Time Out תל אביב About

אל תעני: "גבעה 338" לא זכירה, לא אחידה ולא ממש עושה כבוד למקור

בראשית היה "גבעה 24 אינה עונה" (1955), סרט ציוני דובר אנגלית על גבורתם של שלושה חיילים ואחות במלחמת העצמאות. הגבעה בסרט לא ענתה משום שארבעתם נהרגו בקרב. 15 שנים אחרי כן הגיעה מהוליווד "מ.א.ש" – קומדיה אנרכיסטית, אנטי-מיליטריסטית, שתיארה את שירות המילואים של רופאים בבית חולים שדה במלחמת קוריאה. הלהיט הקופתי בבימויו של רוברט אלטמן זכה באוסקר על התסריט, ואף הניב סדרת טלוויזיה מצליחה.
>>מארוול מיצתה את עצמה – עכשיו מגיע המבחן האמיתי שלה

ב-1976 אסי דיין שאל את שמו של הסרט הראשון לצורך קומדיית מילואים ברוח הסרט השני. "גבעת חלפון אינה עונה" שנתפרה למידותיהם של חברי "הגשש החיוור" – אוסף של חיוויים שנונים לצד סצנות וולגריות מתובלות בהומור נונסנס – שברה קופות והפכה לתופעת קאלט מקומית. ב-2005 נודע שדיין עובד על תסריט לסרט המשך, שבו ויקטור חסון מתעורר מתרדמת של שלושים שנה (בערך כמו צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול") ומגלה שאתי אלון גנבה לו את הכסף מהבנק. ההפקה בוטלה בעקבות מותו של ישראל פוליאקוב ב-2007.

עכשיו, לרגל 50 שנה לסרט על הישראלים התחמנים שעושים בלגן במוצב בסיני, אנחנו מקבלים את "גבעה 338", שנהגה כמחווה מותאמת לזמנים (הפעם כורים ביטקוין במקום נפט) ועתירת הופעות אורח (שייקה לוי, ענת עצמון, מאיר סוויסה ועוד). היוזמה של ליאור דיין אינה נטולת פוטנציאל, והייתי רוצה לספר לכם שהתוצאה משובבת, אבל לצערי מדובר בתרכובת מאוד לא אחידה, שאינה עושה כבוד למקור.

ארבעה תסריטאים עתירי ניסיון – ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול ואיל אפטר – כתבו וריאציה על הסרט ההוא, עם עלילה דומה ודמויות שמבוססות על ויקטור חסון, סרג'יו קונסטנצה, שמגר, יעלי וכל השאר. מדי פעם הן מצטטות חיוויים זכורים כמו "שעה, שעה שאני מחפש את הים. לא למדו לשים שלט קטן, 'ים'?", שעכשיו בוקע מפיו של אלי יצפאן בתפקיד אזרח שמתחזה לחייל בבסיס מבודד בבקעה שבו משרתת בתו (קים אור אזולאי). העובדה שזה אחד הרגעים היותר מבדרים בסרט מצביעה על הבעיה. אני עשויה להתבדות, אבל נראה לי ש"גבעה 338" לא הצליח לייצר רגעים משל עצמו שייכנסו לפנתאון. ולכן זה יותר סרט טפילי מאשר מחווה.

יצפאן הוא קומיקאי מחונן (גם כשאינו בשיאו), ושחר חסון אינו קוטל קנים. אבל הכימיה שהיתה בין שייקה ופולי לא נמצאת כאן. מה גם שחסון עוטה משום מה סט של שיניים תותבות בולטות שפוגמות בהופעתו – כאילו שחמצון השיער לא הספיק. מה שכן, הוא נראה טוב בביקיני המנומר של "סילביה המשתוללת". אפשר היה לתאר את הסצנה שבה הוא מתחזה לרקדנית בטן כשיפוץ פרוגרסיבי, רק שבדיחות על גברים מחופשים לנשים הן ישנות כימי "פישקה במילואים" ו"הטוב, הרע והלא נורא" (שבו אסי דיין עצמו לבש בגדי אישה).

הצלע הקומית השלישית – לפחות לפי סדר הופעת הקרדיטים – היא יעל פוליאקוב כמפקדת הבסיס. יש להניח שפוליאקוב נמצאת כאן בעיקר בגלל אבא שלה ("משפחה לא נוטשים" היא אומרת בסרט), אבל מוטב היה אילו ההפקה היתה מוותרת על שירותיה. הופעתה כרווקה מזדקנת שהחליטה להביא ילד באמצעות אם פונדקאית כל כך גסה, שהיא מחרבת כל סצנה שהיא נמצאת בה. גם טל פרידמן, מבכירי הקומיקאים שלנו, מפקשש בתפקיד קצין מטומטם שמחלק פקודות ממשרד עירוני הרחק מהבסיס. מחלקת האיפור סידרה לו קרחת עם קווצות שיער בודדות, וממש לא נעים להסתכל עליו כשהוא מנסה להצחיק.

הדמויות היותר מוצלחות נמצאות בשוליים. שלושה בדואים, בהם אחד אשכנזי מנהריה (אורי גוטליב), מחליפים את החיילים המצריים מהגבעה הקודמת. עלי עלי ורואד עאזר, שגילמו מחבלי נוחבה בעונה החמישית של "פאודה", מגישים הופעות סימפטיות ומבדרות כשותפים ליוזמה נכלולית שמתנהלת מתחת לפני השטח. גל לינקר, שחקן עם תסמונת דאון, זוכה לשאת נאום מעצים שהוציא מהקהל בפרמיירה מחיאות כפיים. והאחים ישי ומיכאל סוויסה הם צמד קומי חביב בתפקידי הש"גים הישנוניים, שכושלים למול כל אתגר שמוצב בפניהם.

