Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כל מי שעובר בשדרות רוטשילד בלילות חמישי כבר מכיר את המחזה: קבוצות גדולות של צעירים לא תל אביבים ממלאות את האזור על קורקינטיהם, ואורבות לעוברים ושבים בעלי "חזות שמאלנית" ו/או להט"בית כדי לקלל, להטריד ולהלך אימים באווירה אלימה ונפיצה. מה שהיה פעם משטרת ישראל – איננו. לא רק שהיא אינה אוכפת את הסדר הציבורי, היא מעודדת בקריצה ובעצימת עין את הפרתו על ידי כנופיות תומכי משטר. במצב עניינים כזה, היה זה רק עניין של זמן עד שיוזמות להקמת משמר קהילתי יתחילו לבעבע בין תושבי העיר, והנה מגיעה אחת מכיוון פחות צפוי.
ביום חמישי הקרוב (11.6, החל משעה 18:00), תערוך האגודה למען להט"ב אירוע מחאה בשדרות רוטשילד תחת הכותרת "מחזירות את הגאווה לשדרה" בשיתוף שלל תנועות וארגוני גאווה, החל מאיגי ו"מרימה" ועד "החזית הוורודה" ו"בת-קול", בעקבות תקיפות חוזרות ונשנות נגד חברי הקהילה הגאה בשדרה ובלב העיר. האירוע אמור להיות יריית הפתיחה ליוזמת "מי פנויה ברוטשילד?", משמר קהילתי להט"בי שיסייע בהחזרת השקט והביטחון לאזור ויאפשרו לכולםן לצעוד בו בביטחה.
משטרה, יש פה עבריין. איתמר בן גביר בועט בטרנסית, מצעד הגאווה 2008 בתל אביב (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)
"לאור תקיפות חוזרות ונשנות ואובדן תחושת הביטחון בלב העיר בפוקוס על שדרות רוטשילד החלטנו שאנחנו לא שותקות!!!", כך הודיעה האגודה בפוסט לקראת האירוע. "הגיע הזמן לשים גבול ברור לאלימות. אפס סבלנות לבריונות. בזמן שלהט"ב חוטפות מכות בשדרה, הממשלה מקצצת את כבשת הרש ומסיימת העסקה של רכזי הלהט"ב שנותרו ברשויות המקומיות והעניקו חוסן קהילתי ללהט"ב שחיים ברחבי הארץ. נתחיל במפגן עוצמה על עקבים, פרפורמנס, נשמיע את קולנו ונצעד יחד בהובלת אורי חשין, מעיין מלכין וירדן אשל שהותקפו בשדרה, כי השדרה היא של כולםן".
האירוע צפוי להתקיים בכפוף להנחיות פיקוד העורף ובהתאם להתפתחויות המלחמתיות, יום לפני מצעד הגאווה שגם קיומו מוטל כעת בספק. הוא יתחיל בשעה 18:00 כאמור, ליד פסל הכיסא הריק האהוב (רוטשילד 40 פינת שד"ל), במפגן עוצמה על עקבים (כן, בואו על עקבים) והופעות של אודי שניידר, אופק יפרח אזולאי, אפרת הרון, תום שנייד ומרגריטה גרין. בואו לשמור על תל אביב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בעוד שלושה ימים, תוך כדי שאנחנו מתכוננים לעוד מלחמה אולי, ייפתח הגביע העולמי ביבשת אמריקה. ארה"ב, קנדה ומקסיקו יארחו את טורניר הכדורגל הגדול בעולם שבו 48 מדינות מתחרות על גביע אחד מזהב. וסביב המונדיאל אנחנו עדים כרגע להתפוצצות יצירתית לא קטנה: לא מעט סדרות וסרטי דוקו מציפים כרגע את נטפליקס ומתחרותיה, כשהנושא העיקרי הוא הכדורגל על כל הזוויות השונות שלו.
מעל כולן מתבלטת "אנגליה היקרה" (Dear England), דרמה בארבעה פרקים בהפקת ה-BBC (משודרת בימים אלה ב-HOT3) שעוקבת אחרי נבחרת אנגליה בעשור האחרון; סיפור של נבחרת שהיתה בשפל המדרגה אבל הצליחה להשיג את הרצף הטוב בהיסטוריה שלה כאומת כדורגל – חצי גמר מונדיאל ב-2018, גמר יורו ב-2021, רבע גמר במונדיאל 2022 וגמר נוסף ביורו לפני שנתיים. היום, לפחות לפי פולימרקט, לאנגליה יש את הסיכוי השלישי בטיבו להניף את הגביע בסוף הקיץ (אחרי אלופת אירופה, ספרד, וסגנית אלופת העולם צרפת) – משהו שאיש לא דמיין שיהיה נכון בסך הכל לפני עשר שנים.
ובמוקד, עומד אדם שלא היה אמור להיות שם: מאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט, כדורגלן עבר שהקריירה שלו הוכתמה בעיקר בגלל רגע אחד במדי הנבחרת – אותה החמצת פנדל בחצי גמר יורו 1996 נגד גרמניה שגנזה סופית את החלום לזכות באליפות אירופה לאומות באצטדיון וומבלי. לפני כן הוא היה עוזר מאמן ודמות די אפורה, שהוזנקה לקדמת הבמה בגלל שערורייה בלתי נתפסת. סאם אלרדייס, שהיה אמור להיות מאמן נבחרת אנגליה, פוטר אחרי משחק אחד בלבד בגלל תחקיר עיתונאי שבו הוקלט מציע למי שהתחזה לשיח' סעודי לרמות את חוקי ההעברות באנגליה.
גם לפני השערורייה, המצב של אנגליה היה בכי רע: ביורו 2016, עם המאמן האנגלי הוותיק רוי הודג'סון, היא הודחה כבר בשמינית הגמר עם הפסד משפיל לנבחרת איסלנד. הנבחרת נראתה חסרת אופק, ומשרת האימון בה נחשבה ל"משרה בלתי אפשרית" שרבים סירבו לה. סאות'גייט, בפשטות, היה ברירת מחדל – מישהו שפשוט היה שם, מינוי זמני שאיש לא חשב שיהפוך לקבוע. בטח לא שהוא יחזיק שמונה שנים בתפקיד. אבל סאות'גייט הביא איתו גישה אחרת, ששינתה את אנגליה לא רק כנבחרת, אלא ממש כאומת כדורגל.
"אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)
"Dear England" הוא עיבוד טלוויזיוני למחזה די מצליח באנגליה שהיוצר שלו הוא ג'יימס גרהאם, שכתב לא מעט דרמות פוליטיות לתיאטרון וטלוויזיה. זו הפעם הראשונה שהוא עוסק בכדורגל, מתוך כוונה לדבר לא רק על הנבחרת הלאומית, אלא גם על האומה הבריטית כולה. כי בניגוד אלינו, באנגליה כדורגל הוא לא משחק – הוא אובססיה לאומית, כמעט דת. כדורגל מבחינתם חייב להיות התחום שבו אנגליה מצטיינת, שכן לפחות לפי המיתוס הרווח אנגליה היא "מולדת הכדורגל". כשהאנגלים שרו ש"הכדורגל שב הביתה", הם התכוונו לכך. הכדורגל נולד באנגליה, ולכן הם אמורים להיות הטובים ביותר בתחום.
אלא שהמציאות, כאמור, רחוקה מכך. הזכייה היחידה של אנגליה בגביע העולמי תחגוג הקיץ 60 שנה. ועדיין, כל שנתיים לפני טורניר גדול, אנגליה שוב אוספת את התקוות, נתלית בכשרונות הגדולים שעדיין צומחים בקבוצותיה ומאמינה מחדש, בדרך כלל כדי להתאכזב. למשך קיץ אחד, אומה שלמה שיש לה לא מעט בעיות (מאז ועד היום) מזיזה הכל הצידה, לוקחת חופש מהעבודה ומחכה לרגע שבו הבירות יעופו באוויר, לרגע שבו החלום יתגשם ואנגליה סוף סוף תהיה אלופת העולם.
וזה גם סיפור המחזה: הכדורגלנים האנגלים מול הציפיות הלאומיות. סאות'גייט חי כל יום מחדש את הטראומה מאותה החמצה, כי עבורו זו לא היתה החמצת פנדל. זה היה הרגע שבו כל הממלכה שמה את מבטחה בו. הוא היה אמור להתעלות ולבצע ברגע המתאים ולהשאיר את החלום של מאות מיליוני בני אדם בחיים – ופישל. כל התקופה שבה אימן את הנבחרת והביא אותה הכי קרוב שאפשר לזכייה בטורניר גדול (קרוב יותר מכל מאמן אחר בהיסטוריה האנגלית הארוכה), הייתה ניסיון אחד ארוך לשבור את הקללה ההיא. ניסיון שלא צלח, בדיעבד, אבל השאיר אחריו מורשת גדולה.
"אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)
הדמות של סאות'גייט בסדרה ובחיים האמיתיים ניסתה לשנות את ה-DNA של הכדורגל הבריטי, מהתנועה הבלתי פוסקת מאופוריה לדיכאון, למחשבה יותר תהליכית. הוא בא לנבחרת שפשוט הייתה גרועה בכדורגל והאומה סביבה לא האמינה בה, ושינה שני דברים עיקריים: מקצועית, הוא העלה שורה של שחקנים צעירים ורעבים; ומנטלית, הוא מינה פסיכולוגית חדשה – אישה בשם פיפה גריינג' שלא התעסקה עד אז בספורט, שעבדה מול השחקנים כדי להוציא מהם יותר.
וזה הקונפליקט הנוסף שעומד בלב הסדרה ומאתגר את הגבריות הבריטית. לכאורה, אין גברי יותר מכדורגל: הגלדיאטורים של העידן המודרני, עשויים ללא חת, חזקים, בריאים ובעיקר כאלה שלא מרגישים עליהם כלום. הלוחמים המודרניים שאמורים לשאת את דגלה של אנגליה בעולם ולהוכיח שהיא שוב אימפריה. אבל סאות'גייט לא ראה בהם גלדיאטורים, אלא בני אדם שסוחבים על עצמם מעמסה אדירה מהיסטוריה של אכזבות. והוא ניסה בכל כוחו לשחרר אותם מזה.
זו סדרה שקולעת לליבי, בעיקר כי היא מציעה מודל אחר לגבריות המודרנית, גבריות שלא מפחדת להכיר בחולשות שלה, מרשה לעצמה להיות אמוציונלית, לעשות טעויות, ליפול ולקום, ובעיקר לא להפסיק להאמין שאפשר וצריך להיות טובים יותר. בשורה התחתונה המודל הזה נכשל – גם בעשור הזה אנגליה לא הגיעה אל הארץ המובטחת. באותה מידה הוא גם הצליח בענק, כי דווקא בגלל חוסר השלמות וההכרה במציאות הוא איחד מחדש את האומה סביב הנבחרת, והביא אותה להישגים הכי טובים שלה מאז הגמר ההוא ב-1966.
"אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)
הסדרה, צריך לציין, שונה מאוד מהמחזה. "דיר אינגלנד" עלתה כהצגת תיאטרון עלה ב-2023 שהסתיימה בהדחה ברבע הגמר במונדיאל 2022. הסדרה מצליחה להשלים את הסיפור של סאות'גייט על הקווים ומלווה את אנגליה גם ביורו 2024 (שנגמר עם ההפסד בגמר לספרד), ואת סיום דרכו של סאות'גייט אחרי הטורניר ההוא (אפילו עם הופעת אורח קלה של המנג'ר הנוכחי, תומאס טוכל, שמגולם ע"י ריצ'רד זאמל – שאתם אולי מכירים מ"ממזרים חסרי כבוד"). בכך, בעיניי, היא יצירה שלמה יותר שמספרת את הסיפור השלם של סאות'גייט כמאמן אנגליה.
מצד שני, המחזה היה משעשע יותר. דמותו של הקפטן הארי קיין, למשל, תוארה בהצגה כסוג של בוק משעמם; בסדרה הדמות יותר מחמיאה לקיין, נורכבת יותר, מרגשת יותר ומעוררת יותר הזדהות. בעיבוד הטלוויזיוני יש פחות רגעים מצחיקים והרבה יותר מורכבות אנושית; למשל, בהתמודדות של השחקנים האנגלים מול הגזענות שחוו, או מול דילמת המונדיאל בקטאר, על שלל בעיות זכויות האדם שהציב. לתוך הסדרה נשאבים פנימה המשברים הפוליטיים, עליית הרשתות החברתיות, משבר הקורונה והעולם כולו שהשתנה סביב הנבחרת.
כי כמו תמיד באנגליה, הכדורגל סופח לתוכו את הכל: את תודעת האימפריה הכוזבת שעברה מן העולם, את הדעות הקדומות והגזענות בחברה הבריטית, את התקשורת הצהובה והסנסציונית שעושה את המוות למאמנים, ואת ההשוואה הבלתי פוסקת בין מאמן הנבחרת לבין ראש הממשלה – שתי משרות מאוד בכירות ומאוד מתגמלות, אבל גם כאלה שפשוט אי אפשר להצליח בהן או לצאת מהן טוב. לפחות במקרה של מאמן הנבחרת, זה השתנה עם סאות'גייט.
"אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)
במציאות, סאות'גייט הוא דמות די שנויה במחלוקת. רבים מעריכים אותו על הדרך שעשה עם הנבחרת, אבל הוא גם מאמן ששיחק בשיטה הגנתית, נצמד לשיטה הזו, לא היה פתוח לשינויים ולטענת רבים לא מיצה את ערימת הכישרון הנהדרת שיש בדור הזה באנגליה. בסדרה, אולי באופן טבעי ליצירה ממלכתית של ה-BBC, קצת מעלימים את הביקורת המוצדקת שהיתה כלפיו.בכך הסדרה לוקה, אבל בסך הכל זו יצירה נהדרת למי שאוהב כדורגל בכלל, כדורגל אנגלי בפרט, ובעיקר למי שרוצה להבין משהו על האומה הבריטית, על הפחדים שלה, על הצדדים האפלים שלה ועל הלב הבריטי שמייחל לחזור לימים שבהם אנגליה שלטה בעולם – אם לא דרך הצבא לפחות דרך החלוצים שעל הדשא.
ג'וזף פיינס, ששיחק בגרסאות הראשונות של המחזה, הוא האיש שמגלם את הדמות של סאות'גייט ועושה את זה נהדר. בתצוגת משחק נפלאה, הוא מגלם את הטראומה שעומדת בלב אישיותו של המאמן וגם את האופי המיוחד. גם ג'ודי וויטייקר, שמגלמת את הפסיכולוגית פיפה גריינג', היא שחקנית שאתה נופל בקלות בקסמה.בסופו של דבר, זו סדרה שהיא קודם על כדורגל. יש בה מטאפורות וביקורת חברתית, אבל כולן מגיעות מהפריזמה של המשחק עצמו ושל חבורת השחקנים הצעירה שהתאספה סביב המאמן הרדוף, שבדרך לא קלה ורצופת קשיים הופך למישהו שאתה די מתאהב בו. במובן מסוים, היא קצת הולכת בעקבותיה של "טד לאסו" – סדרה שקודם כל אוהבת את הגיבורים שלה, גם כשהם טועים או נופלים בדרך. ומי שמחפש את הנחמה הזאת בטלוויזיה, ימצא אותה גם פה.
עוד מעט נבחרת אנגליה תעלה לעוד מונדיאל. תומאס טוכל, מאמן צמרת אירופי לכל הדעות, יהיה זה שייכנס לנעליים של סאות'גייט וינסה לקחת את אנגליה שלב אחד קדימה. יכול מאוד להיות שאנגליה תפשל גם הפעם ואולי אפילו סביר להיח. ואף על פי כן, ולמרות הכל, יאללה אנגליה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הקלישאה נהגה לומר שכדורגל וארצות הברית לא הולכים יחד. תרבות הכדורגל הסוערת, שהתפתחה באירופה ובדרום אמריקה, לא ממש תאמה את היו.אס.איי, שהתייחסה אליו במשהו שנע בין קרירות צינית ללעג מופגן. במשך שנים ארוכות, האמריקאים לא הבינו ולא אהבו כדורגל, והעדיפו להישאר במקצועות הספורט האהובים עליהם – בייסבול, פוטבול וכדורסל, לפעמים גם הוקי או גולף. רק לא לבעוט בכדור העגול. אבל גם זה, כמו נושאים רבים בעולם, בתהליך שינוי. >>הי הי הי: אי אפשר לנצח את מייקל ג'קסון. אבל אפשר לצחוק עליו
החל מיום חמישי הקרוב, ה-11.6, ארצות הברית תארח שוב את משחקי הגביע העולמי, aka המונדיאל. היא תעשה את זה יחד עם קנדה ומקסיקו, אבל המוקד יהיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 32 שנה אחרי שאירחה את הטורניר הקודם שלה, היחס של האמריקאים לכדורגל השתנה לחלוטין. ב-1994, כשהטורניר נחת שם, המונדיאל היה אמנם יחסית מוצלח מקצועית, אבל לא ממש התנחל בלב העם – 145 מיליון אמריקאים צפו דאז במונדיאל שנערך להם בחצר האחורית. לשם השוואה, ב-2018, כשהמונדיאל נערך ברוסיה, צפו בו 297 מיליון תושבי ארה"ב לבדה. הכמות יותר מהוכפלה. אז מה השתנה? אפשר לדבר גם על איכות המשחק שעלתה, ועל הכדורגל שהפך לספורט גלובלי בכל מובן ועניין, ואולי גם על כמות המהגרים בתוך ארה"ב שעלתה. אבל מדובר בשינוי עמוק יותר ברמה התרבותית.
