Time Out תל אביב About

הבעיה של מקדונלדס בישראל לא נגמרת במחיר

במהלך סוף השבוע האחרון השבועון "האקונומיסט" את מדד הביג מק השנתי, שמשווה בין מחירי ביג מק שונים ברחבי העולם כמעיין דרך לאמוד את יוקר המחייה וכוח הקנייה של כל מדינה – סוג של דרך קלה לעיכול (חה!) להעביר רעיונות כלכליים מורכבים יותר. והפלא ופלא, בטח לא תיכנסו להלם מהגילוי שהביג מק הציוני דורג בתור המק השני הכי יקר בעולם, מיד לאחר שווייץ. ומכיוון שכאן זה לא שווייץ, זה מבאס כל פעם מחדש לגלות כמה הכל יקר פה – אפילו מה שאמור להיות אוכל זול ונגיש.
>>עיגול לטובה: 8 מסעדות ומזללות לטרוף בהן טאקו מצוין

עכשיו תראו, כלכלן אני לא, אבל במקדונלד'ס אני בהחלט מבין. ואם נהיה כנים עם עצמנו, הבעיה של מקדונלד'ס בארץ לא מתחילה ונגמרת במחיר שלו. כן, זו בהחלט חלק מהעניין (ועוד נחזור לנושא), אבל יש עוד כמה הבדלים בין במקדונלד'ס המקומי לזה בחוץ לארץ. מכיוון שיש לי ניסיון לא מבוטל עם סניפי מקדונלד'ס בינלאומיים – הייתי אומר שלאורך חיי ביקרתי במשהו כמו 15 מקדונלדס באירופה ועוד יותר מ-30 סניפים ברחבי ארה"ב – אני מרגיש בנוח להסתכל מעבר לביג מק, ולהלין על כמה בעיות נוספות שאפשר למצוא במקדונלד'ס ישראל.

בואו נתחיל מהבעיה המתבקשת ביותר, שקשורה לכך שאנחנו גרים במדינה עם צוויון דתי. חכו רגע, אני לא מתלונן על הדתה – מקדנולדס בחרו בעצמם ליצור סניפים כשרים כבר ב-1997 כדרך להגיע לקהל לקוחות רחב יותר, אף אחד לא הכריח אותם (חוץ מהלך הרוח הישראלי). אבל מה שהפסדנו מכך הוא הרבה יותר מרק הזכות להוסיף גבינה בחלק מהסניפים. אני חושב שלא הייתי במקדונלד'ס בחו"ל מבלי שמיד טסתי לעבר הבייקון צ'יזבורגר האיימתני שלהם, בגרסה כזו או אחרת. אוכל כשרות לא יבין את קסם הבייקון הפריך המושלם של מקדונלד'ס, וכמה שהוא מקפיץ את רמת הקציצה העייפה.

אותו בייקון מהווה גם בסיס לתפריט ארוחות בוקר שלם שכמעט ונעדר לגמרי בארץ – בעבר היו ניסיונות לגייר את האג מקמאפין, אבל בהיעדר בייקון אמיתי מאוד קשה לגרום לזה להיות באמת טעים. וזה עוד מבלי לדבר על מנות ספיישל שאנחנו מפסידים בשל הכשרות, כמו המקריב (McRib, אין פה אף קורבן) האייקונית – מנה שבנויה מקציצה המבוססת על חזיר שמעוצבת כמו רשת צלעות, ומרוחה ברוטב ברביקיו ומוגשת בלחמניה מיוחדת, והפכה לתופעה של ממש בחו"ל, עם מעריצים שמחכים כל השנה לתקופת מכירתה. אנחנו נאלץ להישאר עם הריב אנטריקוט.

אך מעבר לכשרות, יש משהו במקדונלד'ס בחו"ל שמרגיש מעט יותר… איך לומר? מהוגן. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לסניף מקדונלדס בארץ שהיה נקי עד הסוף? שלא היו זרוקים בו מגשים מטונפי קטשופ וצ'יפס פזור על הרצפה? שלא הרגשתם שאתם נכנסים לאזור מלחמה שבו הילדים הם הלוחמים והגלידה פצץ היא הכדורים? אז תדעו לכם שבחו"ל זה לרוב לא נכון. כלומר ברור, אף פעם לא מדובר באווירת מסעדה, אבל גם כשעמוס מאוד (ועמוס מאוד), שומרים על איזשהו מידת סדר וניקיון שנעדרת מרוב הסניפים בארץ. כנראה עניין של מנטליות. או אולי העובדה שהרבה מהמקדונלד'סים שכאן מתחבאים בעומקו של קניון.

אלמנט נוסף שלא כל כך נתקלתו בו בביקורים בחו"ל הוא חוסר יציבות – מן הידועים שאחד מקסמי המקדונלד'ס הוא אחידות מוחלטת. בדיוק את אותו ביג מק שאתה רוכש כאן תוכל לקנות גם בטייוואן (גם אם בזול יותר). אבל משהו בארץ פשוט לא מצליח לשמור על הקו המנחה הזה – יש מקרים והבורגר יהיה בדיוק מה שמקדולנד'ס טוענים שהוא, ויש מקרים שהוא יגיע עם עגבניה מעוכה, חסה עייפה ובלי רטבים. אני בטוח שגם במקדונלד'ס בחו"ל יש טעויות ותקלות – בכל זאת, מדובר במרכז העסקה לבני נוער בכל רחבי העולם – אבל בעוד ששם אני לרוב אקבל את מה שביקשתי, בארץ זה מרגיש לא פעם כרולטה רוסית.

