Time Out תל אביב About

לשפשף את העיניים: מוזיאון ישראל עקף את הלובר בדירוג מפתיע

כשחושבים על מוזיאון גדול וחשוב, חושבים על הלובר בפריז. כשחושבים על יצירת אמנות נצחית שכמעט כל אחד מכיר, חושבים על "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, שמצוירת על תקרת הקפלה הסיסטינית במוזיאוני הוותיקן, שבהם נמצאות עוד כמה מיצירות האמנות המפורסמות בהיסטוריה האנושית. אבל מתברר שיש מי שחושב שמוזיאון ישראל בירושלים טוב משניהם. בדירוג 100 המוזיאונים הטובים בעולם לשנת 2026 של מדריך התיירות הגרמני Worth a Journey, המוזיאון הירושלמי התברג במקום ה-16 בעולם, הרבה מעל הלובר, שנדחק למקום ה-31, ומוזיאוני הוותיקן, שהסתפקו במקום ה-67. כבוד.

הדירוג, שהופץ לכלי התקשורת בעולם ביום הבחירות בשבוע שעבר, כולל מוזיאונים מרחבי העולם. את המקום הראשון קטף המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי, ואחריו מוזיאון הפראדו במדריד ומוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית בדנמרק. המטרופוליטן בניו יורק הצליח להשתחל לעשירייה הראשונה, אבל רק למקום העשירי. מוזיאון ישראל הוא הנציג הישראלי היחיד ברשימת 100 המוזיאונים הטובים בעולם, והוא גם נמצא במקום השלישי במזרח התיכון, אחרי המוזיאון הארכיאולוגי של שאנלי אורפה בטורקיה (מקום שישי בעולם) והמוזיאון המצרי הגדול בגיזה (מקום 15). בהחלט הישג מרשים למוסד הירושלמי, שחגג בשנה שעברה 60 שנות פעילות ומחזיק באחד האוספים הארכיאולוגיים והאמנותיים החשובים בישראל.

אלא שמתברר שמוזיאון ישראל ממש לא לבד. כאמור, המדריך הפיץ בשבוע שעבר 38 דירוגים שונים, מיקבים ומסעדות ועד מוזיאונים, פארקים ואצטדיוני כדורגל. על פי הנתונים שפרסם, לא פחות מ-22 מקומות ישראליים נכנסו לרשימות 100 הטובים בעולם ב-14 קטגוריות שונות. חלק מהבחירות מתבקשות למדי, ואחרות עשויות להפתיע אפילו את מי שמכירים היטב את המקומות.

כך, למשל, פארק הירקון שלנו התברג למקום ה-67 בדירוג הפארקים הטובים בעולם. המדריך מתרשם מהמדשאות, האגמים, מסלולי האופניים, הגנים והופעות הענק שמתקיימות בפארק, ומציין אפילו את התנים שמסתובבים בו. הנציג הישראלי השני ברשימת הפארקים הוא רמת הנדיב שליד זיכרון יעקב, שהגיע למקום ה-63, עם גני הזיכרון לברון רוטשילד, גן הוורדים ומסלולי ההליכה בטבע. לשם השוואה, את המקום הראשון בדירוג קטף פארק קרסנודאר ברוסיה, סנטרל פארק בניו יורק הגיע למקום ה-12 והייד פארק בלונדון למקום ה-22.

גם בתחום האוכל יש לנו במה להתגאות, לפחות לפי המדריך. פיצה פיציני בוטיק בירושלים הגיעה למקום ה-13 בעולם בדירוג הפיצריות, ניאופוליטן בחיפה למקום ה-27 ופאפא ג'ינו'ס ברמת גן למקום ה-75. שוק מחנה יהודה בירושלים הגיע למקום ה-14 בדירוג שווקי המזון הטובים בעולם, וגם שלושה בתי קבב ושווארמה ישראליים נכנסו לרשימת 100 הטובים בקטגוריה שלהם.

