Time Out תל אביב About

תאמינו להייפ: ג'אגר מקריית אונו הגיע להתחרות בהמבורגרים של ת"א

בשקט חצי שקט ומתחת לרדאר, במהלך השבוע האחרון פועל בהרצה אחד המקומות המצופים ביותר בעיר, ואפילו לא ידעתם. כבר זמן מה שאנחנו שומעים לחשושים מחוץ לעיר על המבורגר יוצא דופן בקריית אונו המצליח להתחרות בהמבורגרים התל אביבים, ויש שיגידו גם לנצח. התייצבנו ראשונות כדי לטרום ולרוץ לספר, ואנחנו יכולות לומר בלב שלם שכל הכתרים שנקשרו לראשו של ההמבורגר מקרית אונו מוצדקים, והוא אכן נותן פייט לקציצות הטובות בעיר.
>> כולם אוכלים עכשיו: המקומות החדשים הכי חמים של חודש יולי

הסיפור של ג'אגר מתחיל לפני כשנה וחצי במרכז מסחרי קטן, בפרבר שכיום הוא סוג של מעצמה קולינרית. הבעלים אלמוג שלף (בוצ'ר שופ) ואלעד ספיר, שף פרטי מומחה לבשר, פותחים מעדנייה ואטליז מדוגם, ועל הדרך מגייסים את מומחיותם וצולים המבורגרים. השמועה על הקציצה מפאתי גוש דן מתפשטת במהירות. מחמאות מצד מבקרי מסעדות קשוחים ומשפיענים כאחד הופכות את המקום להצלחה מסחררת, ובקניון עופר רמת אביב מחליטים שזה בדיוק מה שצריך כדי להטיס אתקומת האוכל החדשה.

לג'אגרים לוקח קצת זמן להתארגן, אך כאמור כעת המסעדה פתוחה ומול מסופוני ההזמנות כבר משתרך תור כמו בקרית אונו. למרבה המזל, בסניף התל אביבי ידעו לחזות את הנולד ותכננו דלפק ארוך. על מקום ישיבה, לעומת זאת, יש מצב שתצטרכו להתפשר: קבוצות פנסיונרים ובני נוער בחופשה מתארגנים על שולחנות ארוכים בחלל הפנימי הממוזג. לכן נציין שברחבה החיצונית פזורים שולחנות נוספים, ואם נפלתם על היום הנכון תזכו לבריזה נחמדה שמקלילה את האירוע המושחת. כך או כך, שהחום לא יפריע לכם – האוכל כבר יצדיק את המאמץ.

התפריט מתמקד במה שבג'אגר יודעים לעשות הכי טוב, כלומר בראש ובראשונה המבורגר קלאסי במשקל 220 גרם. קציצה שמנמנה וקפיצית, אנטיתזה לכל הסמאשים באשר הם, מציפה את החך בטעם בשרי עמוק ונוטפת מיצים שנספגים בלחמנייה רכה. רוטב איולי ומלפפון חמוץ בצד מוסיפים קיק ואוממי ויוצרים יחד ביס מושלם (59 ש"ח). מכאן הקונספט מעמיק, אך הוא נותר בגבולות הטעם הטוב. כלומר לא תמצאו כאן תועפות טופינגז אלא רק צ'יזבורגר, כלומר אותה קומבינציה עם גבינת צ'דר נמסה ונמתחת, ו-Jagger בתוספת איולי כמהין וריבת בצל מתקתקה (66 ש"ח כל אחד).

בארוחות קלאסי, צ'יז וג'אגר תקבלו גם צ'יפס, אך מהתרשמותנו רבים בוחרים דווקא בארוחת ג'אגר חטוב – המבורגר מוגדל (250 גרם) ללא לחמנייה, שמוגש עם קוביות תפוח אדמה אפויות עד נימוחות וסלט ירוק (89 ש"ח). נמנעים מבשר שאיכשהו נגררו לכאן ימצאו בתפריט המבורגר צמחוני (62 ש"ח/82 ש"ח בארוחה), ומי שהקציצה האמריקאית אינה הקטע שלו יכול להזמין נתח קצבים (125/139 ש"ח ל-250/300 גרם), נקניקיות מרגז (62 ש"ח) וקבבונים (62 ש"ח). אחרי ההמבורגר, המוגדל כמובן, לא נותר לנו מקום בבטן לשאר מנות הבשר, אך נשוב לבדוק אותן בהקדם, כדי לוודא שגם באזורים האלה אנשי הבשר לוקחים את המומחיות למקסימום. רק לוודא, אתם יודעים.

