורים של א.ר. אפרים מספר על צעירה העובדת במכרות הפחם של קנטקי כדי לפרנס את אחיותיה, בזמן שמערכת היחסים שלה עם אישה אחרת מאיימת על מקומה במשפחה. שוב תיארה אותו אצלנו כ"דרמה ריאליסטית צנועה אנושית ונוגעת ללב". גם "תנודות הירח" של ניק באטלר זכה בציון לשבח באותה תחרות.

בקטגוריית הסרט התיעודי הבינלאומי זכה "חלומות נהר" של קריסטינה מיכאילובה, המתעד שיחות עם נשים ונערות לאורך נהר בקזחסטן על אהבה, אלימות, התבגרות וחופש. בפרס הסרט הקצר הבינלאומי זכה "הרחק, הרחק מלוס אנג'לס" של ריטה הוסט ומרוחה בוסטמנטה, דרמה קומית בת 17 דקות על זוג נשים מארצות שונות שמתקשות להיפרד. בתחרות היצירה הצעירה זכה "יום חופש" של גלעד אלקיים, ומענקי פיתוח לתסריטים קצרים הוענקו ל"אצלי" של אסף מכנס, שסרטו "לאן?" הוקרן גם הוא בפסטיבל, ול"מתחת לעור" של בן חכים.

למי שהחמיצו, יש עוד הזדמנות לתקן: ביום שישי (30.10) בשעה 11:00 תתקיים הקרנה חוזרת של הזוכה בתחרות התיעודית, ובשעה 13:00 יוקרן מקבץ הסרטים הקצרים הזוכים. בשבת (31.10) בשעה 18:00 מתוכננת הקרנה של הזוכה בתחרות העלילתית הבינלאומית. כל ההקרנות בסינמטק תל אביב, רחוב הארבעה 5. המועדים מופיעים באתר הסינמטק, וכדאי לבדוק זמינות כרטיסים לפני שמגיעים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בר עם אפלוליות סקסית וקולנוע שהוא בית. העיר של ענת סטלינסקי

ענת סטלינסקי היא יוצרת, במאית ועורכת תוכן, שנעה בין דרמה, דוקו ופורמטים טלוויזיוניים. בימים אלה משודרת בקשת 12 "מי רוצה להתחיל", תוכנית מקורית שיצרה יחד עם אסי עזר. בין עבודותיה גם הדרמה הקומית "סובייצקה", הסרט הדוקומנטרי הבינלאומי "זעקות ואז שתיקה", שחלק ממנו הוקרן בבית הלבן, ו"ראיון מיוחד", שהוכרזה כזוכת פרס המצוינות על שם אילן גילאון ז"ל של אלווין ישראל, על מתן קול לאנשים עם מוגבלויות ושילובם בקהילה.

1. קולנוע לב

לא משנה באיזו שפה הסרט מוקרן, ולמרות שאיכות ההקרנה טעונה שיפור, קולנוע לב תמיד גורם לי להרגיש שייכת. יש בו שקט שאני לא מצליחה למצוא במקומות אחרים, ויש בו סרטים שבאמת בא לי לראות. לפעמים זה כל מה שאני צריכה: לשבת בחושך ולרצות להיות בדיוק איפה שאני. זו אולי בחירה בנאלית לקולנוענית, אבל תגידו תודה שלא הלכתי על איזו רטרוספקטיבה בסינמטק. אה, והוא גם בדיזנגוף סנטר, שכבר הוכח מחקרית שמעלה את רמת האושר.

2. מוזמביק

יש בעיר אינסוף ברים, ומצד שני לא הרבה כאלה שבאמת באמת כיף לחזור אליהם, לפעמים ערב אחר ערב. מוזמביק הוא הגו-טו שלי לכל מצב רוח ועם כל הרכב אנושי. זה המקום לשתות בו גם כדי לשמוח וגם כדי לשכוח. הוא מצליח להישאר סקסי, עם האפלוליות הנכונה והמוזיקה המעולה, למרות שהוא נמצא בתוך הכאוס המעיק של נחלת בנימין. וגם לפגוש את פיפי, בעלת המקום מאירת הפנים, בכל שעה לא סבירה בלילה, זו תמיד סיבה טובה להגיע.
נחלת בנימין 29

