Time Out תל אביב About

עונת ה-7 באוקטובר של ״פאודה״ כבשה את נטפליקס. ואז הכל הסתבך

זוכרים את אירוויזיון 2025? יובל רפאל מישראל זכתה בהצבעת הקהל, אבל סיימה רק במקום השני אחרי שהשופטים המקצועיים הורידו אותה בדירוג. מתברר שהעונה החדשה של "פאודה" נקלעה למלכוד דומה. בזמן שהסדרה כובשת את רשימות הטופ 10 של נטפליקס ברחבי העולם – כולל, מכל המקומות, המקום הראשון בלבנון – הביקורות עליה מזכירות למי שפספס את מה שקרה כאן בשלוש השנים האחרונות. הממסד התרבותי העולמי מעולם לא היה יותר אנטי-ישראלי. אפשר לדבר על הסיבות לכך. זה אולי חשוב, אבל זה בעיקר מבאס. אמנות שלא נשפטת לפי הרמה שלה, אלא לפי תעודת הזהות של היוצרים.חמישה ימים אחרי שהעונה הכי ישראלית בתולדות הלהיט נחתה בנטפליקס ברחבי העולם, התמונה מתחילה להתבהר: חלק מהמבקרים מתקשים מאוד עם הטראומה הישראלית, הרצון בנקמה והיעלמותה הכמעט מוחלטת של עזה. הצופים, לעומת זאת, ממש לא ברחו.
>> הנוקמים: "פאודה" מאשרת את כל מה שבישראל מנסים להכחיש

את הטוויסט הגדול של העונה החמישית של "פאודה", כך מתברר, לא כתבו ליאור רז ואבי יששכרוף. העונה עלתה בנטפליקס ב-8 בספטמבר, כמעט ארבעה חודשים אחרי הבכורה ב-yes, שם היתה לפי נתוני החברה העונה הנצפית ביותר בתולדותיה. הפעם כל 11 הפרקים הגיעו בבת אחת לבינג' של סופ"ש. לפי FlixPatrol היא מדורגת במקום השישי בין סדרות נטפליקס בעולם – ובאופן מפתיע (או שלא) היא בעשירייה גם במדינות ערביות רבות. חשוב להזכיר שאלה לא מספרי צפייה רשמיים. דירוג גבוה יכול להעיד על סקרנות לא פחות מאשר על אהבה. ובכל זאת, אף אחד לא יכול לטעון שהעולם דחה את "פאודה". להפך. לפחות בשבוע הראשון, הוא הסתער עליה.

Stream It Or Skip It: 'Fauda' Season 5 on Netflix, where Doron gets deeply involved in a post-October 7 revenge plothttps://t.co/7C3scPXzxLpic.twitter.com/qC6egqVYly

— Decider (@decider)September 8, 2026

הביקורות מספרות סיפור מסובך יותר. ב-Decider המליצו לצפות, שיבחו את המשקל הרגשי אצל ליאור רז, והזהירו שאין לצפות לניואנסים בכל הנוגע למחיר המלחמה בעזה. אפילו ביקורת חיובית כבר לא מצליחה להתייחס לעונה כעוד סיבוב אקשן של דורון קביליו והחברים. באתר היהודי-אמריקאי הוותיק The Forward הפכה אותה נקודה לכתב אישום. המבקר לא השאיר מקום לספק בכותרת: "ההדים של 7 באוקטובר, בלי מחשבה על עזה". לדבריו, "פאודה" הישנה ידעה לתת לפלסטינים פנים ואף לבקר את ישראל – אבל העונה החדשה כמעט אינה מתמודדת עם ההרס ברצועה, משחזרת את הטבח בתוך מנגנון של מותחן פעולה באופן שנשמע לו לפעמים נצלני, ומציירת את הפעילים הפרו-פלסטינים באירופה כפתאים של חמאס.

התקשורת היהודית בארצות הברית לא מצופפת שורות. ב-Unpacked קראו לעונה "צפיית חובה" – מותחת, מתישה, קשה מאוד – וטענו שפרקים 7 ו-8 לא משתמשים בטבח כרקע לאקשן אלא הופכים אותו לשבר שמגדיר מחדש את הדמויות. גם כאן ציינו שהדמויות הפלסטיניות שטוחות יותר, ושהעונה מסתפקת לא פעם באמונה במוות על קידוש השם במקום במניעים.

בצרפת הביקורת היתה חריפה בהרבה. Télérama, שבועון תרבות שנולד ממסורת השמאל הקתולי ומזוהה היום עם השמאל הפרוגרסיבי, נתן כוכב אחד. המבקרת כינתה את העונה "בינארית באופן קיצוני" והתלוננה על כך שמרסיי מוצגת כקן של חמאס. ב-Le Nouvel Obs נכתב שהעונה שוכחת את הפלסטינים, בעוד ב-Marianne תקפו את הקלישאות האנטי-צרפתיות. ציוץ ויראלי שצבר כמעט 300 אלף צפיות בצרפת קרא למבקרים של העיתונים הצרפתים להחזיר את תעודת העיתונאי שלהם, כביכול על הסיקור המוטה שלהם. בתוך כך, קשה שלא להתרשם מהפער בין הביקורות הקטלניות לפופולריות בקרב צופי נטפליקס בצרפת, שם הסדרה נמצאת במקום החמישי. זה לא אומר כמובן שכל מי שצפה נהנה או בהכרח מסכים עם המסרים. למעשה, לפי השיטה של נטפליקס, זה אפילו לא אומר שהם סיימו את העונה.