עניין להם את התחת. מונדיאל (צילום: shutterstock)
למען ההגינות צריך לומר, כשאנחנו מדברים אמריקאים שלא סופרים כדורגל, אנחנו מתכוונים בעיקר למשחק הגברי. כי כדורגל נשים דווקא מצליח מאוד בארה"ב. מעבר להצלחות הנבחרות, תמצאו אותו כחוג פופולרי לילדות ונחשב הצלחה מסחררת בארה"ב, עם אחת הנבחרות הטובות בעולם. אבל כשמדברים על כדורגל הגברים, אפעס, זה לא ממש עבד, ובעיקר נחשב לבדיחה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא בהומור של קונאן אובריאן – ביוני 2018 קונאן אובריין סיפר במונולוג שלו על שחקני נבחרת תאילנד שנחלצו ממערה בשלום, והוסיף "זו היתה הפעם היחידה שאמריקאים התעניינו אי פעם בקבוצת כדורגל".
אבל זה היה מזמן, ולאט לאט הכדורגל מצא את דרכו. הנביא הראשון של המהלך היה דייויד בקהאם – ב-11 בינואר, 2007, בקהאם בן ה-32 הדהים את הכדורגל העולמי כשעזב את ריאל מדריד, ובחר לחתום בשורות הלוס אנג'לס גלקסי. אלה אמנם לא היו שנות השיא בקריירה של השחקן האנגלי, אבל גם בתקופה ההיא מדובר היה בכוכב כדורגל ובגיבור תרבות של ממש. בעסקה של 250 מיליון דולר לחמש שנים, בקהאם לא רק העשיר את כיסו, אלא גם חצה רוביקון שלם עבור הענף.
בטווח הקצר, ה-MLS (הליגה האמריקאית) לא ממש התרוממה מהמהלך של בקהאם. אבל שם נזרעו הזרעים שיהפכו, יום אחד, למהפכה של ממש. אחריו זה כמעט הפך להרגל, במסגרתו כוכבי כדורגל מזדקנים עברו לארה"ב לעת פרישה, גם כי זה יעד אטרקטיבי למחייה וגם בשל אפשרויות כלכליות לא מבוטלות. אחרי בקהאם הגיעה זלאטן איברהימוביץ', שגם הפך לאורח פופולרי בתוכניות אירוח אמריקאיות, ובהתאם גם הקהל האמריקאי ראה כי טוב, והחל למלא את האצטדיונים, לאט לאט.
אבל שני דברים עשו את המהפך התרבותי הגדול – הראשון, פחות נחשב אולי, זו הסדרה "טד לאסו". יוצא SNL ג'ייסון סודייקיס גילם מאמן פוטבול אמריקאי שממונה לעבוד בקבוצת כדורגל באנגליה, וכבש את הלב של הצופים, ואולי ראוי לציין שגם היא החלה כבדיחה על כדורגל וכמה שאמריקאים לא מבינים בו, אבל הפכה לתופעה. "טד לאסו" היתה סדרה מוצלחת, וגם מאוד פופולרית במהלך הקורונה, כי היא עשתה שני דברים – היא גם היתה מאוד מצחיקה ולבבית, אבל גם חשפה את האמריקאים לתרבות הכדורגל כמו שהיא צריכה להיות; זו התרבות של הפרמייר ליג, עם הקהלים הגדולים, השחקנים האיכותיים והיצרים הבוערים שמקיפים את המשחק.
לצד "טד לאסו" הגיע המפץ הגדול – והיא ההחלטה של ליונל מסי, הכדורגלן הטוב בעולם (ומי שנחשב גם לטוב בהיסטוריה), לעבור לשחק בארצות הברית. אינטר מיאמי, הקבוצה של דייויד בקהאם, היתה זו שקלטה אותו – ומסי, שגם היום לקראת סוף הקריירה הוא כוכב שמושך עניין רב בעולם, ויתר על הצעות רבות מאירופה ומהמפרציות כדי לשחק באמריקה. זה גם הפך אותו לאדם שמרוויח המון כסף גם בסטנדרט של כדורגלן, ולא רק מהמגרש – כמעט ואין שנה שלא רואים אותו בפרסומת סופרבול כלשהי, והוא משתתף גם ביוזמות עסקיות בארה"ב שבהן שמו הולך לפניו. הוא הפך לאייקון ספורטיבי לגיטימי באמריקה, לא פחות מטום בריידי או לברון ג'יימס. כדורגלן כגיבור תרבות אמריקאי זה משהו שעוד לא היה. אבל מסי שבר גם את תקרת הזכוכית הזאת.
גם לא מעט כוכבי תרבות אמריקאים הפכו למשקיעים בקבוצות כדורגל: המקרה של ריאן ריינולדס ורוב מקלהייני עם רקסהאם הוא המפורסם ביותר, אבל גם טום בריידי משקיע בבירמינגהאם סיטי, מייקל בי ג'ורדן הפך לבעלים שותף בבורנמות', ולברון ג'יימס מחזיק בחלק מהבעלות על מועדון הפאר ליברפול. גם הסלבריטיז האמריקאים מבינים לאן הכסף הולך. ויש עוד גורם שקשור לזה – נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הוא דחף רבות את הכדורגל בשנים האחרונות, כולל חיבוק מופגן עם כוכבים דוגמת מסי ורונאלדו שהגיעו לבית הלבן, חברות קרובה עם נשיא פיפ"א ג'יאני איפנטינו (כולל רגע שבו הוא אפילו היה מעורב בניסיונות להשכין שלום במזרח התיכון), והגביע העולמי, שנמצא ברגעים אלו על השולחן בחדר הסגלגל.
גם הכדורגל, מצידו הופך תהליך "אמריקניזציה". אחת הסיבות שהאמריקאים לא ממש הבינו את הכדורגל היתה פער באופי המשחק. מקצועות הספורט האמריקאים הם בדרך כלל כאלו שמורכבים ממהלכים קצרים והפסקות ארוכות (שבהן אפשר לשדר פרסומות). כדורגל הוא ממש לא כזה – משחק קשיח של שתי מחציות בנות 45 דקות, תהליך ארוך שנגמר בקליימקסים מאוד קצרים. אם בכדורסל יש סל בכל חצי דקה, בכדורגל יש שער אחד או שניים בכל המשחק – ויש משחקים שנגמרים בלי שערים בכלל.
אבל גם המשחק משתנה; כניסתו של ה-VAR (מערכת שיפוט הווידאו) מייצרת לא מעט הפסקות ארוכות, במונדיאל הקרוב יהיו הפסקות שתייה מרובות (בגלל תנאי מזג האוויר), כמות החילופים עלתה (זכר לתקופת הקורונה והרצון לשמור על בריאות השחקנים), ולפתע הפסקות שפעם לא היו קיימות הופכות תכופות ויותר ויותר. בגמר המונדיאל הקרוב אפילו תהיה הופעת מחצית יוקרתית (מדונה, שאקירה, קולדפליי ולהקת הפופ הקוריאנית BTS), מה שיגרום להפסקת המחצית, שבדרך כלל ארכה כרבע שעה, להכפיל את האורך שלה. הרבה מדינות אחרות לא אוהבות את זה, אבל עבור האמריקאים זה מרגיש בבית.
בלא רק האמריקאים לומדים להבין ולאהוב כדורגל, גם הכדורגל הולך ומתאים את עצמו לאמריקה. והמפגש הזה יגיע לשיא ממש עוד מעט, כשכולנו נשב (טרוטי עיניים מחוסר שינה) ונצפה במשחקי כדורגל שמתקיימים בניו ג'רזי, קליפורניה וטורונטו. נכון לשנת 2026, הכדורגל הוא ענף ספורט לגיטימי ואהוב בארה"ב. משחקי ה-MLS ממלאים את האצטדיונים, השחקן הטוב בעולם משחק באמריקה, ועכשיו הוא גם יארח את הדובדבן שעל הקצפת – את הרגע שבו קפטן נרגש יניף על אדמת ארה"ב את גביע העולם. הזמנים, הם משתנים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
>> אפרת שטיגליץ (כדאי שתעקבו) היא סופרת בהווה ועיתונאית לשעבר, דור רביעי בתל אביב. ספרה הרביעי,"החיים שיש לנו עכשיו", יוצא לאור בהוצאת "שתים" בשבוע הספר הנוכחי. חמישה סיפורים קצרים ונובלה אחת מכונסים בספר, ובהם נמסרים יחסים ואירועים שמתרחשים בסביבה אורבנית ישראלית, ונפרשים על פני יותר משלושה עשורים, בסגנון מתומצת ומדויק. בקרוב ייצא לאור "פורסם בעיתון", אוסף טורים אישיים של שטיגליץ, שהתפרסמו בכל העיתונים ובמקומונים של תל אביב.אבל קודם תקראו את הנוכחי, כן?
תמיד הים. אני גרה במרחק 10 דקות צעידה אליו על גדות הירקון עד רידינג פינת המגדלור. או עשר דקות רכיבה על התלת-אופן החשמליות שלי עד חוף תל ברוך. או עשר דקות נהיגה במכוניתי לחוף הצוק הצפוני.
