Time Out תל אביב About

שלחנו כתב לשתות וויסקי ולכתוב על זה. הוא הצליח באחת המשימות

דיסקליימר: חלק נרחב מהכתבה הזאת נכתב תחת השפעת אלכוהול. הרבה אלכוהול. ועל כן הטור עלול לכלול שפה בוטה, שגיאות כתיב, שגיאות עובדתיות והקצנה. איזו מילה מצחיקה זו הקצנה!
יש אנשים שבשבילם אלכוהול הוא פאר היצירה. הם יריחו את המשקה, יערבבו אותו, יגידו כמה מילים על הרבדים בטעמים שיגרמו להם להישמע כאילו הם מבינים משהו. אני לא נמנה עם האנשים האלה, יחידי הסגולה שעשו קורסים, למדו, הלכו למזקקות, יקבים ומבשלות ויודעים להבדיל בין הסוגים השונים. אני אוהב אלכוהול משכר וטעים. אז במערכת החליטו שאני האדם הנכון לשלוח לפסטיבל "וויסקי לייב" שנערך באקספו תל אביב בשבוע האחרון. וויסקי טעים ומשכר בהחלט היה שם – ועוד כמה דברים מעניינים.
>> אחרי 7 באוקטובר, השאלה "מה זה וויסקי ישראלי?" קיבלה תשובה

אז ברור לכולנו שהייתי צריך להביא "מומחה". הבחירה הראשונה הייתה אשתי, שהיא חובבת וויסקי, אך ברגע האחרון היא ביטלה לי. במקומה הצטרף אליי חבר ילדות שנקרא לו שולי, והוא מאוד אוהב אלכוהול. שולי כל כך אוהב אלכוהול שהוא לקח קורס סומלייה סתם לכיף שלו, כדי שיוכל להתפלסף על יין (לירון הפיכח: אלוהים אדירים, אני לא מאמין שכתבתי להתפלסף. ככה אני כותב כשאני שתוי? כמו בן 70 עם טור דעה ב"הארץ"?). העצירה הראשונה שלנו בפסטיבל הייתה בדוכן שבכלל לא מכר וויסקי, אלא ביף ג'רקי. האמת? לא ברור איך לא יצא לי לאכול עדיין את החטיף הזה, שהולך באופן מושלם עם הוויסקי. אגב וויסקי, בואו נדבר רגע על הוויסקי. המילה "וויסקי" מתחילה להישמע מוזרה אחרי שחוזרים עליה כמה פעמים. וויסקי (לירון הפיכח: זה נכון גם כשאתה פיכח. וויסקי). לענייננו.

אף על פי שהיו דוכנים בינלאומיים, הדגש היה על מזקקות ישראליות. מי ידע ששוק הוויסקי הישראלי כל כך חי ובועט? התחלנו עם אחת המוכרות ביותר – M&H (מילק אנד האני), מזקקה שחוגגת את הארץ ואחד הוויסקים שלה אפילו זכה בתואר הסינגל מאלט הטוב בעולם. אנחנו טעמנו את Terroir Dead Sea, וויסקי שהתיישן באזור ים המלח, ממש על החוף, לטענת נציגת המזקקה. לגמנו. שולי שאל אותי איזה טעם אני מזהה. "כאילו אני שותה דלק בוער", עניתי. שולי ענה שהוא זיהה מייפל, קרמל (לירון הפיכח: שהתברר כווניל ומוקה, אבל מה זה משנה?).

הלכנו לרפד את הקיבה שלנו בעמדת הבשרים של Meat Working של מיקי עטיה, שם נהנינו מבריסקט רך וטעים לצד נקניקיות מעולות. היה יכול להיות טעים אף יותר אם הייתה מוגשת לצד הבשר לחמנייה במקום שתי פרוסות לחם עצובות. לאחר שהכנו את עצמנו להמשך הדרך, עצרנו לבירה ב"בירה תומר", המוקדשת לזכרו של סמל תומר נגר, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר לאחר שעמד לבדו בעמדה מול עשרות מחבלים. שתינו "IPA בונקר", שהייתה פירותית וקלילה, מרעננת ומתובלת מבלי להרגיש עמוסה.

הוויסקי הפחות מועדף עלינו היה הוויסקי המעושן של מזקקת "ירושלמי". הובטח לנו טעם מעושן של עץ אלון. אני באופן אישי לא טועם עצים ולא יודע להבדיל בין עץ אלון לדובדבן או כל השטויות האלה, אך לטענת שולי עץ האלון הורגש, רק שאת הכל אפפה ארומת עשן נורא חזקה. אני פחות מתחבר לחיבור בין עשן לאלכוהול בכוס אחת, אבל אני יודע שיש אנשים שאוהבים, אז אולי אני פשוט לא קהל היעד של זה. מה שכן, במזקקה טוענים שהם היחידים בארץ שמייצרים וויסקי ישראלי מעושן.

