לפני קצת יותר מעשור, תל אביב הייתה שחקנית לגמרי לגיטימית במגרש של ברי הקוקטיילים הגדולים בעולם. ב-2015 הגיע אימפריאל קראפט למקום 17 בדירוג The 50 Best Bars של חברת המדיה הבריטית ויליאם ריד, שנחשב לאחד הדירוגים הבולטים והמשפיעים בתעשיית הברים העולמית. שנה אחר כך הוא אמנם ירד למקום 56, אבל קיבל חברה מקומית: בלבוי הגיע למקום 96. מאז עבר הרבה אלכוהול בשייקר, והפער קצת צורם: ברשימת 2026 שפורסמה השבוע, כמו בכל רשימה בשמונה השנים האחרונות, אין אף בר ישראלי בין 100 הטובים בעולם. מי שכן נמצא שם, שוב ובגדול, הוא בר ליאונה מהונג קונג, שהוכתר לבר הטוב בעולם בפעם השנייה ברציפות.
>> מיקסולוגיה עכשיו: 11 ברי הקוקטיילים הכי מומלצים בתל אביב
בר ליאונה, שהוקם ב-2023 על ידי לורנצו אנטינורי וג'סטין שון וואה, מביא ללב הונג קונג את הרוח של הברים השכונתיים ברומא. הקונספט שלו נשען על "קוקטיילים לעם": פחות פירוטכניקה מעבדתית ויותר קלאסיקות מדויקות, אירוח בגובה העיניים, כריך מורטדלה שהפך לסמל של המקום וזיתים מעושנים שכבר זכו למעמד כמעט מיתולוגי אצל מי שביקר שם. והונג קונג ממש לא מסתפקת באלוף העולם. עוד שלושה ברים מהעיר נכנסו לטופ 50.
אלא שעם כל הכבוד לחברים מהונג קונג, אותנו מעניין לאן נעלמו הנציגים הישראליים. בשיא של סצנת הקוקטיילים התל אביבית, אימפריאל לא סתם נכנס לטופ 50: מקום 17 שלו ב-2015 שם אותו מעל ברים מפורסמים מלונדון, ניו יורק, ברצלונה ומלבורן, והוא גם זכה אז בתואר הבר הטוב ביותר באפריקה ובמזרח התיכון. ב-2016 כבר היו שני ברים תל אביביים בטופ 100, אימפריאל ובלבוי. עשור אחר כך, אין אף אחד.
האימפריאל עצמו אמנם נסגר, אבל האם זה אומר שסצנת הקוקטיילים של תל אביב הידרדרה? לא בהכרח. כן כדאי להבין איך הדירוג עובד: יותר מ-800 אנשי תעשייה, בהם ברמנים, בעלי ברים, כותבי אלכוהול ומומחי קוקטיילים, בוחרים שמונה ברים שבהם חוו את חוויות השתייה הטובות ביותר במהלך 18 החודשים האחרונים. הם חייבים לבקר פיזית בברים שעליהם הם מצביעים ומתבקשים להעלות הוכחת ביקור, ובר חייב לקבל קולות מיותר ממדינה, אזור או טריטוריה אחת כדי להיכנס לרשימה.
כלומר, זו תחרות על איכות, אבל גם על חשיפה. בר מצוין שאנשי תעשייה בינלאומיים לא מגיעים אליו נמצא בעמדת נחיתות מובנית מול מקום בלונדון, ברצלונה, בנגקוק או הונג קונג שנמצא במסלול הקבוע של תיירות הקוקטיילים העולמית. ישראל, שהפכה בשלוש השנים האחרונות ליעד הרבה פחות נגיש לתיירים, בלשון המעטה, נמצאת כאן בעמדת נחיתות ברורה. פחות מבקרים מחו"ל פירושם גם פחות מצביעים פוטנציאליים שמגיעים פיזית לברים המקומיים, ולכן קשה להתעלם מהאפשרות שזה חלק מהסיבה שאין השנה אף נציג ישראלי. מצד שני, זה לא מסביר לבדו את ההיעדרות של תל אביב מהרשימה מאז 2018, הרבה לפני 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו.