מזל שיש אותו. חוף הצוק הצפוני (צילום: יובל מנדלסון)
2. המרכז הקהילתי חוף תל ברוך
מדובר בשני צריפי עץ סמוכים לשביל הטיילת, מול הים. בצריפים האלה נעול הציוד הנדרש למתאמנים בים וביבשה – חליפות וגלשנים לגולשים, מחצלות ומזרונים למתאמנים על הדשא או על הדק. מנהלת המרכז הזה, סגניתה וכל יתר העובדים שם, המאמנות והמאמנים, המורות והמדריכים, כולם וכולן נחמדים ונעימים, מסבירי פנים ומקצועיים. אני שם בבקרים, משתתפת קבועה בשיעורי יוגה מעולים ובהתעמלות שמכונה בימינו אימון פונקציונאלי. והים שם ממול, כל הזמן וממש קרוב. >> ארצי יצחק 34 תל אביב
שבועות במרכז קהילתי חוף תל ברוך (צילום באדיבות מרחב צפון/עיריית תל אביב-יפו)
3. ג'אווה
בחנות המתנות של דורית ואמיר, שאני מכירה מאז שהיא קיימת, שזה כבר המון שנים, מעולם לא הפסקתי לבקר ולרכוש בה מתנות לכל גיל, לכל תקציב, לכל חג ולכל אירוע, וכמובן לרכוש לי גם כל מיני, כי צריכה, כי רוצה את כל מה שיש שם בחנות הזאת, שיש בה פריטים מקוריים של עבודת יד ואמנות, כולל רהיטים מקסימים שזוג החמודים האלה מייבאים מאינדונזיה. בשבילי, לבקר שם זה כמו לבקר באופן קבוע בחנות מוזיאון ביתית, שתמיד, בכל מצב רוח ולכל מטרה, אני מוצאת שם משהו יפה ומשמח להתחדש בו. >> כיכר מלכי ישראל 17 תל אביב
אין על אפרים. גם אותו אני מכירה ומחבבת כבר המון שנים, ומתקנת אצלו כל מה שצריך ואפשר לתקן בבגדים ובתיקים של בני ביתי, של קרוביי, או של מי שצריך לפתור בעיה כלשהי בתחום ומתייעץ איתי. כמובן שהוא עושה גם מכפלות, קיצורים, הרחבות, הצרות ורוכסנים. בכוך, בחדרון קטון, אפרים יושב מול מכונת התפירה שלו שמול חלון הראווה שלו, ותוך זמן קצר מאוד עושה נפלאות. כשמשלמים, רק במזומן, על מה שמוכן, אפרים מגהץ את השטרות שהוא מקבל. אפילו רק כדי להסתכל על גיהוץ השטרות הזה שלו – שווה לבקר אצל אפרים. וכמו בביקורי האחרון אצלו, אפשר למצוא שם לפעמים איזה פריט לבוש יד שנייה, תחפושות לפורים, חגורות, כובעים ומיני הפתעות למחטטות. >> אבן גבירול 187 תל אביב
5. סלון לילי
בדצמבר יחלפו שנתיים מאז שנפטרה לילי היקרה, שהכרתי ופגשתי במשך שנים רבות. בחנות ההלבשה התחתונה שלה, אותה היא פתחה ב-1967, ביקרתי עוד כשהייתי נערה. במהלך השנים מאז המשכתי תמיד לבקר שם, "גם רק כדי להגיד שלום," כמו שלילי הייתה אומרת. אני מכירה את כל בנות המשפחה – את אתי, הבת של לילי, ובשנים האחרונות גם את חן, הבת של אתי, שמנהלת היום את החנות ששומרת על ייחודה. מדי פעם גם אני מתחדשת שם במעט הפריטים הדרושים לי בתחום האופנה המוצנע הזה, אבל באופן תדיר וקבוע דרוש לי ביקור בחנות הפינתית הנשית הזאת, רק כדי להגיד שלום ולדרוש בשלומן של החברות שלי שם. >> ריינס 20 תל אביב
6. דיט ודוט
"בית קפה אורבני", כלל לא קרוב לביתי, אבל כמוני, גם תל-אביבים רחוקים אחרים, שישבו פעם ב"קפה לואי" שנכחד, רוצים להמשיך לשבת אצל זֶמֶר. אנחנו מגיעים לשם ברגל או באוטובוס, בקורקינט או בקטנוע. אני מגיעה עם התלת-אופן החשמלי שלי. >> בן יהודה 140 תל אביב
בכל מקום וגם בתל אביב אני מתעבת במיוחד את מרכזי הקניות, כולל דיזנגוף סנטר הוותיק. לא מתקרבת לעזריאלי, גם לא לכל מיני קניוני מיני ממוזגים שנפתחו ברחבי העיר. אם אני בכל זאת נכנסת אליהם, זה רק כדי לעשות שימוש בחדרי השירותים הנקיים שיש בהם. ולפעמים גם כדי לראות סרט, פעולה שלא ביצעתי מזמן.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? אני דור רביעי בתל אביב, ומלבד שנות נעוריי, אני חיה וגרה בה כל חיי. בשנים האחרונות, מאז פרוץ המלחמות והפסקות האש, ומאז שהפכה עירי לאתר בנייה פעיל, אני נמנעת מלשוטט בה בימים, ותם גם מעט החשק שהיה לי לצאת מביתי בערבים. לכן, אני קוראת ספרים, וכל הזמן, כי אני עושה הכול תוך כדי האזנה להם. בזכות הטרשת הנפוצה שלי, אני מנויה כבר עשרים שנים בספרייה לעיוורים, המעודכנת בכל הכותרים החדשים, וגם בכל הוותיקים, כך שאני "צורכת" לפחות שני ספרים בשבוע. בין היתר האזנתי לאחרונה ל- "סיפורים" מאת איסאק באבל, מתוך כל כתביו, הוצאת שוקן 2008 בתרגום מרוסית של חמוטל בר יוסף. מקריאה אותם יפה – אורנה ארב. "אטלנטיס"– אוסף סיפורים של רון מיברג, שיצאו בהוצאת יצירה עברית ב 2025. מקריא אותם יפה – גבי ינון "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", מאת לילך וולך בהוצאת משכל 2022. מקריאה את עצמה יפה – לילך וולך "אני סופר"– סיפורים מאת עודד מנדה לוי, בהוצאת בבל ב 2024. מקריא אותם יפה – אבי שחרון "על שפת הים, בקצה העולם", מאת אגרז סולוויג, בהוצאת שוקן 2011, בתרגום מאנגלית של יואב כ"ץ, לרומן המשובח הזה, שמקריא יפה אבי שחרון, אני מאזינה בימים אלה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה? התנדבות זה מעשה אישי ואצילי ולכן לא אמליץ למה כדאי להתנדב. ההתנדבות האחרונה שלי הייתה ב"חוות קרן אור", בבית ברל. "חווה שיקומית הדדית לבני אדם ולבעלי חיים.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? לאמיצים שחיים כאן, בין ההריסות, ועדיין מחייכים, נחמדים, עושים כל מיני ספורט ועוצרים לפני מעבר חצייה.
מה יהיה? יהיה עוד יותר רועש מדי, עוד יותר מואר מדי, עוד יותר גבוה וצפוף, עוד יותר פקקים ותורים, עוד יותר מהיר ואלים, והלוואי ולא יזוהם הים, לא עוד אזעקות וטילים, ובלי "הותר לפרסום", אמן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לקניון רמת אביב חוקים משלו, שמכתיבים תמהיל אנושי ספציפי. כך למשל בשעת צהריים של יום אמצע שבוע, נצפו כאן בעיקר נשים נושאות שקיות ממותגות, קשישים מלווים בעובדים זרים ובני נוער שצריכים לנקות את הראש אחרי יום לימודים.קומת הקולינריה החדשה, שהושקה לפני כחודש ברוב רעש, נבנתה מתוך הבנה עמוקה של הקהל, שרעב למשהו זריז ממקדונלד'ס וצ'וקה. >>ליגה אחרת: 26 מסעדות הפיין דיינינג הכי מומלצות בתל אביב
מסעדת ברטה, הדובדבן שבקצפת, מספקת חוויית מסעדת שף, ככל שאפשרי בקניון. בראשה עומד יוסי שטרית, שכבש את המסך בריאליטי "בואו לאכול איתי", ומביא לרמת אביב את היכולות המוכרות שלו מימי "דוד ויוסף" בהבדל אחד: מי שזוכר את האטיטיוד הסוער של אותם ימים יפגוש הפעם גרסה מפויסת, שממוקדת נטו בקולינריה. שנתיים בצפון וסדנה לניהול כעסים והרי לכם מהפך.