ואם חלק מהתוצאות נשמעות לכם מפתיעות, חכו שתשמעו מה קרה בדירוג אצטדיוני הכדורגל של אותו מדריך. אצטדיון סמי עופר בחיפה הגיע למקום התשיעי בעולם, כשהוא מקדים בין היתר את אנפילד של ליברפול (11), אליאנץ ארנה של באיירן מינכן (16), סן סירו במילאנו (30), ומבלי בלונדון (31) וסנטיאגו ברנבאו של ריאל מדריד (33). ואולי אפילו יותר מפתיע: בריסקט בר, מסעדת בשרים כשרה שפועלת בתחנת דלק על כביש 4, מדרום לחדרה, הגיעה למקום ה-22 בדירוג 100 מסעדות הברביקיו והמעשנות הטובות בעולם שמחוץ לארצות הברית. לא שאנחנו מזלזלים, כמה מהדברים הכי טעימים שאכלנו בחיים היה בתחנות דלק, ובכל זאת קשה שלא להרים גבה מול חלק מהתוצאות. זה כמובן לא אומר שהדירוגים שגויים, אלא רק שכדאי לזכור שהם משקפים את שיטת החישוב של מדריך תיירות אחד, ולא איזו אמת מוחלטת על המוזיאונים, האצטדיונים והמסעדות הטובים בעולם.

עוד נציגים ישראליים ברשימות כוללים את נמל התעופה בן גוריון במקום ה-26 בדירוג נמלי התעופה, קניון עופר הקריון במקום ה-32 בדירוג הקניונים, מצדה במקום ה-57 בדירוג האתרים הארכיאולוגיים ויקב צרעה במקום ה-87 בדירוג היקבים.

אז מי עומד מאחורי כל הדירוגים האלה?

לפני שממהרים לחגוג את ההישגים הישראליים, כדאי להכיר גם את מי שאחראי להם. Worth a Journey הוא מדריך תיירות שמרכזו במינכן, ומפרסם רשימות של 100 המקומות הטובים בעולם בשלל קטגוריות. הוא אינו גוף מקצועי בתחום המוזיאונים, הספורט או המסעדנות, והדירוגים שלו אינם מבוססים על הצבעה של מומחים בכל אחד מהתחומים.

לפי האתר, הדירוגים נוצרים באמצעות אלגוריתם שמעבד מיליוני נתונים על מאות אלפי מקומות ברחבי העולם, ומשלב אותם עם ביקורים פיזיים באתרים לצורך כיול התוצאות. המדריך טוען שאי אפשר לשלם כדי להיכנס לרשימות, אבל אינו חושף את הנוסחה המדויקת או את משקלם של הקריטריונים השונים. לכן קשה לדעת מה בדיוק הפך את מוזיאון ישראל למוצלח יותר מהלובר, או מה העניק לסמי עופר יתרון על פני וומבלי.

למעשה, המדריך אפילו הכין עמוד מיוחד לעיתונות הישראלית, עם סיכום בעברית של כל ההישגים המקומיים וטקסטים מוכנים לפרסום. זו כמובן דרך לגיטימית לקדם מדריך תיירות חדש, אבל גם תזכורת לכך שלא כל רשימה שמכונה "דירוג עולמי" היא בהכרח מדד בעל מעמד מקצועי מבוסס. כך או כך, אנחנו האחרונים שנתלונן כשפארק הירקון נכנס לרשימת 100 הפארקים הטובים בעולם, ומוזיאון ישראל מקבל קצת אהבה בינלאומית. רק שכמו בכל דירוג, גם כאן כדאי להסתכל לא רק על המיקום, אלא גם על מי שמחליט מי מגיע אליו.

כל המקומות הישראליים בדירוגי Worth a Journey | דירוג המוזיאונים המלא | דירוג הפארקים המלא

רגע לפני הבלאק פריידיי: הזבל של זיו קורן מגיע לכיכר הבימה

בלאק פריידיי ושאר מבצעי נובמבר בפתח, ואנחנו יודעים, אתם הולכים לקנות קוצץ ירקות חדש, טייטס בצבע טורקיז ומנקה מוך חשמלי מהפופיק. ועוד אחד כמתנה להורים. רגע לפני שנזרוק כסף על עוד מוצרים סיניים, צלם הדוקו זיו קורן שם לנו מראה די מפתיעה מול הפנים – או ליתר דיוק, מול הפח. תערוכת הצילומים שלו, "דרך הזבל", נחתה השבוע בכיכר הבימה ומציעה הצצה נדירה, אסתטית ומרתקת אל מאחורי הקלעים של הדברים שזרקנו ושכחנו מהם.