ובחזרה למי שכן נכנס: במקום השני נמצא מוביוס במילאנו, ואחריו אלקימיקו מקרטחנה שבקולומביה. בר אס מבנגקוק הגיע למקום הרביעי, ואת החמישייה סוגר ליין מאתונה, יעד שנמצא במרחק קפיצה הרבה יותר סביר מנתב"ג. גם למזרח התיכון יש נציג בטופ 50 – מימי קאקושי מדובאי הגיע למקום 42 וקיבל את תואר הבר הטוב במזרח התיכון לשנת 2026.
ב-22.10 ייפתח בסינמטק תל אביב הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע הגאה. אחרי עשרים שנים שבהן הובל על ידי מייסדו יאיר הוכנר, המהדורה הנוכחית היא הראשונה תחת שרביטה של המנהלת האומנותית החדשה גילי פורת. התכנית מציעה מבחר עשיר של סרטים עכשוויים מישראל ומהעולם, לצד הקרנות של קלאסיקות, בהן "עורבים" של איילת מנחמי, "וולווט גולדמיין" של טוד היינס ו"קשורות" – סרט הביכורים של האחיות וושובסקי. בשורות הבאות תמצאו שבע המלצות על סרטים שכדאי לראות.
>> "הבריחה" יכלה להיות סדרה מצוינת. ואז דחפו פנימה את יהודה לוי
על רקע הנופים הפראיים של איי פארו ב-1862 באלדור יפה התואר (הדוגמן איגור ונד) מתאהב בצייד הלווייתנים הלגה (פילו אסבק מ"הממשלה" ו"משחקי הכס"). זה מתחיל כמו "הר ברוקבק", אלא שאז מתרחש טוויסט בעלילה, וסיפור האהבה מתפתח בהדרגה לסרט אימה גותי אפוף ערפל על קהילה כפרית, נוצרית ושמרנית שלומדת להכיל את הבלתי מוכר. הבמאי הדני קספר קאלה עיבד למסך נובלה פורצת דרך מ-1884 מאת קרל היינריך אולריכס, הוגה דיעות גרמני שהיה מראשוני הלוחמים להכרה בזכויות להט"ב. זה סרט איטי, חמור סבר, ומרהיב עין ביופיו האפל.
ב-1990 נמצא ראשו הכרות של שחקן הפורנו הגאה בילי לונדון בתוך מכולת אשפה. חקירת המשטרה הגיעה למבוי סתום והתיק נסגר. שלושים שנה אחרי כן הבמאית רייצ'ל מייסון יצאה לתעד את סיפורו של הצעיר שנזרק מבית אביו כשיצא מהארון, וזה הוביל לבחינה מחודשת של הרצח. הגילויים שנחשפים במהלך הסרט פוערים פה ומשמיטים לסתות (וגם מבהירים מדוע המשטרה כשלה בזמן אמת). זה סרט תיעודי עצוב ומרתק שגם מספק דיוקן של תעשיית הפורנו הגאה במערב הוליווד בשנות התשעים. פנלופה ספיריס (הבמאית של "עולמו של וויין") מקבלת קרדיט כאחת המפיקות.
סנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה") זכתה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין על הופעתה בסרט שנבחר לייצג את אוסטריה באוסקר. היא מגלמת אישה בראשית המאה ה-17 שבוחרת לחיות כגבר כדי לשרוד בעולם הפטריארכלי. פניה מצולקות משדה הקרב של מלחמת שלושים השנים כשהיא מגיעה לכפר פרוטסטנטי מבודד ומציגה מסמכים שעל פיהם היא היורש החוקי של משק נטוש. תכניתה מסתבכת כשגבר מקומי מציעה לה את אחת מבנותיו ככלה. סרטו של מרקוס שליינצר נוצר בהשראת כמה מקרים מתועדים של נשים שהתחפשו לגברים. הוא צולם בשחור לבן מרהיב ומוגש באופן ענייני ונטול רומנטיזציה, כמעין שילוב של אגדת עם ותיעוד היסטורי.