שוברת את רצף מסעדות הקניון. ברטה (צילום גיל אבירם)
לצד מסעדות הפאסט פוד ברטה בולטת באזור ישיבה מופרד – גם אם לא הגיע עדיין כל הריהוט שמפריד את המסעדה משאר קומת ההסעדה – ועם שירות על ידי מלצרים ובר ישיבה מול מטבח פתוח, שהוא הממלכה של שטרית. גם בשעת לחץ שיא מפגין השף המנוסה איפוק, ונראה שרק מחסור בידיים עובדות שוודאי יסתיים עם סיום תקופת ההרצה מצליח לערער מדי פעם את שלוותו.
ההזדמנות לחזור לתל אביב ולהוכיח שמה שנראה בטלוויזיה אינו אפיזודה חולפת, מספקת הצצה מעניינת להתבגרות של מי שנחשב לילד הרע של התחום, וכעת הפך לאיש משפחה עם אחריות על הכתפיים. "קשה לעבוד כמעט לבד, אבל אני מבסוט", הוא אומר בחיוך קטן תוך קיצוץ חסה לסלט קיסר. "עוד לא ממש פרסמנו את המקום וכבר מגיעים המון אנשים מהסביבה וגם מרחוק".
בואו לאכול איתו. יוסי שטרית, ברטה (צילום גיל אבירם)
את התפריט שטרית מגדיר כשילוב של "דברים שאני אוהב לאכול ומתאימים לאווירת הקניון". הכיוון איטלקי־כשר, כלומר חלבי־דגים עם הבלחות למטבח צפון אפריקאי בגרסת שף. פוקאצ'ה פריכה ולוהטת לפתיחה מבהירה שהטאבון הוא זה שנותן את הטון, ויחד איתה מוגשים רסק עגבניות טרי ואיולי אריסה פיקנטי, שמכינים את הבמה להמשך הניגובים: טחינה עם סומאק ואורגנו טרי, צזיקי זוקיני כרוב ושומר, שושקה שרוף עם שמן אורגנו ופטה כבשים ו"מטבוחה של אמא שלי" (18-24 ש"ח). אם עוצרים כאן, אפשר בפחות ממאה ש"ח לסגור ארוחת צהריים מספקת, אבל ברשימה הארוכה יש עוד כמה מנות מסקרנות.
כך לדוגמה קרודו דג לבן עם לאבנה וסלט פיסטוקים וענבים ירוקים (75 ש"ח) ו"חריימה" ברוטב אדום לוהט עם מקל פוקאצ'ה וטחינה (118 ש"ח) מאגף הדגים; סלט קיסר עם איולי כמהין וביצה רכה (65 ש"ח) ופנצנלה עם לחם קרוע ומוצרלה טרייה (68 ש"ח) ממחלקת הסלטים; וגם רביולי ממולא תרד ומוצרלה בחמאת עגבניות שרי צלויות וצנוברים (78 ש"ח) להורים וריגטוני ברוטב שמנת/עגבניות/רוזה לילדים (49 ש"ח). פיצות בגודל זוגי מבצק דק ושוליים תפוחים כבר מסתמנות כהיילייט, במיוחד פיצה נאפולי עם פלפל חריף, קרעי מוצרלה, שום קונפי וסלסה ירוקה (65-69 ש"ח). מחוץ לתפריט טעמנו ספיישל קציפת תירס ופטריות עם ביצת עין רכה (68 ש"ח), טייק אוף על מנה מיתולוגית מ"דוד ויוסף", שמוכיחה שהקסם של שטרית לא אבד.
ברוסקטה דגים קונפי ושומר חרוך, ברטה (צילום גיל אבירם)
למרות הלוקיישן היוקרתי, ברטה מנסה לדבר בגובה העיניים. המחירים דומים למקובל בשוק, ובשעות הצהריים (16:00-12:00) כל מנה מאגף הדגים מגיעה עם סלט, לחם ופתיח לבחירה. גם היין מתומחר באיפוק בשעות אלו, ב-39 ש"ח לכוס. בתום ההרצה, בתקווה שבעיית כוח האדם תיפתר עד אז, תפעל המסעדה גם בשעות הערב המאוחרות, ושירות משלוחים ייכנס לפעולה ויפיץ את הפיצות לצפון העיר. בשורה התחתונה, כשנקלעים לרמת אביב או מתגוררים באזור ויש צורך בארוחה שהיא יותר מאשר פאסט פוד או בר יין – ברטה מספקת אופציה טובה מבלי להיגרר להוצאות חריגות. או כפי ששטרית מנסח זאת בעצמו במודעות עצמית שבכל זאת נוכחת, "אוכל טוב אני יודע לעשות". איינשטיין 40 (קניון רמת אביב), תל אביב, ראשון-חמישי19:00-12:00 (שעות פתיחה בהרצה)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כמעט שלוש שנים של מלחמה בעצימות משתנה, יוקר מחיה משתולל ואווירת נכאים, ואיכשהו מסעדות הפיין דיינינג של תל אביב – הטופ של הטופ של הקולינריה הישראלית – ממשיכות לגלות כושר עמידות מופלא וחוסן מקצועי מרשים. מאז העדכון האחרון של הרשימה הכי סלקטיבית שיש לנו כאן ב"טיים אאוט", לא נסגרה אף מסעדה שנמצאת בה, בזמן שמסעדות, בתי קפה, ברים ומזללות נסגרים ומתחלפים כמו גרביים. מסעדה אחת הצטרפה לרשימה: גייג'ין, היפנית היוקרתית מלילינבלום, שהוכיחה בשנתיים לקיומה שהיא הרבה יותר ממקום טרנדי לאנשים עם כסף. ולמרות שפיין דיינינג בזמנים קשים נראה ומרגיש כמו האסקפיזם המוחלט בואכה ניתוק הזוי, העובדה היא שזה הדבר הכי יציב שיש כאן במדינה.
תקראו לזה שפיות נורמלית, תקראו לזה בריחה מהמציאות, אבל העובדה היא שאנשים עדיין רוצים להוציא ממיטב כספם (ולא מעט ממנו) כדי לאכול לרגע ברמת חלומות, ואולי לדמיין לשניה קלה שהכל אחלה גם כשהכל מסביב בוער וקורס. בתוך עמנו אנו חיים וברור לנו שבמיוחד בתקופה כזו, רבים מדי האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם (או לא מרגישים בנוח) להוציא כל כך הרבה כסף על מסעדת יוקרה. לכןהרשימה של טיים אאוט מסודרת לפי רמת תמחור – מהיקר, ליקר מאד, ליקר לאללה. את השיקולים אם זה שווה לכם או לא תעשו לבדכם, אבל אלו המסעדות שלא יאכזבו אתכם לטעמנו. אם הרגשתם שחסרה פה מסעדה כזו או אחרת, אולי תמצאו אותה ברשימתמסעדות הקז'ואל שלנו.
יקר
ג'ורג' וג'ון
קאמבק מרגש אל הרשימה: אחרי תקופה של זעזועים וחוסר יציבות מאז עזיבתו של שף תומר טל, קיבל בנובמבר האחרון שף ירון פישניאק את ההגה של מסעדת היוקרה. בגיל 27, מי שהיה יד ימינו של טל בתקופת הזוהר של המסעדה מחזיר כעת עטרה ליושנה עם תפריט עכשווי ואקלקטי במחירים קצת יותר, הכולל גם את ספגטי הסרטנים האייקוני בשינויים קלים. אוארבך 6 יפו
חוזרת לעצמה. ג'ורג' וג'ון (צילום אנטולי מיכאלו)
OPA
הימים שבהם שפית שיראל ברגר קטפה פרסים בינלאומיים נראים רחוקים, אך אין בכך משום לגרוע מהקסמים שהיא עושה במטבח שאין בו גרם חלבון מן החי. הנטייה הטבעית היא לשייך את OPA לטבעונות, אך למעשה מדובר באטלייה שעושה כבוד לתוצרת חקלאית, ומתייחס אליה כאמנות – וזו גם העדשה שדרכה צריך לשפוט אותו. התפריט משקף את עונות השנה באדיקות וכל פרי וירק זוכים לפרשנות חדשנית ומקורית. בפרפראזה, יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה. OPA. החלוצים 8 תל אביב
אמנות הצומח. OPA (צילום ורה בלו)
דוק
אז כאמור, איבדנו זמנית את אייבי שנסגרה לטובת נדל"ן, אבל דוק עדיין איתנו והיא נושאת את אותם ערכי מקומיות ועונתיות, אם כי בפרשנות שונה. בשבתה כמעבדה של שף אסף דוקטור, דוק משתמשת בחומרי גלם שונים ולעיתים אף משונים, ומתבססת על מסורות גידול וליקוט וקנאות לתנובת האדמה שמתורגמות למסע קולינרי צנוע אך מרהיב. דוק. אבן גבירול 27 תל אביב
גם הצילחות פיין. דוק (צילום מהאינסטגרם dok.restaurant)
הוטל מונטיפיורי
בכל פעם שבה אנחנו חוזרים אל הוטל מונטיפיורי, וחזרנו הרבה פעמים, קשה לנו שלא להתפעל ממכונת האירוח המשומנת והאלגנטית, מהאוכל הנהדר והלא מתחכם ומהרמה הגבוהה שתמיד נשמרת. זאת מסעדה שהיא אנומליה בנוף המקומי, חוויית פיין דיינינג עם שיק אירופאי שקשה מאוד להשיג במחוזותינו, בטח לא ביציבות כזאת לאורך שנים.השינויים העדינים שהכניס בתפריט שף ברק חסוןעם הזמן (ועם המגפה והמלחמה) משאירים את הוטל מונטיפיורי דינמית, רלוונטית ומבוצרת במעמדה כאחת המסעדות הכי מיוחדות בתל אביב. הוטל מונטיפיורי, מונטיפיורי 36 תל אביב
כל מילה. הוטל מונטיפיורי (צילום: אסף קרלה)
בית תאילנדי
כבר 30 שנה שבית תאילנדימצליח לשמור על הרמה, על הווייב הנכון והכי חשוב – על טעמים אותנטיים בועטים, שמזכירים מקומות רחוקים עם ים כחול ופוט מסאז' על החוף. הדבקות בחומרי הגלם מגיעה עד לירקות מחווה שעובדת עם המסעדה ולייצור חלב קוקוס, פרטים קטנים אך מהותיים שבגללם המסעדה הפכה למוסד. בחדר הפרטי קואה קון לק ("המטבח של גברת לק", השפית ואשתו של הבעלים יריב מלילי) התאילנדיות היא עוד יותר הארדקור, בארוחות אינטימיות לזוגות או לקבוצות קטנות. ולא לשכוח את הלאנץ' העסקי, מהמשתלמים במחוזותינו. בית תאילנדי. בוגרשוב 8 תל אביב להזמנות
פתחנו את בית תאילנדי באביב של שנת 1996, כבר אז האמנו שעם הזמן, הישראלים יתחברו וילמדו לאהוב את המטבח התאי האותנטי. כיום, המטבח של בית תאילנדי מציע טעימה רחבה מכל אזורי תא...