איני נמנית בין מעריצותיו של אסי דיין כקולנוען, אבל ללא ספק היה לו כשרון לפיתול העברית ולחיבורים מפתיעים בין מילים. התסריט של "גבעה 338" מנסה לשחזר את השפה שלו, בהצלחה מועטה. פה ושם נשמעים חידודים קולעים, אך הם טובעים בביצה של ניסיונות מאומצים. והבימוי נטול הקצב של ארז בן הרוש, יוצר סדרות שזה סרטו הראשון, אינו עוזר לשחקנים. לרגעים המוזיקה המחויכת של נפתלי אלטר, שהלחין גם את "גבעת חלפון", מצליחה לשייף זיופים בבימוי ובמשחק, אבל זה רחוק מלהספיק. אם בא לכם קומדיה ישראלית מצחיקה שמבוססת על חומר מוכר, לכו ל"קופה ראשית".
2.5 כוכבים
בימוי: ארז בן הרוש. עם אלי יצפאן, שחר חסון, יעל פוליאקוב, טל פרידמן. ישראל 2026, 106 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בנמל ת"א החליטו להגזים עם פסטיבל שמבטיח לפוצץ לכם את הבטן

תאהבו או תשנאו את זה, אין להכחיש שאלו הם זמני אינטסגרם וטיקטוק, ואם עסק רוצה לתפוס את תשומת הלב הציבורית התזזיתית מתמיד, הוא צריך לבלוט. והדרך הכי קלה לעשות זאת, היא להגזים. כבר ראינו לא מעט מקומות שמקדמים את עצמם דרך מנות עצומות בגודלן, או מוגזמות בדרכן, משהו שיעצור אתכם מהגלילה טרוטת העיניים בפיד. וזה בדיוק מה שפסטיבל האוכל הקיצי שמגיע לנמל תל אביב מנסה לעשות – הם באים להגזים.
>>על האש, על הדרך: הערים הכי טובות בעולם לאוכל רחוב ב-2026

"מוגזם", שיתקיים ברחבי הנמל החל מיום רביעי הבא (12.8) ועד לסוף אוגוסט, מעודד את מגוון בתי העסק הטעימים שבסביבה להרים הגזמות יוצאות דופן, שאם אפשר גם יתאימו בול לפורמט מצלמה מאונך. כך, למשל, בשייק שאק תמצאו את ה"שאק סטאק חלפיניו צ'דר" – צ'יזבורגר עם גבינת צ'דר לבנה, פטריית פורטובלו פריכה במילוי תערובת גבינות, חלפיניו, בקר מעושן ורוטב צ'דר חרפרף, הגזמה בכל סטנדרט ומובן. באגאדיר יציעו ספיישל המבורגר עם בייקון עגל, גבינת צ'דר ורוטב הבנרו, ויהיה לכם גם רול סושי קריספי בציפוי אבוקדו ובצל פריך באושי אושי, ופיצה מרגריטה מיוחדת בפורמנס. אבל אם נהיה כנים, ההגזמות הבאמת יפות מגיעות דווקא בגזרת הקינוחים.

בין המקומות שיציעו הגזמות מתוקות תמצאו את מייזון קייזר, שתשיק עוגת 12 שכבות בשם Crush Cake, שמגיעה בשני טעמים לבחירה – שוקו-קרמל עם קרם שוקולד, או וניל-פירות יער בליווי רטבים מעל; בפאט אנד פאף תמצאו מנת Cookie Dough Smash – שזה בצק עוגיות עם גלידה אמריקאית, רוטב נוטלה ומלח אטלנטי; גלידת נווה צדק תשיק סדרת קינוחי Gelux Luxury Gelato שכוללים בראוניז ברולה, מנגו סטיקי רייס וקרמינו; בעוד שבגולדה יציעו גלידה אמרקאית עם קרם שוקולד לבן, רוטב בייגלה ושברי צ'יפס – מספיק כדי להטעין ילד לפחות לעשר שעות של לרוץ במעגלים. גם הקינוח בקפה נמרוד יהיה מכת סוכר – "קיטקט סמורס", שהוא מאפה קיטקט עם מרשמלו צלוי, פופקורן מקורמל ורוטב קרמל מלוח ונראה לנו שאנחנו צריכים תור אצל רופא השיניים רק מלקרוא את כל זה.

אך גולת הכותרת של האירוע יהיה פופ-אפ העוגיות OOGI, שיופעל על ידי משפיען הגזמות האוכל נדב בורנשטיין, שיחד עם מותג העוגיות ללא גלוטן CULULU, יצור עוגיות שוקולד צ'יפס מרובות בתוספות. שם תוכלו לקנות "קוקי באקט", שזה מארז זוגי עם תבנית של עוגיות שוקולד צ'יפס, גלידה אמריקאית, חלב ורטבים, או "טירמיסוגייה" – כשמה כן היא, טירמיסו מעוגליות שוקולד צ'יפס הטבולות באספרסו, עם קרם מסקרפונה וקקאו. אולי את זה לא כדאי לקנות לילדים, כי אז הם ירוצו למעגלים במשך 10 ימים רצופים. עבורם יתאים יותר מגה קוקילידה, או עוגלידה – שהיא פשוט כוס גלידה אמריקאית עם עוגיית שוקולד צ'יפס נמסה.