נייט היהודי לומד גרמנית כדי לשמח את בן זוגו הגרמני אבל אז מתברר שבן הזוג מרגיש חנוק במערכת היחסים. בהחלטה קפריזית נייט עוזב את דירתם בניו יורק ומוצא עצמו חסר כל (החבר פרנס אותו בזמן שהוא ניסה לכתוב ספר). בלית ברירה הוא עובר לגור בבית סבו וסבתו בקהילה פרוורית, וקולט שסבו ניצול השואה מגלה סימנים ראשונים של דמנציה. פ. מארי אברהם ("אמדאוס") וקרוליין אהרון ("גברת מייזל המופלאה") מספקים הופעות שובות לב בתפקידי הסבא והסבתא האוהבים בסרט הסימפטי הזה על בחור שאיבד את דרכו ומוצא אותה דווקא בחברת קשישים. רופא נחמד וחתיך (צ'רלי ברנט מהסדרה "בובה רוסית") משמש בתפקיד מושא אהבתו החדשה של נייט.
באזור כפרי בקנטקי, שכלכלתו נשענת על מכרה הפחם המקומי, ג'ולין יורדת מדי יום אל בטן האדמה כדי לפרנס את שתי אחיותיה הצעירות. דודתן המנוכרת, המבקשת לקבל חסות על היתומות הצעירות, מאיימת לחשוף את מערכת היחסים הסודית של ג'ולין עם בת זוגה. בעוד החברה מציעה לה להשאיר הכל מאחור ולעבור יחד לניו יורק, ג'ולין נקרעת בין אהבתה לבין מחויבותה למשפחתה ולמקום מגוריה. אם התקציר הזה נשמע כמו מלודרמה, הרי שסרט הביכורים של א.ר. אפריים רחוק מכך לחלוטין. זאת דרמה ריאליסטית צנועה אנושית ונוגעת ללב.
רוק ספרינגס היא עיירה מעט פחות שמרנית במדינת וויומינג השמרנית. קני סטרלינג ייסד שם תאטרון דראג, וכעת עובד על מופע צללים מושקע של "מופע האימים של רוקי". כל הקווירים בקהילה מתכנסים להפקה, ומספרים לדוקומנטריסטית אליסון ברג על חשיבותו של סרט הפולחן על הטרנסווסטיט המתוק מטרנסילבניה בחייהם, ועל הקושי להיות מי שאתה במערב התיכון של ארה"ב. הסרט התיעודי החביב הזה, שזכה בציון לשבח בפסטיבל טרייבקה, קצת נמרח (112 דקות זה אורך מוגזם עבורו) אבל יש בו כמה שיאים שלגמרי מצדיקים את הצפייה, בהם אספת המועצה שבה אזרח מודאג מעלה התנגדות למופע, והסצנה הנהדרת שבה חברי הצוות מגיעים למשחק בינגו כדי לקדם את ההפקה, וקני שר ורוקד כד"ר פרנק נ. פורטר בין הנשים המבוגרות. הפסטיבל מציע גם הקרנה פעילה של "מופע הקולנוע של רוקי" לזכרו של טים קארי שמת באוגוסט השנה.
סרטו הנפלא של אנדרו היי ("Looking", "כולנו זרים") חוזר לפסטיבל, 15 שנים לאחר שהוקרן בו לראשונה. סטוץ מקרי בין ראסל (כריס ניוב) וגלן (טום קאלן מ"אחוזת דאונטון"), שעומד להגר לארה"ב, מתפתח לקשר אינטנסיבי ומשמעותי שנפרס על פני 48 שעות, במהלכן השניים פותחים זה בפני זה את סגור ליבם. זאת דרמה רומנטית אינטימית, אינטליגנטית ומלאת ערגה, שמצליחה ללכוד ברגישות אין קץ רגע חד-פעמי של חיבור אנושי.
הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, 22.10-31.10.26. פרטים וכרטיסים
מי לא מכיר את זה שסוגרים מלון בבוקינג, ואז מגיעים אליו רק כדי לגלות שהתמונות באתר ממש לא מייצגות את המציאות. ובכן, ״מלון הרוחות״ בנטפליקס לקחו את כל הסיפור הזה צעד אחד קדימה עם מלון רדוף רוחות רפאים שיגרמו אפילו לסטיבן קינג וסטנלי קובריק להסמיק. לרגל חודש אוקטובר, שמוכר ברוב העולם בתור החודש של האלווין, חוזרת התכנית שמנסה לשלב בין אימה לבין קומדיית מקום עבודה. שילוב מוזר מספיק בשביל לסקרן אותנו, אבל לא מספיק בשביל להפוך לקונצנזוס.
קומדיית האנימציה למבוגרים של מאט רולר, תסריטאי "ריק ומורטי" ו"קומיוניטי", עלתה לנטפליקס בספטמבר 2025 וחזרה עם עונה חדשה בסופ״ש האחרון. למי שפספס: במרכז ניצבת קת'רין (אלייזה קופה), אם יחידנית שמנסה להחזיק בחיים מלון שירשה מאחיה ניית'ן, שלמרבה הנוחות או האסון עדיין מסתובב בו כרוח רפאים בקולו של ויל פורטה. גם הילדים בן ואסתר (סקיילר גיסונדו ונטלי פאלאמידס) חיים בתוך הקרקס הזה, לצד אבדון, שד בגוף ילד קטן שמדבב ג'ימי סימפסון. דן הרמון נמנה עם המפיקים, אבל ההגה אצל רולר.
במלון אנדרווייל אין באמת הפרדה בין חיי המשפחה לניהול עסק. כל ניסיון לקבל הזמנה רגילה, לפתור עניין של גיל ההתבגרות או להעמיד גבול לילדה נמרצת עלול להסתבך עם קללה, מפלצת או אורח שלא עוזב גם אחרי מותו. הפרקים נעים בין עלילות קטנות של סיטקום משפחתי לבין מחוות לסרטי אימה, והשילוב הזה מאפשר לסדרה להגזים בלי לוותר על האנשים שמנסים לתפקד בתוך הכאוס. בעונה החדשה, מיתולוגיית המלון מקבלת עוד שכבות וסיפור מסגרת קצת יותר מסודר – וגם היחסים בין הדמויות נעשים קצת יותר מורכבים. אל תצפו לפחד לישון בלילה, ״האימה״ בסדרה שולית עד בלתי קיימת. כן תצפו למשפחה שסובלת מבעיות די מוכרות באמצעים מאוד לא מוכרים.
העונה החדשה מציגה דמויות חדשות (ואנושיות) ומצד שני גם נותנת יותר עומק לדמות של ניית'ן. אבל למען הסר ספק, הפורמט לא באמת משתנה. זו ממש לא גרסה של "ריק ומורטי" עם שדים ורוחות רפאים, אלא סדרה קלילה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. פה גם טמון הקסם שלה: במקום עוד קומדיית אנימציה שחייבת להוכיח בכל דקה כמה היא פרועה, יש לנו סדרה שמצליחה להכניס בדיחות על גיהינום לתוך קומדיה על משפחה שלא יודעת להיפרד. ושמונה הפרקים שכבר עלו הם תירוץ מצוין לפתוח הערב חדר.
"מלון הרוחות" (Haunted Hotel), שתי עונות, 10 פרקים בראשונה ו-8 בשנייה. כל הפרקים זמינים בנטפליקס
בסוף השבוע הקרוב המוני תל אביבים ידרימו לעבר מצפה גבולות כדי לקחת חלק בפסטיבל המוזיקה הגדול של השנה, אינדינגב – אבל מה לעשות, לא לכולם יש את היכולת, הזמן או האנרגיה לבלות במדבר במשך שלושה ימי הופעות. בדיוק לאותם עצלנים (או חסכנים, אנחנו לא שופטים) נולד אירוע הפסטיבל העירוני V-Sounds בחסות וולוו ישראל ובניהולו האמנותי של ליאור מילר, שמביאה רצף הופעות מרשים ביותר שמפוזרים במספר מוקדים ברחבי העיר, מהצהריים ועד לסגירת הערב. זה קורה בדיוק שבוע לאחר האינדינגב, ביום ו' ה-23.10, ויש לנו את כל הפרטים שאתם צריכים להכיר כדי לתכנן את הסיבוב ברחבי העיר, בין הופעה להופעה.