Fauda is in the top 10 most-viewed Netflix shows across the whole Middle East:

???????? #1 in Lebanon
???????? #3 in Jordan
???????? #4 in the United Arab Emirates
???????? #4 in Qatar
???????? #5 in Bahrain
???????? #7 in Morocco
???????? #7 in Kuwait
???????? #8 in Egypt
???????? #10 in Pakistan

People all over the Middle East…

— Hen Mazzig (@HenMazzig)September 13, 2026

השיח לא מסתכם רק בארה"ב או באירופה. מקום מעניין נוסף בו הסדרה הפכה למדוברת מאוד היא דווקא הודו, וגם שם הדעות חלוקות. India Today שיבח את הבחירה לפתוח במושג הערבי ת'אר, נקמת דם, ולהפוך את האבל למנוע ולא לתירוץ. Moneycontrol כינה את העונה "אולי לא הרעננה ביותר, אבל אולי הכנה ביותר". Times of India דיבר על אחת העונות החזקות, בעוד NDTV הסתפק ב-2.5 כוכבים וטען שהעונה משאירה את הצופה מותש יותר מנרגש. כמה מהביקורות ההודיות הבולטות קיבלו בדיוק את מה שהאמריקאים והצרפתים דחו: ההתמקדות בטראומה הישראלית לא ככשל מוסרי, אלא כבסיס הרגשי של העונה.

ברשתות הוויכוח פחות מנומק, ויותר רגשי. חשבון הודי כתב בטוויטר שפרקים 7 ו-8 צריכים להיות מוקרנים לצעירים כמעט כסרט תיעודי, והציוץ הפך לויראלי. פעיל ההסברה הישראלי חן מזיג מיהר להעניק לנתונים משמעות רחבה עוד יותר: מנה את המקומות הגבוהים בלבנון, ירדן, האמירויות, קטאר ומצרים, וקיווה שהמפגש עם 7 באוקטובר מנקודת המבט הישראלית יקרב את צופי האזור לשלום. אופטימי מדי? אפילו אצל מגיביו היו מי ששאלו אם בלבנון באמת מזדהים, או סתם לוחצים פליי.

וזו אולי תמצית הסיפור: טבלת נטפליקס מוכיחה שאנשים התחילו לצפות. היא לא מגלה אם מתוך אמפתיה, סקרנות, עוינות או שלושתן יחד. אגב, מי שניסח מראש את מוקד הוויכוח כבר לפני ארבעה חודשים הוא מבקר טיים אאוט, אבישי סלע.בביקורת שפרסם אצלנו עם עליית העונה בישראלהוא כתב ש"בעולם, כידוע, לא ממש אמפתיים כרגע לסבל היהודי", והעריך שהוויתור על המורכבות הישנה יקשה על "פאודה" בחו"ל. יום לפני ההשקה העולמית ציטט הניו יורק טיימס את המשפט הזה, בכתבה של דייוויד מ' הלבפינגר על האתגר שבשיווק העונה לקהל שיחסו לישראל השתנה מאז 7 באוקטובר. באותה כתבה בניו יורק טיימס, ליאור רז עצמו אמר שהוא מקווה שהצופים יביטו לדמותו בעיניים ויבינו מה הישראלים הרגישו. נתוני השבוע הראשון מראים שהם הביטו. מה הם ראו שם – זו כבר שאלה אחרת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

שלוש שכונות תל אביביות בטופ 10: אלה השכונות המבוקשות לשכירות

בעל הדירה שלכם העלה לכם את שכר הדירה ואז זרק באגביות: "הייתי מעלה לכם בהרבה יותר, אבל אני מחבב אתכם"? ביקשתם לתקן איזה ליקוי בדירה וקיבלתם מבעלת הדירה תשובה של "זאת הדירה, אם לא טוב לכם נמצא מישהו שייכנס במקומכם"? אז כן, יש לכם חרא של בעלי דירה, וזה בסדר, אתם ממש לא לבד.
>> דו"ח משבר הדיור: כ-50 אחוז מתושבי תל אביב חיים בדירה שכורה
עכשיו מגיעים גם הנתונים שמזכירים עד כמה יש שכונות שבהן שוכרים ממשיכים לחפש בהמוניהם: בדיקה של אתר מדלן לביקושים לדירות שכורות בחודשים יולי ואוגוסט מציבה שלוש שכונות תל אביביות בתוך עשר השכונות המבוקשות ביותר בישראל.

הנציגה הבכירה של העיר היא לב תל אביב, שמדורגת במקום הרביעי בארץ. אחריה מגיע הצפון הישן – החלק הדרום מזרחי במקום התשיעי והחלק הצפוני במקום העשירי. במקום הראשון בארץ נמצאת נווה שאנן בחיפה, ואחריה נחלאות בירושלים ומרכז הרצליה. חיפה מכניסה שלוש שכונות לעשירייה הראשונה, בדיוק כמו תל אביב.בהמשך הדירוג התל אביבי מופיעות נוה אביבים במקום ה-13 בארץ, שרונה במקום ה-14, יד אליהו במקום ה-16 ופלורנטין במקום ה-18. יש גם כמה הפתעות בחלק התחתון יותר של הרשימה: נווה צדק, למשל, מדורגת רק במקום ה-87 בארץ, עג'מי במקום ה-112, שפירא במקום ה-125.

