חודשיים וקצת אחרי שתוכנית הקאלט "טייכר וזרחוביץ׳" ירדה מגלי האתר של רדיו תל אביב, הכת התכנסה מחדש לפרידה (כמעט) אחרונה. שרון טייכר וערן זרחוביץ' כינסו את מעריציהם למופע הפרידה הרשמי, שנערך אמש (שני) בבית החייל בתל אביב – הזדמנות אחרונה של החסידים להיפרד מהתכנית, מולם, על הבמה. עד כמה הציפייה למופע היתה גדולה? זו כנראה הפעם הראשונה שזכורה לזקני העיר שכל הכרטיסים נמכרו עוד לפני שהמכירה החלה רשמית. לינק למכירת הכרטיסים דלף, עבר מפה לאוזן – ועוד לפני שהזוג הספיק בכלל להודיע שיש מכירת כרטיסים, הם כבר נגמרו. בית החייל היה מלא מפה לפה, בקהל פנאטי שהעריץ מרחוק ובא להיפרד מקרוב.
>> שקר החן: "יהיה יותר גרוע" היא הקומדיה שדור ה-Z חיכה לה
זו היתה תכנית כמעט רגילה – רק שבמקום שעתיים, קיבלנו כמעט שלוש. המופע התבסס על דסק שסביבו ישבו טייכר וזרחוביץ', עם המיקרופונים סטייל שידור הרדיו, ומשם ניפקו את המערכונים שלהם, ושלל הדמויות צפו באוויר להנאת הקהל. בני ציצווה ויורם שפטל, יורם קפיטולניק ודותן הנמר, סולימאן הרחב ואילנה זמרת הקאברים, מקבילית המוחות ויגאל שילון – כולן נענו בהשתתפות נלהבת של הקהל, שכצפוי הכיר כל קאץ' פרייז. התוספות המיוחדות היו "הלהכת" – להקת בית מאולתרת שהתקבצה סביב השידור (כולל מיכאל פרוסט על הבס!), ואפשרה נאמברים מוזיקליים – ממחרוזת שירי המדורות של סולימאן הרחב ועד אילנה זמרת הקאברים, הזדמנות למאות אנשים לצעוק מכל הלב "מחרבנת בחלון פתוח".
אך בעיקר, כמו בכל פרק איחוד קלאסי, קיבלנו שורה של גיבורים מחייה הארוכים של התכנית: יניב ביטון הגיע לעשות "פיצוחים"; דור כאהן שלף את הדמות המופתית של אילון מעירוני א' (היי, ד"ש מגיליון הרווקים); עומרי אנגל שלח מערכון מחו"ל; חן רוטמן (טופז) ואושרית סרוסי (ניבית) הפילו מצחוק והזכירו ש"הפשוטע" התחילה בעצם אצל טייכרוביץ'; עידו קציר ויותם בקר, בן פרג' ועומר עציון. בשיר הסיום ("עם אחד עם כת אחת"), פתאום הבנת שסביב התכנית שהתמקדה וזכורה – בצדק – בזכות שני המגישים, התגבש קאסט די עמוק של כישרון קומי ישראלי, שאחר כך התפתח גם למקומות חדשים ומעניינים, כל אחד בדרכו.
כיאה למופע מיוחד שכזה – היו גם הופעות אורח בלתי צפויות. יובל המבולבל קפץ לבקר כדי לבצע את דואט שירי הילדים יחד עם דותן הנמר (וגם חטף סתלבט אחרי שהוא יצא מהאולם), אך השוס האמיתי הגיע מכיוונו של ברק כהן האמיתי (!) שהגיע לשיר יחד עם החיקוי (רון זילברשטיין) את השיר "יא בסיג' יא תחמן". שניהם, הלהקה, הקאסט הרחב והופעות האורח יצרו טור דה פורס מטורף של התכנית – שהעיד כמה התפתחות היא עברה במשך 21 שנה.