ניתן לחנות בחניון גן לונדון בכתובת הירקון 83 או בחניוני סנטרל פארק (לחונים בחניוני סנטרל פארק ניתן הוריד הטבה לחניה בהודעת SMS שהתקבלה על אישור ההזמנה)
יותר זול מכרטיס לתאילנד. קואה קון לק בבית תאילנדי (צילום יהונתן בן חיים)
משייה
משייה מתכוננת לצעד הבא, שצפוי להזניק את הקריירה של בר צנגר, זוכה העונה האחרונה של "משחקי השף" ואחד השפים המוכשרים מהדור הצעיר. בינתיים הבראנץ' חזר כסימן לבאות, ויש למה לחכות. משייה, מנדלי מוכר ספרים 5 תל אביב
בראנץ' במשייה (צילום גיא אשכנזי)
סנטי
בפרק שאחרי משייה שף גיא אריש מתרכז בסנטי, מקום שרשמית הוא בר יין אך כל דבר בו צועק פיין דיינינג: התייחסות רצינית ומרשימה לאלכוהול ובמיוחד ליין, שירות שבאמת אכפת לו, אווירת חו"ל (למרות שאפשר לבוא בכפכפים) וקולינריה תואמת. אריש שואב השראות מיפן וסקנדינביה ונמצא עם אצבע על הדופק של הגסטרונומיה העולמית, ובו"ז מפתח סגנון ייחודי משלו. ביד עדינה אך בוטחת הוא יוצר אוכל שונה ומסקרן, שבהפי האואר נגיש גם למי שהכפכפים שלו קרוקס ולא פראדה. כעת נותר להמתין לפרשנות שלו להמבורגר במקום חדש שייפתח בקרוב, ובטוח יהיה מעניין וטעים. סנטי, גורדון 17 תל אביב
קטן אבל ממזר. סנטי (צילום: אסף קרלה)
תריסר
שנתיים וקצת מאז הפתיחה, תריסר כבר אינה קוריוז אלא מקום רציני עם אג'נדה מנומקת. המסעדה שבתחילת דרכה נטתה להכפיף את הבישול לקונספט שינתה כיוון, והמטבח של שף ענר בן רפאל־פורמן השתכלל והתעדן. החיפוש אחר מקורות השראה לחיזוק התמה המקומית־עונתית משתקף במנות מקוריות ולא שגרתיות וברעיונות שהם תמיד לטובת האורחים, למשל אפריטיבו חדש ומוזל. גם אם הרמה לא תמיד אחידה – החשיבה והעטיפה כולה מכוונת בבירור לפיין דיינינג. תריסר הולכת בדרך לא זרועה, והסיפור שהיא מביאה יחיד ומיוחד בנוף העירוני. תריסר. נמל תל אביב, האנגר 12 תל אביב
חמין תמנונים של ענר בן רפאל פורמן והילה אלפרט, תריסר (צילום אסף קרלה)
יקר מאוד
גייג'ין
למרות הטייטל הצנוע "איזקאיה", קצת פחות משנתיים אחרי הפתיחה כבר ברור שמאד משויפים ומלוטשים שם בגייג'ין, כל כך מלוטשים שזה מצדיק את הקפצת המסעדה מרשימת הקז'ואל דיינינג לרשימת הפיין דיינינג: שירות מקצועי, חומרי גלם מעולים וחבילה ארוזה היטב, ואוכל שמיישר קו עם היומרה היוקרתית שאיתה נפתחה, כולל בראנץ' יפני מושחת על תקן הדובדבן שבמוצ'י. בערב היא יקרה מאוד, בבראנץ' יקר אבל עדיין בגדר הסביר יחסית לעיר. אם זה ימשיך כך בעקביות, אפשר יהיה להתחיל לומר שהנעליים הגדולות של יאקימונו סוף סוף התמלאו. רק שיחליפו את הכיסאות, שהם עינוי אורתופדי.
מאז נפתחה לפני יותר מעשור עברה פאסטל מספר גלגולים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. הגעתו של שף גל בן משה (שני כוכבי מישלן עבור מסעדת PRISM בברלין) יישרה את הקמטים והעניקה למסעדה את הילת המישלן הנחשקת, שהולמת את הלוקיישן במוזיאון תל אביב. תשומת לב קפדנית לפרטים במטבח ובפלור מרשימה, ועדינות הטעמים משקפת רוגע ואלגנטיות שחסרים כל כך בהווייה הישראלית. הדברים אמורים גם לגבי גרייס, האחות הצעירה והסקסית בחדר הפרטי, שם מלהטט בן משה אפילו יותר מהרגלו (והמחיר בהתאם). פאסטל. שד' שאול המלך 27 תל אביב להזמנות
פאסטל היא מסעדת שף בהובלתו של גל בן משה, זוכה כוכב מישלן. המטבח של בן משה, שואב את עיקר השראותיו ממטבחי מזרח אגן הים התיכון, לצד טכניקות בישול קלאסיות. בפאסטל ישנו חיבור ...