התערוכה כוללת 30 צילומים שתיעד קורן בפארק המיחזור חירייה. מתברר שמאחורי הפח הירוק שליד הבית פועלת אופרציה אורבנית עצומה שקולטת מדי יום קרוב לרבע מהפסולת העירונית של ישראל מכ-30 רשויות מקומיות באזור המרכז. קורן קיבל גישה חופשית למערכת המיון והשינוע שפועלת שם מסביב לשעון, ובין הררי הפסולת וכלי העבודה הכבדים הוא תפס בעדשה בעיקר את האנשים שמחזיקים את המפעל הזה בחיים, ואת הרגעים האנושיים שמתרחשים בתוך תעשייה שאנחנו בדרך כלל מעדיפים להדחיק.

הפרויקט נוצר במקור לציון 60 שנה לאיגוד ערים דן לתברואה והוצג במרכז לחינוך סביבתי בחירייה (שצוותו גם אצר את התערוכה, לצד עיצוב וייעוץ אמנותי של ניר אוחיון). אירוע הפתיחה בכיכר הבימה נערך בשבוע שעבר במעמד ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי וסגנו ראובן לדיאנסקי, המשמש גם כיו"ר איגוד ערים דן לתברואה. "התערוכה עוזרת לנו להבין מה המחיר שאנחנו משלמים על כמויות הפסולת האדירות שאנחנו מייצרים", אמר לדיאנסקי. דרך העיניים של קורן, הזבל העירוני מפסיק להיות רק מטרד תברואתי והופך לסוג של ארכיאולוגיה עכשווית – תיעוד חי של מי אנחנו, מה אנחנו קונים ומה אנחנו משאירים מאחור.

המעבר של התערוכה מחירייה ללב תל אביב קורה במסגרת חודש "לא צריכה" של העירייה, שמציע אלטרנטיבה קצת יותר רגועה לקדחת הקניות של נובמבר. אז אם אתם כבר חוצים את הכיכר השבוע עם כוס קפה ביד, תעצרו רגע לראות לאן באמת הולכות כל השקיות שלנו.
"דרך הזבל" – תערוכת צילומים של זיו קורן. כיכר הבימה תל אביב, עד יום שישי (6.11). כניסה חופשית.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

על חשבון הברון: הרגעים המצחיקים ביותר בקריירה של סשה ברון כהן

כבר שנים שסשה ברון כהן מחזיק קריירה מלעשות צחוק מכולם, ומעצבן את רובם. בשבוע שעבר הוא החזיר את עלי ג'י, הדמות הראשונה שלו שהצליחה, לסרט בסגנון ריאיונות הגרילה שלו שעשה הרבה רעש למרות שהיה אמור להגיע לקולנוע רק ליומיים (מאז זה הוארך), וכבר הספיק לנחות באמזון פריים. וזו הזדמנות מעולה להסתכל על הקריירה של השחקן ולהתמקד ברגעי השיא המצחיקים ביותר, כי בין אם אתם מילניאלים שמאוהבים בהומור שלו או ג'ן זי שפשוט לא מבינים מה מצחיק פה, כדאי לכם לעבור על הקטעים האלו כדי להבין מי הוא הקומיקאי הייחודי הזה.
>> פרידה מאביר, פרופסור וקפטן: פטריק סטיוארט השאיר מתנה לכל דור

סצנת הפתיחה של "בוראט"

הדמות האייקונית של השחקן סיפקה לנו לאורך השנים המון רגעים מדהימים, אך אחד הזכורים בהם דווקא לא כלל ריאיונות עם אנשים תמימים, אלא בעיקר ריקודים ולעג. בסצנת הפתיחה של סרטו מ-2006 הוא מציג את הכפר הקזחי שבו הוא גר (שבכלל צולם ברומניה), את אשתו שמאיימת לכרות לו את הזין עם גרזן, וכמובן – את מרוץ היהודים. הפתיחה הזו לא רק מצחיקה, היא גם אפקטיבית – כי תוך דקות בודדות אתה מבין מי הדמות, מאיפה היא באה ומה היא רוצה, והכל במסווה של סרט דוקו דל תקציב וכישורים.