3. אודיופיל

קלאב קטן ומדויק שמביא מדי פעם דיג'ייז ממש טובים. הבפנים שלו מרגיש איכשהו, בקטע קצת מוזר, כמו אירופה. ואז יוצאים למרפסת וחוזרים לדרום העיר. אני אוהבת את המעבר הזה, ובעיקר את זה שעל המרפסת רואים שוב את אותם פרצופים. כמו בטינדר, אבל בקטע טוב. יש משהו נעים בלצאת מהבית לרקוד ולגלות שלא צריך להכיר את כל העולם מחדש.
שביל התנופה 7, קומה 2

4. שבא המרפאה

חברה שלי ענבל, רופאה עם ידי זהב ולב שעוד לא נולד החומר בטבע שיכול להשתוות ליופיו, החליטה לעבור מעסקי הצלת החיים לעסקי הצלת הביוטי. היא והשותפה שלה, אדווה, פתחו בדרום העיר את "שבא המרפאה", מקום יוצא דופן באנרגיה ובאסתטיקה שלו. בנוסף לכל המכשור האפשרי, יש שם גם תערוכות מתחלפות של יצירות אמנות, כשחלק מההכנסות נתרם לטובת דרי רחוב. ענבל גם מתנדבת כרופאה של דרי רחוב. אז בכל פעם שאני מרגישה קצת אפורה, אני מגיעה לשם כדי שהיא תגהץ לי את הפנים עם כל מיני ידיות לייזר, ואת הנפש עם דברי החוכמה שלה.
הרבי מבכרך 4

5. גן העלייה השנייה

המקום האחרון שלי נמצא מחוץ לעיר, בגבעתיים, אבל צופה עליה מהנקודה הכי יפה. גן העלייה השנייה, הידוע בכינויו "המצפור", הוא הרבה יותר מסתם גינה. זה גן שנפרס על כמה מישורים, קצת כמו מבוך, ורב הנסתר בו על הגלוי. והספסלים שלו – וואלה, מזל שהם שותקים. לדעתי הם כבר חוו לאורך השנים את כל קשת הרגשות האנושית. את שלי בטוח. אני אוהבת להיות שם, קרובה מספיק לתל אביב כדי לראות אותה, ורחוקה מספיק כדי לקבל קצת פרספקטיבה.
גולומב 33, גבעתיים

