Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
עד לפני שבוע פול תומאס אנדרסון היה הבמאי/תסריטאי האמריקאי עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר (11, על שישה סרטים) שמעולם לא זכה. רק פדריקו פליני נמצא מעליו ברשימה, עם 12 מועמדויות ואפס זכיות. אבל בתחילת השבוע הסטטיסטיקה המתסכלת השתנתה באחת, ועכשיו יש לו שלושה אוסקרים על "קרב רודף קרב".אנדרסון כתב וביים עשרה סרטים בשלושים שנה. זה הספק נמוך יחסית לספילברג וסקורסזה, אך הוא אופייני לקצב העבודה של קולנוענים בני דורו, כמו קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולן. בין לבין הוא ביים שלל וידאו קליפים, וגם סרט תיעודי על מסעו בהודו של ג'וני גרינווד – המלחין של כל סרטיו מאז "זה ייגמר בדם". יש לציין שהשחקנית/קומיקאית מיה רודולף, זוגתו מזה שנים רבות ואחת הנשים המגניבות בתבל, אינה מופיעה בסרטיו, ונראתה רק בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה". התבקשתי לדרג את סרטיו העלילתיים של אנדרסון, וזאת משימה קשה, כי לפחות חצי מהם הם יצירות מופת.
כמו "כלבי אשמורת" של טרנטינו, סרטו הראשון של אנדרסון נולד בסדנת הקולנוע של מכון סנדאנס. אנדרסון הוזמן ל"מעבדה" אחרי שהציג בפסטיבל של 1993 את סרטו הקצר "סיגריות וקפה". שם שידכו את הבמאי המתחיל לשחקנים ג'ון סי. ריילי ופיליפ בייקר הול, ויחד הם צילמו כמה סצנות מהתסריט. ריילי והול המשיכו גם לסרט השלם (ולסרטים נוספים של אנדרסון), ואליהם הצטרפו סמואל ל. ג'קסון וגווינית פאלטרו, באחד מתפקידיה הטובים ביותר כמלצרית/זונה דלת שכל. הסרט הצנוע הזה עוקב אחר המהמר הוותיק סידני הפורס את חסותו על ג'ון חסר הבית ומלמד אותו איך לדפוק קופה בלס וגאס. סידני הופך דמות אב לג'ון, אך מערכת היחסים התומכת הזו עלולה להיות מופרת כשסוד אפל מעברו של סידני מאיים לצוף על פני השטח. דמויות מורכבות, דיאלוגים מאופקים ומתח מרומז מאפיינים את סרטו הראשון של אנדרסון, שעל אף ההבטחה הטמונה בו קשה לשער את היצירתיות השאפתנית והמרהיבה שתתפרץ בסרטו השני.
9. מגנוליה (1999)
לא מעט אנשים מחשיבים את הסרט הזה לשיא יצירתו של אנדרסון, אבל בעיני השאיפה לטוות יצירת מופת מודגשת מדי, וכתוצאה מכך הסרט לוקה בנימה מעושה. לדברי אנדרסון, שיריה של איימי מאן נתנו לו השראה למה שהיה אמור להיות סרט אינטימי, קטן וזריז, אבל תוך כדי כתיבה הוא הלך ותפח, והוא החליט ליצור את "האפוס הגדול של עמק סן פרננדו". זהו מארג של סיפורים על אבות המתקרבים לסוף חייהם, ועל צאצאיהם המתנכרים להם עקב חטאיהם בעבר. טום קרוז מגיש הופעה זועפת ורושפת בתפקיד גורו של גבריות משתוללת (קרוז ביקש לעבוד עם אנדרסון אחרי שצפה ב"לילות בוגי", והתפקיד נכתב במיוחד בשבילו), וג'ון סי. ריילי נוגע ללב כשוטר לא מאוד מוכשר שמתאהב באישה בודדה. רגעים זכורים במיוחד – גשם של צפרדעים, והסינג-אלונג של "Wise Up", כשהדמויות בסיפורים השונים מצטרפות לשיר של איימי מאן הנשמע בפסקול.
8. המאסטר (2012)
סרטו השישי של אנדרסון הוא דיוקן מוסווה של מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האבארד, אבל העניין האמיתי שבו אינו ביוגרפי. לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן, שהופיע בחמישה מסרטיו של אנדרסון) – סופר, רופא, פיזיקאי גרעין ופילוסוף, כפי שהוא מציג את עצמו – פיתח תורה המבוססת על תערובת של פסיכולוגיה פרוידיאנית ואמונה בגלגול נשמות ובמסע בזמן. יש לו הרבה חסידים וגם מתנגדים, אבל אנחנו מכירים אותו בעיקר דרך הפריזמה של יחסיו עם החייל המשוחרר פרדי קוול (חואקין פניקס בהופעה חומסת נשימה). באמצעותם הסרט בוחן את המשמעויות השונות של "מאסטר" – כמורה, כרב אמן וכאדון. קוול מצטייר כגבר חייתי ואלים, שתיין וזיין הלוקה הפרעת דחק פוסט טראומתית. הצורך של דוד להכניע אותו הופך למניע מרכזי בחייו, גם כהוכחה אמפירית לעוצמתו וגם משום שקוול מסמל עבורו את היצרים שהוא מתקשה לרסן בעצמו. זה אפוס קאמרי ואף קלאוסטרופובי שניחן בסגנון מוקפד, חמור ומהפנט.
7. מידות רעות (2014)
ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70 – או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. זה סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. העיבוד לספרו של תומס פינצ'ון הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים המפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית. חואקין פיניקס מגלם בלש פרטי סטלן, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על בן זוגה הנוכחי, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים. היא מבקשת את עזרתו בסיכול המזימה, ותוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח. מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשהבלש נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה.
6. חוטים נסתרים (2017)
בהשראת מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, אנדרסון הגה דמות של מעצב שמלות בלונדון של שנות ה־50 של המאה שעברה, שתופר מחלצות לנשות החברה הגבוהה. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי-לואיס) מנהל בית אופנה עם אחותו סיביל (לזלי מנוויל). וודקוק יוצר יופי עבור נשים ועל חשבון נשים. השמלות המושלמות שלו מכחישות את הבשר החי ואת האנושיות הפגועה, כפי שעולה בסיקוונס נטול חמלה העוסק בשמלת החתונה הירוקה של אישה לא צעירה ולא רזה. וודקוק מקדיש את כל כולו לאמנותו, ואין לו מקום בחייו למשפחה. אך כשעיניו נחות על מלצרית נחמדה (ויקי קריפס) במסעדה מקומית פניו זורחות בשפע חיוכים, וזה מראה נדיר ומרהיב כמו קרן שמש ביום מעונן. אלמה נכבשת לחלוטין בעולמו של וודקוק, שמלביש אותה בשמלות פאר ומציג אותה לחברה הגבוהה. אבל בחלוף ההתרגשות הראשונית היא מגלה שהפכה לבובת דיגום הנדרשת לשתוק ולא להפריע לאמן הגדול להתרכז. אלמה חשה אבודה, ובניסיונה לשנות את מאזן הכוחות ולעשות מעין ריסטארט של היחסים, היא מעלה אותם ואת הסרט על מסלול מסוכן. אנדרסוןבוחן את הפוטנציאל הדרקוני והערפדי של היחסים בין האמן והמודל שלובשפה קולנועית מהפנטת ביופייה המוקפד והמאופק (הוא עצמו צילם את הסרט). זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק.
5. ליקריץ פיצה (2021)
מרגע שגרי בן ה-15 (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור המנוח) רואה את אלנה (אלנה חיים) המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי שון פן ובראדלי קופר. שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש. אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים, אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת, שמאיירת דמויות אנושיות רעננות ומבולבלות, ואינה משאירה אותנו עם חור בלב כמו כמה מסרטיו האחרים.
4. מוכה אהבה (2002)
אחרי צמד אפוסים שאפתניים, האטיוד הרומנטי המטריד, הרענן והקסום הזה, שזיכה את אנדרסון בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, נראה כמו סרט ראשון של במאי אינדי מבריק. אך אפשר בקלות לזהות את סגנונו המיוחד – את הנגיעה הפיוטית בחולי וברוע, את המצלמה שנעה בתנועות רחבות וכמעט אינסופיות. אדם סנדלר נהדר בתפקיד גבר מבולבל ורדוף חרדות, עם הרבה מאוד זעם חבוי, שמנסה להתגבר על שבע אחיות שמנהלות את חייו, ולמצוא את דרכו בעולם. שיחת טלפון תמימה לקו לוהט, מסבכת אותו עם אנשי עולם תחתון ברוטאליים. במקביל הוא מתאהב באמילי ווטסון המתוקה להפליא, והחללים האפורים והסטאטיים שבהם הסתובב עד כה, מתחלפים באתרים של צבע ותנועה. הנשיקה הראשונה לצלילי שירה של אוליב אויל מ"פופאי" של רוברט אלטמן היא רגע שמיימי, ששואל דימויים מהרפרטואר של המיוזיקל.
