Time Out תל אביב About

שחור באוזן: פלייליסט משלים לפרק ה-1 של סדרת הדוקו "זהב שחור"

השבוע עלה בכאן 11 הפרק הראשון בדוקומנטרי בעל חשיבות היסטורית – "זהב שחור – סיפורו של ההיפ הופ הישראלי". מעבר להיותו יצירה אודיו-ויזואלית יוצאת דופן במחוזותנו (מאז "סוף עונת התפוזים" לא ראינו דוקו שהתעסק בז'אנר מוזיקלי בכזו העמקה בארץ), מדובר בחגיגה יוצאת דופן של תרבות ההיפ הופ המקומית, שנמצאת בשנים האחרונות בסוג של טור דה פורס. וזו הזדמנות יוצאת דופן לתת את הכבוד (הקלישאתיים יגידו ריספקט) לז'אנר ולמייסדיו, כמו גם לדוקומנטרי הייחודי שמקיף את תולדותיו. ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בפלייליסט נלווה שכולל כמה מהשירים המופיעים בפרק, וכמה שירים שדווקא לא.
>> הסדרה החדשה של כאן 11 מוכיחה: היפ הופ הוא הדבר הכי ציוני שיש

גם אנחנו כאן בטיים אאוט אוהבי היפ הופ מקומי – למעשה (והנה מגיע גילוי נאות), אחד מכותבי הטקסט שלפניכם, סגן העורך מתן שרון, מרואיין בסדרה בכובעו כעיתונאי היפ הופ, ואף ייעץ לתחקיר המקיף שערכו היוצרים אמרי דקל קדוש ורום אטיק. הכותב השני, אגב, הוא גם ילד היפ הופ מתבגר שגדל על ברכי עסק שחור ומדרגות הג'י ספוט. לכן יצאנו לאסוף פלייליסט משלים לפרקי הסדרה (המשודרת מדי יום ג' בכאן 11, 22:00), כזה שמרחיב את המתואר בה, מוסיף מידע וצבע על מה שמוזכר בה, ואם אפשר, גם מוסיף אמנים שיוצרי הסדרה לא הספיקו לשלב במגבלת הטלוויזיוניות. הפלייליסט הראשון מתמקד בשנים הראשונות לז'אנר, בין 1985 ל-1995 (אם כי גלשנו קלות, תיכף תבינו למה), ומספר על הניצנים הראשונים של הראפ העברי. שימו פליי.

יאיר ניצני – האשם הוא שלנו, האשם לא לבד, ובטח לא פראייר של אף אחד (1985)

כן, זה השם המלא של השיר. לראפ הישראלי היו לא מעט נקודות התחלה אפשריות, וגם בקרב ראפרים עוד מתווכחים מתי זה טכנית קרה לראשונה. אך הטיעון לטובת הבחירה של "זהב שחור" ביאיר ניצני לתואר "הראשון" הוא החזק מכולם – אקס להקת תיסלם רכב על גל ההצלחה של דמות הערבי אוהב ישראל האשם תמיד, ובחר לעשות זאת בצורת הסגנון השחור המתפתח בארה"ב. הוא היה הראשון, ככל הידוע, שיצר שיר ראפ מתוך השראה ישירה מהז'אנר האפרו-אמריקאי, עם המקצב התואם, הפרייזינג, הפלואו והאטיטוד הראפרי. כל השאר היו מקריות, ותיכף נסביר.

יהונתן גפן – שיר היורה (1976)

מאז יציאת הפרק הראשון, קולות מסוימים גרסו כי הבחירה ביאיר ניצני כמבצע שיר הראפ הראשון מתעלמת מיהונתן גפן, שבדקלום השירה שלו הקדים את הראפ העברי, האמריקאי ובכלל המציא את הראפ לפני האפרו-אמריקאים. הרשו לנו לצחקק על הביט, כי עם כל הכבוד לדקלום הקצוב של גפן, שככל הנראה הגיע בהשראת הספוקן-וורד האפרו-אמריקאי של גיל סקוט הרון והשירה-דיבור של דילן, זה פשוט לא ראפ. זה מעולה, זה מקורי, זה בהחלט שואב מאותם המקורות שמהם שאבו ממציאי הראפ – אבל בהיעדר ביט, כוונה ובעיקר הקשר תרבותי (האלמנט הכי חשוב בראפ. כן, גם ישראלי) למקורות הז'אנר בברוקלין, זה לכל היותר מקריות. בדיוק כמו ששירי בלוז משנות ה-40 שהשתמשו בדיבור קצובהם גם לא שירי ראפ. כל ניסיון לטעון שהתעלמות מגפן היא חטא תיעודי יהיה רוויזיה היסטורית.

רונית אופיר – שורטי (1989)

מצד שני, לא כל יצירות ראפ מוקדמות שוות תשומת לב דוקומנטרית. חלקן, יש להודות, פשוט מביכות. כך המקרה עם השיר התמוהה "שורטי" של רונית אופיר, עיבוד ראפ משלהי האייטיז לשירו של נתן יונתן "כתובת ברכבת התחתית". מדובר בדוגמה נהדרת למבט החיצוני, הלא מבין, והלעיתים קצת גזעני (גם אם לא בכוונה), שהיה בישראל לתרבות האפרו-אמריקאית. אופיר הקליטה ביצוע נוסף ומעט פחות קרינג'י לשיר ב-1990, אבל אנחנו מעדיפים אתהביצוע של קורין אלאלמ-1984, שכלל לא מנסה להיות ראפ. עדיף ככה.