הפסטיבל יתקיים בימים האלו במהלך ימי השבוע בשעות הערב (החל מ-18:30), וגם יצוץ לקצת במוצ"ש, ויכלול גם מיצגי ענק מוארים שמזכירים מתוקים, מתחמי צילום ומשחקי איטנראקטיביים, מופעי מוזיקה, סדנאות לילדים, מופע אורות ומוזיקה וגם מה שהם קוראים לו "בריכת מרשמלו", שאנחנו ממש מקווים שהוא לא בריכה שהמיסו לתוכה מרשמלו.
פסטיבל "מוגזם", 12-31.8, א'-ה' 18:30-23:00, ש', כחצי שעה לאחר צאת השבת-00:00. הכניסה חופשת

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בילויים זולים בעיר יקרה וגלידת בוטיק עולמית. העיר של יואב שמיר

יואב שמיר הוא במאי דוקו שאחראי לכמה יצירות משמעותיות כמו "מחסומים" (2003), "השמצה" (2009) וסדרת הטלוויזיה "למה ככה?" בכיכובו של דן אריאלי. בסרטו החדש "כנופיית המטאוריט", שמיר הגיע לאלסקה ופוגש שם דמויות ייחודיות, בעיקרן משפחה שחצר ביתה עומד אוטובוס ישן שבתוכו סלע עצום, שהמשפחה טוענת שהוא מטאוריט יקר ערך. הסרט יוקרן בסינמטק ת"א הערב ובשבוע הבא (כאן מתכרטסים), וגם במסגרתפסטיבל דוקוטקסט ה-11בספרייה הלאומית (כאן מתכרטסים עוד יותר).

>> מגדל השעון, כיכר בלי צלון, קרוק והפוך מנהלים. העיר של תום אורן
>> נזק איראני, קפה במונטיפיורי וחלום על הקאמרי. העיר של דורון טאובר
>> פלאפל של ילדות והגינה שהפכה למקלט. העיר של אסף אלב

1. חוף תל ברוך

מאז הקורונה, כשנסגרה בריכת האוניברסיטה, עברתי לשחות בים, ומאז אין שום סיכוי שאחזור לשחות בבריכה. הרבה יותר מעניין לשחות בים, וחוץ מימים שהים ממש גבוה או מזוהם, אני פותח שם את הבוקר ואז שותה קפה קר מסובסד ב-6 שקלים. גם בעיר הכמעט הכי יקרה בעולם יש בילויים זולים.

2. פארק הירקון

אני כבר כמה שנים טובות גר ליד הפארק, עד לא מזמן בחלק המזרחי והיותר פרוע שלו, ועכשיו בחלק המערבי. איזה כיף שיש את הבועה הירוקה הזו. פרט למגוון האנושי שיש בפארק, אני סקרן לראות מה יקרה עם אוכלוסיית התנים שהולכת וגדלה, ממש כמו ניסוי בדו קיום.

3. העלייה מכיכר אתרים

יש נקודה אחת, מאוד קולנועית, שאני תמיד נהנה לנסוע בה – כשנוסעים מצפון לדרום לאורך הים, עוברים את המנהרה של כיכר אתרים ועולים אחריה למעלה, ממש מול רחוב של״ג נפתח פתאום הים, ולכמה שניות אני חושב שתל אביב היא העיר הכי יפה בעולם.

4. גלידה ארטה

אני חובב גלידה, ואני חושב שזו גלידריה ברמה עולמית, כמה רמות מעל כל גלידה אחרת שאכלתי כאן, ולמען האמת גם בעולם. אני מאוד מעריך ומכבד את הבחירה שלהם לא להפוך לרשת. מאוד יפה בעיני שיש מקום שהוא בוטיקי, ומסתפק בזה שהוא הכי טוב שיש.
נחלת בנימין 11, תל אביב-יפו

5. אדיט

אולפני העריכה הכי קולים בעיר. בבניין ישן ברחוב ברזילי, כבר שלושים שנה (אולי קצת יותר), נערכים הסרטים והסדרות הכי טובים שעושים כאן. טליה וסשה הבעלים של המקום הם חובבי קולנוע מובהקים, ואנשים מאוד נחמדים, והם נתנו למקום אופי ואישיות יוצאי דופן. יש על הקירות המון פוסטרים של הסרטים שנערכו במקום, ולכל חדר יש נושא, ובתוכו אלמנטים שקשורים לשם החדר. ממש בימים אלו אני עורך בחדר "ניו יורק", שיש בו פוסטרים וכל מיני פיצ׳פקס שקשורים לניו יורק, וספת עור דהויה שכאילו יצאה מדירה בווילאג׳. ואת "כנופיית המטאוריט" ערכתי בחדר שנקרא "ספייס" (כמובן). ותמיד מסתובבים בין הקומות עורכות ועורכים סופר מוכשרים. עשיתי כבר די הרבה סרטים, ובאמת שכמעט בלתי אפשרי להתחרות ברמת הכישרון של העורכים בישראל.
ברזילי 1, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