3. קרב רודף קרב (2025)
לראשונה בקריירה המזהירה שלו, אנדרסון קיבל תקציב הוליוודי ויצא לעשות סרט ז'אנר, בערך. לרגל העניין הוא קיבץ תמות פוליטיות וחברתיות בוערות של העידן הנוכחי, וטווה אותן ביד אמן למותחן אקשן שהוא דרמה משפחתית מרגשת. אפשר לומר שזה סרטו הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש, אבל זה גם סרטו היחידי שגרם לי לבכות בכי משחרר. ליאונרדו דיקפריו נפלא עד מאוד בתפקיד האב הסטלן שעושה כמיטב יכולתו המוגבלת להציל את בתו (התגלית המקסימה צ'ייס אינפיניטי), ושון פן פנומנלי כאיש צבא המאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. סיקוונס השיא, שנפרש על פני כעשרים דקות, מדגים היטב את גאונותו של אנדרסון כמספר סיפורים – הוא אינו מציית לתבניות הנרטיביות המוכרות, ועם זאת הוא מספק מאוד מבחינה רגשית.
2. לילות בוגי (1997)
פעם אחת בחיי חוויתי תחושה של התעלות קולנועית, מהסוג שוודאי חוו אנשים שראו בזמן אמת את סרטיהם הראשונים של גודאר וטריפו. זה היה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק בשנת 1997, בהקרנת הבכורה העולמית של סרטו השני של במאי בן 27 שאת שמו לא הכרתי. "לילות בוגי" נפתח בשוט וירטואוזי, המתחיל עם שמו של הסרט המתנוסס בכניסה לבית קולנוע, ומשם המצלמה יורדת לרחוב, מוצאת את במאי סרטי הפורנו ג'ק הורנר (ברט ריינולדס בתפקיד חייו) ונכנסת בעקבותיו למועדון לילה, שם היא מטיילת בין הדמויות שירכיבו את הקהילה הגדולה של הסרט, עד שהיא מגלה את שוטף הכלים אדי (מרק וולברג) מאחורי הצלחות, ומתקרבת אליו בסלואו מושן. ההתגלות שחש הורנר למראה הנער הפכה לתחושת ההתגלות של הצופים למראה הקולנוען החדש, האינטואיטיבי והמחונן, שעוקף את סקורסזי בסיבוב. התנופה היצירתית של שוט הפתיחה נמשכה לאורך הסרט כולו. זה אפוס רחב יריעה ואינטימי, המגולל את סיפור פריחתה וקמילתה של תעשיית הפורנו בקליפורניה בשנות השבעים והשמונים, כמראה להתפכחות החברתית של ארצות הברית. הוא עשיר בדמויות נהדרות ובהופעות מעולות, ונע בין שיאים פרועים לרגעים של אנושיות חשופה, כמו המבט העורג על פניו של עוזר ההפקה (הופמן) המאוהב בכוכב הפורנו דירק דיגלר, שאינו מבחין בו.
1. זה ייגמר בדם (2007)
רציתי להיות מיוחדת ולא להעניק לסרט המהולל הזה את המקום הראשון, אבל אז צפיתי בו שוב, ונדהמתי מעוצמתה הרגשית של הטרגדיה האפית והנזירית הזאת על שאפתנות, כוחנות ותאוות בצע. זהו מין מערבון, עם נפט במקום פרות, שהגרעין הדרמטי שלו מזכיר את "נהר אדום" של הווארד הוקס – גם הוא סיפר על יזם רודני המאמץ ילד שמורד בו. אנדרסון חזר לתחילת המאה העשרים, ובחן את לידתה של אומת הנפט באמצעות סיפור על יזם עצמאי ומאבקו העקשני במטיף אוונגליסטי (פול דאנו המצויין). דניאל פליינוויו – דיי-לואיס בהופעה אחוזת דיבוק – הוא דמות בראשיתית. נדמה שבקע מן האדמה היבשה ושבעורקיו זורם נפט. כשהוא יוצא עם הילד שהוא קורא לו בנו לחפש נפט בגבעות המדבריות, הוא מזכיר את אברהם המוביל את בנו יצחק לעקדה. לדבריו הוא אימץ אותו מסיבות אינטרסנטיות, אבל הטרגדיה שלו טמונה דווקא באהבתו לילד. הוא מסיים את הסרט בבידוד מוחלט, אחרי שגירש או הרג את כל מקורביו. זה קולנוע חריג, מאתגר, עוצר נשימה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, מסעדות הפיין דיינינג של תל אביב – הטופ של הטופ של הקולינריה הישראלית – עדיין עומדות על הרגליים. המלחמה באיראן עשויה להיות הקש שישבור אותן, אבל לפחות בינתיים הן מגלות עמידות מופלאה גם עמוק בתוך המשבר החריף שעובר על ענף המסעדנות בעיר. מאז העדכון האחרון של הרשימה איבדנו את אייבי הנהדרת וקיבלנו בחזרה את ג'ורג' וג'ון בפורמט קצת נגיש יותר. מרבית המסעדות ברשימה מנסות לחזור לתפקוד בימים אלה, למרות שפיין דיינינג בזמן מלחמה נשמע כמו הזיה, פשוט כדי לשרוד. וכאן אתם, קוראינו מהעשירון העליון, נכנסים לתמונה.
מתברר שגם תחת איומי טילים בליסטיים, אנשים עדיין רוצים להוציא ממיטב כספם (ולא מעט ממנו) כדי לאכול לרגע ברמת חלומות, ואולי לדמיין לשניה קלה שאנחנו נמצאים במדינה נורמלית שאפשר להתעסק בה בבזיליקום גבישי. מטרתנו בסימון המסעדות המצטיינות – עדיין, גם בזמן מלחמה – היא לתמוך בתעשיה במצוקה, אך בעמנו אנו חיים, וברור לנו שבמיוחד בתקופה כזו, רבים מדי האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם (או לא מרגישים בנוח) להוציא כל כך הרבה כסף על מסעדת יוקרה. לכןהרשימה של טיים אאוט מסודרת לפי רמת תמחור – מהיקר, ליקר מאד, ליקר לאללה. את השיקולים אם זה שווה לכם או לא תעשו לבדכם, אבל אלו המסעדות שלא יאכזבו אתכם לטעמנו. בכל מקרה, כל עוד מצב החירום נמשך, כדאי לצלצל ולוודא שהמקום פתוח גם אם הזמנתם מראש.אם הרגשתם שחסרה פה מסעדה כזו או אחרת, אולי תמצאו אותה ברשימתמסעדות הקז'ואל שלנו.
יקר
ג'ורג' וג'ון
קאמבק מרגש אל הרשימה: אחרי תקופה של זעזועים וחוסר יציבות מאז עזיבתו של שף תומר טל, קיבל בנובמבר האחרון שף ירון פישניאק את ההגה של מסעדת היוקרה. בגיל 27, מי שהיה יד ימינו של טל בתקופת הזוהר של המסעדה מחזיר כעת עטרה ליושנה עם תפריט עכשווי ואקלקטי במחירים קצת יותר, הכולל גם את ספגטי הסרטנים האייקוני בשינויים קלים. אוארבך 6 יפו
חוזרת לעצמה. ג'ורג' וג'ון (צילום אנטולי מיכאלו)
OPA
הימים שבהם שפית שיראל ברגר קטפה פרסים בינלאומיים נראים רחוקים, אך אין בכך משום לגרוע מהקסמים שהיא עושה במטבח שאין בו גרם חלבון מן החי. הנטייה הטבעית היא לשייך את OPA לטבעונות, אך למעשה מדובר באטלייה שעושה כבוד לתוצרת חקלאית, ומתייחס אליה כאמנות – וזו גם העדשה שדרכה צריך לשפוט אותו. התפריט משקף את עונות השנה באדיקות וכל פרי וירק זוכים לפרשנות חדשנית ומקורית. בפרפראזה, יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה. OPA. החלוצים 8 תל אביב
אמנות הצומח. OPA (צילום ורה בלו)
דוק
אז כאמור, איבדנו את אייבי שנסגרה לטובת נדל"ן, אבל דוק עדיין איתנו והיא נושאת את אותם ערכי מקומיות ועונתיות, אם כי בפרשנות שונה. דוק, בשבתה כמעבדה של שף אסף דוקטור, משתמשת בחומרי גלם שונים ולעיתים אף משונים, ומתבססת על מסורות גידול וליקוט וקנאות לתנובת האדמה שמתורגמות למסע קולינרי צנוע אך מרהיב. דוק. אבן גבירול 27 תל אביב
גם הצילחות פיין. דוק (צילום מהאינסטגרם dok.restaurant)
הוטל מונטיפיורי
בכל פעם שבה אנחנו חוזרים אל הוטל מונטיפיורי, וחזרנו הרבה פעמים, קשה לנו שלא להתפעל ממכונת האירוח המשומנת והאלגנטית, מהאוכל הנהדר והלא מתחכם ומהרמה הגבוהה שתמיד נשמרת. זאת מסעדה שהיא אנומליה בנוף המקומי, חוויית פיין דיינינג עם שיק אירופאי שקשה מאוד להשיג במחוזותינו, בטח לא ביציבות כזאת לאורך שנים.השינויים העדינים שהכניס בתפריט שף ברק חסוןעם הזמן (ועם המגפה והמלחמה) משאירים את הוטל מונטיפיורי דינמית, רלוונטית ומבוצרת במעמדה כאחת המסעדות הכי מיוחדות בתל אביב. הוטל מונטיפיורי, מונטיפיורי 36 תל אביב
כל מילה. הוטל מונטיפיורי (צילום: אסף קרלה)
בית תאילנדי
כבר 30 שנה שבית תאילנדימצליח לשמור על הרמה, על הווייב הנכון והכי חשוב – על טעמים אותנטיים בועטים, שמזכירים מקומות רחוקים עם ים כחול ופוט מסאז' על החוף. הדבקות בחומרי הגלם מגיעה עד לירקות מחווה שעובדת עם המסעדה ולייצור חלב קוקוס, פרטים קטנים אך מהותיים שבגללם המסעדה הפכה למוסד. בחדר הפרטי קואה קון לק ("המטבח של גברת לק", השפית ואשתו של הבעלים יריב מלילי) התאילנדיות היא עוד יותר הארדקור, בארוחות אינטימיות לזוגות או לקבוצות קטנות. ולא לשכוח את הלאנץ' העסקי החדש, מהמשתלמים במחוזותינו. בית תאילנדי. בוגרשוב 8 תל אביב להזמנות
פתחנו את בית תאילנדי באביב של שנת 1996, כבר אז האמנו שעם הזמן, הישראלים יתחברו וילמדו לאהוב את המטבח התאי האותנטי. כיום, המטבח של בית תאילנדי מציע טעימה רחבה מכל אזורי תא...