נעמי שמר – פרי חדש (1992)

יקח עוד כמה שנים עד שההיפ הופ בעברית יתחיל באמת לפרוץ, אבל ניצנים שלו נראו כבר הרבה קודם – למשל בקטע הכבר אייקוני הזה שמופיע בתחילת הפרק, מתוך תכנית לחג הסוכות בשם "אסיף", ששודרה בערוץ הראשון ב-1992. נעמי שמר שהובילה את התכנית, פוצחת בדקלום של קטע שירה שהיא כתבה על רקע של קצב תוף רפטטיבי (עדי רנרט אחראי על הלחן). ואמנם קשה כמובן להגדיר את שמר ז"ל כראפרית, אבל יש כאן את היסודות – בעיקר הקצב והפלואו – ויש בבירור השראה מהסגנון המבצבץ מאמריקה, שבשנים האלו כבר החל לטפטף גם למיינסטרים בארץ. מי יודע, אולי שמר שמעה את אמ.סי האמר ואמרה "אני רוצה ככה".

טיפקס – אלוף המונופול (1993)

כל הנ"ל היו, לכל היותר, קוריוזים של בצבוץ היפ הופ במקומות מוזרים פחות או יותר, ותיכף נגיע גם לראפרים שהגדירו עצמכם ככאלו – אך במקרה של "טיפקס" וקובי אוז, לא מדובר במקריות. מהרגע הראשון, כהרכב האקלקטי שהם, בטיפקס שאבו השראות מתרבות ההיפ הופ, ואפשר לשמוע את קובי אוז מבצע קטעי ראפ לאורך כל הקריירה – מ"שיר בלחץ" מהאלבום הראשון, דרך "איזה עולם" ועד לשיר האירוויזיון המבריק שלהם. אבל השיר הזה מהאלבום השני מעיד עד כמה קובי אוז וטיפקס ידעו בדיוק מה הם עושים – המקצב, הפלואו, הנושא המחאתי ואפילו הכפלות הקול ששמות דגש על פאנצ'ים הם שיר היפ הופ לכל דבר. אז מה אם יש עליו אקורדיון ופזמון מסלסל? הנה מישהו שבאמת הקדים את זמנו.

נייג'ל האדמו"ר – עסק שחור (1993)

עוד אחד שזוכה לטייטל "הראשון" הוא האייקון התמוהה ואחד הסיפורים היותר מוזרים שעולים בסדרה (ובתולדות הראפ העברי, ואולי בכלל בישראל) – נייג'ל האדמו"ר. גם בזמן אמת הטיפוס הג'מייקני-יהודי הזה היה תמוהה, והסיפורים שהתגוללו עליו לאורך השנים לא הקלו על המוזרות – מלימוד אמנות לחימה יהודית עתיקה (לטענתו) בשם "אבי"ר", דרך התקרבות אדוקה לדת ולוק של נזיר יהודי ועד להתרחקות מוחלטת ממוזיקה. ובכל זאת, מאחורי החומוס המטמטם היתה מוזיקה שבאמת פרצה דלתות, בהפקת יוסי פיין כמובן, וגם אם היה יותר ערבוב בין היפ הופ לראגמאפין הג'מייקני, הוא בלי ספק הראפר המכוון הראשון בישראל, שהשאיר חותם בדמות סימפולים, השראה וגם השיר הזה, שנתן את שמה של תוכנית הרדיו המיתולוגית. זה מה יש, ועם זה ננצח.

סילברדון – יו יה (1994)

גילי בנימין, או בשם האמסי שלו סילברדון, לא בדיוק עשה היפ הופ, אבל בשלבים המוקדמים של הז'אנר בארץ גם חבריו הקרובים דאנסהול וראגמאפין בהחלט נתנו את תרומתם לצמיחת הסגנון. גם קשה לקרוא לערבוב האנגלית-פאטווה-עברית הזה היפ הופ בשפת הקודש, אבל סילבדון (או סילבה, כמו שנקרא בחיבה) הבריק בשימוש בקלאסיקה של כוורת על ביט ג'מייקני – אותה אחת שבדוקו משומשת כדי להדגים ליוסי פיין איך לעשות מוזיקה גרובית – ובפועל יצר מישמש שהוא ראפ עברי, גם אם הוא לא בעברית. מאוחר יותר הוא כבר ממש יעשהשירי ראפ מעולים בעברית.

שבק ס' – הבלדה על פלומפי בי, הדמו (1994)

הסדרה הדוקומנטרית לוקחת את הזמן (ובצדק) עם סיפורם של שבק ס' – וההמשך עוד יבוא גם בפרק השני – וגם שמה דגש יפהפה על האופן בו יוסי פיין עיצב את חבורת הנערים הפרועה מיבנה להרכב ראפ של ממש. ואין המחשה יותר טובה לאימפקט של פיין מאשר ההקלטה הנדירה הזו, שדלפה מהדמו הראשון של שבק, שהוקלט לפני שפיין נכנס לתמונה. זהו לא השלב הראשון של שבק, אך עדיין אפשר לשמוע פה את הסולן המקורי גולאש ק' (שהיה לפני מוקי, שבכלל התחיל כבסיסט הלהקה) – ומכיוון שהשיר "הבלדה על פלומפי בי" מצא את דרכו בגרסה מהודקת יותר לאלבום הראשון של שבק, אפשר לשמוע בהבדל: השיר עם גרוב איטי יותר, חסרה קצת פ'אנקיות בועטת, הגיטרות לא לגמרי שם ובאופן כללי חסר הקיק שפיין הכניס. והשאר – היסטוריה.

