הראיון הראשון שלי עם שלומי לאופר התפרסם לפני 24 שנה. עד סוף אותו יום הוא כבר נזרק מהבית. הוא היה אז בן 20, כתב החדשות המקומיות בהוט. ראיינתי אותו לשער מגזין "ידיעות חדרה", שם סיפר בפומבי שהוא הומו, והצטלם עם איפור כבד על פניו. לאופר מחוץ לארון מגיל 15, אבל עד אז בני המשפחה המורחבת לא ידעו. הראיון התפרסם בשישי בבוקר. בערבו של אותו יום פגשה אמו את האחים והאחיות שלה, והם סיפרו לה מה קראו בעיתון. באותו רגע היא התקשרה לשלומי ואמרה: "כשאני חוזרת, אל תהיה יותר בבית".
>> אחרי 46 שנה, אירינה שלמור סוגרת את משרד היח״צ: ״מבעבעת מבפנים
והוא הקשיב. כשהיא חזרה, הוא כבר לא היה שם. נזרק יומיים אצל חברה קרובה, משם עבר לקיבוץ העוגן, ולאחר תקופה לא ארוכה נחת בתחנת היעד: תל אביב. לבית בחדרה לא חזר עוד. "יצאתי פומבית מהארון ונזרקתי פומבית מהבית, ומאז לא התראיינתי יותר", הוא אומר עכשיו, כשאנחנו נפגשים שוב, כמעט רבע מאה אחרי השיחה ששינתה את מסלול חייו. היום, חשוב לומר כבר עכשיו, שלומי ואמו קרובים מאוד ואפילו עובדים יחד. עוד נחזור לכך בהמשך. ב-24 השנים שחלפו בנה לאופר (43) קריירה שלמה סביב מבטם של אחרים: האיש שנזרק מביתו מפני שלא ראו אותו, הפך למי שיודע לגרום לאחרים להיראות.

הוא כתב את מדור הרכילות הסופר-פופולרי "העלוקה" בידיעות אחרונות, ניהל מאבקים תקשורתיים עבור הקהילה הגאה, היה מאדריכלי מחאת הפונדקאות והגשים חלום ילדות בלתי סביר כשהפך לאיש סודה הקרוב של ירדנה ארזי. אנחנו נפגשים בביתו, בסמטה קטנה ומקסימה ליד שדרות רוטשילד בתל אביב. הוא מכין לי קפה, ומספר שמעולם לא שתה אפילו כוס אחת בעצמו. ככה זה עיתונאים. אפילו מהקפה שהם לא שותים הם מצליחים להוציא כותרת. בשנים האחרונות, מאז סגר את משרד היח"צ שהיה לו בשותפות עם נדב גלאון (הבן של זהבה), הוא נע בין כנסים, קמפיינים, אירועי תרבות וסרטים דוקומנטריים – הוגה רעיונות, בונה תוכן ומחבר בין האנשים שיכולים להפוך אותם למציאות. בין לבין הוא מרצה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. כששואלים אותו מה המקצוע שלו, הוא עונה "תעשיות תוכן".
תן דוגמאות לאירועים שהרמת.
"יזמתי קונצרט מחווה לעופר ניסים; ועידת ה-40 של קרן רש"י; האוסקר של סיילספורס; חגיגות ה-50 של האגודה למען הלהט"ב. השנה גם עשיתי את מדד הבריאות של ישראל, של מכבי שירותי בריאות, שזכה בחודש שעבר באוסקר הבינלאומי של יחסי הציבור בתחרות שנערכה בבריטניה". את הקרדיט על הפיכת הרעיונות למציאות הוא מבקש לחלוק עם המפיק הקבוע שלו, אדם עמית כהן אבני (AACA). "כל פעם אני אומר לו: 'כל הלקוחות האחרים שלך יחיו גם בלעדיך, אני לא'".
אתה עושה בעיקר אירועים של הקהילה הגאה?
"לא, אבל מאוד חשוב לי להיות מעורב בדברים הגדולים והחשובים שקורים בקהילה. כשעושים משהו גדול בלעדיי אני נעלב. ואני גם אומר את זה. אני לא יושב בבית ונעלב ככה לעצמי, אני מרים טלפון".
לאופר נולד וגדל בחדרה. עד התיכון כמעט שלא היו לו חברים, לטיול שנתי לא יצא מעולם, ואת שלוש שנות חטיבת הביניים הוא מסכם במילים "סבל טהור". בכיתה ה' הוזמן בפעם הראשונה למסיבת פיג'מות, והתרגש נורא. אלא שביום המסיבה לקח אותו הילד המארח הצדה והסביר שרוב הילדים האחרים מסרבים להגיע אם גם שלומי יהיה שם. הוא ביקש ממנו שלא יבוא. "אני זוכר את עצמי בכיתה א' או ב', והילדים הגדולים יותר שואלים אותי: 'אתה הומו?'. לא ידעתי מה המילה הזאת אומרת. ידעתי שאני צריך להגיד 'לא', כי זה בטוח לא משהו טוב. אבל הם ראו משהו שכנראה כבר אפשר היה לראות. אני לא ראיתי, אבל העולם ראה".
ומה עשתה לך הבדידות הזאת?
"היא שלחה אותי לעולם של דמיון".

