Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט
באנו לטרוף. הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)
אוכלים שותים

אכלנו את כל המנות שמגישים בדיינר של קוקה-קולה ויצאנו מפוצצים

צבעים בוהקים שניתן לראות ממרחקים, פופ-אמריקאי מתקתק וישן מתנגן בג'וקבוקס, תא ישיבה מרופד באדום ומנות שמנמנות שכמעט ולא השתנו במשך 100 השנים האחרונות. אין ספק שלדיינרים יש קסם משלהם. העניין הוא שאת הקסם הזה אנחנו מכירים ברובו בעיקר מסרטי קולנוע, סדרות מחווה לפיפטיז וספק מחוות ספק פארודיות א-לה טרנטינו. כי בארץ, עם כמה שניסו לייבא אתה פורמט המתוק הזה, דיינרים פשוט לא הצליחו להתקיים במלואם. ברור, יש פה ושם הצצות לתוך הקטע – הדיינר של גוצ'ה ז"ל, בית הפנקייק, אפילו פונדק אלביס – אבל אף אחד מהם לא הצליח ליצור את קסם הדיינר המיוחד, עם גלידת סנדיי ודובדבן לקינוח.
>> מתלבשים.ות: גילה וננסי פותחות את החצר להאפנינג אופנה קווירי

זו השנה השניה בה חברת קוקה-קולה מרימה את הכפפה, ובונה פופ-אפ דיינר משל עצמה. זה פרויקט שאפתני כמו שרק חברה בסדר הגודל של קוקה-קולה יכולה להרים – פסטיבל אוכל בן ארבעה ימים שהופך את ההאנגר 11 לדיינר עצום מימדים עם מיתוג ועיצוב מרשים, מרצנדייז, דוכני אוכל של מיטב השפים הישראלים וכמובן, תועפות של קוקה קולה. אז בסדר, אמנם לא מדובר על מבנה נידח בצד דרך ליד מילווקי – אבל בהעדר ציפור שיר, גם ההאנגר 11 יכול להיות דיינר אדיר.

הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)
הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)

והאמת? שהכניסה לתוך מבנה ההאנגר באמת מרגישה כמו משהו אדיר. זה הרבה יותר מכמה דוכני אוכל ושולחנות פיקניק – בצידי ההאנגר נפתחו דלפקים ארוכים שמחביאים מטבחים שהוקמו יש מאין, שם טבחים במדים אחידים עמלים על כמויות אוכל אדירות שאמורות לנוע בסרט נע בלתי נגמר לאורך שעות הפופ-אפ, שיפעל עד יום שישי (2.10). הרצפה כולה רוצפה במשבצות שחור-לבן, והשלטי הניאון באנגלית מפוזרים בין גומחות חצי-עיגול שמתפקדות בתור דוכני האוכל של השפים הנכבדים. ליד הכניסה במרכז ישנה עמדת די.ג'יי על מערום טלוויזיות ישנות, בצד השני במת ההאנגר מוכנה למופעי המוזיקה שיתקיימו מדי יום באירוע, וביניהם מפוזרים שולחנות ממותגים ומספר תאי אוכל כמיטב המסורת.

תראו, זה אירוע המוני בהגדרה, אז אל תצפו להגיע כדי לשבת בנוחות על אחת הספות האדומות-לבנות ולסעוד בסבלנות. סורי חברים, אנחנו בישראל וכל אדם לעצמו. עם כמה שקוקה קולה דאגו לשולחנות, דלפקים ואפילו חביות ממותגות, אין לי ספק שעם כמות האנשים שאמורה להיכנס פה, חלק ישארו לאכול בעמידה. זמן טוב לבדוק את דוכן המרצ'נדייז הממותג (פאק איך בא לי את הג'קט הזה של קוקה קולה), ולהוריד קצת את האוכל. כרטיס הכניסה (57 ש"ח) יקנה לכם מנת שף אחת עם תוספת וקוקה קולה, וכל מנת שף נוספת תעלה 44 ש"ח (או 57 עם תוספת ופחית קולה, זירו או מים) אבל אם נהיה כנים: אלו לא מנות ששבעים מהן באחת, אז תבואו מוכנים לאכול לפחות שתיים כדי לשבוע (לא כולל קינוח), או אפילו עדיף – לבוא עם חברים ולהזמין מלא כדי לטעום.

הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)
הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)

ולטעום זה בדיוק מה שבאנו לעשות, עוד לפני הערב הראשון שנערך אמש (ג'). ישנם חמישה שפים שמגישים כל אחד שתי מנות במתחם, כך שתמצאו במקום מספיק אופציות לאכול, גם אם לא הכל מחמיא לשף שנתן את שמו למנה. אם אתם מתכננים לעבור על כל המתחם, אפשר ורצוי להתחיל עם העמדה של צעירת השפים ירדן שי, שמגישה טאקו עוף מפורק שהיה קצת עמוס ומבולגן לטעמי – העוף היה יותר חתוך ממפורק, והלסת העגבניות יצרה עיסה קצת צהרונית – ונקניקיית עוף בלחמניה שהיתה עמוסה לשלמות בפירורי בצל מטוגן, צ'ימיצ'ורי (שלא מי יודע מה הורגש) ומיקס פלפלים מתוקים (שממש הורגשו, ולטובה) וחלפיניו, שמוגש לצד קומץ תפוצ'יפס וקולסלואו קלאסי טעים. וזה בדיוק מה שאתם רוצים לפתיח קליל וטעים לטריפה ארוכה.

משם אפשר לחצות את עמדת הדי.ג'יי הישר לעבר הפינה של גיא גמזו, שם בין שתי המנות שלו מתחבאת גרסה קומפקטית ללחמניות הבריוש האהובה שלו (שדומה, אך לא זהה, ללחמניות החלב המוכרות מ"נונונו" שנעדרו מטעמי כשרות), מלאה בצ'ילי קון קרנה עם שעועית שחורה ופלפלים – טוב, פלפל אחד – שהיתה ביס עסיסי ומתקתק ומיוחד, בדיוק מה שהיינו רוצים מפופ-אפ שכזה. מה גם הפוטטו היה טעים, אם כי בלטו בחסרונם רטבים לטבילה, לא רק כאן אלא בכל האירוע. גם המנה השניה של גמזו – צ'יקן טריאקי בורגר – היתה אלכמיה מעולה של מנת עוף דקה אך מטוגנת היטב שמשוחה ברוטב טריאקי מתקתק עם איולי קימצ'י עדין, ונארזת לתוך לחמניה שחורה (גימיק מיותר לטעמי, אבל כנראה מתאים למי שסופר K באינסטגרם).

הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)
הדיינר של קוקה קולה. (צילום: מתן שרון)

דווקא בדוכנים של השפים הגדולים יותר נרשמו מעט אכזבות – אצל חיים כהן תמצאו את מנת הכנפיים הקלאסית של דיקסי, שהיא בוודאות המנה הכי דיינרית שאי פעם נוצרה בישראל וחובה בכל הזדמנות, אבל דווקא המנה שחשבתי שתהיה הכוכבת של הערב, ה"פילי סטייק", התגלתה כמבאסת קלות. נתחי הבקר היו מוצלחים יחסית, גם אם לא ממש מתובלים, אבל הבצל המטוגן והפלפלים הוסיפו בלגן, החסה תפסה יותר מדי מקום והג'בטה אמנם היתה טעימה כשלעצמה, אבל יחס לא מאוזן של בצק מול מילוי הוביל לכך שרוב מי שאכל את הכריך הזה ויתר על הג'בטה, ואכל מתוכה את המילוי במזלג. מזל שלצידה הוגש ההומפרייז המושלם של דיקסי, עוד קלאסיקת דיינר ישראלית.

בדוכן של מושיק רוט ציפתה לי הפתעה מבאסת, עם המבורגר שהזכיר יותר את המיזם הכושל שלו "שמונה" מאשר את ארוחות המישלן של רוט. היומרה היתה בכיוון הנכון – המבורגר קלאסי עם טופינג של תבשיל פטריות ואיולי אריסה, שהוגש לצד צ'יפס בטטה שהיה באמת מצוין. אבל הלחמניה האדומה לא ממש נתנה ערך, והפטריות החביבות לא באמת הצליחו להרים קציצה עייפה וחסרת עסיסיות. לעומתה, ההפתעה של הערב התגלתה דוווקא במנה שחשבתי שתהיה סתמית – צ'יפס הולנדי פריך שטוגן לשלמות, עליו בשר מפורק שכנראה גנב את כל העסיסיות מההמבורגר, ורוטב סאטה מתקתק שהקפיץ את כל האכילה למחוזות טראשים בינלאומיים. בכנות, שקלתי לוותר על הקינוח כדי לסיים את מנת הצ'יפס הנפלאה הזו, אבל מה לעשות – העבודה מחייבת.