שב"ק ס – אימפריה (1995)

וזה הרגע שבו הסכר נפרץ. בבום. בכעס ובזעם שיוצאים מהרמקולים עם הדיסטורשן הראשון. ריח של מהפכה. "אימפריה", בגרסה הבועטת של האלבום הראשון, היא תוצאת חיבור שני כוחות כמעט מנוגדים – רוח הנעורים המתפרצת של השב"קניקים מיבנה, והמקצועיות של יוסי פיין, שהצליח לסדר אותה בצורה מושלמת. הוא היה רועש, הוא היה אלים (גם הקליפ), והוא היה הבעיטה בדלת שהז'אנר היה צריך. במילה אחת, הוא היה המנון. מהפכה, כבר אמרנו?

איז הופ – שיר השכונה (1995)

אם פתחנו בטענות מופרכות על היעדר כל מיני פסבדו-ראפ מהסדרה, החוסר של איז הופ (או כמו שהם כתבו את זה: IS הופ) דווקא מורגש, אם כי מובן – אחרי הכל, מדובר בצמד ראפ (ליהוד שמואלי ז"ל ושי גולדנברג) שפעל במשך שנתיים בלבד, השאיר וואן היט וונדר ("יש לי מסיבה", כל כך ניינטיז) ואלבום אחד עם השם הנבואי "באתי לא בזמן", שיצא רגע לפני זה של שב"ק. קשה לקרוא להם הרכב משפיע במיוחד, אבל האזנה חוזרת לאלבום ההוא (הוא בספוטיפיי) יגלה לכם ניסיון לראפ עברי מקורי ויצירתי, עם סלנג, סטייל ואטיטוד נהדרים. לא בכדי טונה סימפל אותם ל"שמבלה" שסוגר את "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי" – גם הם חייזרים כמותו. בעצם, כל מי שעשה ראפ בשנים הראשונות היו אסטרונאוטים – אלו שצעדו צעד קטן לאדם, וצעד גדול להיפ הופ. כולנו חייבים להם.

צפיתי בקטע הזה בהלם שוב ושוב. נתניהו בכלל הבין מה יוצא לו מהפה?

הרשת סערה, כדרכה, סביב קטע קצר מתוך הפודקאסט של אבי שושן, שאירח את ראש הממשלה בנימין נתניהו. שושן שאל את נתניהו על יחסיו עם בתו הבכורה נועה, נושא משפחתי רגיש שראש הממשלה ממעט להתייחס אליו בפומבי. הקטע הפך לוויראלי, והרשת התמלאה בדיונים על התשובות המפותלות והמביכות שלו.
>> בני ברק הפכה לסרט רע: 11 דברים שדווקא היינו לוקחים מדיסטופיות

האמת צריכה להיאמר: מגיע לשושן קרדיט על עצם השאלה. נתניהו מקבל לא מעט ראיונות נוחים, מנומסים ומרופדים היטב, ולא מובן מאליו שמראיין המזוהה עם ערוץ 14 ישאל אותו דווקא על הנושא הזה. מצד שני, סביר ששושן ציפה לתשובה פשוטה. משהו בסגנון ״אנחנו בקשר טוב, אני איש משפחה לפחות כמו פיטר גריפין, בוא נעבור לשאלה הבאה״. קשה להאמין שהוא תכנן לחלץ מראש הממשלה התפתלות קרינג׳ית כל כך.

למי שפספס: נתניהו הכחיש את השמועות, טען שהוא בקשר טוב עם בתו ועם נכדיו, ואז התבקש להסביר מאין הגיעו אותן שמועות. התשובה שלו הייתה מעט מוזרה, וברשותכם אביא אותה כלשונה: ״אז אומרים. אני לא אחראי. אני לא יכול להיות אחראי לכל השקרים שמטיפים. זה תעשייה. זה תעשייה, זה גולדשטיין. תשמע, זה גולדשטיין. פשוט גולדשטיין. תזכור את זה״.

ואני באמת זכרתי. ברור שזכרתי. אם ראש הממשלה שלי מבקש ממני לזכור, אני מציית. רק דבר אחד לא הבנתי: על איזה גולדשטיין אדוני מדבר? המחשבה הראשונה שלי הייתה שי גולדשטיין. מה הקשר? אחרי הכול, שי גולדשטיין עבר מטמורפוזה שלא הייתה מביישת את השרץ של קפקא. מבעל תוכנית סאטירית שלועגת לשלטון הוא התמקם בשנים האחרונות בחיקו החמים של הביביזם.

לא, אין סיכוי שהוא מדבר על שי, אמרתי לעצמי, ומיד עניתי לעצמי בבהלה: ״רגע, יכול להיות שהוא מתכוון לברוך גולדשטיין?״ האם ראש ממשלת ישראל משווה שמועות על יחסיו עם בתו לטבח בעשרות חפים מפשע? לא. אפילו במונחי סביבת נתניהו זה צעד ציני אחד רחוק מדי.