תמ״א – זה לא מקום, זו מהות. לפעמים ממש בא לי לבכות כשאני מתעורר בבוקר מרעשי בנייה, כשאני נוסע באופניים ומסתכל על שלטי הבניינים שמבשרים על עוד פרויקט עם שם פלצני, ואני מבין שהסיוט הזה, מפגע הרעש הזה הולך ללוות אותנו עוד שנים רבות, ולמען האמת אני לא מבין למי יהיה כסף לגור בכל הדירות החדשות האלו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לא מזמן בהופעה של טיפקס בברבי, וחוץ מזה שאני מאוד מחבב את המיקום החדש של הברבי, היה ממש כיף לראות את טיפקס שאחרי כל כך הרבה שנים עדיין נותנים בראש, וכיף לראות גם כמה הקהל שלהם מגוון.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"כשאנחנו חדלים להבין את העולם" של הסופר הצ'ילאני בנחמין לבטוט. ספר מעולה שממש התבאסתי כשהגעתי לעמודים האחרונים שלו. אני חושב שלמרות שהוא עוסק בפיזיקה והאירועים המתוארים בו התרחשו מזמן, השם שלו כל כך מדוייק למציאות שאנחנו חיים בה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ בחום לתרום ל"אגודה למסעות אופנועים בגיל העמידה" , ועד שמישהו יקים אותה – לכל ארגון שמקדם שלום, סבלנות וסובלנות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל ההורים הצעירים שיש להם עוד כמה שבועות טובים של חופש וחגים לצלוח עם הצאצאים שלהם בחום והלחות של הקיץ הישראלי.

מה יהיה?
אני לא חושב שאני באמת רוצה לדעת מה יהיה.

הסדרה הכי חשובה של השנה הגיעה לדיסני+, ולמרבה המזל – היא מעולה

אם הייתי צריך לאפיין את שירותי הסטרימינג על פי התוכן שלהם, הייתי מגדיר את נטפליקס כמפלצת תוכן, את אפל TV בתור זו שמנסה להיות מה ש-HBO היו בעבר, את HBO Max בתור אלו שמנסים להיות מה שאפל TV כיום, את אמזון פריים כרשת מבוססת סדרות דגל ואת דיסני+ כשירות סטרימינג הממוקד בבידור לכל המשפחה. כנראה שזו הסיבה שכשצפיתי ב"זעם", מותחן הנקמה האפל של אליזבת' מריוות'ר בדיסני+, די הופתעתי.
>>אל תעני: "גבעה 338" לא זכירה, לא אחידה ולא ממש עושה כבוד למקור

הסדרה, שנוצרהבהשראת הסרט "אלמנה שחורה" משנת 1987, נפתחת עם רצף אירועים לא ברור: אישה עוטה מסכת ארנב בליל כל הקדושים, בעוד גבר זוחל מולה ומתחמן לרחמים – התחלה מבטיחה, ללא ספק. במהרה אנחנו מגלים שהאישה הזאת היא קתרין, רוצחת סדרתית שמתנהל אחריה מרדף, אותו מובילה אליס – שוטרת לשעבר וסוכנת FBI בהווה עם צרות משל עצמה. היא סובלת מפוסט טראומה, שנובע ממערכת יחסים רעילה שהיתה בה עם שוטר שעבד איתה בתחנה. עכשיו היא נשאבת למרדף אחר הרוצחת, שכדי למצוא אותה היא תצטרך להתמודד עם פצעי העבר.

את אליס משחקת אמי רוסום (פיונה מ-"חסרי בושה"), ומנגד אליה עומדת לולה פטיקרו בתפקיד קתרין, שמהווה קונטרה נפלאה ומזוויעה. שתי שחקניות מצוינות שמשחקות שתי דמויות שנרמסו על ידי גברים אלימים ורעילים, עם הרבה קווי השקה, אך מסלולי חיים שונים לחלוטין. בעוד שאליס מביעה הרבה יותר איפוק, והזעם שלה מופנה בעיקר כלפי עצמה (כי היא פשוט אוגרת אותו בפנים), קתרין הופכת את הזעם שלה למסע נקמה רצחני ומנצלת את כל מה שלמדה כנערת ליווי כדי להשלים את משימתה. במקום מסוים, קשה שלא להיות בעד שתיהן בו זמנית. צוות התסריטאים המוכשר נתן לקתרין את כל ההצדקות הנחוצות כדי שלא נראה בה עוד רוצחת סדרתית פסיכופתית, והסדרה מייצרת מין מעגל מדמם של זעם ואלימות.

כן, המילה "זעם" חוזרת בביקורת הזאת הרבה, ולא רק כי זה שם הסדרה. זוהי סדרה שמדברת על זעם, מדברת זעם ומצליחה להציג את הוויית הזעם, כשבלב הסדרה עומד הטשטוש המוסרי שהזעם מביא איתו – וזה לא רחוק מהמציאות. אלימות נגד נשים היא אולי אחד הנושאים הכי כואבים והכי חשובים בעולם כרגע, ובמיוחד בישראל. באפריל הרשות לקידום מעמד האישה פרסמה שבשנת 2025 נרצחו 46 נשים. בשנת 2023, למעלה מחצי מיליון נשים נפגעו מאלימות. נכון לעכשיו, 12 נשים נרצחו בשנת 2026. המספרים האלה מוכיחים שהסדרה הזאת, והשאלות שהיא מעלה, רלוונטיות מאי פעם – במיוחד כשגם בסדרה וגם במציאות במשטרה, אותו גוף שאמור לטפל בפשיעה, לא מתנהלים כשורה.

במקרה של ישראל מדובר במשטרה שעברה השתלטות עוינת והושחתה מהיסוד, אך סדרה מדובר בסך הכל בשוטרים מושחתים ובעלי אינטרסים, שמצליחים לזהם גם את הטובים שבשוטרים. האם, במצב כזה, מצופה מהאזרח לקחת את החוק לידיים? או שאולי מצופה ממנו לשבת בחיבוק ידיים עד שמישהו בצמרת יחליט להוריד את הכפפות? הסדרה מסבירה עונה על השאלה בפשטות, באמצעות תזה ברורה – אם הרשויות לא יעשו את העבודה שלהן, מעגל הזעם ימשיך להתרחב ולייצר קורבנות נוספים.