נבחרת השפים של הדיינר של קוקה קולה. (צילום: אמיר יעקבי)
נבחרת השפים של הדיינר של קוקה קולה. (צילום: אמיר יעקבי)

דווקא הקינוחים של השף מורן גיל (40 ש"ח לאחד) לא מי יודע מה הרשימו אותי. טארט לימון אישי שאמנם היה גדול, אבל בעיקר כלל קצפת ותחתית שפשוט אי אפשר היה לפרק עם סכין ומזלג פלסטיק, ולכן חייבה להרים את המנה ולדחוף לתוכה את הפרצוף כדי לנגוס מהתחתית הקשיחה. לא מראה מלבב לאף אחד. בצד השני הוגש גלידת סאנדיי בראוני הוט פאדג' עמוס תוספות – גנאש שוקולד, עוגיות שוקולד צ'יפס קטנות, מיני מרשמלו ופופקורן מקורמל. בכנות? זה היה אובר-קיל בכל מובן, במיוחד אחרי כל האוכל הכבד הזה, וגם פספס קצת את הקסם בקלילות המתוקה של שילוב הגלידה+סירופ+דובדבן של הדיינר הקלאסי. ובכל זאת, יש משהו בלצאת עם קצת טעם טוב בדרך החוצה – אז אספתי עוד פחית קולה (בכל זאת, כאן הן רק 6 ש"ח). כל אחד ומנת הדיינר שהוא הכי אוהב.
הדיינר של קוקה קולה, האנגר 11, עד ה-2.10.לפרטים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אתמול (ג') פופ-אפ הדיינר של קוקה-קולה נפתח לקהל, ומיהרנו לבקר, לטעום ולבחור את המנות שאתם לא רוצים לפספס (ואלו שעדיף שכן) באירוע שחוגג את הטראש בהאנגר 11. בין גימיקים לאינסטגרם (חלאס עם לחמניות בצבע) ליציאות פשוטות ומבריקות (חכו שתטעמו את הצ'יפס של מושיק רוט)
מאתמתן שרון
לא ביקר ביציע המזרחי. סול בלו וטדי קולק בירושלים (צילום: משה מילנר/לע"מ)
ספרות

הסופר הנערץ הגיע לירושלים. 50 שנה אחר כך, רוצים לבטל אותו

בספטמבר הקודם טסתי לראשונה בחיי לשיקגו, ולכבוד הנסיעה לעיר של סול בלו – קראתי לראשונה בחיי ספר שלו. כן, לקח לי זמן להגיע ליהודי הגאון הזה, זוכה פרס הנובל לספרות, אבל זה היה שווה. התחלתי עם "הרצוג", שנחשב לאחת מיצירות המופת שלו. וזה אכן ספר מעולה. טוב בהרבה מנשיא המדינה הנוכחי שחולק איתו שם. משם המשכתי ל"הרפתקאותיו של אוגי מארץ'", שהיה אפילו טוב יותר – והיה הספר המושלם לקרוא לקראת נסיעה לעיר הרוחות. כשחזרתי לארץ, גיליתי שבלו כתב גם ספר על ההרפתקאות שלו עצמו בירושלים. אחרי שיקגו, רציתי לראות מה יש לו לומר על מקום שאני מכיר קצת יותר טוב.
>> הם היו גייז כל הזמן? מוציאים 12 דמויות מהארון הספרותי

קראתי את "לירושלים ובחזרה" לפני פחות משנה. הוא פורסם ב-1976, בעקבות ביקורו של בלו בישראל ב-1975, והוא עמוס בשמות כמו שמעון פרס, יצחק רבין, טדי קולק, עמוס עוז ועוד ועוד. בלו מסתובב ברחובות ירושלמיים, בארוחות ערב, בשיחות עם ישראלים מרשימים ובהתייחסויות למאמרים שאנשים חשובים אחרים כתבו. לפעמים נדמה שצריך להגיע אליו עם רשימת אנשי הקשר של משכנות שאננים ורחביה. בשבילי זה היה מרתק, אבל תהיתי כמה סבלנות תהיה לקורא לא-ישראלי בן זמננו לכל הפרטים האלה.

תקראו את החדר. כריכת ההוצאה החדשה (עטיפת הספר: Penguin Classics)
תקראו את החדר. כריכת ההוצאה החדשה (עטיפת הספר: Penguin Classics)

לכן כל כך הפתיע אותי לגלות שפינגווין – בית ההוצאה לאור הגדול בעולם – מוציאים ממש היום מהדורה חדשה של הספר בארה"ב, לרגל 50 שנה לצאתו. אמנם הספר קיבל פתח דבר חדש מאת העיתונאי ברט סטיבנס, ואני אישית מאוד אהבתי את הספר כאמור – אבל בכל זאת תהיתי: מי קהל היעד של הספר הזה היום, שעוסק בישראל של אמצע שנות השבעים? ישראל של אחרי מלחמת יום כיפור ולפני הסכם השלום עם מצרים. ישראל של לפני המהפך. ואז ראיתי את התגובות באינסטגרם.