בשורת התחתונה נראה שמקריית אונו מגיעה בשורה קרניבורית אמיתית, כזו שמצטרפת בגאווה להדסון, M25 ומוסדות בשר ותיקים ומוערכים בתל אביב. ג'אגר הוא חוליה נוספת בתנופת הקולינריה המרשימה שעוברת על רמת אביב בתקופה האחרונה, והעובדה שהמקום פתוח בשבת היא בשורה חשובה לא פחות לאור המאבק על אופייה החילוני של השכונה. עבור הקהל המקומי, לזלול המבורגר איכותי בצוהרי שבת במרחק הליכה מהבית זהו לא פחות מניצחון מתוק ועסיסי.
אינשטיין 40 (קניון רמת אביב), ראשון-שבת 11:30-23:00 (שעות פתיחה בהרצה)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

המלכה חזרה: ההימור המסוכן של מדונה באלבום החדש השתלם בענק

השנים האחרונות לא היו טובות במיוחד למדונה, ספציפית מאז הפעם האחרונה שביקרה אצלנו ב-2019, באותה הופעת אירוויזיון שכולם מעדיפים לשכוח. ב-2023 היא כמעט איבדה את חייה, דקה לפני סיבוב ההופעות שבא לסכם 40 שנות קריירה. הטלטלה נמשכה לתוך 2024, אז הלכו לעולמם אחיה כריסטופר, שליווה אותה במשך שנים ארוכות, ואמה החורגת, במקביל לסרט הביוגרפי על חייה שלא הצליח להתרומם. תוסיפו לכל אלה ביקורות חוזרות ונשנות על המראה שלה, התעסקות בלתי פוסקת בגילה ורגעי קרינג' ויראליים ברשתות – ותקבלו מספיק דלק שילבה את שבע השנים הרעות שעברו עליה.
>> היהודי המצחיק מכולם: 9 שיעורים שלמדתי ממל ברוקס

מדונה ידעה שהאלבום הבא שלה חייב להיות משהו אחר – לא עוד אלבומים כמו אלו ששחררה ב-15 השנים האחרונות, שלא הותירו רושם גדול במיוחד. היא נשמעה בהם כמי שרודפת אחרי טרנדים קיימים, מתאמצת מדי ולא ממש מוצאת את עצמה. לכן, כאשפית שיווק תמידית, מדונה הבינה שהדבר הנכון לעשות יהיה פשוט לחזור להצלחה הגדולה האחרונה שלה. היא הכריזה שהאלבום הבא יהיה אלבום המשך ל-Confessions on a Dance Floor מ-2005, שבעצמו היה חזרה לימי הדיסקו העליזים, עם פתיחת ענק כמו "Hung Up" שמהדהדת חזק עד היום.

זה, מצד אחד, מהלך בטוח – בייחוד מבחינה שיווקית – לחזור עם גל של נוסטלגיה אל הדבר הגדול האחרון שיצרת. עם זאת, כמו תמיד בסרטי המשך, זהו צעד שעלול להסתיים במפח נפש ובכישלון. אך מעבר לכך, ברמה הסגנונית והתמטית, יש כאן מהלך רחב יותר שחוזר על עצמו מימיה הראשונים של מדונה: הפנייה והחזרה לרחבת הריקודים כמקום של שחרור וחופש, כבסיס שמרגיש כמו בית. הרחבה שממנה הזניקה את הקריירה שלה, הופכת 43 שנה אחר כך, שוב, למקום שמזניק אותה מחדש.

ברמה המוזיקלית, האלבום Confessions II הוא לא רק חזרה ל-Confessions, אלא יותר פגישת מחזור משמחת של כמה מהאלבומים הגדולים ביותר של מדונה. האלקטרו-דיסקו של Confessions פוגש את ההאוס של Erotica ואת הטריפ-הופ של Bedtime Stories מתחילת שנות ה-90 – עם נגיעות ליריות של Ray of Light, בעיקר לקראת סוף האלבום. המיקס הזה של 3-4 אלבומים אייקוניים של מדונה, פלוס השפעות נוסטלגיות של אולד סקול מימיה הראשונים במועדונים בניו יורק, הופך את האלבום הזה לאירוע משמעותי – כזה שמצליח לחזור למקור ולחדש בו זמנית.

