אכלנו את כל המנות שמגישים בדיינר של קוקה-קולה ויצאנו מפוצצים
צבעים בוהקים שניתן לראות ממרחקים, פופ-אמריקאי מתקתק וישן מתנגן בג'וקבוקס, תא ישיבה מרופד באדום ומנות שמנמנות שכמעט ולא השתנו במשך 100 השנים האחרונות. אין ספק שלדיינרים יש קסם משלהם. העניין הוא שאת הקסם הזה אנחנו מכירים ברובו בעיקר מסרטי קולנוע, סדרות מחווה לפיפטיז וספק מחוות ספק פארודיות א-לה טרנטינו. כי בארץ, עם כמה שניסו לייבא אתה פורמט המתוק הזה, דיינרים פשוט לא הצליחו להתקיים במלואם. ברור, יש פה ושם הצצות לתוך הקטע – הדיינר של גוצ'ה ז"ל, בית הפנקייק, אפילו פונדק אלביס – אבל אף אחד מהם לא הצליח ליצור את קסם הדיינר המיוחד, עם גלידת סנדיי ודובדבן לקינוח.
>> מתלבשים.ות: גילה וננסי פותחות את החצר להאפנינג אופנה קווירי
זו השנה השניה בה חברת קוקה-קולה מרימה את הכפפה, ובונה פופ-אפ דיינר משל עצמה. זה פרויקט שאפתני כמו שרק חברה בסדר הגודל של קוקה-קולה יכולה להרים – פסטיבל אוכל בן ארבעה ימים שהופך את ההאנגר 11 לדיינר עצום מימדים עם מיתוג ועיצוב מרשים, מרצנדייז, דוכני אוכל של מיטב השפים הישראלים וכמובן, תועפות של קוקה קולה. אז בסדר, אמנם לא מדובר על מבנה נידח בצד דרך ליד מילווקי – אבל בהעדר ציפור שיר, גם ההאנגר 11 יכול להיות דיינר אדיר.
והאמת? שהכניסה לתוך מבנה ההאנגר באמת מרגישה כמו משהו אדיר. זה הרבה יותר מכמה דוכני אוכל ושולחנות פיקניק – בצידי ההאנגר נפתחו דלפקים ארוכים שמחביאים מטבחים שהוקמו יש מאין, שם טבחים במדים אחידים עמלים על כמויות אוכל אדירות שאמורות לנוע בסרט נע בלתי נגמר לאורך שעות הפופ-אפ, שיפעל עד יום שישי (2.10). הרצפה כולה רוצפה במשבצות שחור-לבן, והשלטי הניאון באנגלית מפוזרים בין גומחות חצי-עיגול שמתפקדות בתור דוכני האוכל של השפים הנכבדים. ליד הכניסה במרכז ישנה עמדת די.ג'יי על מערום טלוויזיות ישנות, בצד השני במת ההאנגר מוכנה למופעי המוזיקה שיתקיימו מדי יום באירוע, וביניהם מפוזרים שולחנות ממותגים ומספר תאי אוכל כמיטב המסורת.
תראו, זה אירוע המוני בהגדרה, אז אל תצפו להגיע כדי לשבת בנוחות על אחת הספות האדומות-לבנות ולסעוד בסבלנות. סורי חברים, אנחנו בישראל וכל אדם לעצמו. עם כמה שקוקה קולה דאגו לשולחנות, דלפקים ואפילו חביות ממותגות, אין לי ספק שעם כמות האנשים שאמורה להיכנס פה, חלק ישארו לאכול בעמידה. זמן טוב לבדוק את דוכן המרצ'נדייז הממותג (פאק איך בא לי את הג'קט הזה של קוקה קולה), ולהוריד קצת את האוכל. כרטיס הכניסה (57 ש"ח) יקנה לכם מנת שף אחת עם תוספת וקוקה קולה, וכל מנת שף נוספת תעלה 44 ש"ח (או 57 עם תוספת ופחית קולה, זירו או מים) אבל אם נהיה כנים: אלו לא מנות ששבעים מהן באחת, אז תבואו מוכנים לאכול לפחות שתיים כדי לשבוע (לא כולל קינוח), או אפילו עדיף – לבוא עם חברים ולהזמין מלא כדי לטעום.
ולטעום זה בדיוק מה שבאנו לעשות, עוד לפני הערב הראשון שנערך אמש (ג'). ישנם חמישה שפים שמגישים כל אחד שתי מנות במתחם, כך שתמצאו במקום מספיק אופציות לאכול, גם אם לא הכל מחמיא לשף שנתן את שמו למנה. אם אתם מתכננים לעבור על כל המתחם, אפשר ורצוי להתחיל עם העמדה של צעירת השפים ירדן שי, שמגישה טאקו עוף מפורק שהיה קצת עמוס ומבולגן לטעמי – העוף היה יותר חתוך ממפורק, והלסת העגבניות יצרה עיסה קצת צהרונית – ונקניקיית עוף בלחמניה שהיתה עמוסה לשלמות בפירורי בצל מטוגן, צ'ימיצ'ורי (שלא מי יודע מה הורגש) ומיקס פלפלים מתוקים (שממש הורגשו, ולטובה) וחלפיניו, שמוגש לצד קומץ תפוצ'יפס וקולסלואו קלאסי טעים. וזה בדיוק מה שאתם רוצים לפתיח קליל וטעים לטריפה ארוכה.