אבל רגע לפני שנצלול לתגובות, בואו נישאר בעולם הספרות ונדבר על הספר עצמו. הוא מתחיל בטיסה מלונדון לישראל של בלו ואשתו אלכסנדרה. בכיסא ליד בלו יושב חסיד צעיר שמנסה לשכנע אותו – ביידיש – לוותר על ארוחת העוף הלא כשרה. הוא מציע לו 15 דולר בשבוע לכל החיים תמורת התחייבות לאכול כשר, ובהמשך מעלה ל-25. בלו מסרב בנימוס.

בהמשך מגיעים רבין, פרס, עמוס עוז, עורך העיתון "אל-קודס" ואנשים שאינם צריכים תפקיד רשמי כדי להסביר לאורח מאמריקה כמה "הסכסוך" מנהל פה את העניינים, ואף אחד לא יכול לנהל את הסכסוך. המדהים הוא לזהות בתוך כל השיחות האלה את אותה ישראל שכולנו מכירים מאז ה-7 באוקטובר, כאילו לא השתנה כלום. החרדה, התלות באמריקאים, הוויכוח על מה חושבים עלינו במערב, והצורך להיות מעודכן גם כשכל מה שאתה רוצה זה קצת שקט. א"ב יהושע מתאר לבלו את הקושי לכתוב ספרים במדינה שבה החיים מתנהלים ממהדורת חדשות אחת לבאה אחריה. קראתי וחשבתי שאולי הבעיה שלנו היא שבימינו אין דבר כזה "זמן שבין המהדורות". החיים שלנו הם מהדורת חדשות ארוכה אחת.

תרגם את זה יפה אהרן אמיר ב-1977 (עטיפת הספר: הוצאת עידנים)
תרגם את זה יפה אהרן אמיר ב-1977 (עטיפת הספר: הוצאת עידנים)

אחד הקטעים שנצרבו בי מתרחש בארוחת ערב חגיגית בירושלים. בלו פוגש שם את מישל טאטו, עורך חדשות החוץ של העיתון הצרפתי המשפיע "לה מונד", ונזכר במכתב ששלח לעיתון בזמן מלחמת יום הכיפורים. המכתב היה תגובה לעמדתו של שר החוץ הצרפתי מישל ז'ובר, שתהה בזמן מלחמת יום הכיפורים אם ניסיון של הערבים "לחזור הביתה" הוא בהכרח תוקפנות. בלו, לטענתו, דאג ששני סופרים ימסרו לעורכים עותקים. לדבריו, לא קיבל אפילו אישור קבלה. מול טאטו הוא שוקל לברר מה קרה למכתב, אבל לבסוף הנימוס האמריקני מכריע אותו, והוא בוחר לא לפוצץ את ארוחת הערב.

על מדיניות העיתון הצרפתי הוא חס פחות. בהמשך הספר הוא מאשים אותו בתמיכה בטרוריסטים, ומבקר את סיקור מבצע אנטבה. לפי בלו, גם חילוץ החטופים הפך לעילה לנזוף בישראל על הפגנת עליונות צבאית מערבית. אלו טענותיו של בלו על העיתון, והן חריפות הרבה יותר מהתיאור המנומס "חילוקי דעות". קראתי אותן אחרי 7 באוקטובר והרגשתי שאני מכיר את הוויכוח הזה. את הניסיון להסביר את המובן מאליו בנימוס, מול תגובות אוטומטיות שפשוט לא מסוגלות לקלוט בדל של מורכבות. הרגע הזה ששומעים ביקורת ממעבר לים, שם יודעים בדיוק מה עשינו לא נכון, ואת הלקח של הדברים שעוד לא עשינו, עוד לפני שהספקנו ללקק את הפצעים שלנו.

העובדה שהספר נכתב לפני המהפך והסכם השלום עם מצרים הופכת אותו לקריאה די מעוררת תקווה בדיעבד. הקורא של היום יודע שחלק מהנבואות השחורות שריחפו מעל ישראל של 1975 מתחילות להתפוגג קצת יותר משנה אחרי שהספר יוצא לאור, כשאנואר סאדאת נוחת בישראל. בזמן שהספר נכתב זה היה לא פחות ממדע בדיוני. פחות משלוש שנים אחרי פרסום הספר, ישראל ומצרים כבר חותמות על הסכם שלום. זה לא מבטל את התחושות האפוקליפטיות שהיו שם.