הדואט עם סברינה קרפנטר והקאמבק למועדונים של ניו יורק

במקום לרדוף אחרי אחרים ואחרי טרנדים של צעירים, מדונה החליטה לנבור בהיסטוריה של עצמה, בקטלוג העצום של 40 שנות קריירה, ולהתייחס באופן תמטי – ולעתים קצת דידקטי – לרחבת הריקודים כמקום רוחני שמחבר בין אנשים ומרפא כאבים וטראומות. זה מתחיל בשיר הראשון, "I Feel So Free", שהוא יותר הכרזת כוונות מאשר שיר. הפתיחה שלו, עם "Thanks for Coming", קובעת את הטון והאווירה להמשך האלבום. שני השירים המצוינים העוקבים, "Good for the Soul" ו-"One Step Away", עם האיכות הרגשית והעדינה שבהם, משלימים טריאדה פותחת שכולה שיר הלל לרחבת הריקודים ולכוח המשחרר שלה. "Understand your violence and the trauma you've survivеd, Nobody's free until they're broken", היא שרה בקול צלול ב-"One Step Away" – וכל מי שחווה מסיבה טובה, מכיר את אותו רגע שבו פתאום הכל מתחבר ומשתחרר לתחושת התעלות וחופש.

משם ממשיכים במיקס טבעי (כמו ב-Confessions הראשון, גם פה האלבום ממוקסס כולו כסט אחד ארוך) אל "Bring Your Love", הדואט עם סברינה קרפנטר שעובד היטב אבל מרגיש קצת גנרי. מיד אחריו מגיע שיא נוסף באלבום – ואפשר לומר שגם עמוד התווך שלו – הרצועה "Danceteria", שאולי תתברג כאחד משלושת הלהיטים הגדולים של הפרויקט. באופן שמזכיר קצת את קטע הראפ ב-"Vogue" האלמותי, כולל מחווה קטנה ללו ריד בסוף, מדונה לוקחת אותנו לממואר מהיר ולטיול במועדון בעל חמש הקומות בניו יורק של תחילת האייטיז. זה היה מקום המפגש של כל המגניבים והמוזרים, הכוכבים והפריקים האופנתיים, המקום שבו רקדה כל סופ"ש והכירה את חבריה. זהו גם המקום שבו, כפי שהשיר מספר, היא דחפה את קלטת הדמו של "Everybody" – יחד עם באמפ של קוקאין – לדי-ג'יי מארק קמינס, מה שהוביל לחוזה ההקלטות הראשון שלה, והשאר היסטוריה.

אחרי נגיעה לטינית חביבה בשיר "Read My Lips" – שנכנס גם לאלבום שירי המונדיאל (שם מדונה תופיע בקרוב בגמר ב-19 ביולי) – מדונה מעלה הילוך והאלבום טס למחוזות אקספרימנטליים של הארד-טכנו, האוס ו-EDM. במידה רבה, זהו גם החלק המעניין ביותר באלבום. הוא מתחיל עם "Everything", שהצלילים הראשונים שלו נשמעים ממש כמו "Deeper and Deeper", ומהר מאוד הופך לקטע סמי-טכנו והאוס מהיר ואפילו קצת אלים עם זעקת ה-"Don't fuck with that" באמצע. משם זה ממשיך אל "Love Sensation" החביב (המלצה רותחת לרכיבה על אופניים בדרך לים) פצצת Feel-Good מעולמות "Holiday" שמדונה לא הוציאה כבר שנים. ואז מגיעים אולי שני הטרקים הטובים ביותר באלבום, בראשם "Love Without Words" – קטע האוס ואלקטרו-דאנס מושלם שבו מדונה זורקת שמות של סגנונות שונים ומזמינה אותך פנימה למועדון בלחישות.