משם אפשר לחצות את עמדת הדי.ג'יי הישר לעבר הפינה של גיא גמזו, שם בין שתי המנות שלו מתחבאת גרסה קומפקטית ללחמניות הבריוש האהובה שלו (שדומה, אך לא זהה, ללחמניות החלב המוכרות מ"נונונו" שנעדרו מטעמי כשרות), מלאה בצ'ילי קון קרנה עם שעועית שחורה ופלפלים – טוב, פלפל אחד – שהיתה ביס עסיסי ומתקתק ומיוחד, בדיוק מה שהיינו רוצים מפופ-אפ שכזה. מה גם הפוטטו היה טעים, אם כי בלטו בחסרונם רטבים לטבילה, לא רק כאן אלא בכל האירוע. גם המנה השניה של גמזו – צ'יקן טריאקי בורגר – היתה אלכמיה מעולה של מנת עוף דקה אך מטוגנת היטב שמשוחה ברוטב טריאקי מתקתק עם איולי קימצ'י עדין, ונארזת לתוך לחמניה שחורה (גימיק מיותר לטעמי, אבל כנראה מתאים למי שסופר K באינסטגרם).
דווקא בדוכנים של השפים הגדולים יותר נרשמו מעט אכזבות – אצל חיים כהן תמצאו את מנת הכנפיים הקלאסית של דיקסי, שהיא בוודאות המנה הכי דיינרית שאי פעם נוצרה בישראל וחובה בכל הזדמנות, אבל דווקא המנה שחשבתי שתהיה הכוכבת של הערב, ה"פילי סטייק", התגלתה כמבאסת קלות. נתחי הבקר היו מוצלחים יחסית, גם אם לא ממש מתובלים, אבל הבצל המטוגן והפלפלים הוסיפו בלגן, החסה תפסה יותר מדי מקום והג'בטה אמנם היתה טעימה כשלעצמה, אבל יחס לא מאוזן של בצק מול מילוי הוביל לכך שרוב מי שאכל את הכריך הזה ויתר על הג'בטה, ואכל מתוכה את המילוי במזלג. מזל שלצידה הוגש ההומפרייז המושלם של דיקסי, עוד קלאסיקת דיינר ישראלית.
בדוכן של מושיק רוט ציפתה לי הפתעה מבאסת, עם המבורגר שהזכיר יותר את המיזם הכושל שלו "שמונה" מאשר את ארוחות המישלן של רוט. היומרה היתה בכיוון הנכון – המבורגר קלאסי עם טופינג של תבשיל פטריות ואיולי אריסה, שהוגש לצד צ'יפס בטטה שהיה באמת מצוין. אבל הלחמניה האדומה לא ממש נתנה ערך, והפטריות החביבות לא באמת הצליחו להרים קציצה עייפה וחסרת עסיסיות. לעומתה, ההפתעה של הערב התגלתה דוווקא במנה שחשבתי שתהיה סתמית – צ'יפס הולנדי פריך שטוגן לשלמות, עליו בשר מפורק שכנראה גנב את כל העסיסיות מההמבורגר, ורוטב סאטה מתקתק שהקפיץ את כל האכילה למחוזות טראשים בינלאומיים. בכנות, שקלתי לוותר על הקינוח כדי לסיים את מנת הצ'יפס הנפלאה הזו, אבל מה לעשות – העבודה מחייבת.
דווקא הקינוחים של השף מורן גיל (40 ש"ח לאחד) לא מי יודע מה הרשימו אותי. טארט לימון אישי שאמנם היה גדול, אבל בעיקר כלל קצפת ותחתית שפשוט אי אפשר היה לפרק עם סכין ומזלג פלסטיק, ולכן חייבה להרים את המנה ולדחוף לתוכה את הפרצוף כדי לנגוס מהתחתית הקשיחה. לא מראה מלבב לאף אחד. בצד השני הוגש גלידת סאנדיי בראוני הוט פאדג' עמוס תוספות – גנאש שוקולד, עוגיות שוקולד צ'יפס קטנות, מיני מרשמלו ופופקורן מקורמל. בכנות? זה היה אובר-קיל בכל מובן, במיוחד אחרי כל האוכל הכבד הזה, וגם פספס קצת את הקסם בקלילות המתוקה של שילוב הגלידה+סירופ+דובדבן של הדיינר הקלאסי. ובכל זאת, יש משהו בלצאת עם קצת טעם טוב בדרך החוצה – אז אספתי עוד פחית קולה (בכל זאת, כאן הן רק 6 ש"ח). כל אחד ומנת הדיינר שהוא הכי אוהב.
הדיינר של קוקה קולה, האנגר 11, עד ה-2.10.לפרטים וכרטיסים