הייתה לו גם ביקורת על ישראל, אבל לא הפכו אותו לאויב המדינה. סול בלו (צילום: Jeff Lowenthal, נחלת הכלל)
הייתה לו גם ביקורת על ישראל, אבל לא הפכו אותו לאויב המדינה. סול בלו (צילום: Jeff Lowenthal, נחלת הכלל)

וזה לא שבלו מתעלם מהחששות האלה, או שהחמלה שלו שייכת אוטומטית רק לבני העם היהודי. הוא מכיר בכך שנעשו עוולות לפלסטינים, מתעכב על מחיר הכיבוש (המחיר האנושי, אבל גם הכלכלי) ומצביע על הסתירה בין הציונות שהחלה כתנועת השחרור הלאומית היהודית לבין המדינה הציונית שפועלת לשלילת חירותם הפוליטית של לאומים אחרים. בלו קשור לישראל ודואג לה מאוד, ובמקביל הוא גם חושב שיש לה על מה לתת דין וחשבון. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. פעם לא היו דורשים לבטל אזרחות לאנשים שהביעו ביקורת על המדינה.

ועכשיו, מה לעשות, נחזור לתגובות בעמוד האינסטגרם של ההוצאה לאור. "וואו, איזו בחירה לפרסם מכל מה שמונח על שולחן ההוצאה. תתאפסו על עצמכם. זו 2026", כתבה מגיבה אחת, בתרגום חופשי. אחרת שאלה אם מכל הקלאסיקות זה באמת הספר הנכון לקדם עכשיו. מישהו כתב "תזמון מביך, אתם לא חושבים?". התזמון, כאמור, הוא 50 שנים לצאת הספר.

פחות התחברו להוצאה החדשה. התגובות בעמוד של פינגווין (צילום מסך: אינסטגרם)
פחות התחברו להוצאה החדשה. התגובות בעמוד של פינגווין (צילום מסך: אינסטגרם)



לצד התגובות האלה הגיעו שלל אימוג'ים וסטיקרים של דגלי פלסטין, והמון תגובות של "פרי פלסטיין". אחת המגיבות הסבירה שהיא בדרך כלל מתרגשת מכל ספר חדש במהדורות המחודשות של פינגווין, אבל את הספר הזה היא מסרבת לקרוא. בהחלט שיטה יעילה להבטיח שספר לא ישנה את דעתך.היו גם תגובות פחות בוטות. קוראת מירושלים הציעה לקדם במקביל את הספר "עקור – לא מזרח ולא מערב" של אדוארד סעיד. וואלה, רעיון טוב. יש מקום על המדף לשניהם. אלא שתגובות רבות לא הציעו ספר נוסף. הן תהו מדוע הספר הזה בכלל צריך לקבל במה. "ריד דה רום", כתב מגיב שהגיע באיחור, וסיכם את הכל.

אפשר להתווכח עם בלו. הוא כתב מספיק דברים כדי שיהיה על מה. אפשר גם להתווכח עם נוסח הפרסום של ההוצאה ברשתות החברתיות ועם הבחירה בסטיבנס לכתיבת ההקדמה. אבל בתגובות שראיתי, המחאה עסקה שוב ושוב בעצם הקיום של ספר מאת סופר יהודי על ישראל. אני לא יודע מי מהמגיבים קרא אותו. האמת, אני בספק שלמישהו אכפת מה כתוב בו. אני כן יודע מה אני מצאתי בו: סופר שמסתובב, מקשיב, מתעצבן, מסתבך עם הדעות של עצמו ומנסה להבין מקום שקשה מאוד להבין. חמישים שנה אחר כך, מתחת לפוסט של הוצאה לאור, דורשים ממנו לקרוא את החדר. אני דווקא שמח שהוא טרח לכתוב על החדר הזה ספר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לרגל יובל לצאת "לירושלים ובחזרה" מאת זוכה פרס נובל סול בלו, הוצאת פינגווין משחררת מהדורה חדשה וחוטפת מתקפה אנטי-ישראלית זועמת באינסטגרם. קראתי שוב את הספר, שמתעד את הביקור שלו בישראל שאחרי מלחמת יום כיפור, והופתעתי לגלות עד כמה השיחות מאז נשמעות כמו עוד יום אחרי ה-7 באוקטובר
מאתעמית סלונים
יום כן, יום לא, הוא פותח חלון. ג'ימבו ג'יי בבארבי (צילום: דן יהודה)
ביקורת הופעה