ובעולם הדמיון הזה היתה ירדנה ארזי. בגיל שמונה היה יושב בבית ומאזין לקלטות שלה. היא והשירים שלה הילכו עליו קסם. על גב העטיפות הופיע הקרדיט "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: גברי מזור". בזמן שילדים אחרים חלמו להיות אסטרונאוטים או רופאים, שלומי חלם שיום אחד יהיה כתוב שם "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: שלומי לאופר". חלום מוזר לילד בן שמונה? לא אם שואלים את שלומי. "הייתי שקוע בזה. תבין, היא אישה בגיל של ההורים שלי, מפורסמת, מתל אביב. אני ילד מחדרה, נו-באדי מוחלט. הסתובבתי עם הפנטזיה הזאת עד התיכון, והיא הלכה והתחזקה עם השנים. בימי שישי בערב, כשלא היה לי עם מי להסתובב ואת מי לפגוש, זה מה שהייתי עושה: יושב וחושב על היום שבו הדבר הזה יקרה".
חלף עוד עשור וקצת לפני שזה אשכרה קרה. ב-2006, ככתב "ידיעות אחרונות", הגיע לאופר לסקר את טקס האשכבה לשושנה דמארי, שבו הופיעה ארזי. גברי מזור, ההוא מעטיפת הקלטת, שכבר הכיר את לאופר כעיתונאי, משך אותו ביד אל מאחורי הקלעים. הוא ניגש לארזי ואמר: "זה שלומי לאופר, הוא מאוד אוהב אותך ואתם צריכים לעבוד ביחד". כמה ימים אחר כך קיבל לאופר טלפון. "ירדנה מבקשת שתציץ באתר החדש שלה ותגיד מה דעתך". לאופר שנא את מה שראה, וגם אמר את זה. ארזי אהבה כנראה את מבטו הביקורתי, ובפגישה בבראסרי הציעה לו לערוך את האתר בעצמו. כשסיימו לדבר ביזנס נשארו עוד שעתיים לשיחת נפש, ובתוך זמן קצר הפכו לבלתי נפרדים. לאחרונה חגגו 20 שנות היכרות, כשבעשור האחרון הוא גם דוברה הרשמי ויועצה הצמוד, לצד מנהלה האישי אודי דבוש מ"פיסטוק אמנים". אבל לפני הכול הם חברים. לאופר מספר שאין יום שהם לא מדברים.
די נו, אין מצב.
"נשבע לך. אני לא יכול לדמיין יום שאני לא מדבר איתה. אין אדם יותר נוכח בחיים שלי ממנה. היא יודעת עליי הכול: כשטוב לי, כשרע לי, כשעצוב לי, כשאני מאוהב, כשנשבר לי הלב. כל רעיון שיש לי, היא האדם הראשון שאני משתף. היא האישה הכי חכמה ורגישה שפגשתי בחיים".
איך הופכים ממעריץ לחבר?
"היה מאוד ברור שאנחנו מסתכלים אחד על השני בגובה העיניים, לא המעריץ והזמרת. אחרת אי אפשר לבנות חברות".
ויש גם קארמה ביניהם. במהלך העבודה על האתר, חיפש בארכיון העיתון תמונות שלה. בין המעטפות מצא תצלומים מהופעה בחדרה ב-1994, ההופעה הראשונה שלה שאליה הלך. "ואז, פתאום, אני מגלה תמונה שמעולם לא פורסמה. ירדנה עומדת מוקפת במלא אנשים, אבל מחבקת רק ילד אחד. רואים חצי פרצוף שלי, ואני את עצמי זיהיתי. היא מחבקת רק אותי. רק אותי. לא זכרתי שהיה שם צלם, לא זכרתי שהצטלמנו". באותו יום נסע לביתה עם התמונה. היא הסתכלה ומיד אמרה: "הנה אתה".
כשהגיע לתל אביב, קיבל לאופר את ההזדמנות הראשונה שלו בעיר הגדולה ככתב מדור הרכילות של המקומון "זמן תל אביב", מקבוצת מעריב. הוא כמעט שלא הכיר איש, ולא ידע מאיפה להתחיל. "התקשרתי לאיש יחסי ציבור שהכרתי וביקשתי שיעזור לי עם אייטמים", הוא נזכר. "הוא אמר: 'אני אתן לך משהו יותר טוב מאייטמים, טיפ לחיים'. אייטם טוב נותנים ל'7 ימים', פחות טוב ל-Ynet, פחות טוב ל'פנאי פלוס', ואת הזבל שנשאר נותנים ל'זמן תל אביב'".

בלית ברירה התחיל לדבר עם מלצרים, ברמנים, דיילים. באינטואיציה, הבין שדווקא האנשים שלא נחשבים חשובים רואים הרבה ממה שקורה. השיחות הפכו למקורות, המקורות הביאו סיפורים, והמדור התחיל למשוך תשומת לב. אחרי תחנה נוספת ב-NRG הגיעה הקפיצה הגדולה: הצעה לעבור לידיעות אחרונות ולכתוב מדור רכילות חדש בשם "העלוקה". לאופר הגיע עם רשת מקורות משוכללת ועם הזדמנות שקשה היה לסרב לה – לעבוד בעיתון של המדינה, שהיה אז גוף תקשורת בעל השפעה עצומה על סדר היום ועל דעת הקהל.
לעומת הטון המחמיא של לא מעט ממדורי הרכילות היום, בעלוקה הוא הרגיש שמצופה ממנו להיות תוקפני: לחשוף פרטים אישיים, לעקוץ, להביא את מה שהמפורסמים לא רוצים שיידעו עליהם. זאת לא היתה רק ציפייה שהרגיש שמופנית אליו מבחוץ. "כך חשבתי שעושים עיתונות". המדור היה נשכני, והקוראים באו. לאופר זוכר שבישיבת מערכת נאמר כי לפי סקרים פנימיים, רק השער הקדמי והאחורי נקראו יותר מהעמוד שלו. לצד ההצלחה הצטברו גם עלבונות וכעסים של האנשים שעליהם כתב. "אני לא הייתי סימפטי", הוא אומר היום. "הייתי מניאק".
בין הסיפורים שפרסם היה הקשר המתהווה בין יהודה לוי לנינט טייב, שהשניים התאמצו להסתיר. גם ארזי לא קיבלה חסינות. "עקצתי אותה במדור כל הזמן", הוא אומר. "היא לא רצתה לדבר איתי בהתחלה".

אתה מתחרט על סיפורים שפרסמת?
"אני מתחרט שהייתי העלוקה. זה לא סיפור ספציפי".
סגירת מעגל אחת התרחשה לפני שלוש שנים, והיא נגעה דווקא לימיו במעריב, עוד לפני העלוקה. כשנודע שם שאסי עזר עומד לצאת מהארון בראיון לידיעות אחרונות, הוטל על לאופר לפרסם את הסיפור קודם. עזר חווה את שיחתם כאיום, והשניים לא החליפו מילה במשך 20 שנה, גם כשנפגשו באירועי הקהילה. לבסוף עזר התקשר אליו. "חיכיתי לשיחה הזאת 20 שנה ולא היה לי אומץ ליזום אותה", אומר לאופר. הוא התנצל, עזר סלח, והשיחה, לדבריו, "אפשרה לשנינו להתחיל בבת אחת לחבב אחד את השני".
אייטם נוסף שלא יוצא לו מהראש הוא זה שפרסם על אפרת בוימולד. "אני לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל זה היה טקסט שאם היה מתפרסם היום היו מבטלים אותי, ובצדק. שוביניזם מגעיל. כאילו בשביל להצחיק, אבל זה לא היה מצחיק".