כאמור, בפסטיבל לא היה רק וויסקי, ואחת התחנות המעניינות ביותר שלא היו וויסקי הייתה הדוכן של מזקקת ערבה, שמכינה ברנדי, ג'ין וערק. אנחנו טעמנו ברנדי וג'ין עם תיבול מדברי ולא שגרתי, שנתנו למשקאות הקלאסיים האלה קיק לא צפוי. את עינינו תפסו גם שלושת הבקבוקים לזכר שלושה נופלים במלחמה. יונתן גרעיני, שמנהל את המזקקה שנמצאת במושב צופר בערבה, סיפר לנו קצת על איך הם הופכים תמרים שנפסלו לשיווק למשקאות, אבל לא יכולתי שלא לשאול על הנופלים. מיד משהו בטון של גרעיני השתנה ומבטו התחלף במבט של אדם שרואה לנגד עיניו זיכרון רחוק. הוא נזכר בגלי רועי שקותאי, בן המשפחה שנפל ב-7 באוקטובר. לצד הבקבוק שלו היו שני בקבוקים נוספים לזכר חבריו, שנפלו במלחמה אחריו. גרעיני סיפר איך גלי היה הולך לו בין הרגליים בזמן שהוא עבד במזקקה ואת הסיפור שלו, שאותואתם יכולים לקרוא גם באתר של המזקקה.

הוויסקי הבא לא היה הכי טוב מבין כולם, אבל הוא נתן את השואו הכי מרשים – ובשואו אני מדבר על פאקינג קרון רכבת שהוא בר. את הרכבת חלקו שני מותגים – אברפלדי וטילינג. בקומה התחתונה טעמנו וויסקי מצוין של אברפלדי. הטעימה הראשונה הייתה של וויסקי בן 12 שנה, השנייה של וויסקי בן 16 שנה והאחרונה של וויסקי בן 21 שנה, בעל סיום מעודן, כך לפחות לדברי שולי. תזכורת קטנה לפני שאני ממשיך – אני לא יודע כלום ושום דבר על המשמעויות של המילים שכתבתי כרגע, וכאמור – אני די שתןי (לירון הפיכח: הטעות במקור). הטעמים הלכו והעמיקו בכל תחנה, ודי נהניתי ממנו. לאחר מכן עלינו לגג הקרון, שם חיכה בר שמספר האנשים שיכולים לעלות אליו מוגבל. זה היה כבר סוף הערב, היינו די גמורים, ומה שכתבתי פה היה בליל לא קריא של מילים שנאלצתי למחוק – אז אני רק יכול להגיד לכם מה אני זוכר ממנו: טעם עז ומתובל באופן כבד. במה? אין לי מושג, אמרתי לכם, יכול להיות שהוא בכלל לא היה מתובל.

בכל אופן, את הוויסקי הכי טוב, לפחות בעיניי, שמרתי לכם לסוף – והוא גם הכי מפתיע, כי הוא מגיע מיקב פלטר, שמסתבר שיש לו מזקקה שלא אני ולא שולי "המומחה" שהבאתי, הסומלייה בתחת שלי (לירון הפיכח: אין לי מושג למה מכתב בן 70 של טורי דעה ב"הארץ" הפכתי לכזה בוטה), שאמור לדעת דברים כאלה, ידענו על קיומה. מה שאני אהבתי בוויסקי הזה הוא שפשוט מדובר בוויסקי טוב ונטול מניירות שלא גורם לבערה בלתי נסבלת, ולראשונה בערב הזה הצלחתי לזהות מתקתקות מסוימת שמזכירה דובדבן אמרנה או סוכריית קרמל. לא הצלחתי להחליט. כאמור – איני מומחה.

מבחינתי, הוויסקי של מזקקת פלטר הוא הוויסקי הטוב ביותר כי הוא פשוט וטעים, בלי גימיקים ובלי שטיקים, ואני לא הייתי צריך להתאמץ ולהגיד שטויות כמו "כן, אני מרגיש את הטעם של השעורה" או "החבית מאוד מורגשת" או "הסיום היה אגרסיבי" או כל דבר אחר שאומרים על וויסקי. כאמור, איני מומחה, אבל אם הייתי צריך להחליט איזה בקבוק אני קונה – פלטר, בלי צל של ספק.

שולי, המומחה, חשב אחרת: "המנצח החד-משמעי שלי היה Dead Sea מסדרת Terroir של מזקקת מילק אנד האני, שיושן בחבית למרגלות ים המלח. תחילה חשבתי שזה גימיק, אבל מהר מאוד התבדיתי. הבילוי בים המלח העניק לוויסקי הרבה oak, וניל ולא מעט תבליני כריסמס. וברקע של הכל – נשבע לכם – מליחות קלה. חוץ מזה, ים המלח כנראה גורם לחבית להתרכז ולהתחזק, כי התוצר הסופי אלכוהולי מאוד. שווה מאוד, ולא גימיק בכלל".