קוקטייל של גרוב וטראומה – ג'ימבו ג'יי הוא הקול של ישראל השבורה

למוזיקה יש כמה תפקידים בחיים שלנו: לעתים היא שם כדי לגרום לנו לפעול, לעתים כדי לגרום לנו לשכוח מהצרות וליהנות, לעתים היא מאפשרת פורקן לרגשות – אבל לפעמים מוזיקה יכולה להיות גם גורם מתעד. דרך להיזכר בתקופות שונות בחייה של האומה, דרך השירים שהתנגנו והפכו ללהיטים בימים ההם. אינספור אירועים מאז'וריים שחווינו תועדו ופולטרו דרך שירים – מהמלחמות הגדולות של שנות השישים והשבעים, דרך הלהקות הצבאיות, דרך האינתיפאדה, מ"יורים ובוכים" ועד "אחרינו המבול", רצח רבין, שנכח עמוק גם ביצירה של אביב גפן שאחריו, וכן – גם השבעה באוקטובר.
>> מצאנו זהב: 111 שירים שישלימו לכם את הצפייה ב"זהב שחור"

לפני שנה בתקופה הזו כתבתי כאן על התגובה של המוזיקה לטראומה הלאומית, שמדממת בלב שלנו עד היום. אבל נדמה לי שמקץ השנים אפשר לסמן את אחד האמנים הבולטים בישראל של פוסט 7.10. הוא ראפר ישראלי, וקוראים לו ג'ימבו ג'יי.

מישהו לצוד נאצים איתו. ג'ימבו ג'יי (צילום: יפעת שגב)
מישהו לצוד נאצים איתו. ג'ימבו ג'יי (צילום: יפעת שגב)

מסלול חייו של עומר הברון לא ממש חישב שהוא יגיע לכאן. הברון בכלל החל את הקריירה בתור ראפר שהוא – על משקל השיר שיהפוך אותו ללהיט – בעיקר "סתלבט". אבל בטוויסט די מוזר של ההיסטוריה, ג'ימבו ג'יי הוא היום אחד הקולות הבולטים של ישראל השבורה שאחרי אסון 7 באוקטובר. ובעיתוי לא מקרי, שוב בין חול המועד סוכות לשמחת תורה – הגיע הזמן להביא את השילוב הזה, בין כאב לגרוב, ישר לבמה.

זה קרה אמש במועדון הבארבי בנמל יפו. ג'ימבו ג'יי ערך הופעה מיוחדת שכללה שיתוף פעולה בין הלהקה שלו, להקת ספא, לבין תזמורת הרחוב הירושלמית ומקהלת העפרוני. השירים של ג'ימבו, שהחלו בתור משהו פשוט מאוד שבעיקר התכתב עם סצנת ההיפ הופ המקומית, מקבלים כאן כלים של קונצנזוס לאומי. הוא עולה עם תזמורת. ובתוך ההופעה אפשר היה לראות את המאבק בין שני קצוות. מצד אחד, ג'ימבו ג'יי הוא ראפר – מישהו שמחפש להרקיד את הקהל ולהיות הטוב ביותר במקצוע שלו. אבל מצד שני, הוא בהחלט מודע לתפקיד שהוא לקח לעצמו אחרי המלחמה. ובמיקס שלא תמיד הלך בקלות, התערבבו להם יחד הנאה וסבל, כיף וטראומה, "מפרש לבן" ו"פירות ההצלחה".

בעיקר הדבר הורגש ביחסים עם הקהל. קשה לזייף אנרגיות – ואפשר היה לחוש באולם של הבארבי את הפער המסוים בין ציפיות הקהל להופעה מסיבתית וכיפית, לבין החומרים של ג'ימבו – שהם, מה לעשות, כבר לא מאוד כיפיים. הווייב הכללי היה וייב של אהבה – הברון לא הותקף חלילה על ידי הקהל שלו, אבל בהחלט אפשר היה להרגיש שזו גם לא הופעת היפ הופ סוחפת רגילה. אולי גם כי אלה לא זמנים רגילים.

אלה לא זמנים רגילים ולעומר הברון יש תזמורת. ג'ימבו ג'יי בהופעה בבארבי (צילום: עומר נפתלי)
אלה לא זמנים רגילים ולעומר הברון יש תזמורת. ג'ימבו ג'יי בהופעה בבארבי (צילום: עומר נפתלי)

ג'ימבו ג'יי לא אמר את זה מפורשות – אבל גם הוא ידע בדיוק מה התפקיד שלו. והוא לא חיפש להיות "קראוד פליזר". השירים הכואבים והמדממים מתוך האלבום האחרון, שנקרא בשם האירוני "הכל טוב", הגיעו כמעט במלואם לבמה. "מטורף" הציף את הדמעות בעיניים, "יותר מידי" החזיר אותנו לסטיקרים של השכול, וכמובן "מפרש לבן" או הביצוע ל"הייתי נער", שאמנם לא היה חלק מהאלבום אבל בהחלט יכול היה להשתלב בו, היו חלק מהתפריט.