ניתן לחנות בחניון גן לונדון בכתובת הירקון 83 או בחניוני סנטרל פארק (לחונים בחניוני סנטרל פארק ניתן הוריד הטבה לחניה בהודעת SMS שהתקבלה על אישור ההזמנה)
יותר זול מכרטיס לתאילנד. קואה קון לק בבית תאילנדי (צילום יהונתן בן חיים)
משייה
שף גיל דהאן השתחל בקלילות לסינר השף במשייה, לאחר עזיבתו של גיא אריש (תגללו כמה שורות למטה ותמצאו אותו). התפריט עדיין עונתי, והוא מורכב בעיקר מביסים קטנים ועזי טעם, שמשאירים את המסעדה האהובה ברשימה הזו בזכות ולא בחסד. משייה, מנדלי מוכר ספרים 5 תל אביב
משייה (צילום אסף קרלה)
סנטי
בפרק שאחרי משייה שף גיא אריש מתרכז בסנטי, מקום שרשמית הוא בר יין אך כל דבר בו צועק פיין דיינינג: התייחסות רצינית ומרשימה לאלכוהול ובמיוחד ליין, שירות שבאמת אכפת לו, אווירת חו"ל (למרות שאפשר לבוא בכפכפים) וקולינריה תואמת. אריש שואב השראות מיפן וסקנדינביה ונמצא עם אצבע על הדופק של הגסטרונומיה העולמית, ובו"ז מפתח סגנון ייחודי משלו. ביד עדינה אך בוטחת הוא יוצר אוכל שונה ומסקרן, שבהפי האואר נגיש גם למי שהכפכפים שלו קרוקס ולא פראדה. סנטי, גורדון 17 תל אביב
קטן אבל ממזר. סנטי (צילום: אסף קרלה)
תריסר
שנתיים וקצת מאז הפתיחה, תריסר כבר אינה קוריוז אלא מקום רציני עם אג'נדה מנומקת. המסעדה שבתחילת דרכה נטתה להכפיף את הבישול לקונספט שינתה כיוון, והמטבח של שף ענר בן רפאל־פורמן השתכלל והתעדן. החיפוש אחר מקורות השראה לחיזוק התמה המקומית־עונתית משתקף במנות מקוריות ולא שגרתיות, וגם אם רמתן לא תמיד אחידה – החשיבה והעטיפה כולה מכוונת בבירור לפיין דיינינג. תריסר הולכת בדרך לא זרועה, והסיפור שהיא מביאה יחיד ומיוחד בנוף העירוני. תריסר. נמל תל אביב, האנגר 12 תל אביב
חמין תמנונים של ענר בן רפאל פורמן והילה אלפרט, תריסר (צילום אסף קרלה)
יקר מאוד
פאסטל
מאז נפתחה לפני יותר מעשור עברה פאסטל מספר גלגולים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. הגעתו של שף גל בן משה (שני כוכבי מישלן עבור מסעדת PRISM בברלין) יישרה את הקמטים והעניקה למסעדה את הילת המישלן הנחשקת, שהולמת את הלוקיישן במוזיאון תל אביב. תשומת לב קפדנית לפרטים במטבח ובפלור מרשימה, ועדינות הטעמים משקפת רוגע ואלגנטיות שחסרים כל כך בהווייה הישראלית. הדברים אמורים גם לגבי גרייס, האחות הצעירה והסקסית בחדר הפרטי, שם מלהטט בן משה אפילו יותר מהרגלו (והמחיר בהתאם). פאסטל. שד' שאול המלך 27 תל אביב להזמנות
פאסטל היא מסעדת שף בהובלתו של גל בן משה, זוכה כוכב מישלן. המטבח של בן משה, שואב את עיקר השראותיו ממטבחי מזרח אגן הים התיכון, לצד טכניקות בישול קלאסיות. בפאסטל ישנו חיבור ...
דבר אלי בדגים, אהובי. צלחת דגים זוגית בפאסטל (צילום: אסף קרלה)
a
מאז פתיחתה בתרועה רמה a מוכיחה שיש דברים בגו, ושהיא לא רק פריטי פייס. שף יובל בן נריה וצוותו מחוללים קסמים ברטבים, התססות וחומרי גלם מיוחדים, ברמת שאפתנות ותחכום שרק הולכת ועולה. כשמדריך מישלן יגיע מתישהו לארץ בשש אחרי המלחמה – a היא ללא ספק מועמדת ודאית לכוכב. בארוחת הצוהריים אפשר להתענג על האיכות הבלתי נתפסת של האוכל במחירים ידידותיים יותר. a. דרך מנחם בגין 121 תל אביב
כוכבת. a (צילום מתוך האינסטגרם a_restauranttlv)
OCD
לאחר חודשים רבים שבהם לא הייתה פעילה שבה OCD לכבוש את מקומה בצמרת המסעדות בארץ, כשהיא חדה ובוגרת יותר. למרות המחיר (685 ש"ח לסועד) לא קל להשיג מקום, ובבורסת ההעברות נרשם ביקוש ער. מה זה אומר עלינו עוד לא החלטנו – פומו, פריקת תסכול או תחושת אכול ושתה כי מחר נמות. כך או כך, שף רז רהב ראוי להערכה בזכות ההתעקשות לעשות בארץ קטנה עם שפם קולינריה גבוהה ובלתי מתפשרת. OCD. תרצה 17, שכונת נגה יפו
זה כל היופי. OCD (צילום: חיים יוסף)
בר 51
זו לא בדיוק מסעדה וגם לא ממש בר. אם תקראו לו גסטרו בר הוא אולי יענה, אך בר 51 הוא הרבה יותר מכך – סדנת יצירה של שף מושיקו גמליאלי (מונא), שהתמקם בחלל מלא נשמה ואווירה. התפריט הולם את כל אלה: קרודו וסשימי דגים טריים עם בת טעם מקומית, מנות פסטה עדינות וצלחות שמלוות אלכוהול אל מחוזות של ריגוש וסיפוק גרגרני. במקביל משייף גמליאלי קצוות אחרונים לקראת פתיחת פרונטו בגרסתה החדשה, ויש למה לחכות. בר 51, הירקון 59 תל אביב
בר 51 (צילום מהאינסטגרם bar51tlv)
הבסטה
הלוק שוק, הטעם מישלן: המסעדה המינימליסטית למראה בפאתי שוק הכרמל אולי לא נראית או מרגישה כמו מקום של פיין דיינינג, אך אוספת חומרי גלם עונתיים נחשקים ורעיונות שמלוקטים בשיטוטים בארץ ובעולם, ומחברת אותם לחוויה קצת שיכורה ומלאת תשוקה לבישול וקולינריה על גווניה, ושיקוף של סלואו פוד במלוא הדרו עם תפריט יינות שמבהיר את כוונותיה האמיתיות. הבסטה, השומר 4 תל אביב
היסטוריה עירונית בבצק. בורקס סרטנים. הבסטה (צילום: נטע אלונים)
דריה
את מקומו של שף הלל תווקולי שפרש בחודש יולי מחליף רונן אליהו, מי שהיה השף בפועל, שמנסה לשמור על המוניטין שדריה צברה מאז פתיחתה – מסעדה כשרה שכל מי שדורך בה (כולל מבקרים אכזריים במיוחד) נפעם מעושר הטעמים. מסורת האוכל שסביב דרך המשי מתורגמת לתפריט שמחבר באלגנטיות בין מטבחי פרס, בוכרה והסביבה לטכניקות מודרנית, מעין אלף לילה ולילה בגרסה קולינרית, מבלי לתת לכשרות להפריע. דריה. הירקון 205 תל אביב
השף התחלף, הטעם נשאר. דריה ( צילום: אוהד קב)
טאיזו
האסייתית הוותיקה של שף יובל בן נריה מציגה פרשנות אישית צבעונית ובועטת לקלאסיקות מהמזרח ומקפידה להשאיר מקום להפתעות וחידושים. לכן גם כשאוכלים דאמפלינג שנחניזי בפעם האלף הטעם נותר מסחרר כבפעם הראשונה, ומוסד שמפגין כזו עקביות וקפדנות ראוי לכל הערכה. טאיזו אינה רק מניה בטוחה אלא ממש יוניקורן. טאיזו. דרך מנחם בגין 23 תל אביב
קלאסיקה אסיאתית. טאיזו (צילום אסף קרלה)
יפו־תל אביב
למרות מעמדו של השף חיים כהן כסלבריטאי־על, קשה לכפור בכנות כוונותיו, שממשיכות להקרין על עבודתו לאורך השנים. יפו־תל אביב משקפת את נקודת המוצא של כהן, אוכל אורפלי של אמא מלווה בהשפעות אירופאיות שרכש במרוצת הזמן. מתוך טאבון שבלב המסעדה מגיעות מנות שפורטות על מיתרי הנפש, מטבח חף מציניות ומהתחכמות, ששואף להזין את הסועדים ברגשות חמימים של ניוקי סרטנים ושישברק (תמצאו אותו ברשימת המנות המיתולוגיותשלנו). יפו תל־אביב. יגאל אלון 98 תל אביב