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

רמת החייל. המקום שמפרנס אותי ואת ילדיי. יש פקק לשם ופקק בחזרה, ולפעמים פקק בתוך פקק. אין חניה, החניון יקר והקפה לא טוב. מקום עם וייב אנטי-יצירתי ומאוד תאגידי, שמכיל, באופן פרדוקסלי, חלק נכבד מהאנשים הכי יצירתיים בארץ. אני חולמת שיום אחד כל התעשייה תעבור למקום אחר. מציעה את ביצרון. אין לי תוכנית סדורה, אבל יש לי מוטיבציה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בדיוק חזרתי מפריז, אז זו קצת לא חוכמה לשאול אותי עכשיו על אירוע תרבות. העיר, כרגיל, העיפה אותי. הדבר הכי מהמם שראיתי הפעם היה התערוכה "Un vestiaire à soi", "מלתחה משלך" בתרגום חופשי, בפאלה גליארה, מוזיאון האופנה של פריז. היא עוסקת בנשים שאימצו קודים של לבוש גברי במאה ה-19, ובאופן שבו הבגדים עזרו להן לדרוש יותר חופש. זה משהו שכאילו ברור לך, ואז את רואה אותו לנגד העיניים: נשים שמנסות לצמצם את נפח השמלה כדי שיוכלו לרכוב על סוס, או מאמצות ז'קט גברי כדי להשתחרר קצת מכל מה שהן אמורות ללבוש ולהיות. התרגשתי לראות את הפריטים המקוריים, ובעיקר את העדות המוחשית הזאת לנשים שמזיזות את הגבול של מה ש"מקובל", בכל פעם עוד קצת, ומשנות דרך זה את החברה. לפעמים בלייזר הוא התחלה של מהפכה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני עונה על השאלון הזה יומיים לפני הבחירות, והוא יתפרסם יומיים אחריהן. מעבר להרי החושך ממש. הבחירות הן בערך הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע, אז היצירות שהכי מרגשות אותי עכשיו הן סרטונים של ישראלים "חו"לניקים" בשדות תעופה ובמטוסים בדרך לארץ, להצביע. אנשים שבאים להציל את המדינה שהלב שלהם עדיין נמצא בה, למרות שהגוף כבר מזמן לא. הלוואי שנקרא את זה באנחת רווחה. ולא בלב שבור.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אחת העבודות החשובות שזכיתי לעשות, ואולי החשובה שבהן, היא הסרט הדוקומנטרי "זעקות ואז שתיקה", על הפשעים המיניים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. מיליונים ברחבי העולם נחשפו דרך הסרט לעדויות בלתי נתפסות על מה שהתחולל ביום השחור ההוא, והמשיך להתחולל גם בשבי. עברו שלוש שנים, אבל פוסט-טראומה היא אירוע מתגלגל, ולצערי אנחנו עוד רחוקים מלהבין את מלוא ממדיו. לכן כל ארגון שמטפל באנשים עם פוסט-טראומה ומסייע להם, בדרכים הקונבנציונליות וגם באלו שפחות – אני בעד.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
רבקה מיכאלי. בתור מי שלא נולדה בארץ, פחות גדלתי עליה. גיליתי אותה באמת כשהיא הגיעה ל"מי רוצה להתחיל", לפרק שעסק בהזדקנות. להגיד שנפעמתי זה יהיה אנדרסטייטמנט. פגשתי אישה בת 88, יותר חדה מכל אדם אחר שאני מכירה. תאבת חיים, מרגשת והכי מצחיקה שאפשר בכלל לדמיין. השראה. הלוואי שאזדקן ככה. או לפחות חצי ככה. דרך העבודה על התוכנית גיליתי גם כמה הזדקנות היא נושא שמצד אחד נוגע בכולנו, במקרה הטוב, ומצד שני נתפס בטעות כמשהו שמרחיק קהל. הפרק הזה הצליח מאוד, וההצלחה שלו הוכיחה שאנשים צמאים לשמוע את זקני השבט. זה מנחם, זה מחכים, אין לזה תחליף. יש בתרבויות רבות מקום של כבוד לחוכמה הזאת, והלוואי שגם התרבות שלנו תחזור לשאוב מהמעיין השופע הזה. התוכנית איתם הייתה אבן דרך קטנה במסע הזה.

מה יהיה?
יהיה טוב. חייב. אין אופציה אחרת. באמת שאין.

זה סרט מקורי, סקסי, פמיניסטי, לפעמים מצחיק מאוד ומשמח לב

שמו המקורי של הסרט הוא "Wicker", שזה רפרנס ישיר לסרט האימה הבריטי הנודע "The Wicker Man" מ-1973. בעברית הוא מכונה "בעל בהזמנה", שזה שם אופייני לקומדיה רומנטית, כמו "גבר בהזמנה" מ-1987. הסרט הבריטי בכיכובה של אוליביה קולמן האדירה מתקיים במרחב שבין שני הקצוות הקולנועיים האלה. זאת מעין מעשייה עממית רומנטית מימים עברו, מתובלת בהומור עכשווי, עם מגע של וולגריות וקמצוץ של אימה. והכל מתחבר יפה למשל קולנועי פקחי, שנון ומבדר.
>> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע באופטימיות

בכפר קטן בזמן אגדתי כלשהו מתגוררות דמויות נטולות שם, המזוהות אך ורק לפי מקצוען, או קרבתן המשפחתית לבעל המקצוע – הקצב, שוטף הבקבוקים, האופה, ואשת האופה. כשצעירה הופכת לאשת איש, היא גאה ושמחה לעטות על צווארה קולר ממתכת, שמסמן את היותה שייכת לו. קולמן ("המועדפת", "האב") מגלמת את האישה היחידה בכפר שמזוהה כבעלת מקצוע משל עצמה – הדייגת. זה נובע מכך שהיא רווקה זקנה, שלובשת שמלות מלוכלכות ומפיצה סביבה ריח לא נעים, ולכן היא נאלצת לפרנס את עצמה. אבל היא גם אוהבת את החופש שלה. יד המקרה גורמת לכך שבחתונת אחותה של אשת החייט מתגלגלת לרגליה של הדייגת ביצת קש. על פי אמונתם של בני המקום, זה סימן לכך שהיא תהיה האישה הבאה שתזכה בבעל.