בין אם אתם אניני טעם פלצנים כמו שולי ובין אם אתם סתם אוהבים אלכוהול טעים ומשכר כמוני, איזה כיף שיש אירוע כמו "וויסקי לייב", שבו אפשר פשוט לחגוג את תעשיית הוויסקי המקומית. הפסטיבל אפילו נתן מקום למותגים בינלאומיים ולמבקבקים עצמאיים עם וויסקי בן 30 שנה ויותר. אפילו היה שם בחור עם חמת חלילים וחצאית כזאת של סקוטים, למרות שאני לא יודע אם הוא הגיע מטעם הפסטיבל או שהוא סתם מסתובב ככה ביומיום. עכשיו תנו לי לעשות קפה ולהתאושש מההאנגאובר, כי אני כבר לא בגיל לחרא הזה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

קולנוע נטוש וכביש למשחטה. העיר של משה רוזנטל (וזו לא תל אביב)

הפעם "העיר שלי" חורגת מגבולות תל אביב, ולא במקרה. חולון היא הכוכבת העירונית של"עצמאות", סרטו השני של הבמאי והתסריטאי משה רוזנטל, שעלה השבוע לאקרנים. רבים מהדימויים והזיכרונות בסרט נולדו בדירת ילדותו בשדרות קוגל, מול קולנוע רינה המיתולוגי. וגם אצלנו כבר התלהבו מאוד:בביקורת שעלתה אתמול כתבה יעל שוב כי "עצמאות" הוא "אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר של העשור האחרון", והעניקה לו 4.5 כוכבים. "עצמאות", בכיכובם של אסי כהן, עידו טאקו, יאיר מזור, קרן צור, מור דימרי ונטע אורבך, הוא סרטו השני של רוזנטל אחרי "קריוקי". הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס, פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים ומועמד ל-16 פרסי אופיר. רוזנטל כברענה אצלנו לפני ארבע שנים על שאלון "העיר שלי", אז על תל אביב,אבל הפעם נאלצנו להודות באמת שהסרטים שלו ידעו כל הזמן: העיר שלו היא בכלל חולון.
>> הפיצה הכי טובה בארץ ואופנה מדיזנגוף. העיר של עדי עיני ישר
>> הפלאפל הטוב בארץ וקפה עם אופי דרום אמריקאי. העיר של עמרי שטח
>> מסיבות שכונה אפלות ופסיפסים עם סיפור. זאת העיר של רון מרקל
>> שש וחצי דקות למים ופינה קבועה לכתוב. העיר של נגה גולדרינג

1. קולנוע רינה

הזיכרונות הראשונים שלי הם מהדירה שבה גדלתי עד גיל שש, בשדרות קוגל. משם לקוחים רבים מהדימויים והזיכרונות שמופיעים בסרט "עצמאות". חלון החדר שלי השקיף על קולנוע רינה המיתולוגי, שעמד ממול עם פוסטרים ענקיים, מצוירים בצבעי שמן, של סרטים מתחלפים. שם ראיתי את הסרט הראשון שלי בקולנוע – "חבורת הזבל". מאז קולנוע רינה נסגר, הבניין הלך והתפרק וכיום עומד שם סניף של שופרסל. אבל בכל פעם שאני עובר שם, אני עדיין מסתכל בערגה על חלון החדר שלי ועל הנוף שנשקף ממנו: בית קולנוע, עוד לפני שידעתי שקולנוע יהפוך לתשוקה של חיי.
שדרות קוגל 42, חולון

2. ח-300

השכונה החדשה, שמאז כבר קמו חדשות ממנה, שומרת מקום בליבי גם כי שם גרים הוריי וגם כי היא היוותה השראה מרכזית לכמה מיצירותיי, ובעיקר לסרט הקודם שלי, "קריוקי". מעבר להיותה מרכז תרבות עם המדיטק ומוזיאון העיצוב במרכזה, היא משקפת בעיניי את החלום הישראלי על שלל המורכבויות שלו. מצד אחד היא נראית כמו כל שכונה חדשה אחרת, בכל עיר אחרת: בנייה חדשה, בניינים נטולי זהות, תאורה של אולם אירועים, עיצוב אקסטרווגנטי ותחושת ניכור ובדידות שמרחפת באוויר. ובכל זאת, למדתי לאהוב אותה, ודרכה גם את הישראליות החדשה הזאת. בלילה, מרחוק, הבניינים מנצנצים ויוצרים מחזה מרהיב ביופיו – בלייד ראנר פוגש את סברי מרנן.

3. פק היי

מסעדה כמעט סודית שכל חובב אוכל סיני של שנות השמונים חייב לגלות. היא שוכנת בתוך בניין ברחוב קראוזה, בדומה ללוקיישן הקודם שלה בבת ים, ומעניקה תחושה מנחמת של נוסטלגיה. המקום המושלם להרשים תיירים שמחפשים פינות סודיות של מקומיים. ממליץ בחום על עוף בליצ'י ובקר באננס לחובבי הז'אנר.
אליהו קראוזה 45, חולון

4. קניון חולון

אמנם קניון צנוע במונחים של היום, אבל הוא אוחז בתוכו את הקסם של תרבות הקניונים של תחילת שנות ה-2000. בנעוריי המוקדמים הוא היה הבית השני שלי. היינו מעבירים שעות בין התלבטות לגבי סרטים בבלוקבאסטר, להאזנה למוזיקה בחנות צליל וארוחה זריזה וחינמית באזור המעדנייה של שופרסל. זה אולי עולם שכבר לא קיים, אבל ביקור בקניון חולון מחזיר הרבה זיכרונות ומשמר קסם של תקופה שהייתה וכבר איננה.
גולדה מאיר 7, חולון