רק כשצפיתי בפודקאסט המלא נפל האסימון. זה לא שי ולא ברוך. נתניהו מדבר על עמנואל גולדשטיין מ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. למעשה, בחלק מוקדם יותר של הריאיון הוא מסביר לשושן, שהודה שלא קרא את הספר, בדיוק למי הוא מתכוון. ברשותכם שוב, הנה המילים המפורשות של ראש הממשלה בנושא:

״הספר הזה נכתב על ידי ג׳ורג׳ אורוול. סופר ענק. והוא היה קומוניסט. בכל אופן היה שייך לשמאל. והוא ׳התפכח׳. והוא מתאר בספר הזה עולם שמחולק לשלוש מעצמות-על טוטליטריות שמתחרות זו בזו והוא מתאר מה קורה באחת מהן ששולטת בבריטניה. הם החליטו שהם רוצים לכוון את השנאה של העם לאדם אחד – והאדם הזה קוראים לו גולדשטיין. יהודי. אוקיי? והם מכניסים את העם לאודיטוריומים. אתה נכנס לאודיטוריום. כל אחד צריך לבוא לשם. יושבים שם שעתיים שלוש ורואים צילומים של גולדשטיין על המסך יחד עם הקריאות באנגלית ׳הייט הייט הייט׳. ובסוף כולם יוצאים, מריעים, צועקים בצוותא: ׳לשנוא לשנוא לשנוא׳. יוצאים החוצה וגולדשטיין אויב העם. בעצם זה בדיוק מה שקורה פה. שלוש שעות הם יושבים באודיטוריום בבית ומקבלים בערוץ 12 ובערוץ 11 ובערוץ 13 – ׳הייט הייט הייט׳״,כה אמר נתניהו.

הרפרנס, אם כן, לא נפלט לו במקרה. בנמשל שלו, הוא גולדשטיין, ערוצי הטלוויזיה הם מכונת התעמולה והציבור הישראלי נדרש מדי ערב לשנוא אותו. למען הסר ספק, ברוב הוויכוחים בעולם אני לא אנצח את בנימין נתניהו. בוודאי לא בוויכוח רטורי. למעשה, ביבי יותר טוב מרוב האנשים בעולם בדיבורים. אבל יש תחום אחד שבו אני כנראה מבין קצת יותר ממנו: ספרות קלאסית. זה, משום מה, הנושא שבחרתי ללמוד באוניברסיטה (החלטה כלכלית מבריקה, אגב, החברים שהלכו ללמוד קוד בטוח מקנאים בי).

את כתבי אורוול קראתי, למדתי וניתחתי מכל זווית אפשרית. נתניהו, לעומת זאת, הרכיב לעצמו גרסה שימושית מאוד של ״1984״, וגם המציא ג׳ורג׳ אורוול אחר מהמציאות. נתחיל מהסופר. אורוול לא היה קומוניסט שהתפכח מהשמאל. הוא היה סוציאליסט דמוקרטי ומתנגד חריף לסטליניזם. הוא לא ״התפכח״ אלא נותר ״סמולן״ עד יום מותו. גם בכתבי אורוול לא חסרה ביקורת חריפה על הקפיטליזם ועל האימפריאליזם. ״1984״ אינו כתב הגנה על הימין, אלא אזהרה מפני שלטון טוטליטרי שמרכז בידיו את המדינה, התקשורת, השפה והזיכרון. בכלל, קשה לחשוב על דוגמה חיה יותר לשיחדש מהמושג ״ניצחון מוחלט״, שנתניהו ממשיך לפמפם לציבור.

גם תיאור הטקס של נתניהו עבר הליך התאמה ביביסטי. אזרחי אוקיאניה אינם יושבים שעתיים או שלוש מול גולדשטיין. לטקס קוראים, במפורש, ״שתי דקות השנאה״. כדי להקביל אותו למהדורות החדשות, נתניהו נאלץ למתוח שתי דקות לשלוש שעות. בקטנה.

אבל מעניין יותר לשים לב למה שנתניהו פשוט בוחר להשמיט מהאמ;לק שלו לספר. בגרסה שלו טקס השנאה הוא חד-ממדי, ומטרתו רק לגרום לחברי המפלגה לשנוא את אויב הציבור. אצל אורוול, הטקס הוא אמצעי לחיזוק הנאמנות לשלטון. בסיומו פניו של גולדשטיין מתחלפות לבסוף בפניו של ״האח הגדול״. ברגע הזה השנאה הופכת להערצה. אלה אינם שני אירועים נפרדים, אלא מנגנון אחד: המשטר מייצר את דמותו של גולדשטיין כאויב המוחלט, כדי שההמון יריע בקריאות קצובות ״B-B״.

מומלץ במיוחד לחוות את הרגע המצמרר הזה בגרסת האודיו הדרמטית של אמזון, שיצאה לפני שנתיים, בכיכובם של אנדרו גרפילד, סינתיה אריבו, אנדרו סקוט ועם טום הארדי בדמותו של האח הגדול. כששומעים את זה, זה חזק יותר אפילו מאשר לקרוא את זה.ברגע אחד הקהל כולו פוצח בקריאה עמוקה: ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״. כן, ביבי. B-B. אלה פשוט ראשי התיבות של Big Brother, דמות המנהיג והפנים של המפלגה. קריאות קצובות של בי-בי! נשבע. אל תתבע אותי, יא ביבי, זה ככה בספר. זה השם של הנבל האולטימטיבי.

בהמשך, נתניהו חוזר לגולדשטיין ומסביר שהדמות מבוססת על הקמפיין של סטלין נגד טרוצקי, שהפך להיות מבכירי המשטר לאויב העם. זה נכון בעיקרו (בכל זאת בן של היסטוריון) אבל גם כאן הוא מדלג על פרט זעיר: מי שהפך את טרוצקי לאויב העם היה סטלין. לא כמה עיתונאים עצמאיים שלא אהבו אותו, אלא השליט והמדינה שהחזיקו בעיתונים, במשטרה, בצבא ובמנגנוני התעמולה.