ובסוף, כל הדברים האלו היו יכולים להיסלח, כי זה מקדונלד'ס – ואף אחד לא מצפה לרמה של מסעדה. הבעיה היא שאנחנו משלמים כמו למסעדה. עזבו ביג מק – ארוחות מק רויאל נעות בין 50 ל-60 ש"ח, ארוחה עם 9 מק נאגטס עולה 50 ש"ח, ואפילו הגלידה של שקל תשעים כבר עולה 5 ש"ח. במחירים האלו אפשר כבר ללכת להמבורגריה ולנגוס בבשר פחות תעשייתי שלא הוכן על ידי טינאייג'רים – או לכל הפחות, הוכן על ידי טינאייג'רים מנוסים יותר.

המציאות היא שבמחיר שלהם, מקדונלדס ישראל לא יכולים להרשות לעצמם את רף המינימום הנוכחי, וצריך או לשפר את הרמה, או להוריד את המחיר. אבל אנחנו בישראל, וצריכים בעיקר לומר תודה שהחברה לא משכה את כל הזכיינות שלה אחרי הבלגן שהיה לה במהלך המלחמה (אמ;לק – מקדונלדס ישראל הציעה 50% הנחה למשרתי כוחות הביטחון, המדינות הערביות גילו זאת והפעילו חרם אפקטיבי מאוד, שגרם למקדונלדס העולמית לקנות חזרה את הזכיינויות). ולכן שום דבר מזה לא יקרה עד שלא נדרוש את השינוי והשיפור. אבל אנחנו לא מאוגדים כמו המדינות הערביות, אז זה פשוט לא יקרה. נו, שלפחות יחזירו את המקמאפין.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"טנצר המניאק נגד העולם" ועוד סדרות ספין-אוף שלא ביקשנו

בשבוע שעברה עלתה בשירות הסטרימינג HBO Max סדרת הספין-אוף החדשה של המפץ הגדול, שנקראת "סטיוארט נכשל בלהציל את היקום". באופן מפתיע, הסדרה לוקחת את הדמות המשנית של הסיטקום המסורתי, מוכר הקומיקס סטיוארט בלום (בגילומו של קווין סוסמן), ומעבירה אותו לעולם מד"ב מטורף מלא ביקומים מקבילים, רובוטים ושליטים דיסטופיים.בתכלס, לא כזה אכפת לנו אם הסדרה הזו מוצלחת או לא, כי היא בעיקר עשתה חשק לקחת דמויות משנה מסיטקומים שונים, ולספק לה ספין-אוף מז'אנר אחר לגמרי. יש לנו כמה הצעות.
>>הדוקומנטרי על בלדריות הסמים מצועצע ורדוד כמו הפרשה כולה

חברים מציגים: "G.U.N.T.H.E.R"

"חברים" כבר ניסתה את מסלול הספין-אוף פעם אחת עם הסדרה הכושלת "ג'ואי", אבל אולי הם נכשלו כי הם לא הלכו רחוק מדי? למה לבחור באחד מששת כוכבי הסדרה כשיש לכם כל-כך הרבה דמויות משנה אהובות? הספין-אוף שאנחנו מציעים יעסוק בגונת'אר, מנהל בית הקפה הבלונדיני המוזר, ויחשוף שהוא למעשת מחסל רובוטי מהעתיד (Gunther זה ראשי תיבות מסובכים שיסבירו במהלך הסדרה). לאחר שרוצח את כל החברים האגואיסטים בפרק הראשון – בסדר, חוץ מרייצ'ל – הוא יצא למסע השמדה ברחבי ניו-יורק, כאשר האדם היחיד שיכול לעצור הוא בנו של מר הקלס, השכן של מוניקה ורייצ'ל מהעונות הראשונות.

סיינפלד מציגים: "קריימר: לתוך הקריימר-וורס"

במהלך תשע העונות של "סיינפלד" למדנו הרבה על דמותו של קריימר, אך הרוב לגביו גם נשאר בגדר תעלומה. הסדרה הזאת תחשוף את כל מה שרציתם לדעת, ואף יותר, על קוזמו קריימר. בספין-אוף בהשראת "גולשים בזמן" וסרטי "מימד העכביש", קריימר יתפרץ לא רק לדלתות הדירה של שכנים שלו, אלא לדלתות שיובילו אותו ליקומים מקבילים, כולל יקום בו כולם קריימר, יקום בו הכול עשוי מפסטה, ויקום בו קריימר הוא הקומיקאי המפורסם וג'רי הוא השכן שלו (ביקום הזה הקריירה של קריימר לא מסתיימת בגלל גזענות שנתפסה בוידאו). גידי-אפ!

ברוקלין 99 מציגים: "פימנטו על לחם"

אחת הדמויות האהובות בתולדות הסיטקום "ברוקלין 99" הוא כמובן אדריאן פימנטו, הבלש המשטרתי שהפך לבלש פרטי בגילומו של ג'ייסון מנטזוקאס, והספין-אוף שלו כבר כותב את עצמו! פשוט תקחו את פימנטו, תעבירו אותו לעיר אחרת – נגיד בולטימור, כי למה לא לגנוב מהסמויה – ותנו לו להמשיך לשחק בין שני צדי החוק כמו שהוא נוהג לעשות. זה "רצח מאדום לשחור" פוגש את כל הסיטקומים שמנטזוקאס הופיע בהם בתפקידי אורח במהלך השנים! זה קומדיה? זו דרמת פשע ריאליסטית? זה בכלל חוקי? למי אכפת! תנו לנו עוד פימנטו בבקשה!