מה קרה אחרי הפרסום?
"קיבלתי טלפונים מאנשים שאני מחבב ומכבד: עידן רייכל, רועי בר נתן, גלעד שגב. הם לא נכנסו בי, אלא אמרו: 'אתה בן אדם הרבה יותר נחמד מהטקסט הזה שכתבת היום'. בהתחלה התגוננתי, ואז קראתי אותו שוב ותפסתי את הראש. התקשרתי לאפרת ואמרתי שהיא תוכל להכתיב את טקסט ההתנצלות שיופיע למחרת בעיתון. היא לא רצתה. אחר כך, כשפגשתי אותה, התנצלתי בפניה שוב". באותו יום הודיע לעורך שהוא לא מסוגל להמשיך עם זה.
מבחוץ היית בשיא ההצלחה. מה קרה לך בזמן הזה?
"בחיים המקצועיים היו מפחדים ממני או מתחנפים אליי. בחיים האישיים הייתי שבר כלי, בן אדם מרוסק. ככל שהמדור גדל, אני נהייתי קטן יותר. הייתי בדיכאון קליני בזמן העלוקה. אני מדבר איתך על חודשים שלא יצאתי מהמיטה".
מה בדיוק הרגשת?
"הבנתי שיש קשר בין זה שאני עובד בלגרום סבל לאנשים לבין זה שנגרם לי סבל. ירדנה אמרה לי: 'זה לא בשבילך'. הפסיכולוג שלי חשב ככה, החברים שלי חשבו ככה, ובסוף גם אני חשבתי ככה. כשעזבתי, עזבתי באנחת רווחה".
לאופר עצמו פעיל כבר שנים במאבקים הפוליטיים של הקהילה הגאה. הוא מתכנן מהלכים, מגייס שותפים ופועל להכניס את הדרישות שלה לסדר היום הציבורי. ב-2015, עם בחירתה של חן אריאלי לראשות האגודה, הוא הפך ליועץ האסטרטגי של הארגון ובהמשך ליווה אותה גם בשתי הקדנציות שלה כסגנית ראש עיריית תל אביב. "חן היא המנהיגה הפוליטית הכי חשובה של הקהילה, ההישגים הכי משמעותיים שלנו חתומים על שמה". לשיאה הגיעה הפעילות הזאת במחאת הפונדקאות ב-2018. באותו קיץ אישרה הכנסת תיקון לחוק הפונדקאות שהרחיב את הזכאות לנשים ללא בן זוג, אבל הותיר בחוץ גברים יחידים וזוגות גברים. הקהילה השיבה מלחמה, וזה הסתיים בשביתה ובהפגנה היסטורית בכיכר רבין, אליה הגיעו 100 אלף בני אדם. לאופר היה מאדריכלי המהלך.
מה נשאר איתך מהערב הזה?
"ההבנה שהקהילה חייבת להבין כמה כוח יש לה כשהיא נלחמת כמקשה אחת. כשאנחנו נלחמים על משהו, אנחנו מקבלים אותו. אנחנו פשוט זנחנו את המאבק בהרבה מאוד דברים".

לא תמיד צריך מחאה גדולה כדי להניע אותו. ויכוח עם חבר על זהות מגדרית הוליד את "אמת פנימית", הסרט התיעודי שיצר עם הבמאי לירן עצמור וכתבת הבריאות הילה אלרואי. הסרט, שיצא ב-2024, מלווה את גאיה, ילדה טרנסית, ואת משפחתה, ועוסק גם במאבק הציבורי סביב ילדים על הקשת הטרנסית. הוא שודר בערוץ 13 והוקרן, לדבריו, בכ-70 הקרנות ברחבי הארץ. לאופר הגיע לכולן לשיחות עם הקהל. "כיתתי את רגליי, מה זאת אומרת? נהניתי כל כך. המפגש עם הקהל הוא הנאה בלתי פוסקת".
לאופר מבקש שלא נשאיר את אמו באותו יום שישי שבו הוציאה אותו מהבית. "מאז היא עברה מהפך שלם כבן אדם", הוא אומר. את השינוי הוא קושר לזעזוע שחוותה בעקבות הרצח בברנוער. "אני זוכר שב'אולפן שישי' אמר אחד ההורים: 'חבל שהבן שלי נפצע ולא מת'. היא ישבה ובכתה, ובכתה, ובכתה. ראיתי את הדבר הזה קורה. היא שינתה את כל עמדותיה כלפי הקהילה, מהקצה אל הקצה. היחסים שלי ושלה הפכו להיות קרובים מאוד, חמים מאוד. התקשורת שלנו מלאה בהומור, אנחנו צוחקים אחד על השני. מאז שהיא יצאה לפנסיה היא גם עובדת איתי, בהתחלה בלאופר-גלאון והיום היא שרת האוצר של העסק ומורידה ממני את כל ההתעסקות המעיקה בענייני כספים".
ואפשר באמת להתקרב ככה אחרי מה שקרה ביניכם?
"לא דילגנו מעל זה, אלא צלחנו את הדבר הזה. היא מאוד יקרה לי. היא יודעת עליי הכול. אני לא מתבייש לספר לה כלום".
מה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלך?
"הוא קשור בטקס פרס הנראות שיזמתי כחלק מהוועידה הלאומית, יחד עם עיריית רמת גן וסגן ראש העיר אסף וייס. זה היה חלום גדול שכבר התגשם. החלום הבא הוא ההמשך הטבעי שלו: להקים גילדה, גוף מקצועי שיאגד את כל אנשי הקהילה הגאה בתקשורת ובתרבות, ויפעל לאורך השנה למען ייצוג חיובי שלה.
למה צריך ארגון כזה?
"קודם כול כדי לפרגן למי שעושה ייצוג חיובי, ודבר שני להילחם במי שפועל נגדנו. אנחנו רואים עכשיו דוגמה מעולה לזה עם 'פריידטק', המיזם של רועי לטקה, שזה בעיני סיפור מעורר השראה וגם דמות שחייבת לקבל כתבה משלה במדור שלך ואני מבקש שזה יישאר בראיון כדי שאני אוכל להגיד לו שזה בזכותי. יחצ"ן נשאר יחצ"ן".
לדעתך עדיין חסרים הומואים ולסביות בפריים טיים?
"התרגלנו לכמה שנים יפות של נוכחות תקשורתית גאה וייצוג מהמם בסדרות, בתוכניות ריאליטי, בפריים טיים ובחדשות, אבל מסביב צומחת מדיה חדשה – החל מערוץ 14 ועלוני שבת ואתרי אינטרנט ועד יוצרי תוכן עם המון עוקבים שלא מפסיקים לצאת נגד הקהילה, נגד אנשים על הקשת הטרנסית, נגד הורות גאה, נגד 'הכפייה הלה"טבית' ומדינת להט"ביסטן. לא מדובר בתופעת שוליים אלא בקמפיין עם המון כוח מאחוריו וצריך לפקוח את העיניים. בטורקיה כבר עבר חוק שאוסר להזכיר תוכן להט"בי בשידור הציבורי. ממשלה שתישען על האצבעות של אבי מעוז ופייגלין תעביר חוקים חמורים מאלה".
כבר התחלת בהקמת הגילדה?
"אני על זה. זה יהיה מפעל חיי. את זה אני אשאיר אחריי לקהילה".
ואתה תעמוד בראשו?
"לא, מה פתאום? אני לא יושב ראש של שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לנהל דברים. אני רוצה לתת את הרעיון, ושימשיכו אותי. אני לא נשאר על דברים יותר מדי".
חוץ מירדנה.
"ירדנה זה סיפור אחר".
רוצים להציע מישהו מעניין לריאיון במדור? תכתבו לי –yaron.frost@gmail.com
הנראטיב הקלאסי אמור להגיד – נינט טייב חוזרת הביתה. הזמרת עם סיפור הקריירה הכי מפותל שהיה כאן הוציאה לפני שלושה חודשים אלבום חדש תחת הכותרת "אני נינה". מעבר לרפרנס לקטע האייקוני מ"חזרות", היה מסר ברור אפילו בשם – ברוכים הבאים לסגירת המעגל. נינט, שקיבלה את ההצלחה והקונצנזוס מונחים בכף ידה אחרי הלילה ההוא בניצנים לפני 23 שנה, וברחה מהם להפקות אפלות, שירים באנגלית והופעות כסאחיסטיות – לכאורה חוזרת בסיבוב שלם אל עצמה. אל הנינה שבתוכה. לכאורה, אבל רק לכאורה.
>> הדג נחש בקיסריה – להקת המחאה האגדית שלנו הפכה פתאום לבני גנץ
אמש, נינט השיקה את האלבום החדש בהופעה חגיגית באמפי תל אביב. בניגוד לפלייבוק של המונח "הופעת השקה", לא הייתה שם חגיגה גדולה מדי. לא היו אמנים אורחים, לא היו ביצועים בומבסטיים. זו הייתה נינט, עם להקה מאחוריה, בהופעה קצרה יחסית שבה בוצעו עשרה מתוך 11 השירים שבאלבום. הקהל היה שם וידע איך להתלהב במקומות הנכונים (בעיקר בסוף, שעוד אגע בו), אבל קשה להגיד שזו הייתה הופעה עוצמתית או מרגשת במיוחד -חוץ מ"היא יודעת", שאני אישית תמיד מתרגש ממנו, אבל זה כבר עניין אחר.