הדייגת מחליטה לזרז את העניינים, ופונה אל אורג הסלים (פיטר דינקלג' מ"משחקי הכס") בבקשה שיכין לה בעל. כמובטח, חודש אחרי כן, גבר עשוי קש (אלכסנדר סקרסגארד בתחפושת משוכללת) מחכה לה בכנסיה, והשניים נישאים בו במקום. כבר בליל הכלולות הגבר הקלוע מביא אותה לסדרה של אורגזמות עוצמתיות, ונשות הכפר זוקפות אוזניהן. בימים הבאים מתברר שהוא לא רק מאהב מושלם (הסרט מפיק כמה בדיחות מהזין העצי שלו) אלא גם בעל טוב, השוקד על שיפוץ הבית בזמן שרעייתו יוצאת להביא פרנסה. חלוקת התפקידים הלא טיפוסית מאיימת על ההירארכיה המסורתית של הכפר, ומפה צומחת הדרמה של הסרט.

כמקובל במשלים, "בעל בהזמנה" הוא מארג של תמות מוסריות. במרכזו בחינה של מוסד הנישואים והחיים הקהילתיים, המוגשת לצופים על מגש של סאטירה. אל מול הזוגיות החמה והסקסית של הדייגת ואיש הקש שלה (וואי, איך שהם רוקדים), שאר תושבי כפר מגלים מה חסר בחייהם. אשתו היפה של החייט (אליזבת דביקי, הזכורה כנסיכה דיאנה מ"הכתר") התרגלה להיות מלכת הכפר, והיא מתקשה לשאת את השדרוג במעמדה של הדייגת המוזנחת. בקנאתה היא מחליטה לנפץ את האידיליה, ומטפטפת רעל לאוזניה.

"איש הקש" הוא דמות עתיקת יומין המשויכת למיתולוגיה הקלטית. הסרט הקלאסי מ-1973 – שזכה לרימייק מושמץ בכיכובו של ניקולס קייג' ב-2006 – קיבע אותה ברפרטואר של קולנוע האימה. לרוב מדובר בפסל קש אדיר מימדים ונטול חיים, המשמש ככלי להקרבת קורבנות. הסופרת אורסולה וויליס, שנוהגת לשלב פולקלור עם ריאליזם מאגי, הלחימה את הדמות הזאת עם המיתוס היווני על פיגמליון, הפסל שפיסל לעצמו רעייה והפיח בה רוח חיים. ברוח הזמן, וויליס היפכה את היוצרות. אילו היה מדובר בבובת מין מסוג נקבה שהיא גם עקרת בית מושלמת, זה היה סיפור שונה לגמרי. צמד היוצרים אלכס יוסטון פישר ואלינור ווילסון עיבדו את הסיפור למסך, ויצרו סרט מקורי, לפעמים מצחיק מאוד, סקסי, פמיניסטי, ומשמח לב.

אורג הסלים דינקלג' הוא לא רק היוצר המכשף, שנמיכות קומתו מהדהדת את דמות השדון רומפלשטילצכן (עוץ לי גוץ לי). מדי פעם הוא משמש גם כמספר החכם – אריגה היא אחד הדימויים המקובלים לשזירת סיפור. סקרסגארד גבה הקומה שוב משתעשע עם הדימוי שלו כחתיך על, ומגיש הופעה עדינה ורגישה שמצליחה לחדור מתחת לאיפור הכבד (יש רק מעט תוספות דיגיטליות, בעיקר בסצנה מאוחרת שבה זה נדרש). ריצ'ארד אי. גרנט מספק הופעת אורח משעשעת בתפקיד הרופא חסר התועלת, ואלה ברוקולרי מ"האחות בנט האחרת" מבדרת כאשת האופה הרכלנית. מעל לכולם זוהרת אוליביה קולמן בהופעה עילאית, שעשויה להטיל לחיקה עוד מועמדות לאוסקר (כן, עונת האוסקר החלה זה עתה). כשהדייגת גסת הלשון, המעמידה פנים שאינה נפגעת מהעלבונות התדירים המכוונים כלפיה, צוחקת בחוסר אמון למול המזל שנפל בחלקה, היא גם קורעת וגם נכנסת ישר ללב.