דבר אלי בדגים, אהובי. צלחת דגים זוגית בפאסטל (צילום: אסף קרלה)
a
מאז פתיחתה בתרועה רמה a מוכיחה שיש דברים בגו, ושהיא לא רק פריטי פייס. שף יובל בן נריה וצוותו מחוללים קסמים ברטבים, התססות וחומרי גלם מיוחדים, ברמת שאפתנות ותחכום שרק הולכת ועולה. כשמדריך מישלן יגיע מתישהו לארץ בשש אחרי המלחמה – a היא ללא ספק מועמדת ודאית לכוכב. בארוחת הצוהריים אפשר להתענג על האיכות הבלתי נתפסת של האוכל במחירים ידידותיים יותר. a. דרך מנחם בגין 121 תל אביב
כוכבת. a (צילום מתוך האינסטגרם a_restauranttlv)
OCD
לאחר חודשים רבים שבהם לא הייתה פעילה שבה OCD לכבוש את מקומה בצמרת המסעדות בארץ, כשהיא חדה ובוגרת יותר. למרות המחיר (685 ש"ח לסועד) לא קל להשיג מקום, ובבורסת ההעברות נרשם ביקוש ער. מה זה אומר עלינו עוד לא החלטנו – פומו, פריקת תסכול או תחושת אכול ושתה כי מחר נמות. כך או כך, שף רז רהב ראוי להערכה בזכות ההתעקשות לעשות בארץ קטנה עם שפם קולינריה גבוהה ובלתי מתפשרת, כשהטיפ כבר כלול במחיר. OCD. תרצה 17, שכונת נגה יפו
זה כל היופי. OCD (צילום: חיים יוסף)
בר 51
זו לא בדיוק מסעדה וגם לא ממש בר. אם תקראו לו גסטרו בר הוא אולי יענה, אך בר 51 הוא הרבה יותר מכך – סדנת יצירה של שף מושיקו גמליאלי (מונא), שהתמקם בחלל מלא נשמה ואווירה. התפריט הולם את כל אלה: קרודו וסשימי דגים טריים עם בת טעם מקומית, מנות פסטה עדינות וצלחות שמלוות אלכוהול אל מחוזות של ריגוש וסיפוק גרגרני. השבוע נפתחה סוף סוף פרונטו בגרסתה החדשה, בר פרונטו, ומסתמן שהיה שווה לחכות. בר 51, הירקון 59 תל אביב
בר 51 (צילום מהאינסטגרם bar51tlv)
הבסטה
הלוק שוק, הטעם מישלן: המסעדה המינימליסטית למראה בפאתי שוק הכרמל אולי לא נראית או מרגישה כמו מקום של פיין דיינינג, אך אוספת חומרי גלם עונתיים נחשקים ורעיונות שמלוקטים בשיטוטים בארץ ובעולם, ומחברת אותם לחוויה קצת שיכורה ומלאת תשוקה לבישול וקולינריה על גווניה, ושיקוף של סלואו פוד במלוא הדרו עם תפריט יינות שמבהיר את כוונותיה האמיתיות. הבסטה, השומר 4 תל אביב
היסטוריה עירונית בבצק. בורקס סרטנים. הבסטה (צילום: נטע אלונים)
דריה
את מקומו של שף הלל תווקולי שפרש בחודש יולי מחליף רונן אליהו, מי שהיה השף בפועל, שמנסה לשמור על המוניטין שדריה צברה מאז פתיחתה – מסעדה כשרה שכל מי שדורך בה (כולל מבקרים אכזריים במיוחד) נפעם מעושר הטעמים. מסורת האוכל שסביב דרך המשי מתורגמת לתפריט שמחבר באלגנטיות בין מטבחי פרס, בוכרה והסביבה לטכניקות מודרנית, מעין אלף לילה ולילה בגרסה קולינרית, מבלי לתת לכשרות להפריע. דריה. הירקון 205 תל אביב
השף התחלף, הטעם נשאר. דריה ( צילום: אוהד קב)
טאיזו
האסייתית הוותיקה של שף יובל בן נריה מציגה פרשנות אישית צבעונית ובועטת לקלאסיקות מהמזרח ומקפידה להשאיר מקום להפתעות וחידושים. לכן גם כשאוכלים דאמפלינג שנחניזי בפעם האלף הטעם נותר מסחרר כבפעם הראשונה, ומוסד שמפגין כזו עקביות וקפדנות ראוי לכל הערכה. טאיזו אינה רק מניה בטוחה אלא ממש יוניקורן. טאיזו. דרך מנחם בגין 23 תל אביב
קלאסיקה אסיאתית. טאיזו (צילום אסף קרלה)
יפו־תל אביב
למרות מעמדו של השף חיים כהן כסלבריטאי־על, קשה לכפור בכנות כוונותיו, שממשיכות להקרין על עבודתו לאורך השנים. יפו־תל אביב משקפת את נקודת המוצא של כהן, אוכל אורפלי של אמא מלווה בהשפעות אירופאיות שרכש במרוצת הזמן. מתוך טאבון שבלב המסעדה מגיעות מנות שפורטות על מיתרי הנפש, מטבח חף מציניות ומהתחכמות, ששואף להזין את הסועדים ברגשות חמימים של ניוקי סרטנים ושישברק (תמצאו אותו ברשימת המנות המיתולוגיותשלנו). יפו תל־אביב. יגאל אלון 98 תל אביב
יפה כאילו לא חלפו 13 שנים. יפו תל אביב (צילום מהאינסטגרם yaffotelaviv_restaurant)
מלגו ומלבר
שף מוטי טיטמן מביא ידע שצבר בצרפת וניו יורק וניסיון בעבודת מטבח מורכבת, ומכין מנות עמוקות טעם וסקסיות להפליא. אפשר להעביר כאן ערב מענג בישיבה על הבר מול המטבח הפתוח בצפייה בטבחים ובציפייה דרוכה לעוד מנה נהדרת שתונח על הדלפק. הדי.אן.איי של המקום מכתיב עבודה קשה ותהליכים מורכבים, אך שום דבר מאלה אינו נוכח בחוויה עצמה. באווירה ובהתנהלות מלגו ומלבר קלילה, קולית ולא מאיימת – שילוב שמייצר מקום כיפי עם אוכל נפלא. מלגו ומלבר. רוטשילד 142 תל אביב
שרקוטרי מתוצרת בית, מלגו ומלבר (צילום בר כהן)
הדסון
הניו יורק סטייקהאוס הוותיק הוא קונצנזוס בכל הקשור לבשר: נתחים מובחרים מיושנים במקרר ענק ונצלים במיומנות שמוציאה מהם את הביס הבשרי המושלם. המחיר מן הסתם גבוה מאד, אך בשביל בשר איכותי צריך לשלם. הדסון. הברזל 27 תל אביב
הדסון (צילום דן פרץ)
פופינה
משמעות המילה פופינה היא "מטבח" בלטינית. בפופינה המטבח הוא הלב הפועם וכל תשומת הלב נתונה למתרחש בו. לאחר שנים שבהן שמר על תפריט קבוע שינה שף אוראל קמחי את הפורמט לתפריט המחולק למנות דגל ( כולל השרימפבורגר האיקוני) ומנות עונתיות, ולאחרונה הוא הוסיף ארוחת טעימות בהתאמה אישית, שמתעדכנת יחד עם התפריט העונתי. וזהו גם סוד קסמה של פופינה, במפגש שאף פעם לא מאכזב בין מקצוענות במטבח לקלילות באווירה. פופינה. אחד העם 3 תל אביב
טעימות בהתאמה אישית. פופינה (צילום חיים יוסף)
פרא
אחרי שני ביקורים מתוקשרים של קושנר וויטקוף כבר אפשר לומר בפה מלא שפרא פורעת את השטר. מי שאכל בה לא יופתע, כי המסעדה של יוצאי רותי ברודו מגשימה את התחזית, משווה ומעלה במנות שכבר נכנסו ללקסיקון המקומי (כנף דג ממולאת) ומצליחה לשמור על רעננות ומקוריות כמו ביומה הראשון. עכשיו בהצלחה לכולנו עם רשימות ההמתנה. פרא. נחלת בנימין 27 תל אביב
כשמסעדת הדגל במלון היוקרה של קבוצת R2M נפתחה, המבקר שלנו הכתיר אותה כהצלחה וקבע ש"כשאתה מבין שמדובר בארוחה נהדרת משולבת עם קפיצה קטנה לחו"ל עם המארחת המושלמת, זה לגמרי ערב שהוא אחד הדילים הכי משתלמים בעיר". אחרי חודשים ארוכים מאוד בהם עמדה סגורה מאז פרוץ המלחמה, היא נפתחה מחדש ומציגה את הרמה הגבוהה והמחירים הגבוהים שאפשר היה לצפות להם. אפשר גם לסמוך על רותי ברודו ועל שף אוהד סלומון שהתמורה תהיה מוצדקת. R48. רוטשילד 48 תל אביב
חוויית פיין דיינינג של חמישה כוכבים. סשימי ב-R48 (צילום: אסף קרלה)
היבה
שף יוסי שטרית עושה דברים מדהימים במסעדה שלו, ותפריט בן כ-15 מנות הוא רק אחד מהם. מעבר לאוכל יצירתי, שנשען על מסורת וזיכרונות ילדות אך מעז לעוף לשמיים, ההקפדה על כל פרט בהיבה מכוונת בבירור למישלן – החל בטקס קבלת פנים, עבור בכלי פורצלן בעבודת יד וכלה בתשורה קטנה למזכרת בסוף הארוחה. בשורה התחתונה: אין הרבה חוויות קולינריות ברמה הזאת בישראל. היבה. דרך מנחם בגין 144 תל אביב
ארץ הפלאות של שף יוסי שטרית. היבה (צילום: אסף קרלה)
טוטו
לאחר תקופת שיפוצים וקורונה פתח שף ירון שלו את מסעדת טוטו בעיצוב חדש. מאידך, טורטליני זנב שור, ניוקי ערמונים ושאר מנות דגל נותרו על מקומם כדי לא להפריע את שלוות נפשו של האלפיון העליון. מה עוד קורה בחלל המעוצב נותר רק לנחש, כי אתר המסעדה שומר על עמימות ברמת FBI. כשהאמצעים הכלכליים מאפשרים, טוטו היא בחירה משובחת. טוטו, ברקוביץ' 4 תל אביב