דבר אחד כן בטוח – נינט מאוד מהוקצעת ומאוד איכותית בביצוע שלה. היא זמרת על (לא משהו שצריך אותי כדי לדעת), היא פיתחה מיומנות משנים של הופעות שמרגישים בכל ניואנס, ובעיקר היא מצליחה לייצר את הדואליות הנכונה בין רוק לרוך. האישה מסוגלת להיכנס לסולו גיטרות כסאחיסטי לחלוטין, ושנייה אחר כך, כשהמוזיקה נכבית, ללבוש את החיוך שובה הלב ולפנות ב"מאמי" המפורסם לכל פנייה מהקהל. אבל אותה דואליות בדיוק מעלה את שאלת המחקר שלי באירוע הזה: מי היא נינט האמיתית? הרוקרית מלוס אנג'לס או המאמי מקריית גת?
כי לפי הגרסה שנינט מנסה לשווק, גם בהופעה, נגמרו הפנטזיות הרוקיסטיות מפעם. נינט מקיימת את ההופעה הזאת בעברית מלאה (למעט שיר אחד באנגלית, "I Used 2", שמגיע מהאלבום החדש), ובעיקר משדרת חיבור מחודש לזהות ישראלית. זו בכל זאת נינט שפותחת את האלבום – וגם את ההופעה – במשפט "מפצחת גרעינים שחורים, כחול לבן". בשיר אחר היא שרה שהיא "הולכת להחזיר אותי הביתה". ברגע השיא האמוציונלי של ההופעה, היא נכנסת כמעט לתוך הקהל ושרה יחד איתו את "רק שלא תיפול הרוח".

"כחול לבן" הוא אולי הדוגמה המובהקת לחזון "נינט החדשה". מהשיר אפשר כמעט להרגיש את ההוויה הישראלית המיוזעת. בסוג של ראפ, היא מדקלמת את המפגש עם הישראלי הממוצע ברחוב – כולל המשפט: "נינה אם רק תשברי ימינה / תחזרי ינעל דינק". נינט צוחקת על זה: "נעשה קידוש נדליק נרות נעשה לך אחלה של חלות / נשים תקליט, נשבע שאף מילה על ים של דמעות בשתי עיניי" – אבל גם לא בורחת מהסיטואציה. או במילים אחרות: מביך, אבל תמשיכו. המסר הוא: אני כאן ואני אתכם. נגמרו המסעות, ואני חוזרת למי שאני.
אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת, כי לצד אותה עממיות עדיין חיה בה הזהות שלה מהשנים האחרונות. נינט, בסופו של דבר, היא רוקרית – מרגישים את זה באווירה, בקצב, בסולואים המייללים ובווליום הבלתי נתפס. גם "היא יודעת" – אולי הלהיט הכי גדול שהתנגן בהופעה אתמול – שמר על העיבוד המוכר, עם רפרנס ברור ל"קשמיר" של לד זפלין. ואולי מה שמסכם את התסביך הזה הוא הפזמון של השיר הכי טוב (בעיניי) שלה מהאלבום האחרון: "אני כפרה", היא שרה, "אבל אל תטעה לחשוב אולי / שאם אני כפרה / אוותר לך על כל חיי".

ורגע אחד טרף את הקלפים אפילו יותר. זה קרה אחרי הביצוע ל"סומכת על הדרך", כשמהקהל נשמעו קריאות קצובות: "אלינור! אלינור!". נינט הגיבה ב"בואנה, אתם ממש חמים על אלינור, אה?". ולרגע יכולת לחשוב שהנה – נינט סוגרת את המעגל המושלם, מתחברת מחדש לזוהר (ההוא מ"ים של דמעות") ומשלימה את הסיבוב במלואו. אלא שכשהאקורדים התחילו, התברר ש"אלינור" היה "Elinor", שיר (מצוין) מאלבום שלה באנגלית מלפני כמעט עשור ("Paper Parachute") – שיא התקופה שבה היא התנכרה, כמעט במופגן, לכל מה שהריח כמו המיינסטרים והקונצנזוס. וכשהקצב הרצחני של "Elinor" היה אקורד הסיום של ההופעה, זו הייתה אולי הבעיטה הקטנה בנראטיב של עצמה: חשבתם שידעתם למה אתם נכנסים? אז תחשבו שוב.
ואולי הטעות היא בכלל בגוף השאלה – אולי סוד הקסם של נינט הוא ה"גם וגם" הזה. זה שנמצא עם רגל אחת עמוק בתוך הישראליות (אולי גם כריאקציה ל-7.10), וברגל השנייה נותן לך וולה לפרצוף עם סולו גיטרה חשמלית. אולי התשובה הנכונה לרצון להגדיר אותה כאיקס או וואי היא שאין לה תשובה אמיתית: המאמי מקריית גת והרוקרית הקשוחה כל כך התערבבו זו בזו, עד שנוצרה מעין זהות שלישית – אולי זוהי "נינה" שאליה התכוונה המשוררת בשם האלבום. יהיו כאלה שיגידו שהמסקנה הזאת היא קצת "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". גם להיות מאוד ישראלית וגם להמריא אל מחוזות הרוק הבריטי או האמריקאי. יכול להיות – אבל בסך הכל, אחרי שההופעה הכל כך כיפית הזאת עפה לך לפנים, יש בך משהו שפחות מחפש לשאול שאלות. אולי כל החיים שלנו הם גם וגם, ועדיף לקום ולרקוד עם זה.
עם ארוחת החג המתקרבת, והניסיון להביא משהו מקורי לשולחן מנקר אצל חלקנו. כלומר, אצל רובנו מתלבטיםבעיקר על העוגות, אבל אם אתם מסוג האנשים שעוד מכינים אוכל, תמיד יש רצון למצוא משהו חדש. ובכן, מי אמר שלא מרוויחים כלום מצפייה בריאליטי? כי צפייה בעונה העשירית של "בואו לאכול איתי" הביאה לנו הרבה מנות יצירתיות ומעניינות – חלקן יצאו פאדיחות, אבל אלו מהן שיצאו טוב היו מעוררות תיאבון במיוחד. לכן הבאנו לכם, רגע לפני החג, ארבעה מתכונים טעימים של מנות מוצלחות מהעונה הזו. המהדרין יחלקו שלטים ממוספרים לאורחים בחג, שידרגו.
>>תחנה מרכזית אחרונה: המסעדה אל מאנו מנווה שאנן תיסגר בחודש הבא