קומיוניטי מציגים: "אל טיגרה צ'ינו"

אין דמות שהשתנתה יותר מתחילת הסיטקום "קומיוניטי" לסופו מאשר בן צ'אנג, בגילומו של קן ג'ונג. ממורה ספרדית משוגע אך בעל סמכות, הוא הפך לסטודנט נואש, שרת מטורף, נבל שניסה להשתלט על בית הספר ועוד דברים שקרו בעונות המאוחרות יותר, אנחנו מניחים. אבל הספין אוף הזה יחזיר אותו לכינוי מהעונה הראשונה – "אל טיגרה צ'ינו", או "הנמר הסיני" באספינול. אנחנו מדברים על סדרת אקשן מטורפת שתשלב סרטי קונג-פו סיניים יחד עם דרמות קרטל דרום אמריקאיות, וכל דבר אחר שתרצו להוסיף לתבשיל המטורף שהוא בן צ'אנג. כולל הופעות אורח מיוחדת ומאוד גזענית של צ'בי צ'ייס, אם יצליחו לשאת את הצילומים.

אריזה משפחתית מציגים: "ארקל, הנוקם האפל"

אם יש דמות משנה שבאמת הגיוני לתת לה סיטקום זה סטיב ארקל, החנון בעל הקול הצווחני בגילומו של ג'ליל וויט מהסיטקום "אריזה משפחתית". דמות כה אהובה שהפך מדמות משנה לכוכב הסדרה. אבל מה עוד אפשר לעשות עם הבן אדם ששיבט את עצמו, בנה רובוט וטס לחלל? להפוך אותו לגיבור על, כמובן. בספין-אוף הזה ארקל ישתמש באותן יכולות מדעיות שלו כדי להפוך למגן הלילי של שיקגו, כמו שילוב בין באטמן, איירון מן וחננה עם שלייקעס. דמיינו את הסצינה בה ארקל מחסל חבורת פושעים בעזרת החליפה הרובוטית שלו ואז פונה למנהיג הכנופיה ושואל "Did I do that?" בציניות. נשמע מגניב, לא? ועכשיו נרקוד את הארקל.

החיים זה לא הכל מציגים: "דאבל או ברנשטיין"

גם לתעשיית הטלוויזיה הישראלית מגיע להצטרף לחגיגת הספין-אופים, ואיזה סדרה יותר ראויה לכבוד מאשר "החיים זה לא הכל"? כנראה שהרבה סדרות, אבל נתחיל כאן בכל זאת. הספין אוף הזה יתמקד בדמותו של מיקי ברנשטיין, שותפו לכתיבה של כוכב הסדרה גדי נוימן, בגילמו של עידן אלתרמן. בסדרה הזאת אנו חושפים שהתסריטאי החנון למראה הוא למעשה סוכן חשאי, ולכתוב פאנצ'ים לתכנית של קנובלר הייתה רק הזהות הבדויה שלו. נשמע לכם מופרך? זה הרעיון של הכתבה, ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אנחנו בבעיה.

שמש מציגים: "טנצר נגד העולם"

עוד סיטקום ישראלי מצליח מתקופת ערוץ 2, ורק מתבקש שהדמות לככב בסיטקום משלו הוא כמובן טנצר המניאק, בגילומו של גדי רבינוביץ'. אבל תהיתם פעם למה טנצר הוא כזה מניאק? הספין-אוף הזה ייקח כיוון אחר לגמרי מקומדיית המצבים המטופשת, ויהפוך לדרמה מרגשת בהשראת הסרט זוכה האוסקר "הלוויתן". רבינוביץ', שהרזה מאז שגילם את עורך הדין המרושע, יאלץ ללבוש חליפת שומן בשביל התפקיד, אבל עם ברנדן פרייז'ר יכל לעשות את זה גם הוא יכול. אתם תבכו כאשר ביתו האובדת של טנצר תחבק אותו, ותלחש "אתה לא מניאק. אתה אבא שלי".

הפיג'מות מציגים: "עלילות מר לטין הצעיר"

לסיטקום האהוב של ערוץ הילדים כבר היה ספין-אוף ששינה את הז'אנר, "מנדלבאום בלש פרטי", בו הדמות האהובה גרי מנדלבאום (יניב פולישוק), פותר תעלומות פשע עם משרד החקירות שלו. אבל אנחנו מאמינים שהסדרה הזאת לא התרחקה מהמקור מספיק. הספין-אוף שלנו יעקוב אחרי מר לטין, השכן הספק חירש ספק סנילי של הלהקה, שגולם במקור על ידי סימון רונזפלד ז"ל, אך יתרחש בעבר. פרקים שונים יחשפו לנו איך מר לטין היה מעין פורסט גאמפ ישראלי, מופיע באירועים היסטוריים שונים: קום המדינה, מבצע אנטבה, חתימת הסכמי שלום, ותמיד בכל אחד מהם אמר רק מילה אחת – "מה?".

"דה וויס" כבר הרגישה שחוקה, ואז הגיע ביצוע שפירק את הלב

אחרי שבע שנים שבהן כל העולם התהפך לנו עשר פעמים על הראש, "דה וויס" חוזרת לעונה שישית. תוכנית הריאליטי המוזיקלית המצליחה, שנולדה בכלל בהולנד, שבה למסך של רשת 13 אחרי הפסקה ארוכה מאוד – והיא חוזרת אחרת ממה שהייתה. קצת קשה לזכור היום, אבל בתחילת הדרך הרייטינג של "דה וויס" היה מפלצתי. התוכנית, ששודרה בערוץ 2, הביאה שיאים מדהימים, כולל פיק של 47.1% כבר בפרק האודישנים השני. אבל הרבה קרה מאז העונה הראשונה, ששודרה ב-2012. ערוץ 2 כבר הספיק להתפצל, המוזיקה הישראלית השתנתה מאוד – וגם ישראל עצמה השתנתה. בין הקורונה, 7 באוקטובר והסבבים מול איראן, זו בפירוש לא אותה מדינה. וגם לא אותו ריאליטי שראינו בפעם הקודמת.
>> "הכוורת" היא הפוגה מבורכת מהחדשות. חבל שהיא פשוט לא מספיק טובה