הארד-טכנו ושון פן: החלק האפל של האלבום

אחריו מגיע אולי הלהיט הגדול של האלבום, שוודאי יכה גלים במועדונים בכל העולם בקיץ הקרוב – "Bizarre", שיר שנוצר ביחד עם מרטין גריקס, הדי-ג'יי ההולנדי המצליח. זהו שיר EDM אפל ומהיר מאוד על אהבת עבר שלא החזיקה (הדיבור הוא על שון פן). מדונה נשמעת בו מעולה, מרחפת היטב על ביט של האוס ודאנס-פופ אפקטיבי מאוד, שמזכיר את הרימיקסים הגדולים שלה משנות ה-90. אחריו מגיע עוד קטע אלקטרו-אקספרימנטלי מדליק במיוחד – "School", שבו מדונה מלמדת ולומדת כל מה שהיא צריכה ורוצה לדעת. זה אחד הרגעים הסקסיים והיותר חושניים של האלבום, שבו מדונה מנהלת דיאלוג מהיר וחד על אהבה ורומנטיקה במועדון עם הגרסה הגברית שלה, על גבי ביט שמתחלף תכופות. אם מקודם היינו בהאוס של תחילת שנות ה-90 ו-"Erotica", עכשיו אנחנו כבר בטריפ-הופ החושני של "Bedtime Stories" מ-1994.

השליש האחרון של האלבום מתחיל להוריד הילוך לקראת סוף המסיבה, והופך למרגש ואישי יותר, כשהוא מתקרב מאוד לאזורים הרכים והחשופים של "Ray of Light", אלבום המופת של מדונה מ-1998. החלק הזה מתחיל עם "Fragile", שיר שובר לב על אחיה, כריסטופר, שהיה שותף יצירתי ואמנותי שלה במשך 20 השנים הראשונות של הקריירה. הקשר ביניהם נותק בעקבות ריב עצום סביב נישואיה לגיא ריצ'י, מה שהוביל לספר הכפשות שטרח לכתוב עליה ולשנים של רגשות טינה, זעם והתמכרויות. השניים חזרו לקשר קצת לפני מותו, ומדונה ליוותה אותו עד שנפטר מסרטן ב-2024. השיר עצמו נפתח עם אינטרו על מהות החיים, שמזכיר מאוד את פרינס ב-"Let's Go Crazy", לפני שמדונה פותחת בשירה שמהדהדת ברכות וברגישות נדירה.

השיר הבא, "My Sins Are My Savior" עם סטרומאה, הוא עוד יציאה מוצלחת – שיר טריפ-הופ סקסי עם נגיעות אלקטרוניות, חציו בצרפתית, שנשמע כאילו נלקח מהסשנים של "Erotica" ו-"Bedtime Stories" מתחילת שנות ה-90. מיד אחריו, "Betrayal" ממשיך באותו כיוון עם ניחוחות ג'אז מעושנים ומילים מרירות על בגידה, לצד ההשלמה והשחרור שמלווים אותה. משם מדונה עוברת אל "The Test", השיר שכתבה עם בתה הבכורה, לולה (לורדס) ליאון, כמעין סגירת מעגל ל-"Little Star" מתוך "Ray of Light" שנכתב קצת לאחר שנולדה. זה אמנם לא אחד השירים החזקים, ואולי אפשר היה לוותר עליו באלבום ארוך יחסית (16 רצועות), אבל מדונה סיפרה בראיון שכאשר בתה הציעה את השיר – האלבום פתאום הרגיש לה כמו הדבר הנכון לעשות, אז עצם קיומו כבר מבורך.

אחריו מגיע השיר הסוגר של האלבום, שהוא אחד היפים באלבום הנוכחי ואולי אחד השירים הסוגרים היפים ביותר באלבומים של מדונה אי פעם. "L.E.S Girl" היא בלדה אקוסטית ושקטה, שבה מדונה שרה בצורה עדינה ומפוכחת, ללא אפקטים על הקול שלה, על נערה מהלואר איסט סייד שמחפשת את דרכה, מתאהבת בבחורים ומחפשת את המקום שלה בעולם. המילים המסיימות בשיר – "Everything fades except for you, everything fades" – מביאות את האלבום למקום של השלמה, עם מה שהיה ועם מה שיהיה. הכל חולף, הכל דוהה, אבל מדונה הביאה פה ניצחון משמעותי, סוחף, שלם ואמיתי. זהו אלבום שמשמח מאוד את צבא המעריצים שלה, שכבר לא יודעים אם יזכו לעוד אירוע מדונאי כזה בימי חייהם. עכשיו, אפשר להתחיל את הקיץ.
תומר מיכלזון הוא מנהל כאן תרבות וכאן הסכתים, מדונולוג חובב, ויוצרההסכת ״מדונה השנים הראשונות״ – בכאן 88