וזה בדיוק המקום שבו הרפרנס קורס. עמנואל גולדשטיין אינו מנהיג חזק שסובל מסיקור עוין. הוא כלי שבעזרתו בעלי הכוח מנהלים את תודעת הציבור. בכלל לא ברור אם הוא עדיין חי ואם המחתרת שהוא כביכול מנהיג אמיתית או מלכודת של המפלגה. גולדשטיין אינו ״אויב״ של המערכת. הוא מוצר שלה.

ב״1984״ תמיד יש גולדשטיין. השאלה החשובה אינה מיהו, אלא מי מחזיק במסך ובוחר מה ישדרו בו, מי מגדיר את האויב ולמי אמור הציבור להריע בסוף. ביבי ביקש מאיתנו לזכור את גולדשטיין. בהחלט. אבל אי אפשר לזכור אותו בלי לזכור מה בא מיד אחריו. קריאות קצובות של ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״.

בקטנה

אגב, נתניהו אינו הישראלי הראשון שאימץ את דמותו של עמנואל גולדשטיין. חגי עמיר, אחיו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, הפעיל בפייסבוק חשבון בשם הזה, עד שפייסבוק הסירה אותו בשל מדיניות הזהות האותנטית שלה. ברשותכם, נדלג הפעם על הסמינר שיעסוק בשאלה מדוע אחיו של רוצח ראש הממשלה הזדהה דווקא עם אויב הציבור של המשטר.

טסים בקיץ לאירופה? אלה המקומות שבהם תוכלו לראות ליקוי חמה נדיר

לא חסרים אירועים מסקרנים ברחבי העולם השנה, אבל אחד הנדירים והמרהיבים שבהם יתרחש ממש בחודש הבא: ליקוי חמה מלא שיחשיך אזורים נרחבים במערב ובצפון אירופה.
>>> גולשים ללא גבולות: 8 החופים הכי שווים לגלישה בעולם (מניסיון אישי)

לראות את הירח מסתיר את השמש ומותיר סביבה רק הילה זוהרת זו חוויה מרשימה בפני עצמה, במיוחד כשנמצאים ממש בתוך נתיב הליקוי המלא. אלא שהקסם לא מסתכם בכמה דקות של חושך באמצע היום. החשכת השמיים מביאה איתה גם ירידה מורגשת בטמפרטורה, ומאפשרת לצפות בצורה ברורה יותר בכוכבים ובכוכבי הלכת.

נשמע כמו סיבה לא רעה להזמין כרטיס טיסה? הכנו לכם את כל מה שצריך לדעת: מתי הליקוי יתרחש, איפה נמצאות נקודות התצפית המומלצות ואילו יעדים באירופה יכולים להפוך את האירוע השמימי הזה לחופשה שלמה.

מתי יתרחש ליקוי החמה המלא באירופה?

סמנו ביומן את יום רביעי, 12 באוגוסט. ליקויי חמה אמנם מתרחשים בערך פעם ב-18 חודשים במקום כלשהו על פני כדור הארץ, אבל כל נקודה ספציפית זוכה לחוות ליקוי מלא רק פעם ב-360 עד 410 שנה. במילים אחרות, לא מומלץ לבנות על הפעם הבאה.

איפה אפשר לראות את ליקוי החמה?

נתיב הליקוי המלא, כלומר האזור שבו הירח יסתיר לחלוטין את השמש, יעבור הפעם בחלקים מפורטוגל, בצפון ספרד, באיסלנד ובגרינלנד.

לחובבי אסטרונומיה, או לכל מי שמחפש תירוץ להגיע לאיסלנד, נקודות התצפית המומלצות ביותר נמצאות במערב האי. בין האזורים הבולטים אפשר למצוא את רייקיאוויק, חצי האי רייקיאנס, סנייפלסנס והפיורדים המערביים. אפילו יתקיים שם פסטיבל מוזיקה בן ארבעה ימים שיוקדש כולו לליקוי.

בחודש אוגוסט גדלים הסיכויים לשמיים בהירים באיסלנד, והאוכלוסייה הדלילה מבטיחה מעט מאוד זיהום אור. מצד שני, מזג האוויר האיסלנדי ידוע בנטייתו לשנות תוכניות במהירות, כך שגם נסיעה מתוכננת היטב דורשת מעט מזל.

ספרד, לעומת זאת, מסתמנת כיעד המבטיח ביותר לצפייה בליקוי. האירוע יתרחש בה סמוך לשקיעה, ותנאי מזג האוויר צפויים להיות בהירים ויציבים יותר. הליקוי ייראה מכל רחבי המדינה, אבל סוכנות החלל האירופית כבר סימנה כמה נקודות שבהן יהיה אפשר לחוות אותו במלואו: לה קורוניה, בילבאו, סראגוסה, ולנסיה, קסטיון דה לה פלאנה, סוייר שבמיורקה, איביזה, לאון, בורגוס, סנטנדר, קואנקה ואוביידו.

גם מי שיגיע למדריד, ברצלונה, סביליה, קורדובה או האיים הקנריים לא יישאר לגמרי בחושך, או דווקא באור: ביעדים האלה יהיה אפשר לצפות בליקוי חמה חלקי.

באיזו שעה כדאי להסתכל לשמיים?

באיסלנד, הליקוי צפוי להתחיל בשעה 16:42. שלב הליקוי המלא יתחיל ב-17:43 ויימשך כשלוש דקות בלבד, והאירוע כולו יסתיים בשעה 18:49.