בתחתית הרשימה התל אביבית נמצאת רמת אביב החדשה, השכונה שנבנתה על הקרקע שמוכרת עדיין לתושבי צפון העיר בכינוי "הגוש הגדול". במדלן מסיקים מהדירוג שהביקושים נוטים לשכונות ותיקות ומרכזיות יותר ופחות לשכונות חדשות ומתחמי מגדלים. לפחות במקרה של תל אביב, התמונה אכן מצביעה על ביקוש גבוה במיוחד באזורים הוותיקים – אם כי בלי נתוני חיפושים מוחלטים קשה לדעת עד כמה גדול הפער בין שכונה לשכונה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

היוצרים חוטפים איומים, הסרט זכה בפרס בוונציה. אז מה יש ב"נז״א"?

יש סרטים שהם חשובים בלי קשר לאיכות הקולנועית שלהם. יש בהם דחיפות ורלוונטיות שחורגות מעבר לכל שיקול אסתטי. הסרט החדש של יובל אברהם ורחל שור, שניים מהיוצרים שעומדים מאחורי זוכה האוסקר הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת", הוא בדיוק כזה. והוא גם אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה.
>> מיפו תצא תקווה: את הכאב אי אפשר למחוק. גם לא את האנושיות

הסרט מורכב מעדויותיהם של 24 חיילים וקצינים לשעבר בצה"ל, שזהותם נותרת אנונימית. הראיונות מתקיימים בחושך, על גגות בתל אביב, כשהם משקיפים על בנייני מגורים ורחובות שבהם חולפת תנועת הלילה. מדי פעם חולף מטוס ממעל או נשמעת אזעקה המתריעה מפני מתקפת טילים מתקרבת, אבל בשאר הזמן, אברהם מתשאל את המרואיינים שלו בשקדנות ומקשיב למה שיש להם להגיד. אלה הגברים והנשים שמפעילים את מכונת המלחמה הישראלית, זו ששוחררה אל תוך עזהוהשטחים הכבושים בעקבות המתקפות המזוויעות של 7 באוקטובר 2023. הם צלליות אנונימיות בחושך, עם קולות שקטים ושקולים. הם מדברים על הזעם הראשוני שלהם ועל הנחישות לנקום על מתקפת חמאס. "הנז"אות" הן הנזק האגבי – גברים, נשים וילדים חפים מפשע שאין להם שום קשר לחמאס או לארגוני טרור.

הוראות הפתיחה באש, כך מספרים לנו, איפשרו בהתחלה הרג של 20 "נז"אות" על כל אדם שנחשד בהשתייכות לחמאס. מהר מאוד גם הגבול הזה נמחק. אחד המרואיינים פיתח אלגוריתם של בינה מלאכותית בשם "לבנדר" כדי לאתר פעילי חמאס דרך הטלפונים שלהם. למרואיין אחר יש תוכנה שמאתרת מילים כמו "אבא" ו"בית" בטלפון פרוץ של ילד בן 12, כדי שיהיה אפשר להטיל את הפצצות. המפעילים מתארים איך הם מאזינים דרך המיקרופונים של הטלפונים הפרוצים לצרחות שמגיעות אחרי ההפצצה. באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, הם רואים כלבים אוכלים את הגופות.

בינתיים, המצלמות קולטות ישראלים מן השורה נהנים מהערב שלהם: אוכלים ארוחת ערב, צופים בדיווחי המלחמה על מסכי טלוויזיה ענקיים או מתרגלים יוגה. הבסיסים של צה"ל נמצאים לא רחוק, שבהם עובדים רבים מהמפעילים האלה, נמצאים ממש באותה סביבה. החיילים מתארים את עצמם כבעלי נטייה שמאלה, עירוניים, חלק מהאליטה: מה שהיינו קוראים לו בבריטניה "קוראי גרדיאן". יחד עם ג'ים ווילסון וג'ונתן גלייזר, הגרדיאן גם הפיק את הסרט, שמבוסס על שנות תחקיר עיתונאי של גופי התקשורת הישראליים "שיחה מקומית" ומגזין 972+.

היקף האלימות הוא אפוקליפטי. בניינים שלמים נמחקים מהמפה, ואז שכונות שלמות. הסרט מקשר את זה להקמתה של תל אביב, שעל פי המסורת "נבנתה מהחולות", אבל בפועל נבנתה על כפרים וקהילות הרוסות. (הערת מערכת טיים אאוט תל אביב: הניסוח בביקורת המקורית מערבב בין ייסוד תל אביב להתרחבותה. אחוזת בית, שממנה צמחה העיר, נוסדה ב-1909 על קרקע שנרכשה, ולא על חורבות כפרים. עם זאת, בהמשך התרחבה תל אביב גם לשטחי כפרים ערביים שתושביהם נעקרו או נמלטו במלחמת העצמאות, ובהם סומייל באזור אבן גבירול וארלוזורוב ושייח' מוניס, עליה הוקמה רמת אביב) כמה מהמשתתפים נשאלים אם מה שהם עשו מהווה רצח עם. הם עונים "כן" בלי להסס. חלקם מדברים על ההרס כעל דבר מהנה בטירוף. מרואיין אחר מספר על מפקד היחידה שלו שדיבר על הבאת פסיכולוגים כדי להתמודד עם הטראומה שלהם, אבל בסוף לא היה בזה צורך. אחד מהם מספר על ביקור בפולין כתלמיד בית ספר, כשתהה עד כמה הנאצים היו מרושעים ואיך הם יכלו לחיות עם עצמם. "אני עדיין חושב שהנאצים מרושעים, אז מה זה אומר עליי?".