5. כביש המשחטה

עוד פינה סודית ליודעי דבר, וגם אתר צילום לכמה מסרטיי. מאחורי בנייני מגורים צנועים למראה בפינת הרחובות מנחם בגין ודוד אלעזר מסתתר שביל שמוביל למרחב כמעט מדברי – טבע סודי באמצע העיר. במרכזו כביש כורכר שחוצה את השטח ובעבר הוביל אל משחטה נסתרת, מה שהפך את האזור כולו לאפוף מסתורין ואימה. השמועות מספרות שבחולות טמונים אנשי עולם תחתון שנעלמו עקבותיהם. נסיעה לילית במקום מרגישה כמו סצנה של דיוויד לינץ', שבה מאחורי הפסאדה של שכונות המגורים מסתתרים הסודות האפלים של העיר.

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

משרד הרישוי. אחרי היסטוריה ארוכה של אתגרים בירוקרטיים כמעט קפקאיים סביב הרישיון שלי, אני חייב להודות שמשרד הרישוי מעורר בי תחושות שאני מעדיף לחסוך מעצמי. באופן כללי, נדמה לי שהקונספט של תורים מעולם לא התחבר באופן אורגני למנטליות הישראלית, והשהייה במשרד הרישוי היא אולי ההוכחה המובהקת ביותר לכך.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שקורה בבית רדיקל ובקולנוע יפו. יוזמות מבורכות שמצליחות לעשות גשר נפלא בין בילוי עירוני לתרבות. יין וסרטים, יין והרצאות – מבחינתי זה שילוב שקשה להתווכח איתו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מרטי סופרים" משנה שעברה היה סרט שבאופן קצת משונה חיזק אותי בתקופה לא פשוטה של חרמות על רקע המלחמה. משהו במורכבות ובנונשלנטיות של הזהות היהודית שהסרט מציג הרגיש לי כן, חצוף ומלא תעוזה. הוא פתאום צבע לי את הזהות היהודית מחדש – כבועטת, פגומה ובעיקר לא מתנצלת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגוני אימוץ בעלי החיים. אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות אבל אורח החיים שלי כרגע לא כל כך מאפשר לי, זה לאמץ כלב. לאחרונה עשיתי אומנה זמנית לכלב מדהים, ונשבר לי הלב כשהגיע הרגע להחזיר אותו, רק כדי לגלות שמצאו לו בית. זה כמובן הדבר הכי משמח בעולם, אבל לא בהכרח ללב שלי.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נאמין שיהיה טוב, ובעיקר אם נזכור להיות טובים זה לזה ולעצמנו.

זהב פסקול: ראיון עם האיש שעיצב את פסקול הסדרה "זהב שחור"

כולם מדברים על "זהב שחור" – על מי שזכה לשבת מול המצלמה, על מי שלא, ועל כמה מקום נתנו בה ולמי. בזמן שהרשת גועשת והדיון בוער, הרגשתי שמעניין יהיה לדבר על מה שקורה בסדרה דרך האוזניים. באולפני ג'אנגל הוותיקים, שממוקמים בין מוסכים ושווארמיות ברחוב התחייה בתל אביב, יושב ניל גיבס מול הקונסולה והמסך. ניל הוא מעצב פסקול ומיקסר לקולנוע וטלוויזיה, והאיש שעומד מאחורי כל מה שאתם שומעים במהלך הצפייה בזהב שחור. לקחתי רכבת מאזור חיוג 02, והגעתי לאולפן כדי לדבר איתו על העבודה שלו בסדרה – ובראש ובראשונה, על איזה סוג סדרה זו בכלל.
>> וגם אנחנו יצרנו פלייליסט נלווה לפרקי הסדרה:פרק 1|פרק 2|פרק 3|פרק 4|פרק 5|פרק 6|פרק 7 ואחרון

"כמו שההיפ הופ סימפל ופתח ארכיונים ישנים של מוסיקה, כך זהב שחור לא באה לתעד כמו שהיא באה ליצור משהו חדש", הוא מסביר את נקודת המבט שלו. "זו יצירה שהיא מעבר לתיעוד, יצירה בפני עצמה. לרוב בסדרת דוקו יש שפה אחידה, אפילו סכמטית. פה רצינו למצוא שפה חדשה לכל פרק, אבל עם שמירה על אחידות. היוצרים המוכשרים של הסדרה, אמרי (דקל-קדוש) ורום (אטיק), יצרו סדרה שהיא לא עשייה דוקומנטרית רגילה. יש בה שכבה נוספת, משחקית וצבעונית לראייתי, שלא מאפיינת דוקו פר-סיי. הם התייחסו לדבר הזה מהרגע הראשון כיצירת היפ הופ אחת גדולה, שרוצה בעיקר להיות היפ הופ. בגדול, גם אם הסדרה מוצאת את עצמה פתאום במקום עלילתי, או אומנותי מבחינה ויזואלית, אנחנו עדיין מדברים כאן על לספר סיפור. אולי אפילו אפשר לומר – בלי להרתיח את מבקרי הקולנוע כמובן – שזהב שחור היא עלילתית באותה מידה שיש עלייה תווית של 'דוקו'".