אבל ככל שההופעה התקדמה, גם המיקס שהרגיש לא טבעי בתחילתה פתאום נשמע נכון. לפעמים הקומפלקס הזה אפילו חי בשירים ספציפיים – כמו "בומים" המקפיץ שהלהיב את הקהל, או "אוטוטו" האופטימי והמריר, שבלט במיוחד בתגובה של הקהל. אולי באיזשהו שלב גם הקהל וגם ג'ימבו הבינו שהסתירה קיימת – ואין מה להיאבק בה. נותר רק לחבק אותה. לשיר את הכאב הזה, לרקוד איתו, ולקוות שבדרך אולי משהו מהכאב יישכך.

ועם כל הכבוד למוזיקה המתוחכמת, למקהלה המדהימה ולתזמורת – מה שבלט יותר מכל הן המילים. הנכס המרכזי של ג'ימבו ג'יי זהר. ג'ימבו תמיד היה כותב מחונן, אבל נדמה לי שהמיקס הזה שהוא ייצג – בין היותו תושב עוטף עזה לבין הקומוניקטיביות והלהיטיות שהיו מנת חלקו עוד לפני המלחמה – יצר את הקוקטייל הזה שהתפרץ על הבמה של הבארבי.

דוקטור, תגידי לי מתי החיים הכל כך קלים שלי נהיו כל כך כבדים. ג'ימבו ג'יי בבארבי (צילום: עומר נפתלי)
דוקטור, תגידי לי מתי החיים הכל כך קלים שלי נהיו כל כך כבדים. ג'ימבו ג'יי בבארבי (צילום: עומר נפתלי)

בבחירה שהיא כנראה לא מקרית, דווקא אחרי הבלוק האחרון והגרובי, שכלל את "פירות ההצלחה" המוצלח ואת "עשיתי", הגיע "מפרש לבן". כבר הגדרתי אותו פעם בתור השיר הכי חשוב שנכתב על האסון שעבר עלינו – כי הוא זה שהצליח, בלי קלישאות לאומניות, פשוט לספר את הסיפור במלואו. הבית האחרון של ג'ימבו בשיר הזה – שזכה גם להדהוד מצד "ארץ נהדרת", בלי הפאות והפומיות הפעם – היה כמו קפסולת זמן לימים שאחרי האסון.

ובמובן הזה, ההופעה המצוינת הזו היתה במקומה – כדי להמחיש לנו משהו על האסון שעבר עלינו. שהוא עוד לא עבר. למרות שהחטופים חזרו והמלחמה בעזה כבר לא ממש בכותרות, עדיין לא עברנו לשלב ה"פוסט" של הטראומה. הטראומה עדיין כאן, חיה בתוכנו ומתפרצת באינספור מופעים של השיח הישראלי – וגם של המוזיקה המקומית. ואם כבר טראומה, אז לפחות שתהיה כתובה בכישרון רב כמו אצל ג'ימבו ג'יי. שלא נשתגע.
ג'ימבו ג'יי יופיע גם הערבבמועדון הבארבי

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מי שהיה מלך הסטלבט של ההיפ-הופ המקומי עלה על במת הבארבי עם תזמורת ומקהלה, והוכיח שוב שהוא הפסקול המדויק של התקופה. ההופעה של ג'ימבו ג'יי נעה על התפר הדק והכואב שבין מסיבה לטראומה לאומית, ומזכירה לכולנו שאנחנו עדיין עמוק בפנים - אבל שמותר לרקוד עם כל הכאב
מאתאבישי סלע
הגולש רן בן שמעון מוזמן להתעלם מהכתבה הזאת. סלטיק ת'רון (צילום: Celtic Throne)
❤ תרבות

דווקא עכשיו: המופע האירי שממש אוהב את ישראל חוזר לריקוד ניצחון

אם אחרי השבוע האחרון המילים "אירלנד" ו"ישראל" באותו משפט מעלות לכם מעט את הדופק, אפשר להירגע. Celtic Throne, מופע הריקוד האירי שחוזר לישראל בנובמבר, הוא אמנם מאוד אירי על הבמה, אבל הרבה פחות אירי בדרכון: המופע אמנם מציג ריקודים קלטיים מסורתיים, אבל נוצר באדמונד, אוקלהומה. באתר הרשמי שלו הוא מוגדר במפורש כמופע ריקוד אירי, והרכב הרקדנים מגיע מבית הספר האמריקאי של "ארמסטרונג דאנס".