"נז"א" פורש טיעון מאופק, אינטליגנטי, רהוט, מדויק ומרשיע לחלוטין נגד הפעולות של ישראל בעזה ונגד הפעולות המתמשכות שלה ברחבי האזור. כיצירה קולנועית, הוא סרט מופתי. כעבודה עיתונאית, הוא בלתי ניתן לערעור. כמסמך, הוא כתב אישום.
חמישה כוכבים
ג'ון בליזדייל הוא מבקר קולנוע, סופר ופודקאסטר המתגורר באיטליה. כתביו פורסמו ב"הגרדיאן", "הטיימס", "האקונומיסט", "וראייטי" ו-Sight and Sound, והוא מחבר ביוגרפיה על טרנס מאליק.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

חיים שמש: "אביתר בנאי היה מבולבל אז. המוזיקאים של היום לא פחות"

עשרות שנים שאני מתעסק עם המוזיקה הישראלית. ראיתי הכול? לא בטוח. תמיד יש עוד ועוד ללמוד ועוד לחוות ועוד לתמוך, בטח כשמדובר במוזיקאיות ומוזיקאים בעידן הרשתות החברתיות. אם פעם היו חברות תקליטים ולייבלים שהיו מרכז העשייה והפריון של המוזיקה בכלל, ומוזיקה ישראלית בפרט, אז היום כל מוזיקאית ומוזיקאי שמחפשים את כוח הפריצה שלהם מוצאים עצמם בג'ונגל סבוך ומאיים.

כשנקראתי בזמנו לצפות בהופעה של אביתר בנאי בצוותא 2 כדי לבדוק החתמה שלו בהד ארצי, פגשתי מוזיקאי שלא פחות מבולבל ממוזיקאים של היום. ובמקרה של אביתר הבלבול והפחד יצרו מטען שלא ניתן להתעלם ממנו. חוסר הביטחון המאפיין כל מוזיקאית ומוזיקאי בתחילת הדרך מהווה חלק ממסע שטמון בו סוד: סוד ההנעה לפעולה. כששחררנו את הסינגל הראשון של אביתר – "תתחנני אליי" – לאוויר העולם, יותר משנה לפני שאלבום הבכורה שלו שוחרר, יצאנו במטרה ללמוד איך הקהילה המיועדת של אביתר והמדיה יקבלו את השיר עם הטקסט הנוקב והביצוע הסוחף, עד כמה יהיה לזה מקום במוזיקה הישראלית.

סיבה נוספת לשחרור הסינגל נבעה מתוך הבלבול של אביתר בתחילת הדרך. רצינו לייצר עבורו בסיס של אמונה בעצמו ובתהליכים המורכבים שהוא הולך לעבור, גם במרחב העשייה וההפקה ובעיקר בכל הקשור לחשיפה של עולמו הפנימי לקהל הרחב. הניסוי עבד. אנד דה רסט איז היסטורי, כמו שאתם יודעים.

המקום הזה של פיתוח מוזיקאיות ומוזיקאים זה המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח, מרגש, יעיל, יצירתי ומדויק, ולכן בחלוף כמה עשורים שבהם עסקתי בהפקות גדולות, ניהול פסטיבלים, שיתוף פעולה מתגלגל עם פסטיבל ישראל ועם עיריות, החלטתי שאני חוזר ל"מקום הפשע" והחלטתי להקים את "בלו זון" – לייבל שמתכתב עם התקופה ומאפשר למוזיקאים להתנהל כמו בעבר, אבל עם הכלים של מחר. לפני כשנתיים פנה אליי מוזיקאי חרדי שבמובן מסוים הזכיר לי את המפגש הראשון והמבולבל עם אביתר בנאי בשנות ה-90. אותו מוזיקאי ממש רעד והזיע כשהגיע לפגוש אותי בהרצליה. הדבר הראשון שהרגשתי שנכון לעשות כדי להרגיע את האיש היה לחבק אותו, חיבוק של בית. ככה באמצע המרחב. חילוני וחרדי מתחבקים חיבוק אמיץ. אותו בלבול, אותו חוסר ביטחון. משם יצאנו להפיק לו שירים, והחיבוק שלנו ליווה את התהליך לכל אורכו.

הדף שלי מלא סיפורים כאלו של חוסר ודאות, שרק התגבר בעידן של הרשתות ועם העובדה שאין החתמות יותר. המשימה היא להפוך את הבלבול וחוסר הוודאות לתהליך שחייב לספק הנאה. הכי חשוב ליהנות מהתהליכים, לייצר סדר עדיפויות ולדייק ב"סיפור" שכל מוזיקאית ומוזיקאי מספר דרך השירים שלו, גם דרך מבנה האישיות, וכל זאת במטרה לייצר את התדר הנכון שמעורר סקרנות בקרב הקהילות הפוטנציאליות. הבסיס לכל זה טמון באהבה עמוקה למוזיקה, לעולם היצירה, לגילוי של הסוד הזה שמביא בשורה למוזיקאים ולקהילה המיועדת.