מה בעצם העבודה שלך בתכל'ס? איך תגדיר אותה?
"עד היום אמא שלי לא מבינה עד הסוף מה אני עושה. אני אסביר בפשטות: אם נלחץ פליי ונקשיב למה שקיים בעריכה אחרונה של פרק בסדרה או בסרט, בלי נגיעה כלל במה שקיים בסאונד – המצב ממש לא טוב. יש לנו באוזניים סלט, הווליום כל הזמן עולה ויורד, קטעי קול נכנסים ויוצאים באופן גס, ונבחין גם שחסר לנו משהו בסאונד – למשל דמות שנצפית רצה, אבל בלי הסאונד של הצעדים שלה. התוצאה הראשונית היא גסה, לא נעימה וחסרים בה המון פרטי שמע שישלימו את מה שרואים. ופה מעצבי הפסקול נכנסים לתמונה. אני למעשה אחראי ממש על כל מה ששומעים".

זהב שחור הכילה מגוון רחב של מקורות סאונד – מההקלטה של הראיונות דרך קטעי ארכיון חבוטים והופעות שצולמו במצלמות ביתיות, ועד לסאונד אפקטס ושירים מוקלטים.איך מתמודדים עם כל זה? זו ברכה, או קללה?
"זו לגמרי ברכה. זהב שחור זה פרויקט מאוד דחוס. וכמו שאמרת, יש בו מגוון עצום של שפות קולנועיות שונות. לפני שנכנסתי לעבוד עליה צפיתי בארבעת הפרקים הראשונים, וישר הבנתי שקיבלתי אוצר: זה מגרש משחקים שהוא חלום לכל מעצב פסקול, ואמרי ורום נתנו לי המון חופש פעולה. התחלנו לעבוד על הפרויקט כ-7 חודשים לפני שהוא יצא, שזה לא המון זמן במונחים של עבודה על פסקול לסדרה דחוסה כמו זו".

ומה היו האתגרים?
"הראיונות לסדרה הוקלטו באופן לא איכותי במיוחד – רום עצמו היה המקליט, והשתמש במכשיר הקלטה קטן ופשוט, שאליו היה מחובר מיקרופון נק (מיקרופון שמצמידים לדש החולצה, ת.ר), אז ההקלטות של הראיונות הגיעו לרוב במצב קשוח עד לא שמיש. אז כל הדיאלוגים עברו טיפול כירורגי שלי. הרי הדיאלוג במקום הראשון בסדר העדיפות, זה הסטורי-טלר המרכזי בפסקול, כי הסיפור מסופר קודם כל במילים. אחר כך מגיעים הארכיונים, ואני חייב לפרגן למחלקת התחקיר בסדרה שעשתה עבודה פשוט פנטסטית, והביאה כמות מטורללת של חומרים ארכיוניים מכל הסוגים והמינים. דבר נוסף ומגניב עם המוסיקה בגרסאות האולפן, זה שהם דאגו לפרק לערוצים נפרדים בעזרת כלים של AI. ובכך נוצרה עוד דרך מעניינת לספר את הסיפור".

אז יש שימוש בפסקול בבינה מלאכותית? איך בעצם השימוש בה עזר לספר את הסיפור?
"יש כלי AI מסוימים שאפשרו לנו לפרק ולהרכיב מחדש את המוסיקה במקומות מסוימים בסדרה. למשל להתחיל טראק כלשהו עם רמיזה – אני נותן לכם בהתחלה רק את הבס של השיר, פתאום מתווסף הסאמפל או הגיטרה, ואז בסוף הראפ. כמעצב פסקול, מאוד תמכתי בכניסה הדרגתית כזו. גם חלק מחומרי הארכיון הגיעו ללא סאונד בכלל, אז מצאתי פיתרון – לקחתי את הטראקים עצמם, ועיבדתי אותם כך שישמעו כאילו מתוך הווידאו. AI הוא כלי אדיר שנתן לנו הרבה אפשרויות לעשות דברים שלא היה אפשר לעשות בעבר בעולם עיצוב הפסקול למסך. למשל, יש בעיה בסדרה של 'טקסט על טקסט' – שיר עם ראפ קולח שמעליו יש דיבור של מרואיין. פה, הודות ל-AI, הייתה היכולת להסיר את הראפ, ולהשאיר רק ביט כשהמרואיין מדבר".