קורקינט עם כסא? הכלי הירוק שישתלט לכם על המדרכות הקיץ

זה יולי בתל אביב, הלחות עומדת על מאתיים אחוז, והעיר נראית כמו אתר בנייה אחד גדול. בין עבודות הרכבת הקלה, חסימות הכבישים והפקקים הבלתי נגמרים, להתנייד כאן ברכב פרטי זו הגדרה מילונית למזוכיזם. אפילו הליכה רגלית, פעם פעילות עירונית רומנטית ופשוטה, הפכה למסלול מכשולים שמצריך חליפת הזעה. בדיוק לתוך הוואקום הרותח והפקוק הזה, נכנסת עכשיו אלטרנטיבה חדשה-ישנה ששווה לשים אליה לב.
>> המלכה חזרה: ההימור המסוכן של מדונה באלבום החדש השתלם בענק

הבוקר השיקה חברת התחבורה השיתופית Lime צי חדש של מאות אופניים חשמליים תחת השם LimeBike. חשוב לעשות סדר – אופניים חשמליים שיתופיים של חברות שונות, ואפילו של ליים עצמה, הם ממש לא המצאה חדשה בעיר. החידוש האמיתי הפעם הוא הצי המעודכן שמגיע עם עיצוב נוח במיוחד, ששם את הדגש על חוויית הרוכב. המטרה, בשורה התחתונה, היא לתת פתרון למי שמעדיף לשבת בזמן הנסיעה ולא לעמוד, ועל הדרך למשוך קהלים חדשים שעד היום פחדו לעלות על כלי רכב שיתופיים.

רגע לפני שמדברים על הכלי החדש, חייבים להגיד משהו על המצב ברחובות: אם עד עכשיו התרגלנו לראות בעיקר את הקורקינטים של החברות השונות זרוקים בכל פינה או דוהרים על שבילי האופניים, בואו נודה באמת – לשמור על עצמכם ולהתחשב בסביבה זו לא בקשה גדולה מדי. התקווה היא שהאופניים החדשים יביאו איתם תרבות רכיבה קצת יותר מתונה והגיונית למרחב הציבורי.

אז מה הסיפור של האופניים האלה ולמה שלא נקרא לזה פשוט עוד קורקינט עם כיסא? היתרון המרכזי כאן הוא העיצוב. האופניים תוכננו עם שלדה נמוכה במיוחד. המשמעות היא שלא צריך לעשות מתיחות של מתעמל אולימפי או להניף את הרגל באוויר כדי לעלות עליהם. זה אולי נשמע כמו פרט טכני שולי, אבל בפועל זה הופך את הכלי להרבה יותר נגיש למגוון רחב של תל אביבים. בין אם מדובר באנשים מבוגרים, באנשים שרוצים לרכוב לעבודה עם בגדים שלא מאפשרים אקרובטיקה, או סתם בכאלה שקופצים לסופרמרקט השכונתי – השלדה הנמוכה סוגרת פינה חיונית.

ליים, שפועלת כאן כבר מ-2019 ושרדה את תקופת המערב הפרוע של הכלים השיתופיים, מזהה את המגמה: התל אביבי הממוצע מחפש דרכים קלות, מהירות ובעיקר לא מזיעות לעבור מנקודה לנקודה. מנכ"ל ליים ישראל, מקסים מוזס, ציין בהשקה שתל אביב היא עיר שבה רכיבה היא חלק מחיי היומיום.

רק מילה אחת של אזהרה לפני שאתם קופצים על הכלי החדש. אופניים חשמליים, נוחים ככל שיהיו, עדיין דורשים קסדה על פי חוק – בכל גיל ובכל סוגי הדרכים. עיריית תל אביב-יפו לא משחקת משחקים בהקשר הזה והחמירה משמעותית את האכיפה ברחבי העיר, כולל שימוש נרחב במצלמות. ליים אמנם מחויבת להצמיד קסדה תקנית לכל זוג אופניים, אבל כדאי לזכור שהאחריות בסוף היא לגמרי עליכם. אם מצאתם כלי זמין אבל הקסדה נגנבה או חסרה, פשוט אל תעלו עליו. אם פקח או שוטר יתפוס אתכם, הדוח יכול להגיע עד 1,000 שקלים. בקיצור, תשמרו על הראש שלכם – ועל הארנק.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הדבר הכי יפה שתראו השבוע נמצא דווקא בחירייה

יש מקומות שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליהם. למשל הרגע שבו שקית הזבל נעלמת מהפח הביתי וממשיכה במסע שלה. עבור רובנו הסיפור נגמר שם. עבור הצלם זיו קורן, דווקא שם הוא מתחיל.