כש"דה וויס" עלתה לראשונה בישראל, "כוכב נולד" הייתה השליטה הברורה של הריאליטי המוזיקלי. גם שם היו שופטים צבעוניים שתפסו לא מעט מקום, אבל הסיפור הגדול עדיין היה המתמודד האלמוני שגדל לאורך העונה והפך לכוכב. החידוש של "דה וויס" היה להכניס את המנטורים אל לב הדרמה: אמנים מפורסמים שבנו נבחרות, התחרו זה בזה והפכו בעצמם לחלק מרכזי מההצגה. זה עבד מצוין ב-2012. ב-2026 זו כבר שפה טלוויזיונית שחוקה. אנחנו מכירים את הקאט מהזמרת ששרה את נשמתה אל המנטור המהורהר. אנחנו יודעים מתי המצלמה תתקרב ליד שעל הכפתור, מתי המוזיקה תתגבר ומתי מישהו יסתובב בשנייה האחרונה. השאלה כבר אינה רק כמה הביצוע ירגש, אלא מי ילחץ, מי יעמוד ומי יספק את המשפט שייכנס לפרומו.

גם רשימת המנטורים כבר לא נושאת את אותו משקל. בעונה הראשונה ישבו בכיסאות אביב גפן, שלומי שבת, שרית חדד ורמי קליינשטיין – ארבע דמויות שונות מאוד, שכל אחת מהן הביאה איתה עולם מוזיקלי ברור. גפן הגיע עם הרוק, הפרובוקציה והשירים שלו. חדד ייצגה מהפכה שלמה במוזיקה המזרחית. שבת הביא נשמה וקול שאי אפשר לבלבל עם אף אחד אחר. וקליינשטיין הגיע עם קטלוג של כתיבה והלחנה לעצמו ולאחרים שקשה לכמת במילים. הפעם אלה עידן רייכל, עדן בן זקן, סטטיק ונועה קירל. כולם כוכבים גדולים, אבל הם חיים באזורים קרובים בהרבה של המיינסטרים הישראלי. רייכל הוא על תקן היוצר ה"חשוב", אבל קשה להשוות את עומק ההשפעה שלו לזה של רמי קליינשטיין או אביב גפן. עדן בן זקן אמנם ממלאת את מנורה וקיסריה, אבל קשה להשוות את החשיבות ההיסטורית שלה למהפכה שייצגה שרית חדד. במקום ארבעה עולמות שמתנגשים זה בזה, קיבלנו פחות או יותר את אותו עולם בארבעה כיסאות.

הבחירה בנועה קירל כמנטורית מחדדת את הבעיה. קירל היא פופ איידול מצוינת, וראויה להערכה על היכולת שלה להיות כזו. אבל היא לא יוצרת מהסוג שבשבילו מחכים בדריכות לשמוע ניתוח מוזיקלי. וכשהשיא היצירתי המזוהה איתך הוא "טרילילי טרללה" – תרתי משמע – קשה להשתכנע שכיסא מסתובב הפך אותך לסמכות אמנותית. התחושה היא שאם בעונות הראשונות ממש ציפית לשמוע מה יהיה למנטורים להגיד, הפעם הם פחות מעניינים ויותר מעוררים ציניות. גם הדיאלוגים ביניהם מרגישים הרבה פחות אותנטיים. השוני שהיה בין אביב גפן לשרית חדד, שבמידה רבה ייצגו קצוות שונים של המוזיקה הישראלית, פשוט לא קיים כאן. התחושה היא שאפשר לתת לכל ארבעת המנטורים של 2026 את אותו שיר, וזה לא יישמע מיוחד מדי. כשהשוני מתעמעם, נעלמת גם הדרמה האנושית שאמורה להצדיק את כל הזמן שהמצלמה משקיעה בהם.

אבל יש רגעים שבהם כל הציניות הזאת נעלמת. רגע כזה קרה בפרק ששודר אמש (ראשון), בביצוע של מאי מלר ל"שיר משמר", המזוהה עם חוה אלברשטיין. פתאום כל הקליפות של "דה וויס" איבדו חשיבות. לא היו הערות מיותרות באמצע, כי למנטורים לא היה מה להגיד. לא היו אפקטים מיוחדים או קאטים, כי לא היה צריך. היה פשוט ביצוע יוצא דופן של זמרת מיוחדת, שכבשה את הלב ושמה לך דמעות אמיתיות בעיניים. לא מעושות, לא פייק, לא משהו שצריך לתקן בעריכה. זה היה מרגש לא כי הייתה מניפולציה, אלא כי הלב הגיב הרבה לפני המוח. ובמובן הזה, המונולוג של עידן רייכל – שאין לי ספק שההתרגשות שלו הייתה אותנטית – שבו פירט באריכות על המצב שאנחנו עוברים, היה קצת מיותר. את מה שהוא הסביר במילים כולנו כבר הרגשנו. טוב היו עושים יוצרי "דה וויס" אילו פשוט ויתרו על המונולוג. משאירים את הטקסט המהמם הזה, שפרסם נתן אלתרמן לפני 61 שנה, לפרשנות הקהל. לחרדות שכל אחד מאיתנו צבר על הלב בשבע השנים האחרונות. לכמה שהעולם השתנה לחלוטין מאז העונה הקודמת. הטקסט דיבר בעד עצמו, והדמעות גם. שתיקה הייתה משרתת את הרגע הרבה יותר מכל מילה רהוטה.