היו עוד אתגרים מיוחדים?
"אחד האתגרים המורכבים והמהנים עבורי הוא בפרק 5. בחלק של כהן@מושון, השפה הגרפית מתאפיינת בעולם ה-8-ביט, כלומר משחקי מחשב פרימיטיביים משנות השמונים והתשעים. היה לי מאתגר במיוחד לייצר סאונדים כאלה עבור הפרק, מכיוון שלא היו מספיק סאונדים משכנעים מהסוג הזה בספריות האפקטים שלי. היינו צריכים לייצר אותם במיוחד. זה כולל למשל את העיבוד שעשינו ל-"Hot In Here" של נלי בסגנון הזה. בחלק הראשון של הפרק, שמתמקד בסאדייל ומשלב אנימציה בסגנון סובייטי, היה לי כיף לא נורמלי למצוא לו סאונדים של חלליות, קטעי דיבור של יורי גגרין, ועוד סאונדים מעולם החלל שתואמים את השפה הקולנועית. בחלק האחרון אנחנו עם פלד ופי אר טרופרז, שקיבלו דמויות של גיבורי על – ובהתאם, שידכתי לדמויות סאונדים של חשמל ושל חליפות בסגנון איירון מן, סאונדים מכניים בסגנון של רובוטריקים וכו'. זה לא היה קשה כי אלו סאונדים מוכרים שכולנו שמענו בכל סרטי הסופר-הירוז, ולא מאוד מסובך להבין איך הם אמורים להישמע".

מה תוכל לספר על הדינאמיקה שלך עם יוצרי הסדרה?
"הקליק בינינו נוצר ממש מרגע הפגישה הראשון. הכישרון נוטף הסטייל של עמרי והידענות המעמיקה של רום קנו אותי, התאהבתי בהם אינטלקטואלית ורציתי פשוט לבלות איתם כמה שאפשר. הם הבינו שאני גם היפ הופ הד בעצמי – הפקתי שירים לקלין מסאדייל, ואני גם חובב קולנוע מושבע, ובא מבית אמנותי. פיתחנו חברות קרובה והם נתנו לי להתפרע. לשמחתי, רוב מה ששמתי בסדרה בהיבט הפסקול, נשאר".

איך זה עבד מאחורי דלתות האולפן הסגורות?
"רום הוא האוזן ששולטת ברמת התוכן: בחירות מדויקות וחכמות של מה צריך ולא צריך להיכנס. ואמרי הוא האוזן המדוייקת: הוא ידע בדיוק מה הוא מצפה לשמוע. וזה שיוצר יודע מה הוא רוצה לשמוע, מאוד עוזר. במיוחד כשזה יוצר כמו אמרי שיודע לבטא את זה בצורה ברורה. הוא סוג של 'שר' לי תוך כדי העבודה מה הוא רוצה לשמוע. ממש כיף איתם".

ואין חילוקי דעות? התפלפלויות? באטל ראפ באולפן?
"ההתפלפלות שלנו הסתכמה בווליום של אפקטים. אמרי רצה שאפקטים מסוימים יהיו בווליום מאוד גבוה, מחריש אוזניים. ואז אני הייתי שם כדי 'להגן' עליהם כיוצרים, כי חשוב לי שהכל יהיה 'פיין'. חילוקי הדעות היחידים היו כשרציתי שנכניס בסוף פרק 5 את הדיס של רון נשר. ממש רציתי, אבל הם התנגדו ואז שחררתי. אני חושב שזה יכל להיות מושלם".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בסוף מתרגלים להכל? ג'וני גרינווד ודודו טסה עושים את פסטיבל העוד

בימים שבהם מופע בישראל של אמן בינלאומי שאינו "מופע המחווה לאייס אוף בייס" מרגיש כמו תסריט מדע בדיוני, יש משהו כמעט סוריאליסטי בידיעה הבאה: ג'וני גרינווד מגיע לירושלים. הגיטריסט והמלחין של רדיוהד הוכיח כבר מזמן שהקשר שלו למוזיקה הישראלית והאזורית חזק יותר מכל לחץ או חרם תרבותי, והוא עומד לפתוח את פסטיבל העוד הבינלאומי ה-27 בבירה במופע המשותף שלו עם דודו טסה.
>> עולים לרגל: 31 מקומות מומלצים לאכול בהם טוב בירושלים

מופע הפתיחה יתקיים ב-5 בנובמבר (בשעה 21:00, באולם שרובר בתיאטרון ירושלים), ומעבר לשירים באלבום המשותף, השניים צפויים לחשוף גם צלילים מתוך הפרק הבא של השילוב המסקרן הזה, וכמובן לבצע קצת קלאסיקות של טסה והכוויתים.

אבל עם כל הכבוד למופע הפותח, פסטיבל העוד – שיתפרס השנה על פני שמונה ימים רצופים (5 עד 12 בנובמבר) בשלושה מוקדים אסטרטגיים ברחבי העיר (תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן ובית הקונפדרציה) – מציע תוכנייה של 16 מופעים שהופכים את העלייה לכביש 1 למשתלמת במיוחד (כן נעמה ריבה, אנחנו יודעים שאפשר גם ברכבת). בין האורחים מחו"ל יהיו הזמר היווני באביס צרטוס והזמרת ונגנית הסנטור ארטי קטימה, שיעלו הופעה משותפת ראשונה בישראל המוקדשת לרבטיקו ולסמירנאיקה. עוד בתוכנית נמצא Triveni, מפגש בין חלילן הבנסורי ראקש צ'אורסיה, נגן הסיטאר פורבאיאן צ'אטרג'י ונגן הטבלה אוג'אס אדהיה. המופע "נובה חדשה" יחבר הרכב קולי מרוקני בהובלת אמן הקול אנאס בלהאשמי עם חמישה פייטנים ישראלים מאנסמבל המרכז לתרבות האנדלוסית ופיוט בישראל.