כיום אנחנו בבלו זון מלווים מעל 20 מוזיקאיות ומוזיקאים, בגילאים שונים, ז'אנרים שונים וקולות ייחודיים. לכולם אנחנו מסייעים לייצר את המשבצת שתהיה רק שלהם. אני מרגיש שאני חי בעולם מלא תשוקה וידע. כיף לי ברמות.

הנה כמה טעימות מתוך הפעילות של חיים שמש ובלו זון:

הוא היה "העלוקה" של המדינה. היום הוא מתחרט על זה | ריאיון

הראיון הראשון שלי עם שלומי לאופר התפרסם לפני 24 שנה. עד סוף אותו יום הוא כבר נזרק מהבית. הוא היה אז בן 20, כתב החדשות המקומיות בהוט. ראיינתי אותו לשער מגזין "ידיעות חדרה", שם סיפר בפומבי שהוא הומו, והצטלם עם איפור כבד על פניו. לאופר מחוץ לארון מגיל 15, אבל עד אז בני המשפחה המורחבת לא ידעו. הראיון התפרסם בשישי בבוקר. בערבו של אותו יום פגשה אמו את האחים והאחיות שלה, והם סיפרו לה מה קראו בעיתון. באותו רגע היא התקשרה לשלומי ואמרה: "כשאני חוזרת, אל תהיה יותר בבית".
>> אחרי 46 שנה, אירינה שלמור סוגרת את משרד היח״צ: ״מבעבעת מבפנים

והוא הקשיב. כשהיא חזרה, הוא כבר לא היה שם. נזרק יומיים אצל חברה קרובה, משם עבר לקיבוץ העוגן, ולאחר תקופה לא ארוכה נחת בתחנת היעד: תל אביב. לבית בחדרה לא חזר עוד. "יצאתי פומבית מהארון ונזרקתי פומבית מהבית, ומאז לא התראיינתי יותר", הוא אומר עכשיו, כשאנחנו נפגשים שוב, כמעט רבע מאה אחרי השיחה ששינתה את מסלול חייו. היום, חשוב לומר כבר עכשיו, שלומי ואמו קרובים מאוד ואפילו עובדים יחד. עוד נחזור לכך בהמשך. ב-24 השנים שחלפו בנה לאופר (43) קריירה שלמה סביב מבטם של אחרים: האיש שנזרק מביתו מפני שלא ראו אותו, הפך למי שיודע לגרום לאחרים להיראות.

הוא כתב את מדור הרכילות הסופר-פופולרי "העלוקה" בידיעות אחרונות, ניהל מאבקים תקשורתיים עבור הקהילה הגאה, היה מאדריכלי מחאת הפונדקאות והגשים חלום ילדות בלתי סביר כשהפך לאיש סודה הקרוב של ירדנה ארזי. אנחנו נפגשים בביתו, בסמטה קטנה ומקסימה ליד שדרות רוטשילד בתל אביב. הוא מכין לי קפה, ומספר שמעולם לא שתה אפילו כוס אחת בעצמו. ככה זה עיתונאים. אפילו מהקפה שהם לא שותים הם מצליחים להוציא כותרת. בשנים האחרונות, מאז סגר את משרד היח"צ שהיה לו בשותפות עם נדב גלאון (הבן של זהבה), הוא נע בין כנסים, קמפיינים, אירועי תרבות וסרטים דוקומנטריים – הוגה רעיונות, בונה תוכן ומחבר בין האנשים שיכולים להפוך אותם למציאות. בין לבין הוא מרצה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. כששואלים אותו מה המקצוע שלו, הוא עונה "תעשיות תוכן".

תן דוגמאות לאירועים שהרמת.
"יזמתי קונצרט מחווה לעופר ניסים; ועידת ה-40 של קרן רש"י; האוסקר של סיילספורס; חגיגות ה-50 של האגודה למען הלהט"ב. השנה גם עשיתי את מדד הבריאות של ישראל, של מכבי שירותי בריאות, שזכה בחודש שעבר באוסקר הבינלאומי של יחסי הציבור בתחרות שנערכה בבריטניה". את הקרדיט על הפיכת הרעיונות למציאות הוא מבקש לחלוק עם המפיק הקבוע שלו, אדם עמית כהן אבני (AACA). "כל פעם אני אומר לו: 'כל הלקוחות האחרים שלך יחיו גם בלעדיך, אני לא'".

אתה עושה בעיקר אירועים של הקהילה הגאה?
"לא, אבל מאוד חשוב לי להיות מעורב בדברים הגדולים והחשובים שקורים בקהילה. כשעושים משהו גדול בלעדיי אני נעלב. ואני גם אומר את זה. אני לא יושב בבית ונעלב ככה לעצמי, אני מרים טלפון".

"אני לא ראיתי אבל העולם ראה"

לאופר נולד וגדל בחדרה. עד התיכון כמעט שלא היו לו חברים, לטיול שנתי לא יצא מעולם, ואת שלוש שנות חטיבת הביניים הוא מסכם במילים "סבל טהור". בכיתה ה' הוזמן בפעם הראשונה למסיבת פיג'מות, והתרגש נורא. אלא שביום המסיבה לקח אותו הילד המארח הצדה והסביר שרוב הילדים האחרים מסרבים להגיע אם גם שלומי יהיה שם. הוא ביקש ממנו שלא יבוא. "אני זוכר את עצמי בכיתה א' או ב', והילדים הגדולים יותר שואלים אותי: 'אתה הומו?'. לא ידעתי מה המילה הזאת אומרת. ידעתי שאני צריך להגיד 'לא', כי זה בטוח לא משהו טוב. אבל הם ראו משהו שכנראה כבר אפשר היה לראות. אני לא ראיתי, אבל העולם ראה".