בספרד, סנטנדר תהיה היעד הראשון שייכנס לנתיב הליקוי המלא, בשעה 20:26. האירוע כולו יימשך שם כשעה ו-48 דקות. קואנקה תהיה העיר האחרונה שבה יתחיל הליקוי, בשעה 20:32, והוא צפוי להימשך בה כשעה ו-46 דקות.

מומלץ לבדוק מראש את השעות המדויקות באתר המכון הגיאוגרפי הלאומי של ספרד, בהתאם לעיר שבה תשהו. אחרי זה נשאר רק למצוא נקודת תצפית פתוחה, להצטייד במשקפיים ייעודיים לליקוי ולתכנן את הדרינק של השקיעה.

כמעט טוב מאוד: "תיכון מגשימים" לא חף מפגמים, אבל מפצה על כולם

אי שם בתחילתהעשור הקודם עמית אולמן, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי הביאו את המיוזיקל לפרינג' הישראלי עם מחזמר הראפ הבלשי "העיר הזאת" בתיאטרון האינקובטור. בכךהם הראו שלקאמרי ולהבימה אין בלעדיות על מחזות הזמר, והצליחו לייצר חוויה ייחודית גם בלי התקציב של "קברט" או "סיפור הפרברים". כמה שנים לאחר מכן, הם הצליחו לשחזר את ההצלחה הזו עם "תיכון מגשימים" – מחזמר שכולו מחווה לסרטי הנוער. לפני שנתיים "העיר הזאת" זכה לעיבוד קולנועי די מוצלח בהובלתו של אולמן, וכעת תורו של "תיכון מגשימים", שזוכה לעיבוד לא מושלם, אך כזה שמפצה שעל כל פגם שנוכח בו.
>>חיים יבין היה האמת שלנו. הגיע הזמן להודות שזו הייתה אשליה

עלילת הסרט קלישאיתית במכוון – יואב (אמיר בנאי) הוא תלמיד שעובר מנס ציונה לתיכון מגשימים, ואם בתיכון שלכם הטרנד היה קרבות בייבלייד או יוגי-הו, בתיכון מגשימים צוברים סטטוס חברתי דרך באטלים של ראפ – ויואב החדש בדיוק הסתבך עם חנן (יונתן הורנצ'יק), הילד הרע והראפר המבטיח של תיכון מגשימים. אך יואב כמובן מתאהב במלכת השכבה מאיה עדן (יעל שלביה), מה שגורם לו להבין שעליו להוכיח לכולם שהוא גם יכול להשתלב – מה ששולח אותו להתאמן בראפ אצל המאמן האגדי אמסי חמורבי (עמית אולמן) כדי להביס את חנן באליפות הראפ הארצית. במקביל שימי (נועם קליינשטיין בהופעה מצוינת), הידידה של יואב, מאוהבת בו בסתר, ויש גם כמה דמויות שרק מחפשות את מה שכל נער מחפש בתיכון – זיון.

כמחווה לסרטי נוער, הסרט משתמש בהמון מוטיבים שלקוחים מסרטי הנוער של פעם – הרצון לאבד את הבתולין, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, התאהבות נעורים ואנשים מבוגרים בעלי מראה צעיר שבקושי עוברים מסך בתור בני נוער. כל אלה משתלבים לחוויה קולנועית מאוד מהנה, אבל גם פגומה. אבל עוד לפני שנגיע לפגמים, מילה קצרה על ההפקה המוזיקלית של תומר כץ (D Fine Us), שעיבד את היצירה המוזיקלית המקורית שיצר איציק פצצתי להצגה. הפעם תשמעו גיוון מוזיקלי יותר רחב ממה שהתאפשר ב"העיר הזאת", שם נשארו בעיקר בשילובים בין ראפ לג'אז ובלוז שמאפיינים את סרטי הנואר.

שינוי הז'אנר של "תיכון מגשימים", שעובר גם דרך רוק נעורים (תפקיד המסומן בעזרת יובל מנדלסון והשראות פאנק-רוק), מאפשר לסרט לעשות יותר, וזה מורגש. אמנם הפסקול של "העיר הזאת" יותר אחיד, אבל כאן יש יותר שחקנים, קולות ודרכים להישמע. זו עדיין אותה שפה מוזיקלית אותה בנו אולמן, ג'ימבו ג'יי ופצצתי בהצגות, אבל כל דמות מביאה איתה קצב אחר, פלואו שונה ואין שיר שלא מרגיש שייך. החריזה יכולה לפעמים להיות לא מדויקת, אבל מאחר ולא כל דמות נמצאת באותה הרמה – נגיד, בתחילת המחזמר, כשליואב היה עוד הרבה מה ללמוד (נס ציונה, בונאה) – זה עובד, ויש פה כמה שירים שייתקעו לכם בראש לפחות לשבוע.

עם זאת, היתה הרגשה שהפלייבק המוזיקלי מורגש מדי. אולי זה אקט מכוון, ואולי זה ירגיש שונה על מסך ביתי, אבל בצפייה על מסך קולנוע זה פגם במשחק של רוב השחקנים, כי זה הרגיש פחות אותנטי. אמיר בנאי ויונתן הורנצ'יק מצליחים להתמודד עם זה יפה, וגם שחקנים כמו נועם כרמלי ודניאל שלמייב, שני ליהוקים מעולים, שמצליחים לדייק את הדמויות של מיקרו ואפי באמצעות כישרון המשחק והנוכחות שלהם. הצילום המצוין והעריכה הטובה ממשיכים ומרחיבים את הקו הסגנוני שאולמן התחיל ב"העיר הזאת", וזה בין ההישגים היותר גדולים של הסרט הזה, אבל יש פגם אחד שבלט יותר מהכל – הליהוקים.