בצד המקומי יתקיים מופע מחווה לאהובה עוזרי במלאת עשור למותה, בהובלת אבי בללי ובהשתתפות הילה רוח, אפרת גוש, רות דולורס וייס וגליה חי. שלומי שבן (תהיה: האם זה בכלל חוקי לעשות פסטיבל בישראל בלי מופע מיוחד של שלומי שבן?) יארח את מארק אליהו והאחים קדוש, עומרי מור יארח את שלמה בר, וטיפקס יחתמו את הפסטיבל במופע משותף עם תזמורת "החפלה וההורה".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

צעירים, טיפשים ועם שותפים: 12 סדרות על גיל עשרים ומשהו

העונה השנייה של "מבוגרים" עלתה בשבוע שעבר בדיסני+, וסמיר, בילי, פול בייקר, איסה ואנטון עדיין מנסים להבין איך מתנהגים אנשים אמיתיים בעולם האמיתי. הם גרים יחד בבית שבו סמיר גדל בקווינס, חולקים ארוחות, חרדות ולפעמים גם מברשות שיניים, ומגלים שוב ושוב שגם כוונות טובות הן חומר גלם מצוין לאסון חברתי. לכבוד העונה השנייה, מצאנו עוד 12 סדרות עם אותו עיקרון, פשוט בעידנים אחרים. נו מה חשבתם, שדור הטיקטוק המציאו את הגלגל?

חברים

אם אתם מחפשים סדרה על קבוצה של חברים, אולי תנסו סדרה בשם "חברים"? סתם איזה סיטקום איזוטרי מהניינטיז, בטח לא שמעתם עליו. נו טוב, בין דיונים בלתי נגמרים על האם היא אוברייטד וציטוטים בלתי נפסקים וניתוחים של דפוס האישיות של רוס, יש פה עדיין סיטקום לא רע בכלל שמחזיק מעמד הרבה יותר טוב מדברים אחרים משנות התשעים, וכזה שהיווה את ההשראה ל(כמעט) כל הסדרות האחרות ברשימה הזו.

סיינפלד

עוד לפני חברים הייתה היריבה התמידית "סיינפלד", הסיטקום המקורי על כלום, אבל הכלום הזה כלל תפאורה שדי מתאימה לרשימה: ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר אמנם היו מבוגרים יותר וחתיכים פחות (אוקי, חוץ מג'וליה לואי דרייפוס), אבל הם עדיין היו חבורה של ילדים-מבוגרים שלא ידעו מה הם רוצים מהחיים, יצאו לדייטים עם בני ובנות זוג מתחלפים ובילו הרבה יותר מדי זמן בדיינר או בדירה של אחת הדמויות בעודם מריצים פאנצ'ים על החיים שלהם. וגם על דמויות קומיקס, מאפינז ובייגל'ה ועוד מלא דברים קטנים אחרים שביחד יוצרים "כלום".

חיים רווקים

סיטקום ששודר ברשת פוקס ועסק בקבוצת חברים וחיי הרווקות שלהם בניו-יורק. נשמע מוכר? אז למה לא הכרתם? כי ההבדל הוא שמדובר בחבורה אפרו-אמריקאית, ובאמריקה של הניינטיז זה הבדל גדול. "רווקים חיים" רצה חמש עונות מכובדות, אבל לא זכורה היום כמו אחיותיה לתקופת הזמן. האם זה בגלל הגזענות המושתת בחבר'ה האמריקאית? או כי "סמלי קאט" זה פשוט שיר ממש קליט? לעולם לא נדע.

בנות

בשנת 2012 החברה האמריקאית הייתה צמאה לקבוצה חדשה של בנות עשרים ומשהו שחיות את החיים שלהם בניו-יורק, אבל הפעם בצורה קצת יותר רצינית. וכך הגיעה הצלחתה של הדרמה הקומית "בנות" מבית היוצרת והכוכבת לינה דנהאם. במשך שש עונות הבנות של "בנות" חוו דיכאון, סקס, אהבה, והיו הבסיס לאלפי דיונים אינטרנטיים לגבי משמעות התוכנית וכיצד היא משקפת את דור ה"מילניאלז". כמעט עשור אחרי שנגמרה גופים כמו HBO, וגם לנה דנהאם, עצמה עדיין מנסים לרדוף אחרי הצלחת הסדרה.

הבחורה החדשה

לא הכל היה רציני כל-כך בתקופה הזאת, כי ב-2011 הגיעה לחיינו "הבחורה החדשה" – סיטקום בכיכובה של זואי דשנל על חבורה עם דינמיקה קצת שונה. בחורה מגניבה ומשונה עוברת לגור עם שלושה גברים. נשמע כמו היפוך של "שלושה בדירה אחת"? לא ממש. "הבחורה החדשה" שרדה שבע עונות על המסך בזכות הקאסט הנהדר, והכימיה בין הדמויות שבאמת היה כיף לבלות איתם. לפחות לחצי שעה בשבוע.