יפה כאילו לא חלפו 13 שנים. יפו תל אביב (צילום מהאינסטגרם yaffotelaviv_restaurant)
מלגו ומלבר
שף מוטי טיטמן מביא ידע שצבר בצרפת וניו יורק וניסיון בעבודת מטבח מורכבת, ומכין מנות עמוקות טעם וסקסיות להפליא. אפשר להעביר כאן ערב מענג בישיבה על הבר מול המטבח הפתוח בצפייה בטבחים ובציפייה דרוכה לעוד מנה נהדרת שתונח על הדלפק. הדי.אן.איי של המקום מכתיב עבודה קשה ותהליכים מורכבים, אך שום דבר מאלה אינו נוכח בחוויה עצמה. באווירה ובהתנהלות מלגו ומלבר קלילה, קולית ולא מאיימת – שילוב שמייצר מקום כיפי עם אוכל נפלא. מלגו ומלבר. רוטשילד 142 תל אביב
שרקוטרי מתוצרת בית, מלגו ומלבר (צילום בר כהן)
הדסון
הניו יורק סטייקהאוס הוותיק הוא קונצנזוס בכל הקשור לבשר: נתחים מובחרים מיושנים במקרר ענק ונצלים במיומנות שמוציאה מהם את הביס הבשרי המושלם. המחיר מן הסתם גבוה מאד, אך בשביל בשר איכותי צריך לשלם. הדסון. הברזל 27 תל אביב
הדסון (צילום דן פרץ)
פופינה
משמעות המילה פופינה היא "מטבח" בלטינית. בפופינה המטבח הוא הלב הפועם וכל תשומת הלב נתונה למתרחש בו. לאחר שנים שבהן שמר על תפריט קבוע שינה שף אוראל קמחי את הפורמט לתפריט המחולק למנות דגל ( כולל השרימפבורגר האיקוני) ומנות עונתיות, ולאחרונה הוא הוסיף ארוחת טעימות בהתאמה אישית, שמתעדכנת יחד עם התפריט העונתי. וזהו גם סוד קסמה של פופינה, במפגש שאף פעם לא מאכזב בין מקצוענות במטבח לקלילות באווירה. פופינה. אחד העם 3 תל אביב
טעימות בהתאמה אישית. פופינה (צילום חיים יוסף)
פרא
אחרי שני ביקורים מתוקשרים של קושנר וויטקוף כבר אפשר לומר בפה מלא שפרא פורעת את השטר. מי שאכל בה לא יופתע, כי המסעדה של יוצאי רותי ברודו מגשימה את התחזית, משווה ומעלה במנות שכבר נכנסו ללקסיקון המקומי (כנף דג ממולאת) ומצליחה לשמור על רעננות ומקוריות כמו ביומה הראשון. עכשיו בהצלחה לכולנו עם רשימות ההמתנה. פרא. נחלת בנימין 27 תל אביב
כשמסעדת הדגל במלון היוקרה של קבוצת R2M נפתחה, המבקר שלנו הכתיר אותה כהצלחה וקבע ש"כשאתה מבין שמדובר בארוחה נהדרת משולבת עם קפיצה קטנה לחו"ל עם המארחת המושלמת, זה לגמרי ערב שהוא אחד הדילים הכי משתלמים בעיר". אחרי חודשים ארוכים מאוד בהם עמדה סגורה מאז פרוץ המלחמה, היא נפתחה מחדש ומציגה את הרמה הגבוהה (על תפריט החורף כבר מדובר רבות) והמחירים הגבוהים שאפשר היה לצפות להם. אפשר גם לסמוך על רותי ברודו ועל שף אוהד סלומון שהתמורה תהיה מוצדקת. R48. רוטשילד 48 תל אביב
חוויית פיין דיינינג של חמישה כוכבים. סשימי ב-R48 (צילום: אסף קרלה)
היבה
שף יוסי שטרית עושה דברים מדהימים במסעדה שלו, ותפריט בן כ-15 מנות הוא רק אחד מהם. מעבר לאוכל יצירתי, שנשען על מסורת וזיכרונות ילדות אך מעז לעוף לשמיים, ההקפדה על כל פרט בהיבה מכוונת בבירור למישלן – החל בטקס קבלת פנים, עבור בכלי פורצלן בעבודת יד וכלה בתשורה קטנה למזכרת בסוף הארוחה. בשורה התחתונה: אין הרבה חוויות קולינריות ברמה הזאת בישראל. היבה. דרך מנחם בגין 144 תל אביב
ארץ הפלאות של שף יוסי שטרית. היבה (צילום: אסף קרלה)
טוטו
לאחר תקופת שיפוצים וקורונה פתח שף ירון שלו את מסעדת טוטו בעיצוב חדש. מאידך, טורטליני זנב שור, ניוקי ערמונים ושאר מנות דגל נותרו על מקומם כדי לא להפריע את שלוות נפשו של האלפיון העליון. מה עוד קורה בחלל המעוצב נותר רק לנחש, כי אתר המסעדה שומר על עמימות ברמת FBI. כשהאמצעים הכלכליים מאפשרים, טוטו היא בחירה משובחת. טוטו, ברקוביץ' 4 תל אביב
טוטו (צילום מתוך האינסטגרם toto_rest)
שילה
מה שהתחיל כגסטרו בר חלוצי של שף צעיר, מוכשר ונמרץ, הפך מזמן לאחת המסעדות הנחשקות בעיר. התפריט הוא חגיגה של דגה ופירות ים שמוגשת על מפות לבנות באווירה סקסית ולא מחייבת, שקורצת לאורחים שממונם בידם. עם המעבר של שילה אל משכנה החדש ברחוב מונטיפיורי, היא השתדרגה לכדי מקדש פיין-קז'ואל מרהיב עם אקווריומים ללובסטרים ואויסטרים ומחירים בהתאם, ומצדיקה את מעמדה הקבוע בטופ העירוני. שילה. מונטיפיורי 9 תל אביב
שילה מונטיפיורי (צילום אסף קרלה)
MOSHIK&
אחרי שנתיים מאתגרות אפשר להודות שמושיק רוט הצליח במשימה להעתיק למרכז תל אביב את מסעדת שני כוכבי המישלן מאמסטרדם שנסגרה בעקבות הקורונה. MOSHIK& נוגעת בכל האספקטים שעושים פיין דיינינג למה שהוא: סגנון קלאסי, שירות מופתי, שילוב של כבוד להיסטוריה ולמסורת ומינימליזם ותפריט בהתאם – שילוב אלגנטי בין השראות מחו"ל ותחנות בחייו של השף לתוצרת מקומית. המחיר גבוה, אולי הכי גבוה בשוק כרגע – 950 ש"ח לאדם לפני אלכוהול ושירות ותוספות מיוחדות כמו קוויאר וכמהין. ועדיין, הפעלת מסעדה שאפתנית ויוקרתית בתקופה הכי מורכבת שמדינת ישראל עברה מעודה, זהו מעשה שרק מי שבאמת אוהב את המקום שהוא נמצא בו יכול לעשות – ועל כך אנו מסירים בפני רוט את הכובע. MOSHIK&. צבי סטרכילביץ’ 4 תל אביב
>> ג'ול עבוד הוא יפואי, נשוי +2, מג'נגל בין המפעל המשפחתי לדפוס לבין התשוקה האמיתית שלו: סקי. הוא מדריך ומוכר חבילות סקי, וכמובן גולש בעצמו. הוא חובב מוזיקה, חובב אומנות ומשתתף בשבוע המרכז של "תפדלו על עשא",הגרסה בשפה הערבית של הלהיט "בואו לאכול איתי"– שחזרה השבוע לעונה שנייה בערוץ מכאן 33.בואו לאכול איתו.
ביום יום אני מנהל מפעל משפחתי קטן, אבל התשוקה האמיתית שלי נמצאת בפסגות ההרים. כבר מחופשת הסקי הראשונה שלי הבנתי שאני מכור. מאז אני חייב לצאת לפחות פעם בעונה וזה רק הולך ומתגבר. בשנים האחרונות כבר מצאתי את עצמי נוסע גם שלוש פעמים בעונה.כבעלים של מותג התיירות SkiEasy, אני משווק חבילות נופש יוקרתיות ברחבי העולם, אבל ההתמחות האמיתית שלי נמצאת במקום שבו גם הלב שלי נמצא פסגות האלפים. אני נהנה במיוחד לדבר עם לקוחות, להבין מה הם באמת מחפשים, ולהרכיב עבורם חופשה מפנקת ומדויקת.אנשים משקיעים סכומים לא קטנים כדי ליצור לעצמם ולילדיהם זיכרונות טובים, ולי יש חלק קטן ונסתר ביצירת הזיכרונות האלה. לכן אני לא רואה את עצמי כסוכן נסיעות אלא כסוכן זיכרונות.