ומה עשתה לך הבדידות הזאת?
"היא שלחה אותי לעולם של דמיון".

ובעולם הדמיון הזה היתה ירדנה ארזי. בגיל שמונה היה יושב בבית ומאזין לקלטות שלה. היא והשירים שלה הילכו עליו קסם. על גב העטיפות הופיע הקרדיט "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: גברי מזור". בזמן שילדים אחרים חלמו להיות אסטרונאוטים או רופאים, שלומי חלם שיום אחד יהיה כתוב שם "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: שלומי לאופר". חלום מוזר לילד בן שמונה? לא אם שואלים את שלומי. "הייתי שקוע בזה. תבין, היא אישה בגיל של ההורים שלי, מפורסמת, מתל אביב. אני ילד מחדרה, נו-באדי מוחלט. הסתובבתי עם הפנטזיה הזאת עד התיכון, והיא הלכה והתחזקה עם השנים. בימי שישי בערב, כשלא היה לי עם מי להסתובב ואת מי לפגוש, זה מה שהייתי עושה: יושב וחושב על היום שבו הדבר הזה יקרה".

חלף עוד עשור וקצת לפני שזה אשכרה קרה. ב-2006, ככתב "ידיעות אחרונות", הגיע לאופר לסקר את טקס האשכבה לשושנה דמארי, שבו הופיעה ארזי. גברי מזור, ההוא מעטיפת הקלטת, שכבר הכיר את לאופר כעיתונאי, משך אותו ביד אל מאחורי הקלעים. הוא ניגש לארזי ואמר: "זה שלומי לאופר, הוא מאוד אוהב אותך ואתם צריכים לעבוד ביחד". כמה ימים אחר כך קיבל לאופר טלפון. "ירדנה מבקשת שתציץ באתר החדש שלה ותגיד מה דעתך". לאופר שנא את מה שראה, וגם אמר את זה. ארזי אהבה כנראה את מבטו הביקורתי, ובפגישה בבראסרי הציעה לו לערוך את האתר בעצמו. כשסיימו לדבר ביזנס נשארו עוד שעתיים לשיחת נפש, ובתוך זמן קצר הפכו לבלתי נפרדים. לאחרונה חגגו 20 שנות היכרות, כשבעשור האחרון הוא גם דוברה הרשמי ויועצה הצמוד, לצד מנהלה האישי אודי דבוש מ"פיסטוק אמנים". אבל לפני הכול הם חברים. לאופר מספר שאין יום שהם לא מדברים.

די נו, אין מצב.
"נשבע לך. אני לא יכול לדמיין יום שאני לא מדבר איתה. אין אדם יותר נוכח בחיים שלי ממנה. היא יודעת עליי הכול: כשטוב לי, כשרע לי, כשעצוב לי, כשאני מאוהב, כשנשבר לי הלב. כל רעיון שיש לי, היא האדם הראשון שאני משתף. היא האישה הכי חכמה ורגישה שפגשתי בחיים".

איך הופכים ממעריץ לחבר?
"היה מאוד ברור שאנחנו מסתכלים אחד על השני בגובה העיניים, לא המעריץ והזמרת. אחרת אי אפשר לבנות חברות".

ויש גם קארמה ביניהם. במהלך העבודה על האתר, חיפש בארכיון העיתון תמונות שלה. בין המעטפות מצא תצלומים מהופעה בחדרה ב-1994, ההופעה הראשונה שלה שאליה הלך. "ואז, פתאום, אני מגלה תמונה שמעולם לא פורסמה. ירדנה עומדת מוקפת במלא אנשים, אבל מחבקת רק ילד אחד. רואים חצי פרצוף שלי, ואני את עצמי זיהיתי. היא מחבקת רק אותי. רק אותי. לא זכרתי שהיה שם צלם, לא זכרתי שהצטלמנו". באותו יום נסע לביתה עם התמונה. היא הסתכלה ומיד אמרה: "הנה אתה".

"מתחרט שהייתי העלוקה"

כשהגיע לתל אביב, קיבל לאופר את ההזדמנות הראשונה שלו בעיר הגדולה ככתב מדור הרכילות של המקומון "זמן תל אביב", מקבוצת מעריב. הוא כמעט שלא הכיר איש, ולא ידע מאיפה להתחיל. "התקשרתי לאיש יחסי ציבור שהכרתי וביקשתי שיעזור לי עם אייטמים", הוא נזכר. "הוא אמר: 'אני אתן לך משהו יותר טוב מאייטמים, טיפ לחיים'. אייטם טוב נותנים ל'7 ימים', פחות טוב ל-Ynet, פחות טוב ל'פנאי פלוס', ואת הזבל שנשאר נותנים ל'זמן תל אביב'".