אולי נתקלתם בי מקטר על זה בעבר, אבל בכל פעם שאראה את התופעה הבזויה הזו, אזרוק עליה זרקור של שיימינג – ליהוק של אנשים שאינם שחקנים. אני לא מכוון כמובן לראפרים שצצים בהופעות אורח בסרט, כי חלק מהקונספט הוא לתת כבוד לסצנה המקומית, ואני גם לא מתייחס לשחקנים בעלי כישרון וללא ניסיון בבית ספר למשחק, כי יש גם כאלה. הכוונה היא לליהוקים של פרצוף מוכר רק בשל הפרצוף המוכר – ויעל שלביה היא דוגמה מצוינת.

היא בבירור החוליה החלשה ביותר לקאסט, וגם אם בעמוד הויקיפדיה שלה רשום שהיא שחקנית (בעיקר בזכות תפקידים כאלו), כשהיא עומדת לצד אנשים שממש למדו את זה לעומק – כמו דניאל שלמייב, נועם כרמלי או עידו ברטל שעושה עבודה מצוינת בתפקיד הארכי-נבל – אין בכלל מה להשוות.זה צורם לראות את ההבדלים האלה ברמת המשחק והביצוע של כל אחד, וכשמנרמלים ליהוקים כאלה זה פוגע בקהילה שלמה של שחקנים שעבדו קשה רק בשביל שדוגמנית חסרת נוכחות או פישר עם אייפון יקחו להם את התפקיד. בין אם מדובר בשורה בפרסומת ובין אם בביט במחזמר ראפ ישראלי, זאת תופעה שצריכה להפסיק.

לפחות הפעם מפצים אותנו על זה עם המון כבוד לסצנת הראפ הישראלית לדורותיה.בסרט עצמו יש המון הופעות אורח של ראפרים מכל הדורות של הסצנה הישראלית, ותמצאו כאן את קוואמי ולירון תאני, את ג'ימבו ג'יי ואולמן עצמם, כמובן, וגם אברהם לגסה, שרק, נורוז, שיר גבאי והדר פרג'ון, ומה אני אגיד – זה פשוט תענוג. כיף לראות אתהניסיון לתת מקום לכל קשת הראפ הישראלי בתפקידי ביט שנכתבו מראש במחזמר כתפקידי ביט – לא מתוך אגו, אלא מתוך צורכי העלילה.

"תיכון מגשימים" הוא לא סרט מושלם. יש בו לא מעט פגמים שחשוב וכדאי לשים עליהם אצבע, אבל כמעט על כל פגם לאורך הסרט יש משהו אחר שמפצה – בין אם מדובר בהופעת אורח משובחת ובין אם במוזיקה מגוונת ועשירה. הוא מהווה גם משהו שלא ראינו שנים בקולנוע הישראלי – מיוזיקל רב משתתפים עם ריקודים המוניים (גם אם חלקם יכולים להיות מהוקצעים יותר), שחקנים טובים (כשהם באמת שחקנים), והמון כבוד לסצנת הראפ המקומית. ובעיקר, הרבה לב ואהבה למיוזיקלס, סרטי נוער, ראפ ומה שביניהם.
תיכון מגשימים, 100 דקות. בימוי: עמית אולמן. עכשיו בקולנוע

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: יוצרי "המפץ הגדול" שוברים פורמט למדע בדיוני

בעולם שבו כל אחד רוצה להיות פרנצ'ייז, קשה להישאר מקורי. כל ספין-אוף וסיקוול ופריקוול שמנסה רק לסחוט את מיץ ההצלחה מרגיש כמו מחזור של אותו רעיון, עולם או דמויות, ובאמת שעייפנו מלראות את אותה הטלוויזיה נלעסת מחדש. לכן בכל פעם שמישהו מצליח להביא משהו מקורי – גם אם במסגרת סדרת ספין אוף – אנחנו מבסוטים מזה, ולפעמים זה אפילו לא משנה אם אהבנו את יצירת המקור. העיקר שמישהו מנסה פה משהו חדש. ולמרבה ההפתעה, זה בדיוק המקרה עם יוצרי "המפץ הגדול", שהחליטו שסדרת הספין-אוף החדשה שלהם תשבור את המציאות.

זה היה אחד הסיטקומים הכי מצליחים בעולם, שגם הפך את השחקנים שלו למשולמים הכי טוב בטלוויזיה, ומאז ש"המפץ הגדול" הסתיימה, "שלדון הצעיר" המשיכה את דרכה עם גישה כמעט אוטומטית לספין אוף – או בעצם, סיקוול – לוקחים את הדמות הכי פופולרית בסדרה, ומספרים את האורג'ן סטורי. גם הסיטקום הזה היה מצליח להחריד ושרד 7 עונות, אבל עם "סטיוארט נכשל להציל את היקום", הספין-אוף החדש מעולם "המפץ הגדול", החליטו לנסות משהו שונה. הפעם לוקחים דמות משנה זניחה יחסית מהסדרה המקורית – סטיוארט בלום, מוכר הקומיקס האומלל – וזורקים אוותה לתרחיש מדע בדיוני מעניין יחד עם כמה דמויות משנה נוספות.