בשלב מסוים הסרט נכנס לסטגנציה זמנית, אבל המערכה האחרונה מפצה על כך. הסיום הנהדר מצליח לשלב מוסר השכל דוקרני בנוסח האחים גרים עם חמלה מעלה חיוך.
4 כוכבים
Wicker בימוי: אלכס יוסטון פישר, אלינור ווילסון. אוליביה קולמן, אלכסנדר סקרסגארד, פיטר דינקלג'. בריטניה 2026, 105 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מי צריך "הישרדות" על המסך כשיש לנו הישרדות בחיים האמיתיים?

בספר דברי הימים של הריאליטי הישראלי, "הישרדות" היא אחת מאבני היסוד. הפורמט שנולד בארה"ב עם פרוץ המילניום הפך במהרה לבינלאומי והגיע גם לישראל לפני כמעט 20 שנה (ב-2007), אז הפך ללהיט האמיתי הראשון של ערוץ 10, והתקבע כאחת מתכניות המציאות החזקות ששודרו כאן. בתחילת השבוע, עוד לפני ההישרדות של הבחירות, עלתה לאוויר העונה ה-14, שהבטיחה פורמט קצת אחר. ל"הישרדות", לאורך השנים, היו שני סוגים של עונות – או עונות רגילות (שמורכבות מאנשים מן היישוב), או עונות VIP (שמורכבות ממפורסמים, בדרך כלל מהדרג השני או השלישי, כי לסלבז אמיתיים יש קריירות).
>> "גוועלד": ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד בחרו את הפרקים האהובים עליהם

העונה ה-14, שצולמה בפיליפינים, הציעה משהו היברידי יותר – שילוב בין שני הסוגים. הליהוק התמקד בשמות מעניינים ומוכרים, לצד טיפוסים חדשים שבאים מ"העם", תרגיל שכבר ראינו בתחרויות ריאליטי אחרות לא פעם. בין המפורסמים אפשר למצוא שמות יחסית מוכרים כמו הזמר והרקדן סטפן לגר, ליאור דיין והראפר שחר סאול, אבל אם נהיה כנים – הפרקים הראשונים שלה סובבים בעיקר שני וקטורים ברורים שמייצגים אופי מאוד מסוים בחברה שלנו – אבי שושן ושי חי.

שני האנשים הללו מגיעים, לכאורה, מפינות שונות של הציבוריות הישראלית; שי חי מוכר בתור הכוכב הבלתי מעורער של העונה השביעית ב"אח הגדול", הדמות הקיצונית והמאוד בעייתית שלכמה דקות הסעירה מדינה שלמה. שושן, לעומת זאת, מוכר כיום בתור אחד הפודקאסטרים המצליחים בישראל וחבר בפאנל "הפטריוטים" של ערוץ 14. אבל האמת היא שלמרות ששניהם שונים, הם מייצגים את אותה אג'נדה: רעילות כנכס. לא חסר לנו בחיים הציבוריים רעילות שכזו, בין אם בפוליטיקה ובין אם בריאליטי. ולהביא כאלו למסך זה תרגיל פשוט, נמוך ואפקטיבי.

"הישרדות", כידוע, בונה בדיוק על תכונות האופי האלה. היא לא ריאליטי מהסוג החיובי שמקדש כישרון או תחרות בין אנשים על היכולות שלהם (מ"רוקדים עד כוכבים" ועד "הכוכב הבא"), אלא תכנית שבה המנצח הוא מי שמצליח לשקר, לרמות ולהערים על חבריו לשבט כדי לסיים ראשון. שושן ושי חי, כל אחד בדרכו, מייצגים את הרעל הזה. במקרה של שושן, בפרק ששודר אתמול (רביעי), זה היה בשני רגעים – מצד אחד המונולוג (שגם הפך לוויראלי) שבו הוא תקף מרה את יוכבד ליפשיץ, פדויית שבי בת 88, על כך ש"לא התנצלה בפניו" לאחר שפוטר מתפקידו כדובר בית החולים איכילוב. ליפשיץ היתה צריכה להתנצל, שמעתם נכון.