זה בעיקר העיד על שני הסובייקטים שמרכיבים את התכנית. כש"ציפורי לילה מנקרות" עלתה בגלי צה"ל, שרון טייכר וערן זרחוביץ' היו בעיקר אנשי אחורי הקלעים. טייכר כתב קומדיה ועשה ג'ינגלים, זרחוביץ' היה כותב ב"ארץ נהדרת". לאט לאט, דרך התכנית, הם הפכו לפרונטמנים – שהיום הגיעו לשיאם הבימתי. הדמויות וההערצה הגדולה שהיתה לתכנית אפשרו להם לצאת מעצמם, ועד כמה הם הלכו רחוק אפשר היה להרגיש על הבמה. הם ידעו להחזיק את האווירה המטורפת שהיתה באולם, היתה להם כריזמה וביטחון עצמי אדירים, שגורמים לתהות לגבי השלב הבא שבה התכנית תתגלגל.
קשה היה שלא לזהות את הרמזים: במופע של טייכר וזרחוביץ' ראינו להקת בית מול קהל חי באווירה שהזכירה פחות את תכנית הרדיו הסמי מחתרתית – והרבה יותר התקרבה ללייט נייט טלוויזיוני. לזוג כבר היה רומן קצר עם הטלוויזיה – "שינויים בלוח השידורים", תכנית מערכונים חתרנית ששודרה בערוץ 10 בשנת 2009, שאמנם ירדה מהר מאוד מהמסך (למרות שהיתה מוצלחת), אבל זה היה בתקופה אחרת מאוד בקריירה של שניהם. היום שניהם כבר מככבים ב"ארץ נהדרת", כשיש עילה לטעון שזרחוביץ' הוא ממש הכוכב של התכנית. נדמה לי שההצלחה הגדולה גם סביב מופעי הפרידה אולי מסמנת את הדרך שלהם להחזיר את הלייט נייט העברי למה שהוא היה – חתרני, בועט, ובעיקר כל כך מצחיק (מישהו אמר "חלומות בהקיציס"?). הומור שקצת חסר בטלוויזיית הברודקאסט שלנו. אלוהים יודעת שאנחנו מאוד צריכים את ההומור המיוחד הזה לסגור איתו עוד יום מפרך.
הפרק האחרון באמת בגלגול הרדיופוני של "טייכר וזרחוביץ'" יגיע הערב, במופע הסיום השני (שנפתח לרגל הביקוש הגבוה) בהיכל התרבות. יש משהו כל כך מוזר במחשבה איך תכנית מחתרתית לגמרי, שהחלה את דרכה בחצות בגלי צה"ל, הפכה להיות מיינסטרים של ממש – משהו שמילולית ממלא אולמות. מצד שני, זו דרכו של ההומור הישראלי – שתמיד התחיל בהופעות סטנד אפ ומועדונים חשוכים, ונגמר בלב הפריים טיים הממסדי. וזה משלים את סיפור הסינדרלה המרשים של טייכר וזרחוביץ'. זוג שלא יכול היה לנחש לפני 21 שנה שהם בכלל יהיו במקום הזה – אבל הם כאן. בזכות ההומור המשונה, הקיצוני וההורס שלהם – כזה שהצליח לחצות גבולות של גילאים, ובאמת להצחיק מדינה שלמה. ולי רק נותר לקוות שזה לא ייגמר כאן, כי הפינה הקומית הזאת חייבת להמשיך לחיות, גם אחרי המנוחה שכל כך מגיעה להם. נתראה, הלוואי, בטלוויזיה.
לפני קצת יותר מעשור, כשהעולם עוד האמין שאפשר לפתור הומופוביה באמצעות סרטונים מרגשים ביוטיוב, נולד הקמפיין "It Gets Better". המסר היה פשוט: נכון, עכשיו אתם נערים הומואים אומללים, אבל חכו שתגדלו – תוכלו לעבור לעיר הגדולה, למצוא אהבה, לעשות סקס בלי להתחבא ולהפוך למבוגרים מאושרים. מה שהקמפיין לא הביא בחשבון הוא שאותם נערים יגדלו, יעברו ללונדון, ישלמו חצי מהמשכורת שלהם על חדר בדירת שותפים, יפתחו גריינדר ויגלו שההומופוביה הייתה רק אחת מהבעיות שלהם.
>> בין דיכאון, מאניה, מציאות ובידיון – עשיתי סרט על הלהקה האהובה עלי
לסדרה החדשה של הקומיקאי הבריטי ליאו רייך קוראים It Gets Worse (או בעברית, "יהיה יותר גרוע"), שם שהוא כנראה הבדיחה הטובה ביותר שאפשר לספר על ההתבגרות של דור ה־Z. רייך לוקח את הפרסונה הבימתית שלו – הומו צעיר, יהודי, פריבילגי, נרקיסיסט ומודע לעצמו עד כדי שיתוק – והופך אותה לקומדיה על שלושה חברים צעירים בלונדון שמנסים להבין איך אמורים לחיות בעולם שבו אפילו משבר רבע החיים כבר לא מגיע עם הבטחה שהמצב ישתפר.