כן, זאת סדרה כבדה, עם תמות כבדות, שאי אפשר להקל בהן ראש. וזה לא שאין הומור בסדרה, הוא קיים, אבל כשהוא מופיע זה אף פעם לא ביחס לנושא של הסדרה. ההומור נובע מהדברים מסביב – רגע מצחיק-עצוב שבו אחת הדמויות מנסה להדליק סיגריה בגשם, או כשסוכנת חמורת סבר במחלקת הנוער של ה-FBI (קווינסי טיילר ברנסטין, שמתגלה כאחד הליהוקים המשובחים יותר של הסדרה), המשמשת כמנטורית לאליס, מתחילה לשיר ברכב פתאום. כשזה קורה, זה תמיד בטוב טעם, אף פעם זה לא מרגיש תלוש או חסר חיבור, וזה רק מוסיף ממד של אנושיות לדמויות.

אצל קתרין, לעומת זאת, המצב מרגיש קצת אחר – אין לה כמעט מצבים יומיומיים כי מעולם לא היו לה חיים שגרתיים. למעשה, עד שלב מסוים, היה קשה לעקוב ולהבין כיצד היא נראית באמת. אם בנעוריה היא השתמשה בגוף שלה כמוצר, כעת היא משתמשת בו כנשק. אני לא ראיתי את לולה פטיקרו בתפקיד כזה, אבל אחרי ההופעה שלה בסדרה "אל תגיד כלום" וההופעה הזאת, היא הופכת להיות בקלות אחת השחקניות האהובות עליּי כיום.

עם כל העומס שיש בסטרימינג, אפשר להבין למה לא מספיק אנשים מדברים עליה. מעבר לעובדה שמדובר בקאסט מוכשר, מדובר בצוות כותבים שמבינים את הנושא שעליו הם כותבים. יש אנשים שקובעים את שם היצירה שלהם עוד לפני שיש להם סצנה, אבל כאן זה מרגיש כאילו הסיפור נכתב, והבחירה בשם הסדרה קרתה רק לאחר מכן. כאילו רק אחרי שכתבו הם הבינו שמה שמניע את הסיפור הוא הזעם של הדמויות. כשאתם ניגשים לצפות, מומלץ לקחת איזה רגע של הכנה עצמית, כי זאת לא סדרה קלה לצפייה – אבל כדאי להסתכל לה בעיניים, כי היא ללא כל צל של ספק הסדרה הכי חשובה של השנה.
"זעם", עכשיו בדיסני+, פרק חדש מדי יום רביעי

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

שחור באוזן: פלייליסט משלים לפרק השלישי של סדרת הדוקו "זהב שחור"

זה שבוע השלישי שהדוקומנטרי בעל החשיבות ההיסטורית "זהב שחור – סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" חורך את המסך בכאן 11 וממלא את הפיד בדיוני מוזיקה ותלונות של ראפרים. מעבר להיותו יצירה אודיו-ויזואלית יוצאת דופן במחוזותנו (מאז "סוף עונת התפוזים" לא ראינו דוקו שהתעסק בז'אנר מוזיקלי בכזו העמקה בארץ), מדובר בחגיגה יוצאת דופן של תרבות ההיפ הופ המקומית, שנמצאת בשנים האחרונות בסוג של טור דה פורס. וזו הזדמנות יוצאת דופן לתת את הכבוד (הקלישאתיים יגידו ריספקט) לז'אנר ולמייסדיו, כמו גם לדוקומנטרי הייחודי שמקיף את תולדותיו. ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בפלייליסט נלווה שכולל כמה מהשירים המופיעים בפרק, וכמה שירים שדווקא לא.
>> בפרקים הקודמים: הפלייליסט הנלווה לפרק 1
>> בפרקים הקודמים: הפלייליסט הנלווה לפרק 2

גם אנחנו כאן בטיים אאוט אוהבי היפ הופ מקומי – למעשה (והנה מגיע גילוי נאות), אחד מכותבי הטקסט שלפניכם, סגן העורך מתן שרון, מרואיין בסדרה בכובעו כעיתונאי היפ הופ, ואף ייעץ לתחקיר המקיף שערכו היוצרים אמרי דקל קדוש ורום אטיק. הכותב השני, אגב, הוא גם ילד היפ הופ מתבגר שגדל על ברכי עסק שחור ומדרגות הג'י ספוט. לכן יצאנו לאסוף פלייליסט משלים לפרקי הסדרה (המשודרת מדי יום ג' בכאן 11, 22:00), כזה שמרחיב את המתואר בה, מוסיף מידע וצבע על מה שמוזכר בה, ואם אפשר, גם מוסיף אמנים שיוצרי הסדרה לא הספיקו לשלב במגבלת הטלוויזיוניות. הפלייליסט השלישי מתמקד בשנות הפריצה הראשונות של הז'אנר, בשלהי שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, ובעוד הפרק נותן את מרכז הבמה בעיקר בסאבלימינל והדג נחש, אנחנו נשאיר את רוב הבמה דווקא לאמנים שנדחסים ל-5 דקות דחוסות על "סצינת הראפ הישראלית". אגב, לסדרה יש גםפלייליסט רשמי בספוטיפיי, שמרכז את כל המוזיקה שמופיעה בפרקים – אבל אנחנו בקטע של להרחיב.