הסלט הזה משחק על ניגודים: הרעננות של הירוקים מול המתיקות של הענבים הצלויים, הפריכות של הכרובית החיה מול הקרמיות של הטחינה.
מרכיבים:
לבסיס: צנצנת טחינה גולמית איכותית, מים קרים מאוד.
לירוקים: פטרוזיליה, נענע, בצל ירוק, בצל סגול, סלרי (רק העלים והגבעולים הצעירים).
להפתעה: 1 כרובית קטנה וקשה, חבילת ענבים קריספיים.
לעיטור: 100 גרם שקדים פרוסים קלויים, ענפי טימין טריים, שמן זית, מלח אטלנטי.

הוראות הכנה:
קרם טחינה: בקערה טורפים טחינה גולמית עם תה נענע (קר) בהדרגה עד לקבלת מרקם קרמי עמיד. חותכים נענע קצוץ מאוד ומוסיפים ומאזנים מלח.
הפתעת הענבים: במחבת קטנה מחממים שמן זית וענפי טימין, מטגנים את הענבים השלמים כ-2 דקות רק עד שהקליפה מבריקה וחרוכה קצת.
הסלט: קוצצים גס את כל הירוקים. משתמשים בפומפייה ומגרדים את פרחי הכרובית (החיה!) ישירות לתוך הקערה לקבלת פתיתים קריספיים.
צילחות: מורחים שלולית רחבה של טחינה בתחתית הצלחת. מתבלים את הסלט בשמן זית ולימון ומניחים בערימה אוורירית מעל. מפזרים את הענבים והשקדים הקלויים מלמעלה.

לריזוטו:
כוס ריזוטו
3 כוסות מים/ציר כלשהו
כרבע כוס פרמיג׳אנו מגוררת
חמאה
שמן זית
הוראות הכנה:מבשלות את האורז בנוזל. כשהאורז מוכן והנוזלים נספגו, מוסיפות כ-50 גרם חמאה וגבינה מגוררת ומערבבות היטב. משטחות על מגש, ומכניסות למקרר לקירור מלא.
למילוי המוסמה בדנג׳ון:
שמן זית
שום
2 חצילים חתוכים לקוביות שישבו קצת במלח והזיעו
2 כפות רסק עגבניות
לימון פרסי שביקעתי אותו קצת
מוצרלה מגוררת

הוראות הכנה:סופגות את נוזלי ההזעה מהחצילים, מטגנות את החצילים במעט שמן זית, מוסיפות את השום הכתוש, רסק העגבניות ומערבבות כמה דקות. מוסיפות מים לקבלת רוטב סמיך, מניחות ברוטב את הלימון הפרסי המבוקע, מלח ופלפל. מבשלות כחצי שעה על אש נמוכה. מניחות לקירור בטמפרטורת החדר. כשהרוטב קר – מגרדות פנימה מוצרלה. כמה? כמה שבא לכן. אני שמתי בערך 2 חופנים.
להרכבת הארנצ׳יני:
ממלאות כדור ריזוטו במילוי החצילים, מגלגלות בפירורי לחם, מטגנות בשמן עמוק. מורחות יוגורט על צלחת שטוחה, מפזרות מעל עלי כוסברה, רימונים, מלח ופלפל. סוחטות חצי עגבניה, מזלפות שמן זית. מניחות את הארנצ׳יני החם במרכז ומגישות.

לתערובת הגבינה:
מיכל שמנת מתוקה 38%
250 גרם מסקרפונה
מקציפה לקצף יציב, מערבבת פנימה 1-3 כפות מחית פיסטוק (תלוי עד כמה תרצו את טעם הפיסטוק דומיננטי).
להרכבת העוגה:
טובלת בישקוטים בנוזל שמורכב מכוס קטנה של אספרסו+כף ליקר אמרטו+כוס מים קרים. מניחה את הבישקוטי בתבנית, מסדרת מעל את תערובת הגבינה, מפזרת קקאו. חוזרת על הפעולה פעמיים או שלוש, תלוי בגודל התבנית.
לתבנית גדולה:
הכפילו את תערובת הגבינה.

מצרכים:
3/4 כוס (150 גר׳) סוכר חום בהיר (דמררה)
1/2 כוס (100 גר׳) סוכר לבן
3/4 כוס (150 גר׳) שמן קנולה
50 גר׳ חמאה רכה רכה
4 ביצים גודל L
כפית תמצית וניל
5 גזרים מגורדים בפומפיה
2 כוסות (280 גר׳) קמח לבן
2 כפיות אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח ים גס
1 כף גדושה אבקת קינמון
1 כפית אבקת אפיה
לציפוי:
3/4 כוס (160 גר׳) אבקת סוכר
מיכל (225 גר׳) גבינת שמנת
100 גר׳ חמאה רכה
1/2 כפית תמצית וניל

אופן הכנה:
בקערה מערבבים חמאה רכה, אבקת סוכר, גבינת שמנת ווניל לתערובת חלקה ואחידה. לאחר מכן מוסיפים את שאר חומרי המלית, ומכניסים לתנור ב-180 מעלות. כשהעוגה הצטננה לחלוטין מורחים עליה את הפרוסטינג.
ראש השנה הוא חג של התחלות חדשות, ברכות, ובעיקר הישרדות אל מול ארוחות משפחתיות בלתי נגמרות. לצד הסמלים המסורתיים כמו תפוח בדבש ורימונים, הגיבור האמיתי של השולחן הוא בקבוק היין. יין נכון לא רק משדרג את המנה, אלא בעיקר מרכך את השאלות החודרניות של הדודות ומעמיק את השיחות. השנה גייסנו עבורכם 10 יינות מעולים שיתאימו לכל כיס ולכל שלב בארוחה – מהלבנים הקלילים שיפתחו את הערב, דרך הרוזה הרענן ועד לאדומים הכבדים שיחזיקו את המנות העיקריות. לחגוג את החג כמו שצריך, ועם מספיק כוהל בדם.
>>לאכול איתם: 4 מתכונים מהריאליטי של כאן 11 שיבלטו בשולחן החג
חג בלי גוורצטרמינר הוא כמו ארוחה בלי תפוח בדבש. היין הזה מהרי יהודה מביא איתו ניחוחות בושמתיים משכרים של ליצ'י, פסיפלורה ופרחים, עם מתיקות טבעית מעודנת וחומציות מרעננת. הוא מגיע בבקבוק חגיגי ויפהפה שיתאים בדיוק לצד גבינות או כבד אווז.79 שקל.