>> מסך בצבע: 7 סרטים שאתן חייבות לראות בפסטיבל לקולנוע הגאה
כל ההופעות בפסטיבל חינמיות, שמצד אחד זה מדהים וכל הכבוד, ומצד שני אומר שתצטרכו לבוא מוקדם לכל הופעה כדי לתפוס מקום שכולל אוויר לנשימה. השואו יתחיל בצהריי שישי עם תקלוטים והופעות ראשונות ב-14:00 באברקסס, שם יעלו אורי ויוגו לסט שיחמם את העניינים לקראת הופעה של מארק אליהו (15:00) וגבע אלון (16:30), כשבמקביל באברהם הוסטל תתחיל ב-14:15 הופעה של דנה ברגר, ולאחריה שירה זלוף (16:00) ורדבנד (17:30). מי שיבחר להתחיל דווקא בפאי ימצא הופעות של יובל מנשה (14:45), שאי (16:00) ונדב דגון (17:15), שיגיע עם הופעת ה-Goes Wild לייב שלו לפרק את העמדה.
מי שמחפש את ההיפ הופ שלו יותר טהור ימצא אותו בכולי עלמא, שם ישי סוויסה יפתח את היום ב-15:00, כאחריו יעלו ליעם חכמון (16:15) ומאור (17:30) שישאיר את הכולי שבור, אבל המיין איוונט יתרחש רק בשעות הערב ברחבה המרכזית של התדר – איך לא – שם יגיעו אלרן דקל (18:00) וגארדן סיטי מובמנט (19:15) לחמם את האווירה לקראת ההופעה האחרונה ב-20:30, שתישמר בסוד עד לרגע שבו תשמעו אותה, אבל בואו נגיד שבשנים עברו היה זה טונה, ולכו תדעו מי מילר ישלוף להיילייט. אולי אפילו יעל אבוקסיס. כך או כך, אנחנו מבינים שהגיע הזמן לתת גז אם אתם רוצים להספיק לכמה שיותר הופעות, או לכל הפחות להתחיל למתוח את הרגליים. באותו היום תשלימו את הצעדים שלכם.
עברנו את ראש השנה, את יום הכיפורים, את סוכות ואפילו את שמחת תורה (תודה לאל, לא מובן מאליו) בשלום – ועכשיו הגענו לתקופת ה"סוויפס" הישראלית, המוכרת בשפה הישראלית כ"אחרי החגים". התקופה שבה ערוצי הטלוויזיה שולפים את ארסנל התוכניות החזק, שהולך ללוות אותנו מהסתיו עמוק אל תוך החורף. ומה שקשת מסמנת בתור הדרמה הלהיטית הבאה היא "הבריחה" – סדרת מתח חדשה בת שמונה פרקים, שעלתה אמש בערוץ 12. היוצרים שלה הם הבמאי אריאל כהן ויואב ודורון פז, שהתמחו ביצירות פנטסטיות וגדולות מהחיים, דוגמת הסרט "ג'רוזלם", שיצא לפני יותר מעשור.
>> שפת אם: הדוקו על "שפתיים" הוא שיעור בחיבור שישראל חייבת ללמוד
עד כמה קשת מהמרת עליה? ובכן, בערב שידור הבכורה היא החליטה לשדר שתי פרסומות בלבד, כדי לתת לה את הבמה באופן מלא. זו, כנראה, רוח הזמן עם סדרות שכאלה – והרגע שבו הטלוויזיה הליניארית מיישרת קו עם המודרנה. קשת בעצם אומרת: אנחנו יודעים שרוב הצפיות שלנו גם ככה יגיעו מאנשים שלא יראו את הפרסומות, אלא יצפו בסדרה בצפייה דחויה או מאוחרת ויעשו פאסט פורוורד. אז בואו פשוט ניתן להם את המוצר עצמו (יחד עם חסות יוקרתית מחברת אשראי ישראלית מוכרת), ולפחות נשאיר אותם מול המסך שלנו ערב שלם.