סאבלימינל – בית הספר הישן (2001)

ההיפהופ הישראלי, כידוע אחרי שני הפרקים הראשונים, לא התחיל אצל סאבלימינל – אבל כל מי ששמע את השניות הראשונות של השיר הזה, שפתח את האלבום "האור מציון", הרגיש כאילו משהו משהו חדש נולד. קובי שמעוני אמנם בצבץ עוד ב"ישראלים עצבניים" ב-97, ושירים מסוימים שלו הסתובבו אונליין כרמז מטרים, אבל הכינורות של השיר "בית הספר הישן", ואז הסקראצ'ים הבולטים, היו רגע אייקוני עבור הילדים שרצו לקנות את אלבום הבכורה אי שם באביב 2001, אחרי המתנה רבה. שיר שמציין את קבלת הפנים החגיגית בעזרת דימוי (שבדיעבד אפשר להודות, לא מאוד קולע) של מערכת החינוך ל"אולד סקול" של ההיפהופ, ומפגין מיד על ההתחלה את היכולות הנהדרות של סאב כראפר ולהטוטן שנון. נשאר נכון גם כשהאמן השתנה, שנים אחרי שבית הספר נסגר ובנו עליו סופרמרקט.

הדג נחש – מביט (איזה גנוב) (2000)

אלבום הבכורה של הדג נחש, שהביא לשיאם שנים רבות כלהקת הופעות מצליחה, הציג בשורת היפ הופ שונה להחריד מזו של סאבלימינל – כפי שמוצג היטב בפרק. ולמרות שאת הפריצה המשמעותית שלהם הם חייבים רק לאלבום הבא, שיהיה בהפקת יוסי פיין, גם בראשון יש קסם יוצא דופן. עם פוקוס יותר משמעותי על גרוב דחוס ומסרים טיפה יותר מפוזרים ומחוספסים של שאנן, הוא עוד לא בישל את הדג לשיאם – אבל כל הפוטנציאל ממש כאן. השיר הזה, שעוסק באפטיות של הישראלי הממוצע על רקע המציאות של שנת 2000, מכיל את הכל ורומז על העתיד לבוא. ואוהו, הוא עוד יבוא.

מוקי וקוואמי – זמן שנקום (2001)

אז שבק ס' אמנם נזנחו בדוקו בפרק הקודם לאחר שהתפרקו, אבל חבריה עוד המשיכו לעבוד. לחמי, מירו ונימי עוד נגיד, אבל קריירת הסולו של מוקי היתה הראשונה לקום מההריסות – ולמרות שהיו שם רמזים ראשונים להפיכתו לסינגר-סונגרייטר, אלבום הסולו הראשון שלו "שמע ישראל" עדיין היה בעיקרו אלבום ראפ, גם אם על רקע גיטרות אקוסטיות. בשיר הבועט והמחאתי הזה, קוואמי הצטרף על ביט אלקטרוני עם השראת דראםנ'בייס כדי לזעום על המציאות דאז (ומשום מה, גם גדי סוקניק). כן נו, היום הוא אבא של ילד של אבא, אבל נסו להגיד למוקי שנת 2001 (יאו!) שהוא לא ראפר.

בויאקה – קומפלט (2001)

ואם כבר, זה מרגיש כמעט קריטי להזכיר את השלישייה שנולדה מחבר שבק ס' אחר – נימי נים – שחבר למנחה "עסק שחור" קוואמי וליוצא "ישראלים עצבניים 1:1" קוטג' (ראו פלייליסט קודם), ליצירת הסופרגרופ הראשון של הראפ העברי. האלבום הוקלט בשלהי שנות ה-90 והמתין זמן מה (כמו גם הקהל) ליציאתו, וגם אז היה חדשני מבחינות רבות – שלושה אמסיז שמשלבים קולות, דבריהם עולים אחד על השני ומתחברים כמו מפלצת תלת ראשית. להיט אחד ("מסיבויאקה") לא היה מספיק כדי לגרום לזה להמשיך, אבל מעבר לאירוע מוזיקלי שהקדים את זמנו, הם השאירו חותם היסטורי – גם בדמות הסייפר האיימתני "תעודת זהות" שמופיע בפרק, אך גם באימפקט מוזיקלי שמהדהד גם עד רביד פלוטניק. השיר הזה מייצג את השילוש הקדוש והכימיה המטריפה ביניהם טוב, שעד היום מתקשה הראפ העברי לשחזר.

חלוצי החלל – מוזיקה (2002)

החלק האחרון במשולש של שבק ס' הלך לכיוון פחות קל לעיכול, עם צמד הראפ של חמי ומירו שפעלו תחת השם "חלוצי החלל", ובאמת הרגישו משהו מהחלל. היפ הופ אבסורדי ולעיתים אבסטרקטי שלא הקשיב לאף חוקים שהיו או לא באותם השנים. ההרכב פעל במקביל לשבק עוד בשנות התשעים, אך רק ב-2002 הגיע אלבום הבכורה הצבעוני והייחודי מאין כמותו, פנינה נדירה ומוזרה בהפקת רע מוכיח שלא נשמע כמו אף היפ הופ שאתם מכירים (יש שם סולו מקדחה, נשבעים). חומרים לאלבום שני הוקלטו, נגנזו, הודלפו ולבסוף הפכו לחומרים לאלבומי שבק מאוחרים – אבל הפנינה יוצאת הדופן הזו נשארה כפריט היסטורי שעדיין נשמע פראש ומוזר כביום בו יצא. רק שמעו את הבלגן המאורגן של השיר הזה, ותבינו כמה שונה זה מ"הפינאלי" שעבד באותם השנים.