1. אבו חסן
ההיכרות הראשונה שלי עם יפו הייתה כמו אצל רבים אחרים דרך החומוס. בכל ביקור ניסיתי חומוסיה אחרת וניסיתי לעמוד על ההבדלים בטעמים, כאילו אני מבקר מסעדות מקצועי.הכל השתנה כשהכרתי את אשתי היפואית, שפסקה ללא אפשרות לערעור: החומוס של אבו חסן הוא החומוס הכי טוב.בדיעבד היא גם צדקה. הדולפין 1 יפו
התור תמיד שם. אבו חסן הדולפין, 2008 (צילום: shomroni/ויקיפדיה/CC-by-SA-4.0)
2. אנדרי
כשחושבים על יפו, בדרך כלל חושבים על העיר העתיקה, שוק הפשפשים, חומוס ועוד אלף ואחד דברים שהם לא גלידה. אבל לגלידת אנדרי יש שורשים עמוקים ביפו.זה כבר הדור השלישי למשפחת חבש בהכנת גלידת שמנת במפעל המשפחתי שלהם בעיר, תוך שימוש במרכיבים הטבעיים והאיכותיים ביותר שאפשר להשיג. גלידה כזו אמורה להיות שמורה לעשירים בלבד אבל כאן היא נמכרת במחירים עממיים, כדי שכולנו נוכל ליהנות ממנה. יפת 138 יפו
רק בשבת, ועד שנגמר.פלאפל עספור הוא אולי המקום הכי אותנטי ביפו. פלאפל, עגבניות, כרוב, חריף וחלאס. מי שרוצה לראות דו־קיום בהתגלמותו צריך פשוט לעמוד בתור.חנות קטנה יותר ממה שאפשר לדמיין מגישה פלאפל ביתי פשוט ומעולה, ומסביבה מתאספים יפואים מכל הדתות והעדות. אמונים 11 יפו
4. קפה נאס
המקום שלא ידענו שחסר לנו.יום אחד שני חבר׳ה צעירים החליטו לפתוח בית קפה יפואי ליפואים. בבניין אבן עתיק ובעיצוב שמחבר בין האותנטי למודרני, אפשר לשבת עם קפה ולהרגיש כאילו אתם בחצר בית יפואי בשנות הארבעים בזמן שאתם מחוברים ל-Wi-Fi ומנהלים שיחת Zoom.רוב הזמן אני מגיע לשם לבד עם המחשב. עובד קצת אבל בעיקר נהנה מהשקט ומציוץ הציפורים. עזה 55 יפו
קפה נאס (צילום: רמי פחם)
5. Christmas Market
למרות שאני חילוני מובהק, עם השנים מצאתי את עצמי דווקא מתחבר לקהילה האורתודוקסית של יפו. אולי זה המקום, אולי האנשים אבל כאן הרגשתי שיפו פורסת את זרועותיה ומקבלת אותי בחיבוק אימהי.בקהילה הקטנה והחמה יש משהו שמזכיר שהעיר הזאת בנויה משכבות של היסטוריה, אמונה וחיים משותפים.במיוחד בתקופות החגים הנוצריים, כאשר הרחובות מתמלאים בתהלוכות הצבעוניות שמארגנת תנועת הצופים האורתודוקסים, יפו מקבלת ניחוח מעט אירופאי: אורות, מוזיקה, דוכנים קטנים וכמובן עצי אשוח מקושטים שמזכירים קצת את האווירה של Christmas Market אירופי מסורתי.השילוב בין הים, האבן העתיקה והחגיגיות הנוצרית יוצר רגע מיוחד שבו נדמה לרגע שיפו מחברת בין המזרח התיכון לאירופה.מומלץ מאוד לבקר בעיר בתקופת חג המולד או הפסחא, להסתובב בין הסמטאות, ולהצטרף לאחת התהלוכות שמכניסות לעיר חיים, צבע ושמחה.
שוק כריסמס בכיכר קדומים, 2023 (צילום: אילן ספירא)
מקום לא אהוב בעיר:
בשכונת עג’מי במפגש הרחובות יפת ושבטי ישראל, פיסת היסטורה עומדת בדממה. הבית נבנה בשנת 1934 כווילה מפוארת עם כ-20 חדרים, חצר גדולה, קשתות ערביות ותקרות מצוירות עבור שייח’ יפואי עשיר בשם עלי אבו מחמוד.במהלך מלחמת העצמאות (1948) עזבה משפחת הבעלים את יפו, והמבנה עבר לשליטת המדינה.לאחר 1948 המבנה קיבל תפקידים שונים:בשנות ה-50 פעל בו מודיעין צה”ל,במשך עשרות שנים פעלו בו בתי הדין הצבאיים של כמה פיקודים בצה”ל,עד 2022 זה היה אחד המרכזים המשפטיים הצבאיים החשובים בארץ.כיום, כשהבית עומד ללא שימוש, עולה יותר ויותר השאלה: מה יהיה עתידו של הבית הירוק?
הבית הירוק בעג'מי (צילום: Ynhockey/CC BY-SA 3.0)
יש לי חלום לראות את המבנה נפתח מחדש לציבור, לא עוד כמוסד סגור, אלא כמרכז תרבותי וחברתי חי.הבית הירוק יכול להפוך למוזיאון של יפו: מקום שיספר את סיפורה של העיר דרך אנשיה, פרדסיה, שווקיה ונמליה; מקום שבו יוצגו פרקים מהעבר המשותף של קהילות שונות שחיו כאן לאורך הדורות.מעבר להיותו מוזיאון, יכול הבית הירוק לשמש גם כמרחב לפעילות קהילתית, מקום לכנסים, מפגשים חברתיים, אירועי תרבות ופעילויות חינוכיות לכל גיל. מרחב שיפגיש בין תושבי העיר מכל הדתות והמגזרים ויעודד שיח, היכרות ושיתוף פעולה.הבית הירוק יכול להפוך מסמל של עבר סגור למקום פתוח שמחבר בין ההיסטוריה העשירה של יפו לבין עתיד של דו־קיום, תרבות וחיים משותפים.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? מאז שהתחילה המלחמה, פחות הצגות, פחות מופעים, ובטח פחות חשק לצאת בערב. אבל איכשהו דווקא הסיטואציה הזו יצרה סוג אחר של “אירועי תרבות”.פתאום מפגשים משפחתיים נהיו הפקה שלמה: יום אחד מישהו מחליט להכין בצק לפיצה ומביא טאבון, יום אחר מישהו משתלט על המטבח עם בשר מפורק. בין לבין הופיעו גם קטאייף, עראייס, עוגיות תמרים ומה לא. ואם כבר כולם יחד, אז גם מפעילים את הילדים, כל פעילות אפשרית, העיקר שלא יישארו על המסך.בקיצור, אם להיות כנים, בתקופה הזו גיליתי שאירוע התרבות הכי מוצלח הוא לפעמים פשוט ערב בבית עם האנשים שאני אוהב.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? בשנים האחרונות אני כמעט לא צופה בטלוויזיה בטח לא בחדשות ולא בריאליטי. אבל איכשהו נסחפתי דווקא לתוכנית אחת: “בואו לאכול איתי” (تفضلوا ع العشا).אולי זו האותנטיות של האנשים, אולי העובדה שבניגוד לחיים המושלמים שעל המסך כאן מותר גם לטעות, להתבלבל, לשרוף קצת את האוכל ולהמשיך הלאה. זה בדיוק מה שתפס אותי.בסוף אפילו מצאתי את עצמי משתתף בעונה השנה של تفضلوا ع العشا. מעבר לצילומים ולחוויות, הדבר הכי יפה שנשאר מהתוכנית הוא האנשים: הכרתי שם מתמודדים מיוחדים, וכל אחד מהם עולם בפני עצמו. עד היום אנחנו שומרים על קשר, נפגשים כשאפשר, ממש הפכנו לחבורה.לא כל תוכנית טלוויזיה נותנת השראה אבל זו, מסתבר, גם נתנה לי חברים לחיים.
"בואו לאכול איתי" (צילום באדיבות "מכאן")
לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה? זה אולי יישמע קצת קלישאתי, אבל בעיניי הדבר הראשון הוא פשוט לפתוח את העיניים לסביבה הקרובה. כמעט בכל בניין, רחוב או שכונה יש מישהו שזקוק לעזרה. לא הכול חייב להיות כסף, לפעמים זמן, תשומת לב או אוזן קשבת עושים הבדל גדול יותר. לשאול את השכנה אם צריך משהו מהשוק, לקפוץ לבקר מישהו שנשאר לבד, הדברים הקטנים האלה מחזיקים קהילה.אם כל אחד יעשה קצת בשביל מי שסביבו, אולי נצטרך פחות עמותות.ובכל זאת, למי שמחפש מסגרת מסודרת להתנדבות או תרומה, אני בהחלט ממליץ על העמותה האורתודוקסית לצדקה יפו.