במרכז הסדרה עומדים איתן, בגילומו של רייך, ושתי חברותיו סאם ואבי. שלושתם נמצאים בשלב שבו אתה כבר מבוגר מספיק כדי להבין שההורים שלך לא יכולים לממן אותך לנצח ולפתור לך את הבעיות, אבל עדיין צעיר מספיק כדי להאשים אותם בכולן. הם מנהלים מערכות יחסים, מחפשים עבודה, עושים (לא מספיק) סקס, רבים ומשלימים, ובעיקר מדברים בלי סוף על עצמם. כל אינטראקציה היא הזמנה לאנליזה, כל השלכה היא ביטוי לטראומה, וכל התנהגות מחורבנת מגיעה עם הסבר מנומק היטב, כיאה לדור שגדל על רילז ותחזיות אסטרולוגיות עם מפות מפורטות מימי הקורונה העליזים.
קשה לדבר על "יהיה יותר גרוע" מבלי להזכיר את "בנות" של לינה דנהאם. למעשה, נדמה שההשוואה היא הכרחית ובלתי נמנעת – אלא שכאן דנהאם עצמה מגיעה להופעת אורח, במעין העברת מקל בין־דורית כמעט חגיגית. אם האנה הורבת’ וחברותיה עוד האמינו שהן עומדות להפוך למשהו, הדמויות של רייך כבר לא בטוחות שיש בכלל משהו להפוך אליו. הקמיאו של דנהאם מסמן את קו פרשת המים הזה: דור אחד שהיה עסוק בלגלות מי הוא, ודור אחר שכבר יודע בדיוק מי הוא (לכאורה), ופשוט אין לו מושג מה לעשות עם המידע – חוץ ממסיבות סקס בהן אין ממש הרבה סקס, אבל כן הרבה מצלמות, כיאה לדור (ספוילר אלרט לפרק 3).
הדמויות של רייך מכירות את דפוסי ההתקשרות שלהן, יודעות לזהות יחסי כוח ומסוגלות להסביר למה הן פוגעות באחרים. מה שהן לא מסוגלות לעשות הוא להפסיק. המודעות העצמית, שהייתה אמורה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, הפכה לעוד דרך להתחמק מאחריות. אם אני יודע שאני נרקיסיסט, האם זה הופך אותי לפחות נרקיסיסט? ואם אני מודע לכך שאני מתנהג כמו חרא, האם אני עדיין צריך להתנצל? בעולם של רייך, במקום להשתנות אפשר פשוט להעלות סטורי על מסע הריפוי שלך, ולהתנהג כמו בן אדם משמע לעשות את הפרפורמנס רק ברשת – אף פעם לא בחיים האמיתיים.
רייך עצמו הוא הומו פסיבי, slut pig אם תרצו, שלא מתבייש במיניות שלו ולא מתכוון להתנצל עליה. הוא שוכב עם גברים, מתאהב בגברים (כן כן, גם בסטרייטים), מתאכזב מגברים, ובעיקר משתמש בסרקזם הבלתי אמצעי שלו כדי להציב מראה מול כל מי שנכנס איתו למיטה. הוא יכול להיות יהיר, פתטי, אכזרי ופגיע באותה סצנה, ולפעמים גם באותו משפט. אבל בניגוד לדמויות קוויריות רבות בטלוויזיה, הוא לא נדרש לייצג שום דבר מלבד עצמו. הקוויריות כאן אינה איזו אנדרוגניות משוחקת ונוצצת (שלום אופוריה), עטופה באסתטיקה גאה שמיועדת לדור ה-Z. היא חלק אינטגרלי, כמעט שרירותי, מהעלילה. לא צריך להסביר אותה, להצדיק אותה או להפוך אותה לשיעור בסובלנות או פתיחות מינית. הוא פשוט הומו, ולפעמים גם חרא של בן אדם. איזה יופי.