אחרי שנים שבהן תיעד מלחמות, אסונות ואירועים היסטוריים ברחבי העולם, ובחודשים האחרונים עסק בעיקר בתיעוד המלחמה בישראל, קורן מפנה הפעם את העדשה למקום בלתי צפוי: פארק המיחזור חירייה. התוצאה היא "דרך הזבל" – תערוכת צילום חדשה שמצליחה למצוא צבע, דרמה ואנושיות במקום שרובנו מכירים בעיקר דרך החלון של האוטו באיילון.

30 הצילומים שבתערוכה חושפים את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של האתר שמטפל מדי יום בכרבע מהפסולת העירונית בישראל. במקום להתמקד בהררי האשפה עצמם, קורן מחפש את האנשים שמפעילים את המערכת, את הכוריאוגרפיה של המשאיות והמכונות, ואת היופי המפתיע שנוצר דווקא בתוך הכאוס.

"במקום שבו הציבור רואה רק פסולת, חיפשתי את האנושיות בין המכונות, את הצבעוניות, האסתטיקה והתנועה", אומר קורן. "זהו פרויקט שעוסק במאחורי הקלעים של תהליך יומיומי הנסתר מן העין ומאפשר הצצה לתרבות הצריכה הישראלית, ובהמשכה לתהליך המיחזור והשמירה על הסביבה."

גם הלוקיישן הוא חלק מהחוויה. התערוכה מוצגת במרכז לחינוך סביבתי של פארק המיחזור חירייה – מבנה ששימש בעבר כמפעל קומפוסט והוסב למרחב תרבות, חינוך ואמנות סביבתית. בין היצירות המוצגות במקום אפשר למצוא גם עבודות של האמן ניר אוחיון, המשמש גם כיועץ האמנותי של התערוכה.

פארק המיחזור חירייה עצמו הוא הרבה יותר מהר הזבל האייקוני של גוש דן. המתחם, המשתרע על פני כ-184 דונם למרגלות ההר המוכר, קולט מדי יום פסולת מכ-30 רשויות מקומיות וכ-30 קבלנים פרטיים. כאן מתבצעים מיון, הפרדה, מחזור והשבת פסולת לאנרגיה – לצד פעילות חינוכית ענפה שמבקשת לשנות את הדרך שבה אנחנו חושבים על צריכה, פסולת ומשאבים. במילים אחרות: המקום שאליו כולנו שולחים את הזבל שלנו, אבל כמעט אף פעם לא מבקרים בו.

ראובן לדיאנסקי, יו"ר חירייה – איגוד ערים דן לתברואה וסגן ראש עיריית תל אביב-יפו, אומר כי התערוכה חושפת "את הפעילות הנסתרת מהעין שמתרחשת 24 שעות ביממה באתר חירייה ומספקת הצצה לרגעים האנושיים והמרגשים שמתגלים בתוך האינטנסיביות של הטיפול בפסולת". לדבריו, התערוכה מבקשת גם לעורר מחשבה על תרבות הצריכה ועל האחריות המשותפת שלנו כלפי הסביבה.

מעבר לערך האמנותי, מדובר גם באחת האטרקציות היותר לא שגרתיות באזור המרכז. במקום עוד מוזיאון או גלריה, זו הזדמנות להיכנס לעולם שכמעט אף אחד מאיתנו לא מכיר, להבין מה באמת קורה אחרי שהשקית עוזבת את המטבח – ולגלות שגם לזבל יש סיפור.

וזה לא נעצר במבוגרים. במהלך חודשי הקיץ מתקיימים במקום אירועי ה״קומבו קיץ״ – פעילות משפחתית שמעבירה את אותו רעיון לגובה העיניים של הילדים, דרך סיור, סדנת יצירה מחומרים ממוחזרים, ומשחק גילוי שמוביל אותם בין צילומי התערוכה עצמם. כך הצילומים לא נשארים רק על הקיר, אלא הופכים לנקודת מוצא לשיחה על מה שאנחנו זורקים, וכמה.