מה יהיה? אני מאמין שהעתיד כאן יכול להיות טוב יותר, רגוע יותר וגם משותף יותר.יפו לימדה אותי משהו חשוב: כשאנשים באמת נפגשים ומדברים, הרבה דעות קדומות פשוט מתמוססות. עם הזמן אנשים מתפכחים. לכן אני תמיד אומר: אל תסתפקו בדעות ששמעתם מאחרים. צאו החוצה, תפגשו אנשים, תדברו, תכירו, ותגבשו דעה משל עצמכם.אני כאן, כמו רבים אחרים בעיר הזאת, לכל מי שרוצה דיאלוג אמיתי. כי בסופו של דבר, עתיד של דו־קיום לא נבנה בסיסמאות אלא במפגשים קטנים בין בני אדם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
על דבר אחד אפשר לסמוך במדינה הזאת: עולם התרבות בתל אביב לא נכנע. גם בזמן מגפה, גם בזמן מלחמות, גם (ואולי בעיקר) כשהכל סגור ועצוב, מוסדות התרבות והיוצרים לא מפסיקים לחפש דרכים להגיע אל הקהל. אחרי שכבר התבשרנו על מתווה ההופעות של המרץ 2 ועל המרתף החתרני של בית רדיקל, מצטרף אליהם עכשיו גם מרכז ענב עם עוד פריים-לוקיישן מוגן להופעות חיות.
תחת ההבטחה "לא עוצרים את המוזיקה גם במהלך המלחמה", מיזם "עיר מקלט" של מרכז ענב של עיריית תל אביב-יפו בשיתוף גן עופר, יוצא לדרך בסדרת מופעי מוזיקה חיים, כשהליינאפ צפוי להכיל זמרים, זמרות והרכבי רוק, אינדי והיפ הופ. ההופעות מתקיימות מול שוהי המקלט הציבורי הממוקם בקומה -2 בגן עופר (בואו לשהות!) ומשודרים לייב ברשת בעמוד הפייסבוק של מרכז ענב.
יודעים איך להרים. מרכז ענב לתרבות (צילום באדיבות מרכז ענב)
בסדרת המופעים, שהחלה אתמול ומתקיימת מדי יום (למעט שישי-שבת) בשעה 19:00, יתארחו בין היתר אמנים שפונו מביתם עקב פגיעת הטיל בתל אביב ביומה השני של המלחמה. אתמול פתח את הסדרה אלישע בנאי, הערב (חמישי) מופיעה דניאל רובין, בימים ראשון ושני צפויים להופיע יהוא ירון ונעם רותם, ובהמשך נתבשר על אמנים נוספים. כל ההופעות – ללא תשלום.
מיזם "עיר מקלט" נוסד לראשונה במסגרת מבצע "עם כלביא" ביוני 2025, מתוך התפיסה שתרבות היא חלק בלתי נפרד מההוויה התל אביבית ומהזהות של מרכז ענב. הוא לא חדל מלפעול, ליזום ולקיים אירועים שמספקים הפוגה ומזון לנשמה לאוהבי התרבות, ובמה לאמנים שפעילותם נפגעה עקב סגירת מוסדות התרבות השונים. המיזם מתקיים כחלק מפעילות מרכז המוזיקה בענב ובתמיכת משרד התרבות והספורט.
דניאל רובין (צילום: ענבל איל)
"'תל אביב בלי הפסקה' עבורנו היא לא רק סיסמא אלא דרך חיים", אמר תומר כהן מנכ"ל מרכז ענב לתרבות. "הפעם, מלבד האפשרות לספק לבאי המקלט במקום מושבנו בגן עופר הפוגה מהחדשות והאזעקות, יש לנו ולשותפים שלנו בעיריית תל אביב-יפו רצון לתמוך גם בחברינו היוצרים שביתם נפגע במלחמה. נמשיך לקיים אירועים ומיזמים בהתאם להנחיות ותוך שמירה על ביטחון הקהל".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תערוכת יחיד ליעקב דורצ'ין שבה כ־15 פסלי ברזל גדולי ממדים מהשנים האחרונות. הפסלים ממשיכים את עיסוקו רב השנים של האמן במערכות יחסים בין משקל לשיווי משקל, מסה ונפח, יציבות ותנועה. גלריה גורדון, הזרם 5
יעקב דורצ'ין, גלריה גורדון. צילום: אנה-מריה בזיאן
2. דמעה מתגלגלת בחזרה אל העין // גלריה דביר
תערוכת יחיד לאמנית הוותיקה יהודית לוין (שמציגה במקביל תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון ישראל – לכשייפתח שוב לקהל). הקומפוזיציות שלה, שלעיתים קרובות מאופיינות בעבודת מכחול גולמית ובצורות מופשטות למחצה, מתנגדות לנרטיב ברור ומזמינות פרשנות פתוחה. גלריה דביר, שביל המרץ 4
יהודית לוין, גלריה דביר
3. בת יונה // גלריה בית המשאבות
תערוכת יחיד להדס חי שמציגה מיצב פיסולי תלוי־מקום המורכב מהדפסות תלת־ממד,רדי־מייד,צילום ותאורה. המערך מגיב ישירות למתרחש בכיכר שמחוץ לגלריה,שבה יונים מואכלות דרך קבע בידי העוברים והשבים. משישי, גלריה בית המשאבות, רשי"ף 13 נווה שאנן
הדס חי, גלריה בית המשאבות
4. אלגוריתם של דמיון // גלריה Global Art
תערוכת יחיד לוורה קוניס, שעבודותיה הן הזמנה להתבוננות משוחררת, כזו שאינה מחפשת את הייצוג המציאותי, אלא את העומק הרגשי והאסתטיקה האמיתית שנובעת מהחופש ליצור.
תערוכה ובה שבעה אמנים ואמניות מציגים עבודות השואבות השראה מתבניות מוכרות בחיינו כמו אלבומי משפחה, מסמכים בירוקרטיים, טקסים דתיים וטרנדים דיגיטליים. מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104
אלכסנדרה דנציג, מרכז אדמונד דה רוטשילד
6. חסד אי-הוודאות // גלריה ברוורמן
גוף עבודות חדש של צמד היוצרים מונטאן רוזנבלום (מרקוס מונטיין ועדי רוזנבלום, שחיים ועובדים בווינה) הכולל ציורים, רישומים ועבודת וידאו, שמנסחים עמדה פואטית, פילוסופית ורגשית כלפי חווית הקיום האנושית. גלריה ברוורמן, אילת 33
מונטאן-רוזנבלום, גלריה ברוורמן
7. דין וחשבון; פתרונות ובעיות // המרכז לאמנות עכשווית CCA
תערוכת יחיד לאמיר יציב שבה מיצב וידיאו המבוסס על סימולציה חיה המתעדכנת בזמן אמת; לצד תערוכת יחיד לאמן המנוח אבשלום (1964-1993), שבה שלוש עבודות וידיאו שיצר בשנתיים האחרונות לחייו. המרכז לאמנות עכשווית CCA, צדוק הכהן 2
אבשלום, המרכז לאמנות עכשווית CCA. צילום: באדיבות עזבון האמן
8. שמישהו יציל אותי // המעבדה לאמנות
תערוכת יחיד לאריק קצב שבמסגרתה הופכת המעבדה לזירת ניסוי חיה: קצב פורס על רצפת המעבדה גלילי נייר מתכתי המשמשים מצע לצריבות חשמליות המתבצעות בזמן אמת, באמצעות לולאות מתכת התלויות מן התקרה. המעבדה לאמנות, הרצל 119
אריק קצב, המעבדה לאמנות
9. נבוכים; רצח ברחוב הכובשים // סדנאות האמנים
תערוכה משותפת לבן אלון וליאם אמיל שמבון, שבמרכזה מיצב שמציג תחבירים של צילומים, רישומים, פסלי עץ ועבודות טקסטיל, המרכיבים יחד תצורות של סביבות מוכרות. בגלריית אמן אורח יציג דיויד גוס תערוכה בת שלושה פרקים, כל אחד מורכב מחלקים ורסיסים המאירים זוויות חשוכות של אזור רחוב הכובשים. סדנאות האמנים, התבור 32
בן אלון וליאם שמבון, סדנאות האמנים
10. אין נטישה ואין נעליים; סוס מוצץ פעמון // חלל, רביעיית פלורנטין
שתי עבודות חדשות – האחת של נועה קורניק והשנייה של רומי בן-יוסף, שנוצרו במיוחד עבור החלל ברביעיית פלורנטין. חלל, מעון 6 רביעיית פלורנטין
נועה קורניק, רביעיית פלורנטין. צילום: איתן בן משה
מחוץ לעיר
11. מה שראה הירח // גלריה קופסה שחורה, ירושלים
תערוכת יחיד להדר מיץ שמציגה במרחב הציבורי במרכז העיר ירושלים עשרה דיפטיכים בקופסאות אור גדולות; כל אחד מהם מורכב משני דימויים שנוצרו משכבות של צילומים שצילמה בארץ ובעולם. גלריה קופסה שחורה, יפו 97 ירושלים
הדר מיץ, גלריה קופסה שחורה
12. באיזה שבט אתה?; מרבה רגליים 3 // סדנאות האמנים ירושלים
שתי תערוכות של דוד (דוכי) כהן בקיר האמן שבגלריה – שבהן טקסטיל, רדי-מייד ווידאו הופכים לכלי חקירה של זהות לאומית ודתית-אישית – השזורים זה בזה. סדנאות האמנים, האומן 26, תלפיות, ירושלים
דוד דוכי כהן, סדנאות האמנים ירושלים. צילום: נטע מוזס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בעוד החיילים האמיצים שלנו עושים כמיטב יכולתם כדי להילחם בבסיג' האיראני, יש מי שמנסים להקים כוח בסיג' ישראלי שמטרתו להטיל אימה על מתנגדי משטר ותומכי אופוזיציה. בחודשים האחרונים ניתן לראות אותם מטרידים אזרחים בהפגנות, פוגעים בחופש התנועה שלהם, ואף מגיעים לביתם של מתנגדי נתניהו ומייצרים נוכחות מאיימת ורוויית קללות ואיחולי מוות. כעת מאיימים הבסיג'-וואנאבי על בית רדיקל, שם אמורה להתקיים הערב הופעתו של הפעיל הפוליטי וזמר החאפלות ברק כהן.