אבל מתחת לכל הציניות מסתתר משהו מפתיע: רייך דווקא מאמין באהבה. לא בהכרח באהבה שמצליחה, ובוודאי לא בזו שמגיעה לנו, אלא בעצם הנכונות להתאהב. "Love is never a mistake" חוזרת הסדרה כמו מנטרה, וגם כשהמשפט נשמע כמו משהו שמישהי הייתה מעלה לסטורי אחרי שהאקס חסם אותה בפעם השלישית, קשה שלא להאמין לו. איתן מאפשר לעצמו להתאהב בדברים חסרי סיכוי, ובעיקר באנשים שלא ברור אם הם שווים את האהבה שלו. לא משום שהוא עיוור לחסרונות שלהם, אלא משום שעצם האפשרות לאהוב עדיין שווה בעיניו את הסיכון להיפגע.
וזה גם מה שמציל את הסדרה מהפיכתה לאוסף ציוצים שנונים על אנשים בלתי נסבלים. לצד כל ההשפלות, הסקס והבדיחות על חשבון אחרים, יש בה חמלה אמיתית כלפי הדמויות. הקריצות למה שהן משאירות מאחור, לצד האפשרויות שנפתחות בפניהן, מעניקות לסיום העונה תחושה של התחלה. לא בהכרח של חיים טובים יותר, אלא של חיים אחרים. הכתיבה של רייך מלאת תנופה, עוקצנות ורגש, ומבנה הפרקים נותן תחושה הרמטית שמזכירה ונתלית באילנות גבוהים של יצירות כמו "פליבאג" ו"להרוס אותך" (I May Destroy You). אמנם לא הכל עובד. לעיתים רייך כל כך מאוהב ביכולת שלו לנסח אבחנות חדות, שהוא שוכח שסדרה צריכה גם לנשום בין הפאנצ’ים. חלק מהדיאלוגים נשמעים כמו ציוצים שנכתבו במיוחד כדי להפוך לצילומי מסך, והדמויות המשניות לא תמיד מקבלות מספיק מקום להתקיים מחוץ לבדיחה. ובכל זאת, לעונה ראשונה מדובר בהבטחה ענקית.
יחד עם Adults, הסדרה מסמנת מגמה מבורכת של קומדיות צעירים שמרשות לעצמן להיות בוטות, מיניות, מטומטמות לפרקים ומלאות לב, בלי להתנצל על אף אחד מהדברים האלה. אחרי שנים של טלוויזיה שמנסה ללמד אותנו איך להיות אנשים טובים יותר, נחמד לקבל סדרות שמאפשרות לנו להיות אנשים גרועים, ולפעמים אפילו לאהוב אותם. לכן עולה התהייה מתי הייצוג של Gen Z יגיע גם אל היצירה העברית. מתי נקבל את הדרמה הקומית שתדבר את הדור שלנו? שתציע את האפשרות שכאמור, אולי החיים לא באמת משתפרים. אם יש משהו שרייך מצליח להזכיר לנו, זה שגם בעולם שבו כולם יודעים לזהות דגלים אדומים, עדיין מותר להתאהב במי שמניף אותם. לא כי אנחנו חושבים שזה ייגמר טוב, אלא כי לפעמים עצם הנכונות לאהוב היא הדבר היחיד שעוד לא התקלקל.
"יהיה יותר גרוע" זמינה במלואה ב-Yes
לבחירות 2026, שנגמרו לא מזמן, היו הרבה מנצחים – תלוי בעיני המתבונן. הקול הערבי, שתבע נוכחות בחברה הישראלית. גוש השינוי, שבצירוף המפלגות הערביות מחזיק על הנייר ב-67 מנדטים. ויהיו כאלה שיגידו שהיה גם ניצחון אישי גדול לבנימין נתניהו, שהליכוד בראשותו, כנגד כל הסיכויים (וההיגיון), סיים כמפלגה הגדולה ביותר. הדעות על תוצאות הבחירות שונות, אבל נדמה שיש בן אדם אחד שכולם מסכימים שהפסיד בענק. קוראים לו אריה דרעי.
הפוליטיקאי בן ה-67, שמלווה אותנו כבר ארבעה עשורים, חווה מפלה ניצחת כשמפלגתו, ש"ס, ירדה לשישה מנדטים – מספר מושבים בכנסת שהיא לא ידעה מאז 1992. דרעי הספיק מאז לפרוש מהכנסת, ולראשונה מאז שחזר להנהגת המפלגה ב-2013 לא הושבע כחבר כנסת עם כינונה. הוא אמנם ממשיך לעמוד בראש ש"ס, אבל הקריירה הפוליטית המשגשגת של האיש שידו בכל ויד כל בו מתקרבת, כך נראה, לסיומה הדרמטי.