הכול לטובה

בעולם מתוקן "הכל לטובה" הייתה היורשת הרשמית של "חברים", והייתה זוכה לכמות דומה של עונות ואהדת הקהל. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן, אז הסיטקום הנהדר על שישה חברים וחייהם בשיקגו זכה לביקורות אוהדות, אך רייטינג צונן, ובוטל אחרי שלוש עונות בלבד. למה? יכולנו לצפות בעוד שנים של הרפתקאותיהם של פני, דייב, ג'יין, אלכס, בראד ובעיקר מקס – ההומו הכי פחות סטריאוטיפי בטלוויזיה.

זיווגים

בשנות האלפיים המוקדמות הבריטים החליטו להראות לאמריקאים שגם הם יכולים, והציגו את זיווגים המצוינת – סיטקום בקצב אחר על שישה חברים צעירים שיוצאים לדייטים, מתאהבים, שוכבים ועושים צחוקים… אבל בבריטניה! יצירתו של סטיבן מופאט, שבעתיד יהיה אחראי על "דוקטור הו" ו"שרלוק", "זיווגים" רצה במשך 28 פרקים (שבמונחים בריטיים זה כמו מאה שנה), וזכתה לעדת מעריצים קטנה אך לא פחות אוהדת מ"חברים", וגם לעיבוד כושל לטלוויזיה האמריקאית. מי צוחק עכשיו?

קראשינג

ואם כבר בריטים, לפני שהיא התחילה לדבר ישירות למצלמה ב"פליבאג", פיבי וולר-ברידג' יצרה וכיכבה ב"קראשינג". לא, לא הסדרה האמריקאית על הסטנדאפיסט הגמלוני, אלא הסדרה הבריטית על שישה חברים שמבלים, יוצאים לדייטים ו… טוב, הבנתם כבר את הקטע. למרות ביקורות די חיוביות, "קראשינג" שרדה רק עונה אחת בתשישה פרקים, אבל אנחנו בטוחים שגברת וולר-ברידג' לא מתבאסת מהביטול שלה יותר מדי, ומתפננת עם המאה מיליון דולר שקיבלה מאמזון.

פאזל

ומה איתנו כאן בישראל? לא מגיע לנו "חברים" או "סיינפלד" משלנו? ובכן, ב-1999 קיבלנו את "פאזל", סיטקום ישראלי על ארבעה חברים, שלושה גברים ואישה, שחיים בעיר המגניבה והצעירה ביותר בישראל – ירושלים! אה, שיט. בין כוכבי הסדרה תמצאו את יואב צפיר וששי סמוכה, והעלילות בה עוסקות בדייטינג, עבודה, צפייה בטלוויזיה. אתם מבינים. הציבור הישראלי עלה על הדמיון ל"סיינפלד" שהגיע עד לרמת הדמויות עצמן, ועל כך ש"פאזל" מחווירה לעומת המקבילה האמריקאית, ולכן הסדרה לא זכתה להצלחה ובוטלה אחרי עונה אחת. אפילו לא הגענו לפרק על המסעדה הסינית!

איך פגשתי את אמא

רוב הסדרות ברשימה הזו הן מה שנקרא "Low Concept" – כלומר אין בהם מבנה או רעיון יותר מפותח מ"קבוצה של צעירים מבלה ביחד ויהיה מצחיק אנא ערף". ל"איך פגשתי את אמא" יש קצת מעבר לזה, עם הפורמט של "אבא מספר בעתיד לילדיו על חייו הצעירים ובין השאר על איך הוא פגש את אמא שלהם", אבל בעצם זה סתם עוד תירוץ לקבוצה הצעירה הזאת, בהנגת טד מוסבי, לבלות, לצאת לדייטים ולעשות צחוקים. רק צריך להתמודד עם פרק סיום מבאס, זה הכול.

מישן היל

אבל מה אם הייתה קבוצה של צעירים מגניבים בעיר מגניבה… אבל הם היו מצויירים? זה מה שקרה בסדרה קצרת היומין "מישן היל" מבית שני כותבים של "משפחת סימפסון". גם הסדרה הזאת החזיקה מעמד רק עונה אחת, אך היום נחשבת ליצירת קאלט שהקדימה את זמנה, עם סיפורים מודרניים, עיצוב משוגע ודמויות משניות שגונבות את ההצגה. ויש לה שיר נושא מלהקת Cake המצינת.

קוויקי

אולי הניסיון הישראלי האחרון ליצור סדרה מהסוג הזה, "קוויקי" הייתה סדרת רשת ישראלית מוקדמת שזכתה להפוך לסדרת טלוויזיה של ממש ב-2007. הסדרה עקבה אחרי צמד שותפים, רוני ויאיר, וחיים בעיר תל-אביב. הם יוצאים לדייטים, פוגשים דמויות משונות ואפילו יש להן בר שכונתי בניהול דביר בנדק. גם "קוויקי" לא זכתה להצלחה של ממש והיום בקושי זכורה בכלל, למרות היותה פורצת דרך בתחום המעבר מהאינטרנט לטלוויזיה לפחות. ואם זה לא מספיק טוב לכם, לכו לראות "החברים של נאור".

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?