בלית ברירה התחיל לדבר עם מלצרים, ברמנים, דיילים. באינטואיציה, הבין שדווקא האנשים שלא נחשבים חשובים רואים הרבה ממה שקורה. השיחות הפכו למקורות, המקורות הביאו סיפורים, והמדור התחיל למשוך תשומת לב. אחרי תחנה נוספת ב-NRG הגיעה הקפיצה הגדולה: הצעה לעבור לידיעות אחרונות ולכתוב מדור רכילות חדש בשם "העלוקה". לאופר הגיע עם רשת מקורות משוכללת ועם הזדמנות שקשה היה לסרב לה – לעבוד בעיתון של המדינה, שהיה אז גוף תקשורת בעל השפעה עצומה על סדר היום ועל דעת הקהל.

לעומת הטון המחמיא של לא מעט ממדורי הרכילות היום, בעלוקה הוא הרגיש שמצופה ממנו להיות תוקפני: לחשוף פרטים אישיים, לעקוץ, להביא את מה שהמפורסמים לא רוצים שיידעו עליהם. זאת לא היתה רק ציפייה שהרגיש שמופנית אליו מבחוץ. "כך חשבתי שעושים עיתונות". המדור היה נשכני, והקוראים באו. לאופר זוכר שבישיבת מערכת נאמר כי לפי סקרים פנימיים, רק השער הקדמי והאחורי נקראו יותר מהעמוד שלו. לצד ההצלחה הצטברו גם עלבונות וכעסים של האנשים שעליהם כתב. "אני לא הייתי סימפטי", הוא אומר היום. "הייתי מניאק".

בין הסיפורים שפרסם היה הקשר המתהווה בין יהודה לוי לנינט טייב, שהשניים התאמצו להסתיר. גם ארזי לא קיבלה חסינות. "עקצתי אותה במדור כל הזמן", הוא אומר. "היא לא רצתה לדבר איתי בהתחלה".

אתה מתחרט על סיפורים שפרסמת?
"אני מתחרט שהייתי העלוקה. זה לא סיפור ספציפי".

סגירת מעגל אחת התרחשה לפני שלוש שנים, והיא נגעה דווקא לימיו במעריב, עוד לפני העלוקה. כשנודע שם שאסי עזר עומד לצאת מהארון בראיון לידיעות אחרונות, הוטל על לאופר לפרסם את הסיפור קודם. עזר חווה את שיחתם כאיום, והשניים לא החליפו מילה במשך 20 שנה, גם כשנפגשו באירועי הקהילה. לבסוף עזר התקשר אליו. "חיכיתי לשיחה הזאת 20 שנה ולא היה לי אומץ ליזום אותה", אומר לאופר. הוא התנצל, עזר סלח, והשיחה, לדבריו, "אפשרה לשנינו להתחיל בבת אחת לחבב אחד את השני".

אייטם נוסף שלא יוצא לו מהראש הוא זה שפרסם על אפרת בוימולד. "אני לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל זה היה טקסט שאם היה מתפרסם היום היו מבטלים אותי, ובצדק. שוביניזם מגעיל. כאילו בשביל להצחיק, אבל זה לא היה מצחיק".

מה קרה אחרי הפרסום?
"קיבלתי טלפונים מאנשים שאני מחבב ומכבד: עידן רייכל, רועי בר נתן, גלעד שגב. הם לא נכנסו בי, אלא אמרו: 'אתה בן אדם הרבה יותר נחמד מהטקסט הזה שכתבת היום'. בהתחלה התגוננתי, ואז קראתי אותו שוב ותפסתי את הראש. התקשרתי לאפרת ואמרתי שהיא תוכל להכתיב את טקסט ההתנצלות שיופיע למחרת בעיתון. היא לא רצתה. אחר כך, כשפגשתי אותה, התנצלתי בפניה שוב". באותו יום הודיע לעורך שהוא לא מסוגל להמשיך עם זה.

מבחוץ היית בשיא ההצלחה. מה קרה לך בזמן הזה?
"בחיים המקצועיים היו מפחדים ממני או מתחנפים אליי. בחיים האישיים הייתי שבר כלי, בן אדם מרוסק. ככל שהמדור גדל, אני נהייתי קטן יותר. הייתי בדיכאון קליני בזמן העלוקה. אני מדבר איתך על חודשים שלא יצאתי מהמיטה".

מה בדיוק הרגשת?
"הבנתי שיש קשר בין זה שאני עובד בלגרום סבל לאנשים לבין זה שנגרם לי סבל. ירדנה אמרה לי: 'זה לא בשבילך'. הפסיכולוג שלי חשב ככה, החברים שלי חשבו ככה, ובסוף גם אני חשבתי ככה. כשעזבתי, עזבתי באנחת רווחה".

100 אלף איש בכיכר רבין

לאופר עצמו פעיל כבר שנים במאבקים הפוליטיים של הקהילה הגאה. הוא מתכנן מהלכים, מגייס שותפים ופועל להכניס את הדרישות שלה לסדר היום הציבורי. ב-2015, עם בחירתה של חן אריאלי לראשות האגודה, הוא הפך ליועץ האסטרטגי של הארגון ובהמשך ליווה אותה גם בשתי הקדנציות שלה כסגנית ראש עיריית תל אביב. "חן היא המנהיגה הפוליטית הכי חשובה של הקהילה, ההישגים הכי משמעותיים שלנו חתומים על שמה". לשיאה הגיעה הפעילות הזאת במחאת הפונדקאות ב-2018. באותו קיץ אישרה הכנסת תיקון לחוק הפונדקאות שהרחיב את הזכאות לנשים ללא בן זוג, אבל הותיר בחוץ גברים יחידים וזוגות גברים. הקהילה השיבה מלחמה, וזה הסתיים בשביתה ובהפגנה היסטורית בכיכר רבין, אליה הגיעו 100 אלף בני אדם. לאופר היה מאדריכלי המהלך.