"דרך הזבל" – הפרטים

איפה?המרכז לחינוך סביבתי, פארק המיחזור חירייה.
מתי?עד 30 בספטמבר.
כמה?15 שקל לאדם לביקור עצמאי, 40 שקל לאדם לסיור מודרך.
שווה לדעת:הסיורים המודרכים מתקיימים בימים שני, שלישי, רביעי ושישי בהרשמה מראש. במקום חניה צמודה ובחינם, וכל החוויה נמצאת במרחק של כ-10 דקות נסיעה בלבד מתל אביב.
>> לאתר

מה ראינו בלילה: 5 סדרות ומטבח שהחזיקו אותנו ערות השבוע

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: הדוב האמיתי היה בתוכנו כל הזמן הזה.

1. הדוב 5 The Bear // דיסני+

אלו היו 5 עונות מעוררות מחלוקת, ויש עדיין מי שמריר על הכיוון היומרני שלקחה סדרת המטבח הקטנה הזו, אבל בעיננו היא היתה פיין דיינינג מדוקדק של רגשות ודרמה שליבם אמנם במטבח, אבל נפשם רדופה משיקגו ועד קופנהאגן. העונה החמישית והאחרונה נצמדה למשמרת אחת קיצונית, סינקדוכה לכל הסדרה כולה, וסיום מפוצץ, יצירתי ומהמם כמו שקיווינו לו. אל תקשיבו למצקצקים,בואו לאכול איתם.

2. חיים, לארי והמרדף אחרי חוסר האושר // Life, Larry And The Pursuit Of Unhappiness //יHBO

לארי דיוויד היה יכול לפרוש אחרי שסיים את "סיינפלד" ועדיין להיחקק בספרי ההיסטוריה של הקומדיה. אבל לא, הוא היה קטנוני מספיק לעשות את "תרגיע", והוכיח שהוא לא רק כותב מבריק, אלא גם דמות קומית מהמעלה הראשונה. גם אחרי זה הוא היה יכול לפרוש, אבל בשלב הזה למה לו? הוא נהנה מזה יותר מדי. סדרת המערכונים החדשה שלו שולחת גרורות של לארי דייווידזם לעבר ההיסטוריה של ארה"ב, קורעת כהרגלו וגם נותנת לו את הזכות להגיד שהואנזף בנשיא ארה"ב. תמשיך ליהנות מהחיים לארי.

3. אל // Elle // אמזון פריים וידאו

מחלת הפריקוולים של הוליווד לא משתפרת, ונראה שזה כבר הופך להיות קטלני. הפעם הסימפטום הוא סדרת פריקוול ללהיט משנות ה-2000 המוקדמים "לא רק בלונדינית", שמופק ע"י הכוכבת המקורית ריס ווית'רספון ולוקח את אל וודס האייקונית בחזרה לימי התיכון העליזים שלה, שבחישוב זריז התרחשו בניינטיז. טוויסט נוסף לוקח אתה הפופיות הוורדרדה של אל לעבר סיאטל האפרורי,ויש לנו פריקוול. כמה קל, מובן למה בהוליווד עושים את זה שוב ושוב ושוב.

4. הארי ווילד // Harry Wild //יAcorn //יyes

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו אריק איינשטיין ושלום חנוך. "כל אחד רוצה להיות חתול", שרו חתולים בצמרת. אבל מי ישיר "כל אחד רוצה להיות בלש"? כנראה שרק אנחנו. עוד סדרה מז'אנר הבלשים שלא אמורים להיות בלשים והם בכלל משהו אחר אבל נסיבות החיים הפכו אותם לבלשים – שזה ז'אנר כל כך ספציפי בשביל שהוא יהיה כל כך נפוץ – אבל הפעם הוא לפחות עם טוויסט מעניין: הבלשית היא פרופסורית לספרות בשנות השבעים שלה שפותרת תעלומות בעזרת הידע הספרותי שלה. ג'יין סימור ("ד"ר קווין, רופאה במערב") מככבת,והתעלומות הן כמו ספר פתוח בפניה. הבנתם? כי היא פרופסורית לספרות.

5. השכנה הגרועה בתבל // Worst Neighbor Ever // נטפליקס

סכסוך שכנים עסיסי יכול להיות סיוט שלא ברא השטן ו/או סיבה טובה לקום בבוקר, אבל בנטפליקס כמו בנטפליקס, הוא חייב להפוך לדוקו פשע מטריד. עוד וריאציה לסדרת "הגרועים בתבל", שהפעם מתמקדת בשכנים ארורים והשלכותיהם – שבמקרה של נטפליקס,לא פעם זה רצח. ואתם חשבתם שהשכן הזקן שלכם ששואב את הבית בכל לילה הוא סיוט.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?