"דה וויס" הרבה פחות מהפכנית משהייתה. אבל גם התפקיד של הריאליטי המוזיקלי בחיינו השתנה, וגם ההתלהבות ממנו כנראה כבר לא תהיה זהה. "דה וויס" לא תגיע שוב ל-47% רייטינג, לא רק בגלל פיצול ערוץ 2, אלא מפני שהציבור הישראלי כבר שבע ממניפולציות רגשיות. אנחנו עייפים מכל הפייק שמקיף אותנו, וכל מה שאנחנו רוצים הוא שירה טהורה שתוציא אותנו לרגע מהבלגן. הביצוע של מאי מלר עוד ייכנס לפנתיאון של הריאליטי המוזיקלי, בעיקר מפני שבשבילו לא ממש צריך פורמט, עריכה או כיסאות מסתובבים. זו הייתה פשוט בחורה יוצאת דופן ששרה מהלב. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מוזיאון פעיל: אז למה בעצם סיפרו לנו שהיהודים לא טובים בספורט?

בראש שלנו יהודים לא מקושרים עם ספורט, או לפחות לא עם הצלחות ספורטיביות. הרי יש את הבדיחה הזאת מסרט הקאלט האייטיזי "טיסה נעימה", בה אחת הדמויות מבקשת משהו קליל לקרוא, ומקבלת עלון של שני עמודים שכותרתו: "ספורטאים יהודים מצטיינים". אחד הדברים שאנחנו פוגשים במוזיאון הספורט היהודי העולמי הוא דווקא המבט המפתיע של המבוגרים, שלא מאמינים כמה ספורטאים יהודים וישראלים דווקא הצטיינו ומצטיינים בספורט לאורך ההיסטוריה. ואז הם שואלים: "אז למה בעצם סיפרו לנו שהיהודים לא טובים בספורט?".
>>

אצל הילדים ובני הנוער מתרחש משהו אחר. הם גדלו לכך שספורטאים ישראלים הם דווקא מצליחים, שמדליה אולימפית היא משהו שלא צריך לחכות לו כל החיים אלא מתרחש בכל אולימפיאדה. שלא נדבר על דני אבדיה, שמבחינתם הוא כוכב כמו שאר הכוכבים שהם מעריצים. הרבה אנשים מרימים גבה כשהם שומעים שמוזיאון הספורט היהודי העולמי נמצא בישראל, אבל איזה בית אחר טבעי יותר יש לעניין הזה? בשנים האחרונות הפך המוזיאון לכזה המציג תערוכות מקומיות, אבל גם כאלה בין לאומיות, ולמעשה חשף שאת הסיפור היהודי, אפשר לספר גם דרך הספורט.

מוזאונים שעוסקים בספורט יש רבים בעולם, במיוחד בארצות הברית, אבל רק אחד מרכז תחתיו את כל ההיסטוריה של הספורט היהודי. וכן, היה ספורט יהודי הישגי, מצליח ושובר שיאים גם בצפון אפריקה ובצפון אמריקה, בדרום אפריקה ובמזרחה של אירופה. בכל מקום בו היו יהודים, היה גם ספורט – כי בסופו של דבר, לא תמיד כל הדלתות היו פתוחות בפני יהודי העולם, וספורט היה המקום היחיד שבו הם קיבלו צ'אנס שווה: גברים ונשים.

בחודש האחרון ביקרו במוזיאון ספורטאים וספורטאיות שהתארחו במכביה. פתאם כל מה שסיפרו להם על זה שיהודים לא ממש טובים בספורט, התגלה כלא נכון, כמיתוס. אלופים אולימפיים, אלופי עולם, אלופי אירופה, אלופי המדינה. יהודים תמיד היו שם. לשאלה 'איך יכול להיות שישראל לא עלתה למונדיאל?', לא הייתה לי תשובה. לאף אחד בעצם אין. אבל פתאם לראות את המוזיאון מהעיניים של הדבר הזה שנקרא תיירים, דבר שלא רואים פה כמעט בשלוש השנים האחרונות, סיפר לי, כאוצר המוזיאון, סיפור שונה לגמרי.

הכניסה של הספורט לעולם המוזאלי בישראל, היא מהלך שאמנם מתרחש בצורה איטית אבל בהחלט קורה. באוניברסיטאות השונות, בבצלאל ובשנקר, הדור הצעיר של היוצרים הישראלים מזהה היטב את הפוטנציאל הגלום בשדה הספורטיבי: בין אם מדובר בעיצוב תלבושות, כרזות שקשורות בספורט, אביזרי עידוד וכמובן, איך לא, כדורי המשחק. הארכיון של המוזיאון רחב הידיים ועמוס בפרטים היסטוריים שנמצאים רק בו.

בזכות כך, הוא מושך אליו חוקרים מכל העולם, נוכח פריחת "ההיסטוריה של בתי הקפה" – אותו ז'אנר בחקר ההיסטוריה שטוען ובצדק שאפשר ללמוד על ההיסטוריה של האנושות דרך בתי הקפה ומגרשי הספורט, לא פחות מאשר ממלחמות או הסכמי השלום. הרצון הוא להפוך את המוזיאון גם למכון מחקר היסטורי של הספורט היהודי. הביקורים של נציגים מקבוצת בורוסיה דורטמונד, קבוצות NBA שונות ונציגים של ליגות ספורט מקצועניות מרחבי העולם הוכיחו את הצורך העז במחקר שכזה עבור הקבוצות עצמן, כדי שילמדו את השורשים שלהן.