מה נשאר איתך מהערב הזה?
"ההבנה שהקהילה חייבת להבין כמה כוח יש לה כשהיא נלחמת כמקשה אחת. כשאנחנו נלחמים על משהו, אנחנו מקבלים אותו. אנחנו פשוט זנחנו את המאבק בהרבה מאוד דברים".

לא תמיד צריך מחאה גדולה כדי להניע אותו. ויכוח עם חבר על זהות מגדרית הוליד את "אמת פנימית", הסרט התיעודי שיצר עם הבמאי לירן עצמור וכתבת הבריאות הילה אלרואי. הסרט, שיצא ב-2024, מלווה את גאיה, ילדה טרנסית, ואת משפחתה, ועוסק גם במאבק הציבורי סביב ילדים על הקשת הטרנסית. הוא שודר בערוץ 13 והוקרן, לדבריו, בכ-70 הקרנות ברחבי הארץ. לאופר הגיע לכולן לשיחות עם הקהל. "כיתתי את רגליי, מה זאת אומרת? נהניתי כל כך. המפגש עם הקהל הוא הנאה בלתי פוסקת".

אמא ישבה ובכתה ובכתה ובכתה

לאופר מבקש שלא נשאיר את אמו באותו יום שישי שבו הוציאה אותו מהבית. "מאז היא עברה מהפך שלם כבן אדם", הוא אומר. את השינוי הוא קושר לזעזוע שחוותה בעקבות הרצח בברנוער. "אני זוכר שב'אולפן שישי' אמר אחד ההורים: 'חבל שהבן שלי נפצע ולא מת'. היא ישבה ובכתה, ובכתה, ובכתה. ראיתי את הדבר הזה קורה. היא שינתה את כל עמדותיה כלפי הקהילה, מהקצה אל הקצה. היחסים שלי ושלה הפכו להיות קרובים מאוד, חמים מאוד. התקשורת שלנו מלאה בהומור, אנחנו צוחקים אחד על השני. מאז שהיא יצאה לפנסיה היא גם עובדת איתי, בהתחלה בלאופר-גלאון והיום היא שרת האוצר של העסק ומורידה ממני את כל ההתעסקות המעיקה בענייני כספים".

ואפשר באמת להתקרב ככה אחרי מה שקרה ביניכם?
"לא דילגנו מעל זה, אלא צלחנו את הדבר הזה. היא מאוד יקרה לי. היא יודעת עליי הכול. אני לא מתבייש לספר לה כלום".

מה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלך?
"הוא קשור בטקס פרס הנראות שיזמתי כחלק מהוועידה הלאומית, יחד עם עיריית רמת גן וסגן ראש העיר אסף וייס. זה היה חלום גדול שכבר התגשם. החלום הבא הוא ההמשך הטבעי שלו: להקים גילדה, גוף מקצועי שיאגד את כל אנשי הקהילה הגאה בתקשורת ובתרבות, ויפעל לאורך השנה למען ייצוג חיובי שלה.

למה צריך ארגון כזה?
"קודם כול כדי לפרגן למי שעושה ייצוג חיובי, ודבר שני להילחם במי שפועל נגדנו. אנחנו רואים עכשיו דוגמה מעולה לזה עם 'פריידטק', המיזם של רועי לטקה, שזה בעיני סיפור מעורר השראה וגם דמות שחייבת לקבל כתבה משלה במדור שלך ואני מבקש שזה יישאר בראיון כדי שאני אוכל להגיד לו שזה בזכותי. יחצ"ן נשאר יחצ"ן".

לדעתך עדיין חסרים הומואים ולסביות בפריים טיים?
"התרגלנו לכמה שנים יפות של נוכחות תקשורתית גאה וייצוג מהמם בסדרות, בתוכניות ריאליטי, בפריים טיים ובחדשות, אבל מסביב צומחת מדיה חדשה – החל מערוץ 14 ועלוני שבת ואתרי אינטרנט ועד יוצרי תוכן עם המון עוקבים שלא מפסיקים לצאת נגד הקהילה, נגד אנשים על הקשת הטרנסית, נגד הורות גאה, נגד 'הכפייה הלה"טבית' ומדינת להט"ביסטן. לא מדובר בתופעת שוליים אלא בקמפיין עם המון כוח מאחוריו וצריך לפקוח את העיניים. בטורקיה כבר עבר חוק שאוסר להזכיר תוכן להט"בי בשידור הציבורי. ממשלה שתישען על האצבעות של אבי מעוז ופייגלין תעביר חוקים חמורים מאלה".

כבר התחלת בהקמת הגילדה?
"אני על זה. זה יהיה מפעל חיי. את זה אני אשאיר אחריי לקהילה".

ואתה תעמוד בראשו?
"לא, מה פתאום? אני לא יושב ראש של שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לנהל דברים. אני רוצה לתת את הרעיון, ושימשיכו אותי. אני לא נשאר על דברים יותר מדי".

חוץ מירדנה.
"ירדנה זה סיפור אחר".
רוצים להציע מישהו מעניין לריאיון במדור? תכתבו לי –yaron.frost@gmail.com

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?