ובמקביל, בעיתוי ספק מקרי וספק לא, עולה בימים אלה סדרה דוקומנטרית על האיש. "דרעי" היא סדרת דוקו מקיפה על חייו הסוערים של אחד האנשים הכי מעניינים בזירה הפוליטית הישראלית מאז סוף שנות השמונים. שלושה פרקים יש לסדרה, שעלתה אתמול (שני) בכאן 11.
מאחורי הסדרה עומדים עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, שכבר שיתפו פעולה ב"המו"לים", סדרת הדוקו המצוינת על תולדות העיתונות הישראלית דרך העיניים של הבוסים שלה. עכשיו, אחרי שעסקו באנשים ששלטו בתקשורת, הם עוברים לאחד האנשים החזקים בפוליטיקה הישראלית. אמנותית, במובנים רבים "דרעי" מזכירה את "המו"לים". בקצב שלה, בראיונות המתחלפים עם שורה של גורמים מעורבים, ובעיקר בתחושה שמתחת לסיפור הגדול מסתתרים תמיד סיפורים קטנים, חתיכות שעוזרות בסופו של דבר להשלים את הפאזל.
לב הסדרה הוא הפרשה הפלילית שדרעי עמד במרכזה. פרשה שהסעירה את הפוליטיקה הישראלית של שנות השמונים והתשעים, טלטלה ממשלות והוציאה מרבצם את השדים העדתיים, עד להכרעת הדין הדרמטית ב-1999, שבה נגזרו על דרעי ארבע שנות מאסר – עונש שהופחת בערעור לשלוש שנים.
הסדרה אמנם מתחילה בסיפור האישי של דרעי, כפוליטיקאי מהפכני ששינה את מהות הפוליטיקה החרדית – לא עוד רצון לכיבודים ולשמירה על השקט, אלא מטרה ברורה לאתגר את ההגמוניה. אבל זו הייתה רק ההכנה לסיפור הפלילי שלו ולשיטה שהוביל, זו שעזרה לו לצבור המון כוח, אבל בסופו של דבר גם תרמה לנפילתו המהדהדת מהפסגה.
ואת העבודה הזאת היא עושה בצורה מושלמת: הסדרה מצליחה לפרק לגורמים את הפרשה הסבוכה, לתאר אותה בפשטות ובעיקר להסביר מה היה כל כך מעוות בה. היא עושה זאת בעיקר דרך מוטי גילת, העיתונאי שחשף את פרשת דרעי ב"ידיעות אחרונות", והופך בעצם לגיבור משני של הסדרה. הוא מספר הסיפור, לא פחות מאשר אסנהיים, והוא בהחלט דמות מרתקת להקשיב לה.
אבל יש סאבטקסט נוסף ומעניין לסדרה הזו, שדווקא לא קשור לענייניו האישיים של דרעי. הוא נוגע ליחסיו של הפוליטיקאי הערמומי עם החברה החילונית בכלל, ועם השמאל הפוליטי בפרט. אסנהיים, בשנים האחרונות, לא מהסס לאתגר את המחנה הליברלי. לא פעם הוא גם חטף ביקורת מהמחנה שאיתו הוא דווקא מזוהה פוליטית, על הראיונות שקיים ברשת 13 או על יצירות דוקומנטריות שלו בעבר. וגם כאן יש סוג של ביקורת ברורה כלפי המחנה הזה, וכלפי החיבוק שניתן לדרעי בשנותיו הראשונות.
כן, כמו בשיר שכתבה פעם לאה גולדברג, הם אהבו אותו מאוד, את דרעי. הפוליטיקאים מהשמאל (כולל יוסי ביילין, שמודה על כך בפני המצלמה) ראו בו "גשר", "חרדי, אבל בסדר", מישהו שמחזיק לכאורה בדעות הנכונות ויוכל לחבר את השמאל מחדש, לראשונה מאז 1977, לציבור החרדי. ודרעי בהחלט שיחק את המשחק הזה, בעיקר בסיפור המדהים של פרשת "התרגיל המסריח" (שלדעתי עוד לא סופר כך ביצירה דוקומנטרית ישראלית). גם התקשורת מתה עליו, על האופי הערמומי שלו ועל היכולת לגנוב איתו סוסים. עיתונאים שיחרו לפתחו, ו"העולם הזה" הקדיש לו כתבת פרופיל ענקית.