באטל הראפ של "מי זו אמריקה"

תכנית הטלוויזיה של סשה ברון כהן, "מי זו אמריקה?", הולידה ארסנל שלם של דמויות חדשות, שתיים מהן חוזרת בסרט החדש של עלי ג'י, ואחד מהם אפילו מקבל את תפקיד את הנבל – נירה קין-נידג'וצ'לו, המרצה הווקיסטי ללימודי מגדר. באחד מרגעי השיא של הפרק השלישי בסדרה, הפרופסור מגיע לאטלנטה להשתתף בקרב ראפ עם הראפר נס לי. לאחר שהושפל על ידי הראפר, נירה הגיב במספר שורות מבולבלות על זכויות נשים, צדק חברתי והפריבילגיות שלו כגבר לבן, ומקנח עם בדיחה שהזין שלו גדול יותר. נס לי, שבהתחלה זלזל בפרופסור נירה, גילה שזה היה ברון כהן רגע לפני בכורת הפרק, וסיפר כמה הוא מעריך את הקומיקאי כמאלתר – אבל אתם לא צריכים אותו בשביל זה, פשוט תצפו בבאטל.

ברונו עושה טי-באג לאמינם

אחד מהרגעים היותר מצחיקים של ברונו לא היו בסרט שלו, אלא בכלל בטקס פרסי הקולנוע של MTV מ-2009. במהלך הטקס סשה ברון כהן הונמך מהתקרה לתוך האולם בלבוש תחפושת חושפנית (בלשון המעטה) של מלאך, ורגע לאחר מכן… יודעים מה? עזבו פשוט תצפו בסרטון. רק אגיד שבזמן אמת איש לא ידע אם מדובר במתיחה או שאמינם הולך לרצוח את השחקן, עד שכעבור כמה ימים נחשף שהכל חלק ממתיחה מתוכננת. הקטע הויראלי הזה הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו סשה ברון כהן נוהג לטשטש בין הדמיון למציאות.

הדיקטטור בנאום הנשק הגרעיני

גנרל אדמירל חאפז אלאדין היא בין הדמויות של סשה ברון כהן שקיבלו הכי פחות זמן מסך, אבל איזה כיף שהוא היה שם – במיוחד כשמסתכלים אחורה על הנאום של הדמות בתחילת הסרט. במהלך הנאום מכריז המנהיג העליון אלאדין שהם נמצאים במרחק חודשיים מפצצה גרעינית, אבל לא מצליח לסיים את המשפט המיתמם של נשק גרעיני למטרות שלום מבלי להיסדק מצחוק, ומקנח בהמבטחה שהנשק לעולם לא ישומש כדי לתקוף את ישרא.. וזה כל מה שהוא מצליח להגיד. נשמע מוכר?

הקרב עירום במעלית של בוראט

הסרט החדש מתבסס על הרעיון שהתרגילים של ברון כהן לא ממש עוברים בעידן השיפוטי של 2026, אבל אין לנו ספק שמכל הרגעים שלו, הקטע הזה הכי לא היה עובר. מצד שני, מי שלא חזה באולם קולנוע שלם מגיב לסצינה האייקונית הזו, לא שמע מעולם קהל מזדעזע ומתגלגל על הרצפה מצחוק בו זמנית. בשיא הרגשי של הסרט (באמת), בוראט והמלווה שלו אזאמט בגאטוב מתגלגלים לריב פיזי מאוד בעירום מלא, שמתגלגל מחדר מלון אל אולם כנסים דרך נסיעת המעלית הכי מביכה שראיתם בחייכם. כן, התוכן מוגבל לצפייה ביוטיוב בלבד. וכן, לא תוכלו למחוק את האימיג' הזה מהרשתית שלכם לאחר מכן.

קרב הכלוב של ברונו

באחד מהרגעים היותר מסוכנים בסרט הזה משנה 2009, וכנראה המסוכן בקריירה של ברון כהן, מעצב האופנה ברונו מתחזה לגבר סטרייט ונכנס לזירת האבקות בארקנסו, שם הוא משתתף בקרב כלוב שהופך מהר מאוד למופע סמי-פורנוגרפי לעיני הקהל השמרן והנדהם. סשה ברון כהן עצמו סיפר שהיה צריך להימלט מהזירה בליווי מאבטחים, ואף סיפר שבעקבות הצילומים לסרט – שכללו תקיפה בשכונה חרדית בירושלים ושאר סכנות נוספות – החליט שלא לסכן את חייו למען סרט יותר. כן, ההחלטה הזאת לא החזיקה מעמד הרבה זמן.