"הבריחה" בעצם מתארת שני קווי עלילה נפרדים, שבסופו של דבר נפגשים. מצד אחד, הסיפור של יואל (עידו טאקו), צעיר שחי בתוך כת חרדית תחת שלטונו של "הצדיק" (מארק איווניר), ומחליט יום אחד שהוא מעוניין לברוח ממנה – בדילמה לא קלה מול אשתו, פייגי (נאיה בינשטוק), שאותה, ברגע אחד, הוא משאיר מאחור. ובקו העלילה השני יש, ובכן, את יהודה לוי.
ברוכים הבאים לקו העלילה האהוב ביותר על יוצרי סדרות ישראליות בשנים האחרונות – יהודה לוי הוא איש קשוח מאוד. מי זוכר שבטלנובלות של תחילת שנות האלפיים ("לחיי האהבה", "אהבה מעבר לפינה", "האלופה") ובפסטיגלים הוא עוד נחשב לפרצוף היפה והחמוד? כי בזמן האחרון לוי הוא בעיקר המאצ'ו האולטימטיבי – ושוב ושוב הוא חוזר אלינו בתפקיד איש הביטחון המסוקס. ב"איסט סייד" הוא גילם סוכן שב"כ לשעבר, ב"הראש" הוא גילם את ראש השב"כ, ועכשיו הוא מגלם את כרמלי – איש מוסד לשעבר שמנסה לחלץ את משפחתו של יואל ממלתעותיו של "הצדיק".
וכמעט אפשר לדמיין את הליך הפיתוח סביב הסדרה – את מי שאמר ליוצרים שכדי שהסדרה תצליח, היא חייבת סטאר קוואליטי. היא חייבת שם גדול ונוצץ שיוכל "למכור" את הסדרה, הן לגופי השידור ואחר כך גם לגופים בינלאומיים. וכאן נכנס לוי לתמונה – השחקן היפה והנכון של התקופה, עם שורה של הצלחות מאחוריו (שאותן הרוויח ביושר).
אבל האמת היא שהסדרה לא ממש צריכה את קו העלילה של לוי. לתחושתי, הסיפור של הכת האימתנית ושל יואל שמנסה לברוח ממנה טוב מספיק כדי להחזיק – וממילא, הוא החלק המעניין של הסדרה. אפשר היה לבנות סדרה טובה מספיק רק מהלבטים של יואל, מהקרע מול המשפחה, מאשתו שנשארת מאחור ומהמאבק שנוצר ביניהם. נדמה לי שבמקרה הזה, כל המוסיף – בהחלט גרע. אם יש משהו שלמדנו מהסדרות האחרונות, הוא שלאו דווקא צריך שמות גדולים ונוצצים כדי למכור סדרה טובה. לפעמים עוצמת הסיפור, ודווקא סגלים של שחקנים יותר רעבים ופחות מוכרים, יכולים לעשות את העבודה טוב מספיק.
יש כאן ארסנל שחקנים די מדהים, כשבראשו עומד מארק איווניר בתפקיד המצמית של "הצדיק" – אבי הכת. איווניר, שזכור עוד מ"עניין של זמן" המיתולוגית, הפך לימים לאחד השחקנים הישראלים המצליחים בחו"ל. ועדיין, לפחות לתחושתי, הוא לא הצליח להכות שורשים בתוך היצירה הישראלית. הפעם נדמה שהוא מצליח – הדמות שלו מופתית, והוא מוכיח שוב כמה הוא שחקן עילאי.
לצידו מתקיים סגל עמוק שכולל גם את איתי תורג'מן, ליה אללוף, מאור שווייצר, ישי גולן ובן סולטן (אפרופו שחקנים שמופיעים שוב ושוב על המסך שלנו). כשמוסיפים לכך את הלוקיישנים המרהיבים ואת הבימוי הפנטסטי, על גבול הפנטזיה, התוצאה היא ש"הבריחה" היא בהחלט סדרה מושקעת ומרתקת, שככל הנראה גם תצליח לרתק אליה את הישראלים בחורף הקרוב. ועדיין, אפשר היה לעשות טוב יותר.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)