המהדורה ה-22 של היין האלמותי מבית ויתקין מציגה רוזה בגוון סלמון-תות משגע. הוא מבוסס על ענבי גרנאש נואר בעיקר, דל בכוהל (11.5%) וגדוש בבשומות של תות שדה, אשכולית ורעננות נהדרת שמתאימה בול לסביצ'ה או לסתם אפריטיף קליל.89 שקל.
שרדונה גלילי נהדר שמציע שילוב מנצח בין רעננות פירותית לחומציות פריכה. היין מציג ניחוחות של תפוח ירוק, אגס ונגיעה מינרלית קלה שתעשה חסד עם מנות הפתיחה של החג, דגים ואפילו עוף בעשבי תיבול.89 שקל.

היינן פייר מיודובניק לוקח אותנו למסע המדמה את מחוז בוז'ולה הצרפתי עם יין אדום צעיר, קליל ובלי עץ. ענבי הגאמיי מעניקים לו אופי פירותי רענן עם נגיעות פרחוניות, חומציות חיה ועפצנים רכים. יין אדום כיפי שלא יכביד, ומתאים נהדר לדגים, עוף או מנות ראשונות.100 שקל.
רוזה יבש ואלגנטי במיוחד מהגליל עליון ועמק הנדיב, המורכב מממסך של קריניאן, סינסו וגרנאש נואר. בכוסית אפשר ליהנות מצבע אפרסק עדין, בשומות של פירות אדומים צעירים וחומציות עדינה עם סיומת מלטפת שתתאים גם לדודה שלא מפסיקה לדבר.105 שקל.

ממסך (בלנד) עשיר ויוקרתי מכרמים ברמת הגולן, המורכב מקברנה סוביניון, מרלו, סירה ופטי ורדו. היין שהה מעל שנה וחצי בחביות אלון ומציע בשומות של דובדבן שחור, קסיס, פלפל לבן וקפה. זהו יין מורכב ומאוזן בסגנון "עולם ישן", שילווה באופן מושלם מנות בשר כבדות. 110 שקל.
חגיגת 30 שנה ליקב דלתון מביאה סדרת יינות נצחית, והסוביניון בלאן הזה מכרם אלקוש הוא פנינה אמיתית. צבעו ירקרק כמעט שקוף, והוא מציע בשומות משגעות של פיטנגו, גויאבה ואשכולית לבנה לצד גוף קרמי ועשיר. מושלם עם דגים או פסטו או פסטה. 110 שקל.

הישר מהכרמים שבין ההר למדבר – בול מיער יתיר, מגיע רוזה יבש ורענן המבוסס בעיקר על גרנאש נואר. היין התבגר חמישה חודשים בחביות ובאמפורות חרס, ומציג גוון סלמון יפהפה עם ניחוחות אפרסק, תות שדה וורדים לצד פרי עסיסי וחומציות נהדרת.115 שקל.
שרדונה רציני ומרשים מכרם ברכה בגובה 850 מטר. לאחר 10 חודשים בחביות, התקבל יין בגוון צהוב קש עם בשומות של פרי הדר, אגסים, וניל וקשיו. בעל גוף בינוני, טעמים אגוזיים וחומציות נדיבה שמתאימה לארוחות קלות ודגים.119 שקל.

קברנה סוביניון עוצמתי ועשיר מסדרת סבן הילס היוקרתית. היין מפגין גוף מלא, עפצנים מודגשים ובשומות עמוקות של פטל שחור, שזיף בשל, תבלינים ים-תיכוניים ונגיעות עץ אלון מעושן. היין האולטימטיבי לתבשילי קדירה, צלי בשר חגיגי ומנות עשירות.120 שקל.
בעיצומה של תקופה די חשוכה של הישראליות, זו הייתה ההופעה שבהקה כמו קרן אור. האיחוד של "הכבש השישה עשר", שנולד מאותם סולד אאוטים פסיכיים בנובמבר 2024 ועלה על הבמות בינואר 2025, הפך לסיבוב הופעות מצליח במיוחד. יוני רכטר, כמפיק מוזיקלי וכאבא של המיזם, יחד עם גידי גוב, דויד ברוזה ויהודית רביץ, נפגשו מחדש אחרי יותר מארבעים שנה לסיבוב שחגג את האלבום, שנולד מתוך היצירה של יהונתן גפן ז"ל. אגב, יש עוד הופעות באוקטובר הקרוב – שם גם ייגמר הטור הבלתי נתפס הזה. הצלחה מסחררת, עם שורה של סולד אאוטים לאורך הדרך.
>> הכבש השישה עשר: אוקיינוס של אהבה מהקהל אל הבמה ובחזרה
וכמו בכל הופעה גדולה שהייתה כאן, מיד מגיע כמוצר נלווה גם הדוקו – גורם מתעד שמצטרף לאמנים, מלווה אותם ומראיין אותם בדרך לפרויקט ("דוקו הופעות"). ראינו את זה באיחודים של "כוורת", כולל כמובן "שק של סנטימנטים" – שעוד ניגע בו – בתיעודי ההופעות של הבמאי ירון שילון סביב התופעה ושמה שלמה ארצי, ב"נופל וקם" של ירון בן נון עם שב"ק ס' ועוד ועוד. גם yes ו-HOT, שמשדרות את הסרט במקביל, התגייסו, והמיזם יצא לדרך.