בפוסט שפורסם באינסטגרםקראו אנשי בית רדיקל לציבור לבוא ולעמוד יחד מול הביריונים: "לקראת ההופעה של ברק כהן אצלנו מחר, רועי סטאר החל לתקוף את רדיקל והזמין את העוקבים שלו לעשות אותו דבר. איומים. השמצות. ניסיונות להפחיד", כך נכתב. "אבל אנחנו לא נכנעים לאיומים. אנחנו ממשיכים לפעול בכל הכוח למען העתיד של המדינה יחד עם האנשים שמאמינים שאפשר לבנות כאן משהו טוב יותר. גם לכם הם לא באים טוב? מעולה. תמיד יש מקום לחברים חדשים. אנחנו לא מוותרים.שתפו והצטרפו כחברים".
בית רדיקל (צילום: פייסבוק/@radical.org.il)
רועי סטאר, למי שהחמיץ, הוא ממובילי כנופיות בריוני המשטר שהבליחו בחודשים האחרונים ברשתות וברחוב, בעל עבר פלילי וקריירה מקרטעת כמוזיקאי. ברק כהן, מהבולטים שבאקטיביסטים המתנגדים למשטר נתניהו הדיקטטורי, החל לפעול לעצירת התופעה עם הסלוגן "לא יהיה פה בסיג'", בסדרת סרטונים שלועגים להם, בהגשת קובלנות פליליות ובקריאה לביטול הופעותיו של סטאר במועדונים, שאכן הובילה לרצף ביטולים כאלה.
בזמן שלרועי סטאר מתבטלות ההופעות, אני קובע עוד ועוד. ביום חמישי הקרוב, חפלה נגד משטר הדיכוי וסייעניו מהבסיג'. לא רבים יודעים אך את אחד משירי הראשונים כתבתי על אחד, שוטר בשם מנשה מנצור (חפשו ביוטיוב את השיר מנש). אז יהיה גם מנש, גם ניסו גואטה, גם 150 אלף וגם "אהבל" בהקדשה מיוחדת…pic.twitter.com/B3QXQE0amw
בית רדיקל, הממוקם בפאתי אזור התעשייה של בלומפילד, הפך מאז הקמתו למוקד תרבותי-חברתי של השמאל האינטלקטואלי הצעיר בתל אביב, כוללחלל ההופעות החדש שהושק השבוע, "המרתף", ובו תתקיים החפלה הפוליטית של כהן, המורכבת ברובה משירי מחאה שמחים ומרימים נגד השלטון ושליחיו. זה ממש הזמן לעמוד לצידם בכל דרך לא אלימה שאפשרית, כדי שבאמת לא יהיה פה בסיג'. >> ברק כהן ולהקתו בחפלה פוליטית, חמישי 19.3 20:30, בית רדיקל, התחייה פינת הרצל.עוד פרטים כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שבועות קשים עוברים על תל אביב, אבל אם יש משהו אחד שלמדנו על העיר שלנו עוד בסבב הראשון מול איראן (ומול החות'ים, ועזה, וסדאם חוסיין) זה שלפחות בכל הנוגע לבתי קפה, אנחנו באמת עיר ללא הפסקה.גם כשהחשש שהאזעקות יתפסו אותנו לא מוכנים קיים, אנחנו עדיין רוצים לצאת להתאוורר באמת ברגוע. אבל איך אפשר לשתות קפה כשלא יודעים איפה להסתתר במידת הצורך? אספנו רשימה של בתי הקפה בהם יש מרחב מוגן בבניין והוספנו על הדרך כמעט 30 בתי קפה שהמרחק ביניהם למרחב המוגן הקרוב הוא כ-3 דקות הליכה, כך שההתראה אמורה להספיק. חשוב לציין, כמובן, שהכל הפכפך בערך כמו טראמפ, אז מומלץ בחום לבדוק עדכונים באינסטגרם במידה ואתם בדרך לקפה. שמרו על עצמכם, ואל תפסיקו להיות תל אביבים שנרקבים בבתי קפה.
בית רדיקל / 3426
בבית רדיקל תמצאו מקלט ממש בתוך המבנה, כך שאם בא לכם לצאת מהבית ולהתאוורר תוכלו לשבת שם ללמוד, לכתוב, לקרוא, לעבוד או פשוט לנוח. חנות הספרים פתוחה גם היא, והספרים עדיין במחירים של שבוע הספר – למי שרוצה לנצל את הזמן לקריאה איכותית. חוץ מזה, יש וויפיי בשפע וגם מזגן, וגם אפשרות לשבת בשמש למי שרוצה לספוג ויטמין D. והכי חשוב – קפה איכותי ומאפה מפתה. 11:00-17:00. מתחם 3426 רחוב התחייה פינת הרצל, תל אביב
קפה וסביבה להתחבא. 3426 בבית רדיקל. צילום: רפאל שחרי
המקרר
בית קפה מתוק ורב צמחייה עם מרחב מוגן שהוא – בונוס – ממוקם בגלריית אמנות. זה אומר שאם אתם יושבים בבית הקפה בעת אזעקה, תוכלו לרדת מיידית למרחב המוגן התחתון וגם לראות אמנות ישראלית, כי מוצגות בגלריה שתי תערוכות אמנות מקומית. אחת מהן על השבעה באוקטובר. הבטחנו מרחב מוגן ומעניין, לא הבטחנו אסקפיזם. החשמונאים 90, שני עד שישי. בין 9:00-16:00
וגם קריר! קפה המקרר. צילום: דקלה די
קפה BLUE
בבית המכולות שבנמל יפו יש מרחב מוגן בכל קומה, כך שאם בא לכם לשנות אווירה, לעזוב את הספה בבית ולהתאוורר מול הגלים התכולים – זה המקום בשבילכם. בהאנגר מספר 3 תוכלו לשתות קפה מצוין בקפה בלו (שבמכולה הכחולה), ולקנח במאפים פריכים וטריים. וכל זאת שמרחב מוגן וממוזג נמצא צמוד אליכם. גם זה לא מעט בימים אלה. נמל יפו, האנגר מספר 3, כל יום בין 8:00-14:00
דה בו די דה בו דה. קפה בלו. (צילום: מתן רחמן)
קפה זוהר
קפה זוהר, בית הקפה הזוהר (והראשון) של נווה שאנן, יש ממ"ד בתוך המבנה. הוא קיים רק 100 יום וכבר הספיק להשמיש את הממ"ד, ואם זו לא אבולציה של בית קפה בישראל אנחנו לא יודעים מה כן. בכל מקרה הקפה נהדר, הכריכים צבעוניים וטריים והמאפים מדברים אלינו. לזלול את כל זאת בממ"ד? עדיף בהרבה על חלה מהשכנים במרתף השכונתי. ארלינגר 15, בין 8:00-18:00
קפה זוהר (צילום Diana Ageeva)
נומנה
שנאמר – אם כבר ממ"ד בת"א, אז שלפחות יהיה בבניין יפהפה לשימור בצבעי תכלת בוהקים. כן, במבנה שבו שוכן בית קפה נומנה היפהפה יש ממ"ד בתוך המבנה. מוזיקת הג'ז שמתנגנת תמיד ברקע בוודאי תשכך את צלילי האזעקה המבהילים, ולהיכנס לממ"ד עם שאר לקוחות הקפה כשביד אחת ספל קפה מהוקצע ובשנייה מאפה נשמע לנו פחות גרוע מהאלטרנטיביות. אה רגע, יש מצב להכניס מנת אלכוהול לקפה? שואלים בשביל חבר. אלנבי 54, 7:30-18:00
באנו לשמור על עצמנו. נומנה. (צילום: ירון הרן דוידוב)
וויקאפ קופי | יוחנן הסנדלר
כולנו עייפים, והמתכון שנמליץ לכם עליו יותר מכולם להתעוררות מיטיבית הוא קורטדו מהתערובת האפורה של וויקאפ, עם חלב שיבולת שועל – כי בכל זאת אנחנו תל אביביים ובתוך עמנו אנחנו חיים. בהזדמנות זו גם נמליץ לקנח בעוגת שמרים סינבון. אם עכשיו לא הבנתם שחיים רק פעם אחת, מי יודע מה עוד דרוש כדי שתבינו. יוחנן הסנדלר 23, תל אביב, 8:00-16:00
עבודה עברית. וויקאפ (צילום מתוך עמוד האינסטגרם waycup.coffee.tlv)
בתי קפה שפתוחים עם מרחב מוגן בסמוך