אבל האמת היא שדרעי השתמש בדיוק ברצון הזה של השמאל והתקשורת נגדם. הוא שיחק בהם והשתמש בהם כרצונו, בזמן שכמעט מעולם לא עזב את הימין. באופן סמוי, הסדרה גם אומרת משהו על מי שהמחנה הליברלי רואה בו היום סוג של משיח, ומציעה לקחת בזהירות שחקנים שאי אפשר לדעת לאן הם יילכו באמת. מישהו אמר אביגדור ליברמן?
חיסרון אחד מובהק יש לסדרה, והאמת היא שהוא לא באשמת היוצרים. הקול של דרעי עצמו קצת חסר, מאחר שהוא לא התראיין לסדרה. התחושה היא שחסר כאן גם המניע האישי שלו, שאותו קצת קשה להבין מהמרואיינים, שלרוב הם מתבוננים חיצוניים (חוקרים, פוליטיקאים יריבים). ויש גם את הח"כ לשעבר יגאל גואטה, שהוא מרואיין מאוד אמוציונלי, אבל לא מאוד קרוב לדרעי בזמן אמת.
ולצד כל אלה, הערת האזהרה הגדולה ביותר קשורה לשיטת דרעי החשובה באמת, והיא השיטה של ערעור האמון במערכת המשפט. כי נתניהו לא המציא שום דבר. עוד בשנות התשעים, דרעי הוביל את מכונת הרעל המקורית, שנועדה לשכנע את ציבור מעריציו שבשפתו של נתניהו, "לא היה כלום כי אין כלום" (או, כפי ששר בני אלבז, "הוא זכאי"). שמי שאשם (או נאשם) בבית משפט הוא בעצם צח כשלג, ושהכול מזימה אחת גדולה של מערכת המשפט והשמאלנים להפיל את המנהיג הכריזמטי שהם לא יכולים לנצח פוליטית.
כמו במקרה של "המו"לים", הסדרה של אסנהיים וטוקטלי היא לא רק מסמך היסטורי-פוליטי. היא, במידה רבה, מתייחסת גם לכשלים שמלווים אותנו היום. באמצעות הסיפור ההיסטורי והסיפורים הפוליטיים העסיסיים, היא נועדה לסמן לנו דגלים אדומים לגבי המצב העכשווי. כל מה שצריך זה רק לחבר את הנקודות.
"דרעי" מסתמנת כעוד הצלחה של אסנהיים וטוקטלי. אסנהיים שוב מקבע את מקומו כסטוריטלר הטוב ביותר בעיתונות הישראלית. מראיין חד, אדם שיודע לפרוס סיפור על פני כמה וכמה פרקים, להשאיר אותך מרותק וגם להגיד משהו עמוק יותר. עכברי פוליטיקה יכרסמו אותה בהנאה, אבל האמת היא שכל ישראלי צריך לראות אותה, בעיקר כדי להיזהר מאוד. כי דרעי הספציפי אולי מסיים קריירה, אבל סביבנו יש לא מעט דרעים חדשים שרק מחכים למסך אותנו בעשן המקטרת.
יש איזה שיר אהבה מאוד מביך של הביץ׳ בויז שנקרא "Disney Girls", שם הם מתארים את האידיאל של הבנות משנת '57 – בינגו, ללכת לכנסייה יחד ועוד פאקד אפ שיט. בין כל המילים הנדושות הם פתאום שרים: "Reality is not for me, and it makes me laugh". מה לעזאזל? איך הם ככה קלעו? איזה מוטו לחיים. "המציאות לא בשבילי, צחוקים".
>> ראיתי פוסטר של עופר ניסים ברחוב, וככה הבנתי שהשותפות שלנו מתה
המשפט הזה היה כתוב על המחברות שלי משנות ההתבגרות. הייתי מדבר עליו עם חברים מהתיכון. ואז היינו שומעים את השיר, והם היו מובכים כי לאורך כל השיר הסתכלתי להם בעיניים. פידבק. הייתי, ואני עדיין, חסיד של הביץ׳ בויז. יש להם מוזיקה טובה מאוד והרבה הומור, לא בהכרח עם מודעות עצמית. לפחות לא כזאת שאפשר לפענח כמכוונת. אולי הם פשוט יצורים. שזה קול לא פחות. המוזיקה שלהם התחילה את המסע שבו הדמיון שלי התפרע בכל פעם ששמעתי שיר טוב. ואז הגיעו הפרברים רפיוג׳יז.