הסיפור הולך כך – סטיוארט מתעסק עם מכונה שלאונרד ושלדון יצרו, ובטעות גורם ל"ארמגדון מולטיוורס" – עקיצה ברורה לקונספט המקושקש של מארוול, והזדמנות לעלילה מד"בית מצחיקה במסגרתה בעל חנות הקומיקס מנסה להתמודד עם מציאויות שונות, ולהיעזר בכוכבי הסדרה המקורית בגרסאות שונות, כדי לתקן את העולם. מהכותרת האירונית אפשר להבין שהוא עושה זאת לא בהצלחה רבה, ומהקאסט שמלווה אותו – הקומיקאי בריאן פוסאן, למשל – אפשר להבין שהומור קצת התקדם מהפאנצ'ים עם הצחוק המוקלט. במילים אחרות, יוצרי "המפץ הגדול" באמת מנסים משהו חדש, ואנחנו סקרנים לראות עד כמה זה עבד (או לא). העיקר שמנסים.
"סטיוארט נכשל להציל את העולם", עכשיו ב-HBO Max

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

כמו לעמוד על פיסת קרח שהולכת ומצטמצמת, עד שאין לך יותר מקום

כשקראתי בפעם הראשונה את "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב, רומן המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, בתקופה שבה הגבול בין המדינה לבין כנופיית פשע הלך והיטשטש, לא הצלחתי להשתחרר מהבדידות של גיבור הספר. ויקטור, סופר כושל שחי בדירה עלובה, עם פינגווין שאימץ לאחר סגירת גן החיות, מוצא את עצמו נשאב בהדרגה אל תוך מנגנון הכוח המושחת שסביבו. זו אינה בדידות קיומית, מהסוג שהספרות מרבה לעסוק בו, אלא מה שאני מכנה בדידות נסיבתית – בדידות שנולדת כשהמציאות החברתית והפוליטית סביבך משתנה. כמו לעמוד על פיסת קרח שהולכת ומצטמצמת, עד שיום אחד אתה מגלה שכבר אין עליה מקום עבורך.
>> כל אחד סוחב איתנו פֶּקֶעלֶע קטן: לפרק את הסיפור הטראגי עם קומדיה

שנים אחר כך, כששלום שמואלוב העלה את הרעיון לעבד את הספר להצגת יחיד, ובהמשך גם ביים אותה, הבנתי פתאום למה זה מרגיש כל כך נכון. הז'אנר של הצגת יחיד הרגיש כמעט בלתי נמנע. לא משום שויקטור נמצא רוב הזמן לבדו, אלא משום שהבדידות היא החומר שממנו עשוי המחזה. בעיבוד למחזה, בחרתי להתרחק מהמבנה של הרומן. הספר של קורקוב מלא בדמויות ובמערכות יחסים, אבל אותי עניין לצמצם את עולמו של ויקטור עד הקצה. רציתי שמערכת היחסים המשמעותית היחידה שלו תהיה דווקא עם פינגווין. יש בזה משהו אבסורדי, אבל מבחינתי מדויק. הפינגווין הוא הדמות היחידה בסיפור שאינה חלק ממנגנוני הכוח. הוא נטול אינטרסים, לא צריך מוויקטור דבר, ומשום כך, הוא מאפשר מרחב שבו ויקטור יכול פשוט להיות אדם.

מכאן נולד האתגר הבימתי הגדול ביותר. לא רציתי שהפינגווין יהיה אביזר על הבמה, אלא נוכחות. עניין אותי שהקהל ירגיש אותו גם כשהוא אינו נראה, שהקהל לא יהיה בטוח שהפינגווין אכן קיים במציאות או רק בתודעה של ויקטור. אני מרגיש שזו מתנה של התיאטרון, היכולת להפוך דבר שלא נוכח על הבמה, לנוכח יותר מכל מה שנמצא עליה. יש משהו עצוב בפינגווין עוד לפני שהוא נכנס לסיפור. הוא יצור שנותק מבית הגידול שאליו הוא שייך. אולי בגלל זה, מכל הדמויות סביב ויקטור, דווקא הוא היחיד שמרגיש בבית ליד אדם שגם הוא איבד את מקומו.

מערכת יחסים עם פינגווין הייתה אבסורד שלא רציתי להילחם בו, להפך. נתתי לו להכתיב את השפה של המחזה. שפה גרוטסקית, שבה הצחוק והעצב כמעט בלתי ניתנים להפרדה. ריתק אותי הרגע שבו הצופה צוחק, ומיד אחר כך מרגיש שהצחוק שלו אולי קצת לא במקום. דווקא ברגע הזה, בעיניי, נפתח מקום למחשבה ולרגש המגיע ממקום חדש. גם אחרי שהמחזה לכאורה הושלם, הכתיבה המשיכה, היא עברה אל חדר החזרות, אל העבודה ב"שוחות" עם שלום שמואלוב ואלון פרידמן השחקן. אלון הגיע עם אינספור שאלות, מחשבות והצעות, שגרמו לי לחזור שוב ושוב אל הטקסט שכבר חשבתי שסיימתי לכתוב.

במחזה התגלו רבדים חדשים. רגעים שחשבתי שהם בעיקר אבסורדיים ואפילו קלילים, קיבלו ממד של אימה. במבט לאחור, אולי הם תמיד היו שם, ואני לא ידעתי לזהות אותם. אנחנו חיים בתקופה שבה האבסורד כבר אינו מסתיר את האימה, אלא חי לצדה, עד כדי כך שקשה להבדיל ביניהם. ככל שהמציאות נעשית קשה ומוזרה יותר, אני לא רואה באבסורד הקלה אלא יותר סימן אזהרה.
ההצגה "הפינגוון", תיאטרון תמונע (שונצינו 8), 24.7, 16.8, 17.8.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?