לזרוק את היהודים לבאר

אם יש משהו שסשה ברון כהן טוב בו זה לגרום לאנושות לחשוף את הצדדים המכוערים ביותר שלה. הקומדיה נוצרת בפער שקיים בין הידיעה שלנו כצופים שמדובר בדמות שאותו הוא מגלם, לבין חוסר הידיעה של המשתתפים בסרט. באחד מסיוריו הרבים ברחבי ארה"ב, העיתונאי הקזחי עולה לבמה בטוסון ושר על הבעיות הרבות במדינתו, כשהגדולה ביותר היא היהודים. הפתרון? פשוט זרקו אותם אל הבאר! המראה של הקהל המריע מצטרף לפזמון (הדי קליט, יש להודות) היה פריוו מעולה לגל האנטישמיות שאנחנו חוזים בו כיום.

בוראט מפיל את רודי ג'וליאני

אין שום נתון סטטיסטי שמוכיח את מה שאני הולך לטעון כאן, אבל לפי איך שאני רואה את זה – לבוראט 2 היה חלק לא מבוטל בהפלת שלטונו הראשון של הנשיא טראמפ. הסרט יצא בשנת 2021, רגע לפני הבחירות בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן, ולקראת סופו בוראט מארגן לבת שלו ריאיון עם עורך דינו לשעבר של טראמפ וראש העיר האגדי של ניו יורק, רודי ג'וליאני. הריאיון התקיים בחדר בבית מלון ולעיני מצלמות כשבסופו – ג'וליאני נתפס עם היד בתוך מכנסיו. ליטרלי.

ערן מורד מלמד הגנה עצמית מפני טרוריסטים

אם כבר דיברנו על המכנסיים למטה, חייבים להזכיר את הקטע הנהדר הזה מתוך "מי זו אמריקה?". הדמות של ערן מורד היא אולי החביבה ביותר על הישראלים, מכיוון שמדובר בדמות של ישראלי ואם נדייק – סוכן מוסד (או לפי ערן, סוכן לא-מוסד) ישראלי שמגיע לארה"ב ללמד כיצד להתגונן מהטרור האסלאמי. בסרטון הבא הוא מלמד את ג'ייסון ספנסר, פוליטיקאי רפובליקני וחבר בית הנבחרים בג'ורג'יה, שיטות הגנה מיוחדות שפיתחה סוכנות הביון הישראלית. ואחרי שזה פורסם, ספנסר נאלץ להתפטר.

מפגש פסגה של שלוש דמויות בעלי ג'י

הסרט האחרון של עלי ג'י היה די שנוי במחלוקת. חלק אהבו, חלק טענו שהוא גרוע. אני שייך למחנה הראשון – במיוחד כי הוא עושה שם דברים שלא נעשו בקנה המידה הזה בעבר – כמו לביים לידה, לדוגמה, או להפגיש בין שלוש דמויות שהוא משחק. וכן, גם הפעם הוא גורם לאנשים אמיתיים לעשות דברים הזויים. כמו למשל לטעון נשק שמורכב מזין ותחת, ושדורכים אותו בקריאת "בילבול-זין" המסורתית.

אמבטיית חורשה ורומנטיקה באוטובוסים. זאת העיר של מאיה גז

ד"ר מאיה גז היא סופרת, עיתונאית וחוקרת ספרות ושואה, תל אביבית שחיה בין עברית, צרפתית, יפנית ויידיש, וכותבת על כל מה שמתרחש במפגש ביניהן. אחרי דוקטורט בסורבון בפריז על רומן גארי ושנים של כתיבה על תרבות, היא מביאה עכשיו שלושה עולמות שונים אל מדף הספרים: "מאמע-לשון", ספר של ראיונות, מתכונים וגעגוע ליידישקייט של בית אבא; "גופים חורגים: להטבק+ בספרות הצרפתית", יצירה שלה לקהילה הלהט"בית; ו"מה זה, יפן?", שנולד מאהבה ארוכת שנים לתרבות היפנית ומהמסע שלה ליפן עם בתה. מקווים שיש לכם זמן לקרוא.