הסצנה הבאה, שקשה להאמין אבל אפילו היתה עוד יותר קשה לצפייה, היתה הרגע שבו גער בדוגמנית והמשפיענית ליר עוז, שהתוודתה בגילוי לב על מותם של קרובי משפחתה, ועל כך שהיא לא מעוניינת לשקוע באבל האישי שלה, אלא מעזה להמשיך לחיות. בכוח הוא ניסה לארגן טקס זיכרון, לגרום לה לשקוע בצער, כשהיא מצידה מתעקשת – בחוצפתה – לעשות את ההפך.

ושי חי? הוא עשה מה ששי חי יודע לעשות בריאליטי ומה שהוא עשה ב"אח הגדול", שזה בעיקר להתבריין על חשבון אחרים, לסמן מטרות אנושיות ואז לתקוף על מנת להרוג. במקרה הזה הקורבן שלו היתה שילה דורפמן, עורכת הדין שאולי מוכרת לכם מהדוקו הריאליטי "הפליליסטיות", אותה ביקש להדיח ולכן עלב בה בכל הזדמנות – כולל ברגעים אינטימיים מאוד. נדמה ש"הישרדות" החליטה פשוט למכור את עצמה לטובת פולחן האישיות של שני הטיפוסים הללו. הם אלה שמופיעים על המסך תשעים אחוז מהזמן, הם אלה שנהנים מתשומת הלב ואור הזרקורים (בקטע מתוך אחד הפרקים הבאים, שושן תוהה "איך לא מקשיבים לאיש הכי חכם בתולדות הישרדות?!"), והם אלה שעליהם תקום ותיפול העונה הזו.

האמת הפשוטה היא שמול הדבר הזה, התחושה העיקרית שלי היא מיאוס. כי התוצר המובהק של עידן הפוליטיקה הרעילה שאנחנו חיים בו, הוא שאנחנו מולעטים הרבה יותר מדי בטיפוסים מהסוג הזה – כאלה שבטוחים שהעולם סובב סביבם, שהם הכי טובים בהכל, ושכל מי שלא מכיר בגדולתם הוא "הייטר" או, במקרים חמורים, יותר, חתרני ובוגד. היו תקופות שבהן אהבנו לאהוב את הרעילות הזאת. חיפשנו את הטיפוסים האלה כי הם הסעירו אותנו, גרמו לנו להתפעל או להתעצבן – אבל הפעילו אותנו ומשכו צפייה גדולה. היום, נדמה לי שבאקלים הנוכחי, זה בעיקר חוזר על עצמו, ובתקווה משהו שהצופים די שבעים ממנו. בניגוד לפעם – ימים בהם "צבא האמת של שי חי" שלט ברשתות החברתיות – נדמה לי שבאווירה הכסאחיסטית והמתלהמת שאנחנו חיים בה (בטח אחרי מערכת בחירות די רעילה), הטלוויזיה האסקפיסטית – זו שאינה החדשות – אמורה לספק לנו משהו אחר.

ואולי זו הסיבה ש"הישרדות" היתה צריכה טיפוסים כמו אבי שושן ושי חי בעונה החדשה. כמו הבדיחה הישנה של צ'רצ'יל, על ההוא שיש לו טיעון חלש אז הוא מרים את הקול? גם "הישרדות" נצפית היום הרבה פחות מבעבר – ומפסידה שוב ושוב לשלאגרים של היריבה "קשת" בערוץ 12. אז היא חייבת משהו הרבה יותר קיצוני כדי למשוך תשומת לב. קיצוני כמו שני הטיפוסים האלה. נדמה לי שהישראליות החדשה די שבעה מהמוצר ש"הישרדות" מספקת לנו – פראנויות, שנאה בין אנשים, תחבולות והדחות. היא מחפשת נחמה, משהו טוב ואמפתי יותר מהמסך. ולכן, אני מהמר שלמרות האישיות הצבעונית של שני הכוכבים החדשים, גם העונה הזו של "הישרדות" לא באמת תתרומם. כי אנשים ששונאים אחד את השני יש לנו די והותר, ב"הישרדות" גרסת ישראל 2026.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?