מהזווית הישראלית, תמיד נחמד לשוחח עם תלמידי בית הספר המגיעים למוזיאון וכשהם רואים את הגלשן העצום של הגולש גל פרידמן, עליו דהר כל הדרך לניצחון ולמדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקי אתונה 2004, הם תמיד שואלים את המדריכים במוזיאון: "מה, הייתם בחיים כשזה קרה?". עבורם, כאמור, המסע בין המדליות האולימפיות כחול לבן הוא עניין של מה בכך. הם גדלים במציאות שכמעט בכל משחקים אולימפיים המשלחת שלנו חוזרת עם מדליות, ולכן המדליה הזאת של גל פרידמן נראית להם פרה-היסטוריה. על מדליות משנים קודמות יותר הם אפילו לא שמעו. אבל האתוס שנבנה אצלם הוא לא של ישראל הגרועה בספורט, אלא כזאת שדווקא לא רעה בו. טוב, אולי חוץ מכדורגל.
עדי רובינשטיין הוא אוצר מוזיאון הספורט היהודי העולמי ע"ש איריס סמית בכפר המכבייה. המוזיאון מציע בלאורך חודש אוגוסט כרטיס כניסה משולב עם מועדון הספורט כפר המכבייה ב-120 ש"ח בלבד.פרטים מלאים באתר

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה זה משנה? תל אביב מנסה לחבר צעירים לרעיון מהפכני בשם דמוקרטיה

שמעתם שבעוד כחודשיים וחצי יתקיימו בחירות? רגע, חכו… אל תברחו עדיין. ברור לנו שבישראל 2026 המיאוס הפוליטי הגיע לשיאים שמתחרים רק בשיאי החום, אבל מה לעשות – אם אנחנו רוצים לשרוד במקום הזה לעוד כמה שנים, אנחנו נאלץ להתמודד עם זה. כן, בדיוק כמו החום. ובמקרה של ישראל, הדור הצעיר – זה שהעביר את נעוריו או שנות ה-20 שלו תחת מגיפה ומלחמה ושלטון נתניהו – המיאוס אפילו גדול יותר, כך שכל יוזמה שמנסה לחבר צעירים בחזרה למונח הארכאי הזה שנקרא דמוקרטיה הוא אירוע מבורך. לכן אנחנו שמחים מהיוזמה של יחידת הצעירים והצעירות בעיריית תל אביב-יפו, שבשיתוף מרכזים לצדק חברתי יצרו את "מה זה משנה" – חודש דמוקרטיה עירוני.
>>"טנצר המניאק נגד העולם" ועוד סדרות ספין-אוף שלא ביקשנו

מה זה אומר בכלל? טוב ששאלתם. במהלך החודש הנוכחי, או יותר נכון, כבר מסוף יולי ועד ה-10.9, יתקיימו ברחבי העיר יותר מ-20 אירועים שמנסים לשבור דרך האדישות הפוליטית, ולמצוא את הדרך לחבר בין השיח הציבורי לחיים עצמם. כלומר, אירועים שמדברים על יוקר המחייה והדיור, תחבורה, קהילה ותרבות, וגם העתיד המשותף שכולנו רוצים לחלום פה. "רוב התוכן הפוליטי היום מדבר אל מי שכבר בפנים. אנחנו רצינו לפנות דווקא למי שנשארו בחוץ", מסבירה מעין פחימה, מנהלת המרכז לצדק חברתי בתל אביב ומנהלת אקטיביזם ביחידת הצעירים והצעירות. "לא לשכנע אותם במשהו, אלא ליצור עבורם מרחב שמדבר בשפה שלהם, דרך תרבות, הומור, משחק וקהילה, ולהראות שמעורבות אזרחית לא מתחילה בקלפי אלא בחיים עצמם".

בין האירועים שתמצאו במסגרת החודש ישנו שעשועון בחירות בהנחיית גיל רבי, קורס לזיהוי פייק ניוז בשיתוף עם FakeReporter המעולים, מפגש עם העיתונאית הכלכלית צליל אברהם כדי להבין מה באמת משפיע על הכיס שלכם, סדנאות העוסקות בעיצוב עתידים אפשריים בהנחיית האמן מושון זר אביב, ומופעי סטורטלינג, תיאטרון, הומור ופרופורמנס (ביניהם "איך לשרוד ארוחת שישי", שזו שאלה שאנחנו צריכים לה תשובה, ודחוף"). ב-19.8 יתקיים אירוע השיא בתדר – מיני פטיבל בשם "מניפסט" שיכלול תרבות, אמנות משחק ושיח על בחירה, השפעה ותקווה, שכל זה דברים שאנחנו ממש צריכים. עכשיו רק נותר לחכות ליום ההוא באוקטובר, ולקוות שאפשר עוד לשנות פה, כי עם החום הזה אין באמת מה לעשות (סתמי גרטה, איבדת זכות לחפור בנושא).
"מה זה משנה", חודש הדמוקרטיה.לפרטים נוספים ורשימת האירועים המלאה

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הדוקומנטרי על בלדריות הסמים מצועצע ורדוד כמו הפרשה כולה

לפני בערך 15 שנים הברחתי לארץ סמים. זה היה פחות מחצי גרם של מריחואנה שלקחתי איתי מלונדון בימים בהם הארץ היתה ביובש, כך שכמה שאכטות של וויד איכותי מג'מייקני בקמדון הרגיש לי כמו דבר שאני לא יכול לוותר עליו גם בטיסה חזרה הביתה. זה היה ללא צל של ספק אחד הדברים המטומטמים ביותר שעשיתי בחיי. אני זוכר איך כל הטיסה נטפתי זיעה במחשבה על השקית הקטנטנה שהוסלקה בתוך בקבוק שמפו, והסכנה ששמתי את עצמי בה סתם כך.
>>משה כהן-אליה רוצה לעשות ״תפוז מכני״ עם ערוץ 14. סך הכל נורמלי

אני לא משפטן, ואין לי מושג מה הייתי מקבל – אם בכלל – במידה וה"ייתי נתפס, אבל מה שבטוח זה שלא הייתי מקבל דוקומנטרי. אני לא האדיוט הראשון שחמד לצאן ונשא על עצמו סם בטיסה – למעשה, בלדרות סמים בטיסות קיימת כמקצוע כנראה מאז האחים רייט – ובכל זאת, מעולם לא ראיתם דוקו על בלדרי סמים שנעצרו. רגע, סליחה, מעדכנים אותנו בתגובות שב-2008 שודרה בערוץ 10 סדרה בשם "הבלדרים", שתיעדה מספר בלדרים בעילום שם (תודה לינוי בר גפן, אפשר לקחת נשימה). אבל על בלדרים שנעצרו, רק בשל המעצר, כאמור , מעולם לא היתה סדרה עד שזה קרה לבחורות צעירות עם חשבון אינסטגרם מלא בתמונות ביקיני. עכשיו בואו, לא בא לי להטיף מוסר על הכשל החברתי שבהפיכת כמה מבריחות סמים לסלבז רק בזכות הלוק שלהן (זה בערך הכשל החברתי ה-89 הכי חמור כיום בישראל), אבל כן בא לי לדבר על איזה כשל דוקומנטרי היצירה "מזוודות ורודות", שעלתה ביום חמישי האחרון ל-yes דוקו, ומתיימרת לספר את סיפורן.