>> בר עם אפלוליות סקסית וקולנוע שהוא בית. העיר של ענת סטלינסקי

1. הבית שלי

במשך שנים אמרתי שהבית שלי נמצא בתוך עצמי וממש כמו צבה, אני לוקחת אותו איתי. נולדתי וגרתי בתל אביב וגרתי עשר שנים בפריז וגרתי חודש בבריסל וחודש בוישי ואכן – הבית תמיד היה בתוכי ואיתי. אבל לפני שלוש שנים עברתי לגור בשכונת נוה שרת. מה אומר? הבית שלי בנוה שרת וגם הלב. וואו, איזו שכונה! אני עפה עליה. אני מתיידדת עם אנשים ברחוב עת אני מטיילת עם הכלבה שלי, יש ירקן ויש מכולת, ויש שכנים מגניבים ואני סוחבת שקיות בקיץ לגברות שמתגוררות פה שנים וחם להן בקיץ, חם להן. אחרי כמה עשרות שנות נדודים, הבית שלי בנוה שרת הוא המקום האהוב עלי לא רק בעיר, אלא בעולם.

2. החורשה בין נוה שרת לצהלה

ליפנים יש "אמבטיות יער". הם נכנסים ליער ולא חושבים על כלום, רק נשטפים בטבע. לי יש "אמבטיית חורשה", שנמצאת בין נוה שרת לצהלה. זה המקום שאני הולכת אליו עם סנדי הכלבה שלי כדי לא לחשוב על כלום. אנחנו מתהלכות בין השבילים ומריחות את הטבע העירוני. כיף ללכת לראות את החורשה בכל עונות השנה ולראות את הטבע מתחלף. לפעמים אנחנו נפגשות עם חברה ועם הכלב שלה, ולפעמים אני מגיעה לחורשה עם חברות כדי לצייר. זה המקום שבו למדתי לצייר עצים.

3. הבית של הבויפרנד שלי

הבויפרנד הסודי שלי הוא פרק ב'. הוא גר בשכונת הצפון הישן, ממש על הירקון. הבית שלו מגניב ממש כמותו. סנדי ואני הולכות אליו לפעמים באמצע השבוע ולפעמים בסופי שבוע. ההרגשה כל כך שונה משכונת הפרברים השקטה שלנו, עד שאנחנו מרגישות בסיטי. יש ממש רעש של עיר וזה מפליא אותי בכל פעם מחדש, שהכל קרוב כשאת נמצאת בטבורה של העיר. כשאנחנו אצל הבויפרנד אנחנו נוסעים באוטובוסים. זה כל כך רומנטי בעיני. החלטנו לא לגור ביחד כדי להתגעגע וכדי שלא ניכנס לשיגרה.

4. שיעור ציור של סוניה קרקסון בקאנטרי העירוני של נוה שרת

נרשמתי לקאנטרי לחדר כושר ולבריכה, שבקיץ כיף לשכשך במימיה הקרירים. אמרו שאני יכולה לבחור שיעור אחד, ורציתי ללמוד קרמיקה אבל לא היה מקום. רשמו אותי לשיעור ציור. בחיים שלי לא ציירתי. אבל לפני שנתיים השתנו לי החיים. התחלתי לצייר! אני קצת לא מאמינה אבל בחודש מאי הקרוב תיפתח תערוכת יחיד ראשונה שלי על פריז וכבר מכרתי כמה ציורים. התודות והפרחים למורה שלי, סוניה קרקסון שידעה לכוון אותי בול למקום שבו אני צריכה להיות. כי היום ציור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. ומהנשימה.
ראול ולנברג 43, תל אביב

5. אלנבי 94 ב', קומה 2

לכתובת הזאת לנצח תהיה משמעות סנטימנטלית עבורי. שם הכרתי את הבויפרנד ושם הקמנו את הוצאת הספרים שלנו "הפקטורי". אלנבי 94 הוא בניין מלא בסטודיו'ז עם כותבים של סדרות, תסריטאים, מוזיקאים, אולפנים, אטלייה של ציירים, מעצבי אופנה ושם היה הסטודיו של הבויפרנד. אמרתי לבויפרנד (כשעוד היה שותף עסקי שלי) שזה כמו הבניין בניו-יורק, "הפקטורי" של אנדי וורהול וכשהחלטנו להקים ביחד הוצאה לאור, זה השם שנתנו לה "הפקטורי- בית מלאכה להגשמת חלומות ספרותיים".