אדא לוינסקי(זבולון 9 10:00-15:00) אדא חנינא(רבי חנינא 9 9:00-13:30) איזי קפה(פלורנטין 38 // ארלוזורוב 76, 9:00-18:00 בשני הסניפים) בוסר(החשמל 5, 8:00-16:00) ג'רה(אבן גבירול 54, 7:30-16:00) גת רימון(גת רימון 13, 9:00-16:00) דלאל קונדיטוריה(כל ישראל חברים 7, 8:00-14:00). דליקטסן ובייקרי(כל הסניפים פתוחים 8:00 עד 18:00) נוריש(אלנבי 36, 10:00-14:00) פרימו(אליפלט 16, עד מתי שיחליטו) סניורה בייקרי(הרבי מבכרך 3, עד שעות הצהריים). לוקי רוסטרס(מעון 5, 9:00-14:00) ווי לייק יו טו(הבימה+ בן גוריון, שד' בן ציון 34\ שדרות בן גוריון 42, 8:00-19:00) מיראז'(דרך יפו 9, 9:00-20:00) לילי(שינקין 63, שני-שישי 8:00-13:00). לימא(הכובשים 22, 8:00-20:00) נאס קפה(עזה 55, 9:00-14:00) נחת(ריינס פינת כיכר דיזינגוף 1, (7:45-19:30) עפאים(דרך שלמה 6, 8:30-16:00) פאקן סאנדיי(לוינסקי 61, 8:00-18:00) פוק קפה(כפר גלעדי 48, 8:00-18:00) צ'א'צוס(גאולה 51 // גורדון 47 7:00-19:00) קיוסקו(פרנקל 31, 8:00-17:00) קפה אחד העם(אחד העם 51, 7:30-20:00) תוצרת הארץ(מסריק 12, 6:00-17:00) תילי(דב הוז 16, 9:00-14:30) תשקם(זבולון 5, 7:00-19:00) תתתרבות(הכרמל 12, 10:00-16:00)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בממוצע יש בערך שמונה עד עשר דקות בין התרעה לאזעקה. אם חושבים על זה, יש לא מעט דברים שאפשר להספיק בשמונה הדקות האלה. ראשית, והכי חשוב כמובן, לאתר את המרחב המוגן הקרוב. שנית, למען המולדת והחוסן הלאומי, לתקוע איזו מנת סטריט פוד הגונה שמזכירה לנו מה כן טוב במדינה ובעיר שלנו (האוכל, ברור). לקטנו מנות אוכל רחוב קלאסיות ממזללות מועדפות, בדגש על כאלה שאפשר לדחוף בכמה דקות בין התרעה לאזעקה, או גג להיכנס איתן בנוחות למקלט או למרחב המוגן הקרוב. רק אל תוסיפו עמבה ובצל, בחייאת. מספיק קשה גם ככה.
אין כמו אייל שני כדי להרכיב לכם את המנה האידאלית שתספיק בול לשמונה ביסים הגונים, תכיל בתוכה את כל אבות המזון וגם תסגור לכם פינה של רעב וקרייב. סטייק צלוי דקה או שתיים יענה על הצורך בחלבון, טחינה נהדרת, עגבניות מגי טריות וקצת חריף לתוך פיתה רכה ואוורירית – והנה אתם מצוידים באנרגיה מספקת כדי לנמנם בשלווה במקלט. אבן גבירול 23 תל אביב
חשבתם שהיא נחלשה? אז חשבתם. הפיתה של המזנון (צילום: אינסטגרם/miznon_il)
שניצל בחלה // איציק ורותי
אין מנחם, ראוי ורצוי כמו שניצל בחלה. בסנדוויצ'ייה הקלאסית של איציק ורותי בפרישמן שקמה לתחייה עושים זאת לפי הספר, וגם אם לא תספיקו לאכול את המנה בשלושה ביסים בין התרעה לאזעקה, תוכלו לקחת אותה ארוזה בניחותא איתכם למרחב המוגן הקרוב: חלה רכה ומתקתקה, שתי שכבות נדיבות של שניצל קריספי ודקיק שמטגנים במקום וממרחים וירקות לבחירתכם. אנחנו נמליץ על טחינה, מטבוחה וקצת סלט קצוץ, וכפי שכבר אמרנו זו העת להתאפק עם העמבה והבצל, זמנים קשים לכולם, בכל זאת. פרישמן 42 תל אביב
זה לא שניצל. סנדוויץ' השף, איציק ורותי (צילום: וולט/איציק ורותי)
פיתה חציל בענן // פיתה פנדה
אין הרבה פיתות כמו הפיתה של פנדה, שהצליח איכשהו לפצח את האלכימיה לפיתה בדרגת רכות עננית ממעלה ראשונה. הסוד הוא באידוי הפיתה שעובד לנו בכל ביס. הפעם בחרנו בפיתה חציל עם חצילים מקורמלים בעדנה, טחינה, צ'אטני סלק מתקתק, ביצה וגם סלט רענן. פיתה אולטימטיבית שלא מכבידה על הבטן ומאפשרת להיכנס למרחב המוגן בזריזות רגליים. האמת שמדובר באוכל שנשמח לטרוף לפני תוך כדי, וגם אחרי הכניסה לממ"ד. משכך חרדות. מלן 45תל אביב
אין חשש לפנדה בתוך הפיתה. פיתה פנדה (צילום: וולט/ פיתה פנדה)
סביח // סביח טשרניחובסקי
סביח, סביח ואין תסביך, כאילו יש. טראמפ, ביבי, מיצרי הורמוז, אבל לפחות כשאוכלים את הסביח של טשנריחובסקי שמדגים פעם אחר פעם הנדסה מדויקת של ביס – התסביך והייאוש הופכים לקצת יותר נוחים. חציל מטוגן, ביצה קשה, סלט, תפוח אדמה עשוי לשלמות וזוהי התורה כולה. כמובן שניתן להספיק לזלול בכמה דקות ספורות, ואפשר גם לקחת איתכם לדרך למרחב המוגן. העיקר שיהיה סביח. אלנבי 45תל אביב
בוא אלינו יפה שלנו. סביח טשרניחובסקי (צילום: וולט/סביח טשרניחובסקי)
נקניקיה בלחמנייה // פרנק
נקניקיה בלחמנייה היא הגילטי פלז'ר האולטימיטיבי שבדרך כלל אנחנו מרשים לעצמנו בלילה של שכרות ללא שינה, ובכן, גם הלילות האלה הם מעוטי שינה, לאו דווקא מהסיבות הנכונות, אבל זה מספיק בשבילנו כדי להצדיק ולתת לגיטמציה למאכל הנחות והמושלם שהוא נקניקיה בלחמניה (אבל רק ממקור איכותי כמו פרנק, בכל זאת מלחמה ואין לנו זמן לכאבי בטן). אנחנו הולכים על הפושטי עם נקניקיית עוף חרוכה קלות, כרוב כבוש, חרדל, מיונז, קטשופ וצרבת. לזלול בשלוש דקות ולהרגיש טוב ורע בעת ובעונה אחת. ישראל 2026. אבן גבירול 23 תל אביב
אוהבים נקניקיות? פרנק (צילום: אינסטגרם/פרנק)
בייגל // בנדוד
בייגל הוא מאכל נהדר לקחת לדרך או לאכול בכמה ביסים פשוטים ומהירים שימרחו לכם את הפרצוף בגבינת שמנת. ואם כבר בייגל, אז ברור שבנדוד מפלורנטין שידוע במלאכת המחשבת שהיא הכנת בייגל מושלם בנוסח ניו יורקי. ממליצים על אברית'ינג בייגל עם חביתה, גבינת שמנת, צ'דר וירקות. אם אתם במצברוח הנכון אז גם בייגל הקינמון והצימוקים עם חמאה וריבת פרי מעניינת שמכינים במקום יהיה מענה נפלא עבורכם ועבור כל טיל בליסטי. פלורנטין 50תל אביב
מושלם וניו יורקי. בנדוד בייגל (צילום: יעל שטוקמן)
שווארמה // ניבו גריל
שווארמה היא לא המאכל האידיאלי לזלילה מהירה בשעת חירום, אבל מנת הדונר בפיתה של ניבו מצדיק את האתגר, בעיקר אם מוסיפים לו יוגורט, קצת סחוג ביתי, בצל ופטרוזיליה וזהו (חשוב להדגיש חזור והדגש: בלי עמבה! זו העת לסולידריות!); זה נכון שלא מומלץ לנסות לאכול מנה כזאת בריצה למרחב מוגן, אבל בשביל חוסן צריך להתאמץ. זמנים קשים. ויטל 2 תל אביב
ככה נראה חוסן לאומי. הדונר של ניבו (צילום: יעל שטוקמן)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["בואו לאכול איתי" (צילום באדיבות "מכאן")](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/03/Still-2026-03-10-132855_1.349.1-1000x563.jpg ""בואו לאכול איתי" (צילום באדיבות "מכאן")")