מה הקשר? ומי אלה הפרברים רפיוג׳יז? אם אתם שואלים את השאלה השנייה, כנראה שהמשימה שלי לא הושלמה. אם את הראשונה – צודקים. מה הקשר? לתוהים מביניכם, הפרברים רפיוג׳יז היו הרכב היפ הופ של עשרה אנשים. חברי ילדות ממכבים־רעות, שפשוט המציאו לעצמם דמויות שסביבן כתבו שירים. אבל איזו מוזיקה טובה. כזאת שלא שמעתי לפני ולא מאז.
ציטוט חדש שלמדתי – גדי חינקיס, חבר הלהקה, חתם את את שיר הסולו הראשון שלו במילים: "אסור לך לשכוח את החלומות שלך, כי למוח יש כוח להגשים – באמא׳שלי". איזו מנטרה להתחבר אליה. חטפתי ג׳וק. הם להקה שאני מעריך – הם וכל ההרכבים שצמחו מהם – איך אנשים פספסו את זה? צריך לחקוק ולהנציח. זה הפך לחלום שיוביל אותי שנים קדימה. אבל איך אני אמור לעשות את זה?
בת הזוג שלי גילתה לאחרונה את מופע האימים של רוקי: "Don't dream it, be it". לקח לפרברים רפיוג׳יז שבע שנים להוציא אלבום, לי לקח עשר שנים להתניע סרט שתפקידו להנציח אותם. ובסוף הוא בכלל לא עליהם… הוא עליי ועל האהבה שלי למוזיקה שלהם. איזושהי פשרה אמנותית. אז מצד אחד "המציאות לא בשבילי" של הביץ' בויז, מצד שני ״אל תחלום את זה, תהיה את זה״ של רוקי. מה נסגר? אני אמור לברוח מהמציאות או להגשים את החלומות שלי בתוכה? מה שבטוח, זה ש"למוח יש כוח להגשים".
כנראה שניסיתי את שתי הגישות. משום מה, בפרויקט שסבב עשרה ראפרים ומוזיקאים ממכבים־רעות, ברחתי לדמיון וגם בראתי מציאות מתוך אותו דמיון. והקטע הוא שזה עבד. עשיתי סרט. חלום שהתגשם. אבל בדרך גיליתי שהדמיון, זה שכל כך אהבתי לברוח אליו, לא תמיד יודע מתי להפסיק. הדמיון לא מבדיל בין רעיון טוב לרעיון רע. אז מראים לאנשים באובססיביות את התוצרים ומקבלים פידבק. הפעם על משהו שנעשה על ידיך.
לעבוד על פרויקט בין מציאות לבדיון, עבורי, חצה את גבולות הבריאות הנפשית. זה באמת חלק מזה. איבדתי יציבות. נעתי בין דיכאון למאניה, סביב עשיית הפרויקט. בהתחלה חשבתי שאני יוצא להנציח אותם. לעשות צדק עם מוזיקה שאף אחד לא מבין כמה היא טובה. אבל ככל שהזמן עבר, וככל שהסרט הסתבך, הבנתי שאני בעצם מנציח משהו אחר – את האופן שבו אובססיה למוזיקה יכולה להפוך למציאות שלמה בראש של מישהו. ואם אפשר להמציא לעצמך מציאות, אפשר גם ללכת בה לאיבוד.
הרי האנשים האלה המציאו לעצמם דמויות כדי לעשות מוזיקה. אני המצאתי לעצמי סיפור עליהם כדי לעשות סרט. בשלב מסוים כבר לא היה לי ברור מי מאיתנו יותר רציני לגבי הבדיחה שלו, שהפכה לכה מחייבת שכבר באה על חשבוננו. זה אני יודע שיצא לנו במשותף. בין בדיון למציאות יצאתי להנציח אותם. מצאתי את עצמי עובר ממעמד של מעריץ למעמד של יוצר.