מקום לא אהוב בעיר

לפעמים אני יוצאת וחוזרת מאוחר הביתה. נסיעה של 10 אורכת בין 45 דקות לשעה בגלל עבודות הרכבת הקלה. אני עייפה אחרי יום עבודה ועוד יותר עייפה כי לילה, מאוחר, והייאוש במצב הזה, הוא לא מרפה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה של תום ווסלמן במוזיאון תל אביב לאמנות. מעבר לתעוזה, לצבעוניות ולגודל, היו בתערוכה יצירות שראיתי בתערוכות בפריז, אז הרגשתי שאני בכלל לא בארץ. מאז שהתחלתי לצייר, תערוכות אמנות עוד יותר מרגשות אותי, ופותחות לי את הראש ואת הלב. בעבר הרגשתי כך בספריות ואני שמחה לגלות על עצמי שתערוכות הפכו להיות אירוע בפני עצמו שמרגיש לי חו"ל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נסעתי עם בתי אלמה לפריז כדי לראות את התערוכה של דיויד הוקני. זה היה שנה אחרי שהתחלתי לצייר וזה שינה את כל הראייה האמנותית שלי בכל הנוגע לציור. הייתי שם ארבע שעות. מבחינתי הייתי מקימה שם אוהל ונשארת גם ללילה אבל אחרי שעתיים אלמה פתחה במחאה (היא רצתה שנקים אוהל מחוץ לסניף של ספורה). זה היה אירוע מכונן: הצבעים, הקומפוזיציות וגודל הקנבסים – יותר מ-400 ציורים. אמן מבוגר כל כך, שמת שנה מאוחר יותר, שממשיך לצייר בשצף קצף כזה, במדיות מגוונות כמו אייפד, בד, נייר, וידאו ארט, תפאורה לבמה. כמה הערצה חשתי שם, כמה השראה וכמה קינאה! הרבה ממי שביקרו בתערוכה לאחר מכן, עשו זאת בהמלצתי. היצירה של הוקני כל כך השפיעה עלי עד שסדרת הציורים האחרונה שלי היא בסגנון הדיוקנאות על כיסא שהוא צייר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת "רוח נשית" שאני חלק ממנה. זו העמותה הכי מופלאה בעולם, שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להפוך לעצמאיות כלכלית. אני רואה איזו עבודה נשות העמותה עושות ופורחת בי תקווה, כי אני מבינה שיכול להיות טוב יותר. יהיה טוב יותר. אחווה נשית, חברות נשית, היא דבר מבורך וכל כך נחוץ.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
רון כחלילי ובית הקפה שלו "תתתרבות" בכרמל 12. אוכל טעים טעים כל כך ורון מוכשר ונחמד ומעניין. אנחנו לא מכירים והוא לא יזכור אותי (למרות שאני מגיעה לא מעט), אבל בעיני זה מקום של פעם, צומת מפגש עם אנשים מעניינים. ואם עולים לקומה השניה, בזווית מסויימת, תוך התעלמות מהים, הנוף הזכיר לי משהו מפריז.

מה יהיה?
ברור שיהיה טוב. אין שום אפשרות אחרת!

זוגיות, אהבה, הורות, עבודה, שעמום, תשוקה והמלחמה מול איראן

ארבעים יום שנראו כמו יום אחד ארוך. להתעורר להתרעה, לצאת עם הכלב, לחזור מהר כדי להספיק להעלות אותו הביתה בין האזעקות. להגניב נשיקה, חיבוק, כרבול עם האהובה שלי כששנינו שבורים מעייפות ולחץ. לדאוג שיהיה אוכל, שיהיו בקבוקים להאכיל את התינוק, לדאוג לחברים בצפון ולהורים בנתניה שצריכים לרדת מהר למקלט, אבל קשה להם ללכת במדרגות. להירדם, להתעורר, לשחק עם הילדים, אולי נספיק גן שעשועים לפני ההתרעה הבאה, אבל צריך להישאר קרובים הביתה. לעלות לזום של בית הספר כדי לראות ריבועים שחורים, לעשות שיחות צ'ק אין כשאני שומע את התינוק שלי בוכה מעבר לדלת. לבדר את הגדולה שמשחקת עם סבא, אבל בלי להעיר את הקטן. ללכת לסופר ולקוות לא להיתפס שם, לפגוש את אותם שכנים שבורים מעייפות בשלוש לפנות בוקר. לצאת לפני שפיקוד העורף אישר או לחכות כמו ילד טוב? כל דקת שינה נחשבת, ואי אפשר לישון בכלל כשיורדים שש פעמים בלילה למקלט אטומי טחוב ומלוכלך. ושוב בוקר, ושוב התרעה, ושוב אותו יום שלא נגמר.
>> פסנתר בינלאומי: 3 ימים, 8 במות וכל הג'אז הזה סביב בית רומנו