מאחורי הדוקו הזה עומד אדם שלא כל כך מנוסה בסרטי דוקו מוזיקליים – הבמאי רן טל. טל הוא אחד מיוצרי הדוקו המוערכים בישראל. הוא מוכר בעיקר בזכות "ילדי השמש", שיצא ב-2007 ועוסק בילדי הקיבוצים, אבל עשה סרטים גם על יורם קניוק ואהוד ברק. טל והמפיקה דקלה ברקאי התאחדו ליצירה הזו, שבסך הכל מעוררת רגשות מעורבים. כי כשהדוקו מתעסק בדבר עצמו, הוא עושה עבודה טובה מאוד יחסית. הראיונות עם גוב, ברוזה, רביץ ורכטר מעולים. אמנם מדובר במרואיינים ברמה הכי גבוהה שיש, אנשים שיודעים נהדר לבטא את עצמם (ואנשים טובים בכללי), אבל הצליחו ללכת איתם למקומות שבדרך כלל הם לא הולכים אליהם. גם השימוש בקטעי הארכיון – כולל ההופעה הקצת מוזרה שהייתה להם בזמן אמת – ובקטעים של יהונתן גפן ז"ל מתוך הראיון שלו עם יואב קוטנר ב"תיעוד יוצרים" של מפעל הפיס פוגעים בול.
ומעל הכל – תיעוד ההופעה עצמה. כמי שהיה בהופעה (וגםכתב עליה בשעתו) והתרגש עד דמעות, היה מגניב מאוד לחזור דרך הסרט לחוויה הרגשית של היכל התרבות. בשתי מטרות היסוד של הדוקו – לספר את הסיפור של "הכבש" (ושל כל אחד מהמשתתפים) ולהחזיר אותנו להופעה – הוא עמד בצורה לא רעה. אבל הבעיה מתחילה בתפקיד שלקח על עצמו. כי בסוף, היה נרטיב די ברור לסרט. הנרטיב שטל ניסה לספק לדוקו היה "הכבש השישה עשר כמנחם הלאומי של עם ישראל בזמן המלחמה". נרטיב שאינו מנותק מהמציאות – ברור שלחיבוק הגדול שחברי "הכבש" קיבלו מהקהל יש קשר גם לאווירה החונקת שיצרה המלחמה ולסוגיית החטופים. אבל לדעתי, זה היה מקרה שבו הנרטיב קצת כפה את עצמו על הסרט.
ולא רק אני חשבתי ככה, אלא גם חברי "הכבש" בעצמם. באפריל האחרון פורסם ב"הארץ" כי חברי "הכבש השישה עשר" הטילו וטו על הסרט שמתעד את האיחוד. לפי הידיעה, המשתתפים וההפקה טענו שהוא נמשך יותר מדי לכיוון הפוליטי ופחות התמקד בדבר עצמו – ביצירה, במפגש בין החברים, באמנות – והוא נשלח לעריכה מחדש. אבל גם התוצאה שהגיעה למסך בסופו של דבר, לדעתי, מקדשת יותר את הנרטיב ופחות את מה שהיה שם. דוגמה מובהקת לכך היא הסצנה שבה, בכניסה להופעה בהיכל התרבות, בכיכר הבימה, מתקיימת הפגנה למען שובם של החטופים. ובשעה שהמפגינים צעקו "תעצרו את העולם, האחים שלנו שם", עמדו אנשים בתור כדי להיכנס להיכל התרבות לראות הופעה או לקנות מרצ'נדייז בדוכן. בעיניי, זו הייתה סצנה שעשתה עוול לרוכשי הכרטיסים. הם מוצגים כמעט כערלי לב – אנשים שמתעלמים מהצעקות של המפגינים או מזעקת החטופים למען הנוחות האישית שלהם.

לא צריך להכביר מילים בכמה חשובה הייתה החזרת החטופים, וכמה כל מי שהפגין למענם עשה דבר חשוב למען החברה הישראלית. אבל אין שום סתירה בין ללכת להפגנה למען החטופים לבין ללכת בערב אחר להופעה. אותם אנשים שעמדו בתור להיכל התרבות יכלו בהחלט לעמוד בהפגנה יום קודם או יום אחר כך. ולעשות את ההנגדה, בעיניי, הייתה דרך לנסות לקדש את הקונטקסט על פני הדבר עצמו, שהיה רחוק מלהיות פוליטי באותה העוצמה, ובדרך להכפיש אנשים שבאו כדי קצת לברוח מהמציאות המזעזעת. וזה היה חבל.
גם השימוש הקצת מאולץ במקהלות הילדים והמבוגרים ששרו את שירי "הכבש" הרגיש כמו ניסיון להאכיל בכפית. כן, אנחנו יודעים שמדובר בשירים שכולנו מכירים. רוב מי שצופה בדוקו שלכם כנראה מחובר נפשית גם ככה לחומרים של "הכבש". זה הרגיש כמו ניסיון לעשות מניפולציה רגשית מוגזמת, בהתחשב בעובדה שההופעה עצמה הייתה מרגשת דיה. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לסוציולוגיה באגורה וחצי, האירוע של "הכבש השישה עשר" הוא קודם כל אירוע תרבותי. זה אלבום ילדים שעשה מזמן קרוס אובר לעולם המבוגרים, ארבעה אמנים שהם נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית (כל אחד בדרכו הייחודית והפרועה), טקסטים מעולים של יהונתן גפן, לחנים גאוניים של יוני רכטר – היה עולם שלם לדבר עליו ולהתמקד בדבר עצמו. כסיפור של תקופה, כשילוב בין אמנים שהיו בנקודה מסוימת בחייהם ו"הכבש" נתן להם דרך חדשה.

גם כשכתבתי על מופע "הכבש", חיברתי לא מעט קווים למופע האיחוד של "כוורת", שקרה בקיץ 2013. לא רק במבנה של ההופעה – חומרים ישנים לצד אמני הסולו שמבצעים את שיריהם האישיים בבלוק כמעט נפרד – או בתפקיד שהם גילמו אצל הצופים. גם הדוקו ממשיך את אותה הרוח. הסרט על "הכבש" די הולך בעקבותיו של "שק של סנטימנטים" – בחיבור בין העבר להווה, ובוודאי בראיונות יוצאי הדופן שהוציאו כמה רגעים אנושיים נפלאים.
אבל מה שבלט ביצירה של אבידע ליבני הוא היעדר היומרה. "שק של סנטימנטים" סיפר סיפור פשוט על להקה שהייתה פעם צעירה והיום מבוגרת, שנפגשת אחרי שנים ארוכות. הסרט על "הכבש השישה עשר" ניסה לספר סיפור גדול מדי, על מדינה במלחמה ועל טראומות, ולקשר את זה להופעה – ולדעתי במשימה הזאת הוא לא צלח באמת. זה לא אומר שאי אפשר ליהנות ממנו – אפשר בהחלט. אבל לדעתי, ההחמצה היא שהיה אפשר ליהנות ממנו הרבה יותר. בטח בהתחשב בחומרי הגלם המעולים, של ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה כבר המון שנים.
עשרות שנים שאני מתעסק עם המוזיקה הישראלית. ראיתי הכול? לא בטוח. תמיד יש עוד ועוד ללמוד ועוד לחוות ועוד לתמוך, בטח כשמדובר במוזיקאיות ומוזיקאים בעידן הרשתות החברתיות. אם פעם היו חברות תקליטים ולייבלים שהיו מרכז העשייה והפריון של המוזיקה בכלל, ומוזיקה ישראלית בפרט, אז היום כל מוזיקאית ומוזיקאי שמחפשים את כוח הפריצה שלהם מוצאים עצמם בג'ונגל סבוך ומאיים.
כשנקראתי בזמנו לצפות בהופעה של אביתר בנאי בצוותא 2 כדי לבדוק החתמה שלו בהד ארצי, פגשתי מוזיקאי שלא פחות מבולבל ממוזיקאים של היום. ובמקרה של אביתר הבלבול והפחד יצרו מטען שלא ניתן להתעלם ממנו. חוסר הביטחון המאפיין כל מוזיקאית ומוזיקאי בתחילת הדרך מהווה חלק ממסע שטמון בו סוד: סוד ההנעה לפעולה. כששחררנו את הסינגל הראשון של אביתר – "תתחנני אליי" – לאוויר העולם, יותר משנה לפני שאלבום הבכורה שלו שוחרר, יצאנו במטרה ללמוד איך הקהילה המיועדת של אביתר והמדיה יקבלו את השיר עם הטקסט הנוקב והביצוע הסוחף, עד כמה יהיה לזה מקום במוזיקה הישראלית.