דאם – פושעים חפים מפשע (2000)

אחת הדמויות שנעדרות מהפרק הזה היא הראפר הערבי-ישראלי/פלסטיני (תלוי את מי שואלים) הראשון, שהיה ידוע אז בשם TN. תאמר נפאר כבר פירט בטור ב"הארץ" מדוע החליט שלא להיכלל ב"זהב שחור" – אבל עדיין, את ההיסטוריה העובדתית אי אפשר לשנות. השיר הזה, הראשון בקריירה שלו שהצליח לבלוט מחוץ לסצינה, הוקלט במקור על הביט של "Hail Mary" של טופאק, ולא סתם – נפאר שאף ללכת בעקבות שאקור כמנהיג חברתי ופוליטי, דבר שיהפוך אליו כשיתחיל לראפרפ בערבית ואנגלית. יחד עם אחיו סוהיל ובן דודם מחמוד ג'רירי (ג'וקר) הוא הקים את ההרכב דאם (DAM), איתם יצר את השיר הזה כראפר שמתאר את הסביבה והעולם שבו חי, ויצר כבר בזמן אמת שערוריה ציבורית, בתוך ומחוץ לסצינה. תסכימו איתו, תתכחשו למה שהוא מתאר – מה שלא יהיה, קשה שלא להודות שהוא ביטא את קולו באופן מעולה, והיה אחד מהטובים לעשות זאת. אם מתעלמים, כמובן,מהגרסה מעוררת הקרינג' עם אביב גפןשהופקה שנים אחר כך.

בזוקה ושירי – חלום חיי (2000)

במקביל להרכבים הגדולים שהחלו להכות גלים דרך לייבלים, מתחת לפני השטח החלו לצמוח ראפרים צעירים יותר, שגדלו לאור מסכי האינטרנט ולצלילי הפורומים, והתחילו להתאסף סביב חנות הבגדים של צ'ולו, מאד מן. 3 שנים אחרי "ישראלים עצבניים 1:1", צ'ולו יקליט ויפיק את הדור הבא ב"מיקרופון למקסימום" – עדיין אוסף עצמאי של ראפרים לא משויפים, אבל כבר נשמע יותר טוב ומציג מגוון רחב יותר של ראפרים, ביניהם כלא 6 (נתראה בפרק הבא), אמסי מני וגם השיר הראשון של בזוקה ואמסי שירי – הו, סוף סוף קצת ייצוג נשי לראפ העברי – שעשו דואט ממכר על הביט של סבא ג'ון (ראו ערך "השבט"). מכל שירי האוסף המחתרתי הזה, מדובר בשיר שהיה (יחסית) להיט רחוב מוקדם שאפשר היה לקלוט מושמע ממכוניות עם מערכת סאונד מחורבנת, אולי בזכות אסתטיקת המזרחית שלו.

פיזדה פאמלי – גבי מאן (2001)

כשיצא "מיקרופון למקסימום 2" שנה אחר כך, היו אפילו יותר אמנים, שנשמעו אפילו יותר טוב. הוא כלל הופעות ראשונות של שורטי, מסיקה ושלוש לראש, וגם שיר רשמי אולי יחיד (אל דאגה, יש עוד מלא לא רשמיים) של הרכב תל אביבי עם שם בוטה ברוסית שהיה הרבה יותר משפיע מאשר אשכרה קיים. עם חברים כמו אדם סנדרסון (לימים, מהבימאים המצליחים בארץ), קרמזל (עד היום אחד הראפרים הנושכים בארץ) ואמ סי סוניק (עילם וולמן, סוג של סוואנט ראפ שהתחיל שהשתת ב"ישראלים עצבניים כבר בגיל 12, וכיום חי כאושיית אינדי תל אביבית וחבר 'רגע דל') – הם היו האבות הרוחניים של כהן@מושון, והביאו סאונד, פלואו ואופי מוזר שהשפיע עמוקות על אגפים מהסצינה. סוג של גיבורים שמעולם לא באמת הוגשמו, השאירו מאחוריהם רקאסופת שירים חצי מוקלטיםוהילה אייקונית. חוץ מזה, הם הראשונים להשמיש את המונח "גב" כקיצור לגבר.

באייאן – הגיס החמישי (2001)

באותה אסופה היה גם את באייאן, ראפר ממוצא רוסי שהקליט את השיר הזה ל-"מיקרופון למקסימום 2", והיה הראשון לספק פרספקטיבה של עולה חדש מברית המועצות, בעברית ובמבטא רוסי. בטקסט כמעט ספרותי הצליח באייאן, משורר רחוב אמיתי, לתאר אמת כואבת במילים חדות על רקע סימפול של ההמנון הלאומי, שנים לפני אנדרסון פאאק. גם במרחק 25 שנים, מדובר בשיר מופת שמצליח להציג את רוחב היריאה החברתי של הראפ הישראלי, שנתן לכולם פתחון פה באופן דמוקרטי לחלוטין. שנים אח"כ גם סאדייל ווולקן -שבאותה השנה פעלו בירושלים וברוסית תחת השם באנגלדאת' – ילמדו מבאייאן ויעברו גם הם לעברית. באייאן עצמו, אגב, חזר לבסוף לרוסיה.