אז מה שלומי בתוך כל זה? למען האמת, על הפנים, תודה ששאלתם. אני ממילא כזה שלא יודע איך לשקר כששואלים אותי מה נשמע, ולכן עדיף פשוט לא לשאול. מה נשמע? אני כמעט מתעלף בכל פעם שאופנוע עובר ברחוב, כי לשבריר שנייה אני בטוח שזו התרעה של פיקוד העורף. את האפליקציה, אגב, מחקתי מהטלפון. לשמוע את כל הטלפונים בבית משמיעים את הצליל הנוראי הזה במקביל היה פשוט בלתי נסבל. אם יהיו טילים אני אדע דרך מישהו, לא? אז זה מה שלומי.

נכון, זה נגמר, לפני כמה חודשים כבר, אבל למען האמת? אני עדיין מתאושש. וחלק מזה, זה לנסות לתפוס בצבעים רוויים את הסצנות ההזויות והדשנות של החשש והחרדה, הדאגה והפאניקה, אבל גם את כל מה שחי וממשיך להתקיים בתוכן, כאילו כלום. להירדם בזמן שהילדים מורידים ממני את המשקפיים, לשחק במסכות כדי להעביר עוד יום של "אין גן", להפריח בועות סבון כשברקע הטלוויזיה, מלאה בפיצוצים ובגברים מלאי חשיבות שמסבירים לכולנו מה יהיה המהלך הבא. אנשים שרועים על הכביש באיילון בזמן אזעקה, בניינים נפגעי טילים, הפגנות, מעצרים, ובאותו זמן ממש ארוחת ערב, להגיד לילדה שאי אפשר עוד מתוק, החלפת חיתול, משחק עם הילדים או מזמוזים בין האזעקות.

מתוך ההתנסות הזאת בגוף ראשון, שרבים כל כך חוו במקביל אליי ברחבי הארץ, וביתר שאת פה בתל אביב, נולדה "משפחה גרעינית" – תערוכה של 45 ציורי פנדה ושתי עבודות סאונד, שמנסות להחזיק יחד את כל הדברים האלה: זוגיות, אהבה, הורות, עבודה, שעמום, תשוקה, פחד, הומור ופאניקה. הכול סימולטנית, בלי היררכיה ובלי הפרדה בין מה שחשוב למה שדחוף, בין האינטימי לפוליטי, בין החיים הקטנים למה שמאיים עליהם. כי במשך ארבעים יום, שנראו כמו יום אחד ארוך, לא הייתה באמת שליטה על שום דבר. היה צריך רק להחזיק.

למען האמת, הכל מתפרק, אבל אני אחד המבוגרים האחראים על הילדים שלי, ועל המשפחה הגרעינית שלי. נוטים לצייר מלחמות בשחור לבן, באפור. ציירתי בצבעי פנדה צבעוניים, הצבעים שהיו לילדים לצייר איתם גם בין ריצה אחת למקלט לאחרת. אני לא חושב שרציתי לתווך להם את "החיים יפים" או לצייר להם עולם מושלם. למען האמת, רציתי לצייר להם עולם מורכב, כזה שבו אבא השתדל מאוד, למרות הכל, לא להתפרק.
"משפחה גרעינית", מוזיאון על התפר (חיל ההנדסה 4, ירושלים), מוצג במסגרת פסטיבל אאוטליין ובתמיכת עיריית ירושלים. אוצרות: אורנה גרנות. עד ה-19.11. לפרטים נוספים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?