"באמא׳שלי". זה שם הסרט. השוק של מה שעברתי במסלול שסללתי. בצניעות: “May the road rise with you” (ציטוט של Public Image Ltd). בשחצנות: "I can't help it, the road just rose up behind me" (ציטוט של פיונה אפל). רציתי לספר מה זאת אהבה ללהקה. איזה דרייב זה נותן. ומתי, בעצם, אהבה למוזיקה חוצה את גבולות האובססיה ומאיימת על הבריאות הנפשית. כי הסרט הזה הוא גם על זה.
אז אני אהיה כמו איש מכירות בינוני עם מזוודת מסמכים ומשחות שיניים מיניאטוריות – רוצו לראות את הסרט. הוא מוצג בסינמטק תל אביב, בפסטיבל סאונדטראק. דרך אגב, אני מת על "Disney Girls". באמת. אני חושב שזה שיר נפלא. ככה גם הסרט מביך, ובתוכו סוד קטן של הבנה שלקחה שנים: "עדיף להיכשל בתור עצמך מאשר בתור מישהו אחר" (הפעם תורי לכתוב ציטוט משלי).
"באמאשלי" של טל אבידן יוקרן בפסטיבל סאונדטראק ב-25.11, ולאחריה תתקיים הופעה של חבר "הפרברים רפיוג'יז" אלפרבר. לפרטים נוספים וכרטיסים
כנראה שצ'ארלי ברוקר ידע שעשור אחרי שייצור את הדמות של פילומינה קונק – אשת חדשות שלא יודעת כלום על כלום ועדיין טועה בשיא הביטחון – היא תהפוך להיות כל כך רלוונטית. הוא כנראה ידע, כי בכל זאת מדובר באדם שיצר את "מראה שחורה", מה שאומר שיש לו ראייה מסוימת לעתיד. הוא כנראה ידע שיגיע היום שמהחדשות ישאר רק בידור, וגם ככזה הוא לא יהיה טוב – והבורות, העילגות, הדעתנות הלא מבוססת יהיו מנת חלקם של צופי טלוויזיה בתדיר. מי שנולדה כפארודיה על בלוגרים חסרי מודעות הפכה במהרה למתעדת מטעם עצמה, שמסקרת את העולם דרך נקודת מבטה הדי טיפשה.
>> פתחתי את ההקלטה של ג׳ימבו ג׳יי בווטסאפ – ולא נשארה עין יבשה
דיאן מורגן, הקומיקאית שמגלמת את קונק, לקחה את הדמות למחוזות רחוקים שהחזיקו אותה במשך שנים באוויר, והפכה אותה לכוכבת נטפליקס עם ספיישלים -"השקפת עולם עם פילומינה קונק" או "החיים עצמם עם פילומינה קונק" – בהם היא יושבת מול אנשים רציניים ושואלת אותם את השאלות הכי מטומטמות שניתן בפנים רציניות לחלוטין. בדומה לעלי ג'י, הגאג נחלש ככל שהציבור הרחב הכיר אותה, והאנשים שיושבים מולה כבר יודעים פחות או יותר שמדובר בריאיון שהוא בדיחה גם כשהם מנסים לדבר ברצינות – אבל בניגוד לעלי ג'י, הגאג עובד גם אם המרואיין מודע לחלוטין. גם כי הבדיחה היא על אנשי טלוויזיה, וגם כי כותב את זה צ'ארלי ברוקר, מי שהיה אחד ממבקרי הטלוויזיה הכי חדים על הפלנטה, והפך לאחד מכותבי הטלוויזיה הכי טובים עליה גם.
הספיישל החדש שלה, בכל מקרה, הוא סדרת טלוויזיה קצרצרה בת 6 פרקים, כל אחד מהם כרבע שעה, בהם היא יוצאת לגלות על תולדות הקולנוע – מהמצאת המצלמה (על ידי "סוטה ויקטוריאני") ועד לעידן ה-AI ("כדי ללמוד איך תשפר את הקולנוע בכך שתהרוס אותו"). בדרך היא מראיינת מלומדי קולנוע, שחקנים כמו בנדיקט קמברבאץ' ואפילו את הבימאי מייקל ביי, שביננו לא בטוח שמכיר את הדמות אז מאוד יכול להיות להיות שנפל בפח. בין אם הבדיחה עובדת על הבן אדם או לא, תמיד כיף לראות את האיוולות המשעשעת של פילומינה קונק בכל נושא.
"עולם הקולנוע עם פילומינה קונק", עכשיו בנטפליקס
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)