למרות הרקורד המאוד רציני של היוצרים מור לושי ודניאל סיון, שכבר פיתחו קריירה בחו"ל דרך נטפליקס, התחושה העיקרית ששלושת פרקי "מזוודות ורודות" משאירים היא שמדובר בתוצר שנעשה בחטף. כאילו ניסו להכות על הברזל בעודו חם, ובדרך שכחו איך להכות. מעבר לסיפור מאוד בסיסי שנמתח לשלושה פרקים בני חצי שעה (זה היה צריך להיות סרט של 50 דקות לכל היותר), ישנם המון חוסרים שמרחפים מעליו, ולא רק כי שתיים מארבעת הבנות שבמרכז הפרשה לא מתראיינות (וגם מטושטשות פנים בדוקו, למרות שפרצופן כבר נחשף בתקשורת). מה שלא נאמר בו זועק יותר ממה שכן, ועד לסיומו תגלו לא מעט מניפולציות, חוסר התאמות ושקרים בוטים מעורבבים בסיפור שפונה למכנה המשותף הרגשי הנמוך ביותר, וגוזר ממנו בדיוק אפס מסקנות. סליחה, בעצם יש מסקנה אחת – הצעירים של היום נדפקו מרוב סמים ואינסטגרם. וואלה, בשביל זה עשו דוקו?

עוד מתחילת הפרק הראשון קל להבין לאן זה הולך. אחרי בדיוק דקה וחצי של מונטאז' דיווחי חדשות על הפרשיה – להזכירכם, 4 בנות 20 וכלום שחזרו מברלין עם כ-15 קילוגרם של קוקאין מוסתר במזוודות ורודות, שמוערך בשווי של מיליוני דולר – היוצרים בוחרים לצלול לשנות הנעורים של שתי המרואיינות, אוראל בן-חיים וארבל מזרחי. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בדוקו-סלב, עם סיפור ברווזון שחור שהפך לברבור – האחת נשרטה באולפנה, השנייה היתה ילדה מפונקת שלא הצליחה למלא את החור בלב עם הכסף של הוריה. אותו מיקס צפוי של תמונות ילדות וסיפורי 'הייתי אאוטסיידרית' שהתרגלנו לקבל בריאליטי, פלוס כמה רגעי "שחזור קולנועי דיגיטלי" (ככה הם קוראים לסרטוני AI אילוסטרטיבים). במילים אחרונות, הקורבן כבר לוהק, עכשיו נותר רק לספר איך נפל בפח.

האמת היא שגם את זה "מווזות ורודות" לא עושה יותר מדי טוב. הסיפור האישי מתדרדר להתדרדרות לסמים ומסיבות, כשהכל מסופר על ידי אוראל וארבל עצמן, יושבות בחדרן עם תאורה נוצצת ומספרות על חופשות בתאילנד כאילו זה מה שמעניין. רק עמוק לתוך הפרק הראשון צצה "ההצעה", כפי שארבל מתארת אותה. מכאן והלאה (ובעיקר בפרק השני) הפרשייה מתוארת מהפרספקטיבה של שתי הבנות, בעודן מדלגות על החלקים הפחות נעימים של להתמודד עם שאלות מאתגרות. הצופים שומעים על כמה מלחיץ היה לאסוף את הסמים, על התכנון להגיע בשתי טיסות נפרדות ועל הריבים שהיו ביניהן, כשבין לבין משולבים ריאיונות עם השוטרים שעצרו וחקרו אותן, וצילומים באמת מעולים מחדרי החקירות עצמם.

עד כה, הזדמנות פז לשתי פושעות מורשעות להציג את גרסת המלאה ללא שום גורם שיאתגר אותה, דבר שהופך לברור עוד יותר עם זמן המסך הנכבד שמקבלים בפרק השלישי עורכי דינם, עו"ד ששי גז (כן, הוא) ועו"ד עידן שני, שממהרים להגדיר את הבנות בתור "הבת שלך" או "הבת של השכן" – במילים אחרות, קלאסיקת כתב הגנה על בחורות נורמטיביות שבטעות נפלו לפשע. הניסיון להציג אותן כקורבן תמים אפילו חוצה את גבולות האמת, כשעו"ד שני טוען שהבנות "קנו את הכרטיסים מהכסף שלהן" – עובדה שארבל עצמה סתרה בפרק הראשון, כשסיפרה שקיבלה מזומן מנהג מונית כדי לקנות את הכרטיסים. אבל למה שמישהו מאחורי המצלמה יעצור את העו"ד מלשקר? הרי גם הם, היוצרים, עושים זאת בעצמם.