טוטו (צילום מתוך האינסטגרם toto_rest)
שילה
מה שהתחיל כגסטרו בר חלוצי של שף צעיר, מוכשר ונמרץ, הפך מזמן לאחת המסעדות הנחשקות בעיר. התפריט הוא חגיגה של דגה ופירות ים שמוגשת על מפות לבנות באווירה סקסית ולא מחייבת, שקורצת לאורחים שממונם בידם. עם המעבר של שילה אל משכנה החדש ברחוב מונטיפיורי, היא השתדרגה לכדי מקדש פיין-קז'ואל מרהיב עם אקווריומים ללובסטרים ואויסטרים ומחירים בהתאם, ומצדיקה את מעמדה הקבוע בטופ העירוני. שילה. מונטיפיורי 9 תל אביב
שילה מונטיפיורי (צילום אסף קרלה)
MOSHIK&
אחרי שנתיים מאתגרות אפשר להודות שמושיק רוט הצליח במשימה להעתיק למרכז תל אביב את מסעדת שני כוכבי המישלן מאמסטרדם שנסגרה בעקבות הקורונה. MOSHIK& נוגעת בכל האספקטים שעושים פיין דיינינג למה שהוא: סגנון קלאסי, שירות מופתי, שילוב של כבוד להיסטוריה ולמסורת ומינימליזם ותפריט בהתאם – שילוב אלגנטי בין השראות מחו"ל ותחנות בחייו של השף לתוצרת מקומית. המחיר גבוה, אולי הכי גבוה בשוק כרגע – 950 ש"ח לאדם לפני אלכוהול ושירות ותוספות מיוחדות כמו קוויאר וכמהין. ועדיין, הפעלת מסעדה שאפתנית ויוקרתית בתקופה הכי מורכבת שמדינת ישראל עברה מעודה, זהו מעשה שרק מי שבאמת אוהב את המקום שהוא נמצא בו יכול לעשות – ועל כך אנו מסירים בפני רוט את הכובע. MOSHIK&. צבי סטרכילביץ’ 4 תל אביב
מותו של ישי לוי ז"ל, שהגיע הבוקר בטרם עת, היה סוף למסע חיים די מטורף. כזה שכלל בתוכו גם רגעים אפלים, אבל בעיקר את המוזיקה שמנצחת הכול. לוי יצר בחייו 17 אלבומי אולפן, ואינספור להיטים בזמר הים תיכוני, כאשר מעל הכול עמד הקול הייחודי שלו – לא רק פיזית, שהדהד ביצועים קורעי לב כמו שרק הוא ידע לייצר, אלא גם אמנותית. קול של אמן שסירב "לשחק את המשחק". >>הפוך גוטה: 12 קאברים ישראלים יפים שהתהפכו על המקור שלהם
המציאות הישראלית הנוכחית, כידוע, היא מאוד מקוטבת, ולא רק במובן הפוליטי. יש תחושה ברורה שיש רק דרך אחת להיות זמר מז'אנר מסוים, והחלוקה היא די ברורה בין זמר ים תיכוני שאמור לבצע שירים מהמקורות או על ידי מלחינים וכותבים מאוד ספציפיים, או זמרים מהז'אנר האחר ("ארץ ישראל הישנה והיפה", "לבן", "אשכנזי" או איך שלא תרצו לקרוא לזה) שעובדים עם סקשן אחר של יוצרים. גם קובעי הטעם בתרבות הישראלית, אלו ששמו את המוזיקה הים תיכונית בגטאות סטייל "פסטיבל הזמר המזרחי" או תכניות קבועות בגלי צה"ל של פעם, בהחלט עזרו להפרדה הזו.
אבל לוי ז"ל מעולם לא חשש לשבור את "המסלולים" המדומיינים הללו. הוא אמנם צמח לחלוטין בחאפלות של הזמר המזרחי, והחל את הקריירה אצל בן מוש, אבל לאורך הקריירה סירב להיות צפוי. כבר ב-1989, באלבום "להתחיל מבראשית" שהגיע אחרי תקופה אפלה בחייו ולצד הלהיט הענק "ריקדי" – הוא כלל באלבום שני גרסאות כיסוי מזרחיות לקלאסיקות שעל פניו לא היה חייב: "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק (ז"ל), ו"מי ידע שכך יהיה" שכתב עוזי חיטמן ז"ל לבועז שרעבי יבדל"א.
וזה לא נעצר שם: לאורך השנים הספיק לשיר גם את "יצאנו אט" (במקור של הצ'יזבטרון), את "שיר אהבה ישן" (נתן יונתן), את "חדר משלי" של החברים של נטאשה, "עוד תראי את כל הדרך" של מתי כספי ז"ל, ואפילו את "לבכות לך" של אביב גפן. ההצלחה הגדולה ביותר הגיעה דווקא משיר אחר של הנטאשות שהוא קברר, "מלנכולי" שאפילו הצליח יחסית ברדיו, וזו רשימה חלקית בלבד.
ולא רק שם לוי הפתיע, כי הוא היה מוכן לעשות דברים שהוגדרו לא טיפוסיים לזמרים מסוגו. הדוגמא המובהקת ביותר הגיעה ב-4 בנובמבר, 1995. לא מעט אמנים סירבו להופיע בעצרת שקראה "כן לשלום ולא לאלימות" בכיכר מלכי ישראל, זו שבסיומה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – מכל מיני סיבות. ישי לוי היה מהבודדים שהיו שם בזמן אמת והופיעו בעצרת – כמי שכתב, שנה קודם, את השיר "שלום לך עזה"; שיר בלתי טיפוסי בעליל לז'אנר שלו, של חייל שמאס במלחמות ובחר בחיים הטובים, על רקע האקלים האופטימי שהיה אז בארץ.
וכל זה קורה, כשהוא לא בהכרח "מפסיד" משהו בז'אנר שממנו צמח – לאורך השנים הוא ייצר המון להיטים שהם אבני יסוד בזמר הים תיכוני. מ"רעיה" האמוציונלי, ל"ריקדי" שאין אירוע ששלם בלעדיו (כולל משחקי כדורגל), ועד לשירים מאוחרים יותר כמו "ריקוד רומנטי" או "אישה נאמנה" שהצליחו בגל השני של הקריירה, והיו ללהיטי רדיו. בתקופה שבה היה קשה שלא להיתקע במגירה אחת, ישי לוי באמת הצליח להיות גם וגם. ועשה את זה בדרך המיוחדת שלו.
ואולי השיא של הדבר הזה התבטא ב"2023" – אותו אלבום קונספט שיצרה איה כורם, לציון השחרור שלה מחברת התקליטים שבו עבדה. היא הביאה לשם אמנים כמו אפרת גוש, דני ליטני, רונה קינן, אלון עדר, לאה שבת (המדהימה), וגם את ישי לוי, שלפחות לדעתי ייצר את השיר המרגש ביותר באלבום. הוא נקרא "דוד", והוא סיפר את הסיפור כולו: "רציתי סוף סוף לנצח/ ואחת ולתמיד/ נמאס לי להיות בצד שכל הזמן מפסיד/ ואני לא מפחד". "דוד" אמנם לא ממש הצליח מסחרית או נכנס לפנתיאון שלו, אבל זה הרגע המרשים בדרך שהוא עשה.
ואולי זו המורשת שהוא משאיר אחריו. את העובדה שהוא ידע לאורך השנים גם להיות חזק ברחבות הריקודים וגם ברדיו; לעבוד גם עם היוצרים הכי גדולים של הים תיכוני, אבל גם עם יוצרים מסוג אחר שבד"כ ידם של אמנים מסוגו לא מגיעה אליהם. הוא לא פחד לשבור את הכללים הדפוקים שלפעמים אנחנו שמים על עצמנו – הוא הכיר בכך שמוזיקה היא מוזיקה, ששיר טוב הוא שיר טוב, ושאפשר לבצע ולתת פרשנות לכל יצירה, ולעזאזל הצקצקנים.
ובסוף, הכל חוזר לקול שלו – קול שהשתנה עם השנים. אולי הוא היה יותר טהור פעם, ולאורך השנים נסדק מחיים לא פשוטים וסמים לא טובים, אבל הוא תמיד ידע לחדור לתוך הלב שלך. לפלס דרך בין כל הציניות וגם ההתנשאות (בואו נודה בזה) שהיתה על הז'אנר – לשלוח יד, ולגעת ברגש. אולי זאת הסיבה שהאובדן עם מותו של ישי לוי ז"ל כל כך גדול – כי היום, כבר קשה לדמיין מישהו חוצה את הקווים בצורה הזאת. אמנים היום הרבה יותר זהירים, הרבה פחות אמיצים, ובעיקר מאוד רוצים לשמור על עצמם. אבל אולי משהו מהמורשת הזאת יעבור הלאה – שמוזיקה, בסוף, לא יכולה ולא צריכה להיכנס לקטגוריות. שאפשר לעשות גם וגם, להיות גם וגם, ולהישאר אותנטי עד הסוף. לא לפחד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/06/DearE05-1000x667.jpg ""אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)")
!["אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/06/DEarE04-1000x406.jpg ""אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)")
!["אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/06/DearE02-1000x561.jpg ""אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)")
!["אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/06/DearE06-1000x555.jpg ""אנגליה יקרה" (צילום: יחסי ציבור/BBC)")
!["החיים שיש לנו עכשיו", מתוך כריכת הספר/הוצאת שתים](https://www.e-vrit.co.il/Images/Products/NewBO/Products/40003/life_Master.jpg ""החיים שיש לנו עכשיו", מתוך כריכת הספר/הוצאת שתים")