סיבה נוספת לשחרור הסינגל נבעה מתוך הבלבול של אביתר בתחילת הדרך. רצינו לייצר עבורו בסיס של אמונה בעצמו ובתהליכים המורכבים שהוא הולך לעבור, גם במרחב העשייה וההפקה ובעיקר בכל הקשור לחשיפה של עולמו הפנימי לקהל הרחב. הניסוי עבד. אנד דה רסט איז היסטורי, כמו שאתם יודעים.
המקום הזה של פיתוח מוזיקאיות ומוזיקאים זה המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח, מרגש, יעיל, יצירתי ומדויק, ולכן בחלוף כמה עשורים שבהם עסקתי בהפקות גדולות, ניהול פסטיבלים, שיתוף פעולה מתגלגל עם פסטיבל ישראל ועם עיריות, החלטתי שאני חוזר ל"מקום הפשע" והחלטתי להקים את "בלו זון" – לייבל שמתכתב עם התקופה ומאפשר למוזיקאים להתנהל כמו בעבר, אבל עם הכלים של מחר. לפני כשנתיים פנה אליי מוזיקאי חרדי שבמובן מסוים הזכיר לי את המפגש הראשון והמבולבל עם אביתר בנאי בשנות ה-90. אותו מוזיקאי ממש רעד והזיע כשהגיע לפגוש אותי בהרצליה. הדבר הראשון שהרגשתי שנכון לעשות כדי להרגיע את האיש היה לחבק אותו, חיבוק של בית. ככה באמצע המרחב. חילוני וחרדי מתחבקים חיבוק אמיץ. אותו בלבול, אותו חוסר ביטחון. משם יצאנו להפיק לו שירים, והחיבוק שלנו ליווה את התהליך לכל אורכו.
הדף שלי מלא סיפורים כאלו של חוסר ודאות, שרק התגבר בעידן של הרשתות ועם העובדה שאין החתמות יותר. המשימה היא להפוך את הבלבול וחוסר הוודאות לתהליך שחייב לספק הנאה. הכי חשוב ליהנות מהתהליכים, לייצר סדר עדיפויות ולדייק ב"סיפור" שכל מוזיקאית ומוזיקאי מספר דרך השירים שלו, גם דרך מבנה האישיות, וכל זאת במטרה לייצר את התדר הנכון שמעורר סקרנות בקרב הקהילות הפוטנציאליות. הבסיס לכל זה טמון באהבה עמוקה למוזיקה, לעולם היצירה, לגילוי של הסוד הזה שמביא בשורה למוזיקאים ולקהילה המיועדת.
כיום אנחנו בבלו זון מלווים מעל 20 מוזיקאיות ומוזיקאים, בגילאים שונים, ז'אנרים שונים וקולות ייחודיים. לכולם אנחנו מסייעים לייצר את המשבצת שתהיה רק שלהם. אני מרגיש שאני חי בעולם מלא תשוקה וידע. כיף לי ברמות.
דקה לפני סוף השנה, נופלת עטרת ראשנו, כי גילינו למרבה שברון הלב שהמסעדה הייחודית אל מאנו תיסגר בעוד כחודש וחצי. המסעדה הפיליפינית-וייטנאמית שמשכה נחילים של פודיז סקרנים לאזור התחנה המרכזית, ידעה לשים במרכז את מה שחשוב באמת – לא קוקטיילים נוצצים או עיצוב מושקע, אלא ספרינג רולז פריכים וכיסונים דקיקים במחירי רצפה. לכן הודעת הסגירה הזו אינה עוד דיווח יבש, אלא צער כן על אובדן של פיסת פאזל אורבנית חשובה, מהסוג שעושה את תל אביב לעיר של קולינריה אקלקטית מסקרנת. בשנים האחרונות עמד המבנה שבו שוכנת המסעדה בפני פינוי בינוי, וכעת ניתן האות הסופי: ב-24.10 האש תכבה, ואל מאנו תהפוך לחלק מההיסטוריה. את החלל שהיא תותיר אחריה יהיה קשה מאוד למלא, ואת קולות הקריוקי שעלו ממנה נתקשה לשחזר.
>> אנסטסיה 300: הטבעונית האהובה פותחת סניף מיוחד בצפון העיר
אל מאנו צמחה מהרחוב, או ליתר דיוק, מסמטאות נווה שאנן. בני הזוג ג'ון ואן באוטיסטה – הוא פיליפיני, היא ישראלית בת להורים פליטים מווייטנאם שהגיעו לארץ בשנות ה-70 – הקימו בשכונת המהגרים התל אביבית מסעדה פיליפינית־וייטנאמית, והגישו באפס פוזה תבשילים שהם מכירים מהבית. בלי מערכת לניהול הזמנות ועם לוח מחיק שעליו נרשמו בפשטות "בקר", "עוף" וכו', אל מאנו הפכה לנקודת עצירת חובה בסיורי קולינריה בתחנה המרכזית – וכעת הכול נעצר.

בפוסט שפורסם אמש (רביעי) הם סוקרים את דרכה של המסעדה, שהוקמה לפני שש שנים, שרדה את הקורונה והמלחמות והפכה לקוחות לחברים. "ועכשיו אנחנו נאלצים להיפרד מאל מאנו בגרסה הזאת… מוזמנים להגיע לחבק ולסעוד איתנו עד הגלגול הבא", כותבים אן וג'ון, ומשאירים מאחור את החלל הקטן ברחוב יסוד המעלה, עם שולחנות פורמייקה ותור תמידי מול הדלת. מקורבים מספרים שבני הזוג מנסים לאתר נכס חלופי, ועד שזה יקרה אפשר להתנחם במעט אוכל פיליפיני שפזורות בדרום העיר – למשל המכולת הפיליפינית הקטנה בהמשך הרחוב (יסוד המעלה 62), שמנהלת עולה ותיקה שנמצאת בארץ כבר 30 שנה, או דוכנים בקומה החמישית בתחנה המרכזית החדשה. למרות שבטח גם הם יודעים שהם לא יצליחו להוות תחליף לקסם שהיה באל מאנו. יש לנו עוד חודש וחצי ליהנות ממנו, וננצל כל רגע.
אל מאנו, יסוד המעלה 46, תל אביב
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)