עמוק לתוך הפרק השלישי מוצג לנו לפתע "טוויסט": אחת החוקרות שמתראיינות מגלה שבמהלך החקירה, הצלבה בין התכתבויות ישנות של הבנות וזמני טיסה גילתה להם שלא מדובר בטיול הברחת הסמים הראשון של הבנות. אבל רגע, בפרק הראשון שמענו במו אוזנינו את ארבל מספרת איך היא קיבלה את ההצעה להבריח סמים לראשונה מברלין, אותו טיול בו הן נתפסו. הדוקומנטרי מקדיש כ-2 דקות למונטאז' קצבי שמציג חלק מההתכתבויות, ואז עוד דקה וחצי לעו"ד שהסביר שאלו לא היו עדויות מספיקות כדי לעבור בבית המשפט, ובדיוק 15 שניות ל"אין תגובה" של ארבל, כשנשאלה את השאלה המאתגרת היחידה בכל הדוקומנטרי. יש מי שיראה את זה כבחירה נרטיבית, אני רואה את זה כוויתור על כל שאיפה לחתור לאמת, לטובת השגת ריאיון ראשון עם דמויות המפתח בפרשה.

אולי היו לי ציפיות אחרות בגלל זהות היוצרים, אבל בסוף הפרשה המצועצעת הזו קיבלנו דוקו מצועצע ופופוליסטי לא פחות. באחד מרגעי הדוקו מתלוננות המבריחות על הבוננזה התקשורתית שעברו מרגע שנחשפו התמונות שלהן, אך יוצרים הדוקו משתמשים באותו הטריק בדיוק, ויצרו אתה דוקו מאותה הסיבה שערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט קפצו על הסיפור. לכן הדוקומנטרי עליהן הוא מוצר פופי חסר כל עומק, שבין אם בכוונה ובין אם בעצלות, מתפקד בפועל ככתב הגנה על שמן, או לכל הפחות, הפיכתן לקורבן אוליטימטיבי. אולי זו בעצם הבעיה האמתית של הדור הזה.
"מזוודות ורודות", 3 פרקים, עכשיו ב-yes

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

12 שעות של גיטרות: פסטיבל רעש לבן מגיע לקיסריה (ולא לאמפי!)

מתי בפעם האחרונה ראיתם הופעה באמפי קיסריה? וכמה זמן נתקעתם אחר כך בפקק ביציאה מהחניה, עד שהתחלתם לחשוב שאולי היה עדיף לוותר על ההדרן? מחשבה אנטי-רוקנ'רול מובהקת, כמובן. אולי גם ניגשתם להזמין בירה וגיליתם שאין. מין קטע כזה באמפי. זה עדיין אחד המקומות היפים בארץ לראות בהם הופעה, אבל נגיש ומזמין הוא לא תמיד. עכשיו מנסה להיכנס לתמונה מתחם הופעות אחר בקיסריה, מחוץ לאמפי המוכר, עם פסטיבל חדש ומערך הסעות שאמור לאפשר לקהל להגיע גם בלי רכב פרטי. קוראים לו "רעש לבן", והוא מתכנן לרכז 12 שעות של גיטרות, דיסטורשן והופעות חיות ביום אחד.
>> להציל את אוגוסט: 23 פעילויות לכל המשפחה (ויש גם בחינם)

הפסטיבל יתקיים ביום שישי, 9 באוקטובר, במתחם Festival Zone שבפארק העסקים קיסריה. הפורמט פשוט: האירוע יתחיל ב-12:00 בצהריים ויימשך עד חצות, עם 12 שעות רצופות של רוק, דיסטורשן והופעות חיות. במקום לפרוס את העניין על פני סוף שבוע שלם, כולל קמפינג וכל הלוגיסטיקה שמגיעה איתו, כאן מציעים יום אחד מרוכז של גיטרות מהצהריים ועד הלילה.

הליינאפ הוא החלק המעניין באמת, בעיקר בזכות החיבור בין שמות שמזוהים עם האלט-רוק הישראלי של שנות התשעים והאלפיים לבין אמנים שפועלים בסצנה העצמאית הנוכחית. מצד אחד יופיעו שייגעצ, מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ויוני בלוך – מספיק שמות כדי להפעיל היטב את בלוטות הנוסטלגיה. מהצד השני, וזה מה שמונע מהאירוע להפוך לערב מחזור בלבד, יעלו הילה רוח, עלמה גוב והזאבות, לצד ילד, מטאטא השמד, יובל גולד והפסוליה של דייזי.

את החיבור הפחות צפוי בליינאפ יספק הראפר פלד, שיארח את להקת המטאל SHREDHEAD. לצדם יופיעו גם אריה רחמימוב ולהקת המחווה אריין מיידן. זה שילוב רחב למדי של רוק, אינדי, מטאל והיפ-הופ, שלא בהכרח חולקים תמיד את אותה הבמה או את אותו הקהל – ודווקא בגלל זה הוא מסקרן יותר מעוד רצף של אמנים מאותו אזור מוזיקלי.

הבחירה להוציא את הקהל התל אביבי מאזור הנוחות של הבארבי או לבונטין 7 ולשלוח אותו צפונה לקיסריה מחייבת גם פתרון לוגיסטי. לפי ההפקה, במתחם יהיו אזורים מוצלים ודוכני אוכל, וכן מערך הסעות שיצא ממקומות שונים ברחבי הארץ. עבור מי שרוצה לשתות בירה בלי להתחיל לחשב את הדרך חזרה בכביש החוף, ההסעות הן לא תוספת שולית אלא חלק חשוב מהסיפור. מוקדם לדעת אם הקהל אכן ייצא בהמוניו מהעיר בשביל 12 שעות של גיטרות בקיסריה, או אם "רעש לבן" יהפוך לאירוע שחוזר גם בשנים הבאות. אבל הליינאפ, לפחות על הנייר, מצליח לחבר בין נוסטלגיה לבין מה שקורה עכשיו, בלי להסתפק רק באחת מהן. אם הרוקנ'רול המקומי מחפש עוד מקום להפגין בו שרירים מחוץ לגבולות תל אביב, זה בהחלט ניסוי ששווה לעקוב אחריו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?