סגול 59, שאנן סטריט ותאמר נפאר – ועידת פסגה (2002)

יש עוד נושא שמלווה את הפרק כחוט השני – וזו כמובן האינתיפאדה. ובמקביל לקולות הזועמים שביטאו סאבלימינל והצל מהצד הימני של המפה, השיר הזה איחד שלושה ראפרים שהביעו קול אחר, בשיר נוקב ורועש, מתוך האלבום השני של סגול 59, "איפה טעינו". שיתוף פעולה נדיר בעברית וערבית, הפקה של הדי.ג'יי סאבסוניק (אורי קריסטל, ממייסדי האוגנדה), וגם מהשירים הראשונים של חן רותם שהצליח מחוץ לירושלים, לצד "רק הסגול", במה שתהפוך לקריירה ארוכה להפליא כראפר עצמאי, שפעיל גם כיום כאחד מזקני הסצינה המכובדים.

ראסטה קישקשתא – פריסטייל בעסק שחור (2001)

"עסק שחור" הופיעה רבות בפלייליסט הקודם, וגם כאן היא קופצת לבקר דרך פינת הפריסטייל – אותו רעיון מהפכני של לירון תאני וקוואמי לתת את המיקרופון לשורה של ראפרים צעירים כהזדמנות ראשונה על גלי האתר – והשאיר כמה רגעים בלתי נשכחים מאותם השנים. אחד מהם היה של ההרכב הזה, שכלל בין היתר את הראפר אוז ואת טונהמן ג'ונס – שלימים הפך לטונה. גם הקריירה הזו החלה, כמו לא מעט קריירות, באולפן קטן בגלי צה"ל – ועם שני אנשים שנתנו להם את הצ'אנס להגיד את השטויות שלהם באמצע הלילה ביום חמישי.

הרביעייה הפותחת – אוהב בנות (2001)

באחד השלבים בפרק, אורי שוחט דגול צץ לפתע על MPC, ומזכיר מי הביא לעולם את המונח "מחשגז", אבל עוד לפני שהפיק את הפינאלי, שוחט היה חבר בהרכב הרביעייה הפותחת – צמד ראפרים-מפיקים (כן, מוזר. גם כלא 6 היו רק 3) שהיה לו יחד עם מג'יק (רן הרוש), והוציא 2-3 להיטים רשת מוקדמים מאוד, כולל שיר בשם "מקבלת זין" שגם בשנת 2000 לא עבר חלק בגרון, ומשום מה רץ במשך שנים באינטרנט כשיר של שבק ס'. הראפ צחוקים הסטלני של הרביעייה ליווה את ערבי החשגוזים, ולא כלל יכולות טכניות יוצאות דופן, והאלבום שהקליטו ב-2001 מעולם לא יצא. אך הרימיקס הזה לשיר המאוד פשוט "אוהב בנות" – שצירף את נימי נים בוורס מעולה – גם לא הכי שורד את מבחן הזמן, אבל מעביר מעולה את רוח השטות הנהדרת שלהם.

גיוועץ' – השירוברוז (2001)

להיפהופ הישראלי היו לא מעט גוונים שונים, והפרק הזה עסק גם לא פעם בשאלה האם בין כל הקצוות הללו – שכללו ראפרים ערבים ויהודים, ימנים ושמאלנים – אפשר בכלל לחוות משהו משותף? האם היה מישהו שהצליח לאחד בין כל הקטבים והזרמים השונים? בפרק מוזכר "תעודת זהות", אותו שיר באלבום של בויאקה שאיחד את הראפרים להמנון משותף; ואנחנו נחזור שוב ללירון תאני וקוואמי, הפעם בגרסה הטלוויזיונית שלהם – "ביפ שואו" (שכונתה גם גיוועץ'), ושודרה בערוץ "ביפ" המנוח, נתנה לשני מנחי עסק שחור להתפרע ללא תקציב במשך עשרה פרקים. ובפרק האחרון של התכנית הם הצליחו להביא לבמה את כולם – את תאמר נפאר וחבריו ל-DAM, את סאבלימינל והצל, את פישי הגדול ואת הרביעייה הפותחת, את שחר סוויסה ואת "כלא 6". לרגע אחד, ההיפהופ נראה כמו משפחה גדולה ומאושרת תחת האבא והאמא מ"עסק שחור". היום לחשוב על תאמר נפאר והצל על אותו שיר נראה כמו דמיון פרוע.

אסי וגורי – חן (2001)

אבל לא רק ראפרים עשו ראפ. השנים האלה הם גם השנים שבהם ההיפהופ מתחיל לפלס את דרכו למיינסטרים, ומי שזיהו את ההזדמנות היו הצמד הקומי הבולט וצעיר שבדיוק קיבל את הצ'אנס שלו – אסי כהן וגורי אלפי. בשנת 2001, במקביל ללהיט הגדול של אמינם "Stan", הם הוציאו פארודיה בלתי נשכחת (שאז זכתה להשמעת בכורה באתר "נטקינג", מי היה מאמין), על חן – המעריץ הסודי של יגאל בשן. חוץ מהעובדה שהיה מדובר בשיר שקשה לסרב לו בתקופה ההיא, הוא היה גם ביטוי לכך שההיפהופ מתחיל לקבל אחיזה גם בעולם הבידור הישראלי. ולכו תדעו – אולי הוא גם ניבא את הדרך של אלפי מהבמות של קומדיה לאולפן של "עסק שחור", ואת הכניסה הסופית של הראפ הישראלי למיינסטרים.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?