ההבחנה הזאת מגיעה בטיימינג מוצלח למדי. רק השבוע נפגשו נבחרות ישראל ואירלנד במסגרת ליגת האומות במשחק שהפך לטעון עוד לפני שריקת הפתיחה. שחקני אירלנד עלו עם סרטים שחורים, לא קיימו את טקס לחיצות הידיים הרגיל וחלק מהטקסים סביב המשחק השתנו על רקע המחאה באירלנד נגד ישראל והמלחמה בעזה. אירלנד ניצחה 0:3, אבל לפחות בישראל, הסיפור סביב המשחק חרג הרבה מעבר לתוצאה.

כל הילדים קופצים רוקדים. המופע של סלטיק ת'רון (צילום: CT)
כל הילדים קופצים רוקדים. המופע של סלטיק ת'רון (צילום: CT)

Celtic Throne מגיעה מהקצה השני לגמרי של הספקטרום. הלהקה כבר ביקרה בישראל בקיץ 2025, ובמהלך הסיבוב אנשיה הביעו בפומבי תמיכה בישראל. אלא שהביקור ההוא הסתיים מוקדם מהמתוכנן: אחרי שלוש הופעות נקטע הסיבוב עם פתיחת מבצע "עם כלביא", המרחב האווירי נסגר וההופעות שנותרו בוטלו. לפי ההפקה, 55 חברי הלהקה והצוות יצאו לבסוף דרך מצרים וטסו משארם א-שייח'. כל זה, כאמור, לא הרתיע אותם מלחזור אלינו, וכעת הם חוזרים כדי להשלים את הסיבוב.

על הבמה יהיו יותר מ-30 רקדנים, לצד נגנים, והריקוד האירי מקבל כאן תוספות של אקרובטיקה, לוליינות ואומנויות לחימה. במילים אחרות, זה פחות ערב פולקלור עם כינור בפאב ויותר מופע במה גדול שבו הרגליים עובדות שעות נוספות. גם הרקדן הראשי ג'וד פלורי מגיע מאוקלהומה, ובהפקה מספרים שהוא אפילו החל ללמוד עברית בעקבות הביקור הקודם בישראל. באתר הרשמי שלו מצוין כי פלורי רוקד מגיל שש, התאמן גם בבריטניה והתחרה באליפויות הגדולות של הריקוד האירי.

סיבוב ההופעות בישראל יתקיים במהלך נובמבר בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, המופע נמשך כשעתיים ורבע כולל הפסקה והכרטיסים מתחילים ב-199 ש"ח. כלומר כן, בנובמבר שוב יהיה כאן הרבה אירי. הפעם, לפחות, אין צורך לפתוח דיון דיפלומטי לפני שהמסך עולה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אחרי שסיבוב ההופעות הקודם נקטע במלחמה עם איראן ואנשי Celtic Throne יצאו מישראל דרך מצרים, הם חוזרים בנובמבר. הרקדן הראשי ג'וד פלורי אפילו התחיל ללמוד עברית. וכן, יכול להיות שהסיבה לכל זה היא שהם בכלל לא מאירלנד אלא מאוקלהומה
מאתמערכת טיים אאוט
אמה תומפסון עם הומר סימפסון. מי יודע, אולי הקטע הזה של מפורסמים בתכנית יעזרו לה לשרוד (צילום: yes)
מה רואים הלילה

מה רואים הלילה: בגיל 38, משפחת סימפסון עדיין מסרבת לפרוש. ובצדק

לא, לא תשמעו פה בדיחות על כמה ש"משפחת סימפסון" התקלקלה עם השנים (לא שזה נכון) או הערות גילניות וקריאה לפרישה – כי האמת היא שאי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני יוצרי הסימפסונס שחזרו אתמול עם העונה ה-38 של הסדרה. יותר מ-800 פרקים מאחוריהם, שכוללים ארבעה עשורים של הומור משובח (וגם הרבה בדיחות פחות מוצלחות, אבל נסו אתם לכתוב 800 פרקים של משהו ולשמור על רמה גבוהה). בשלב הזה, זה כבר פחות "עונה חדשה" ויותר טקס שנתי משונה: ספרינגפילד נדלקת מחדש, ואנחנו בודקים אם נשאר בה משהו מעבר לנוסטלגיה וליכולת הלא אנושית של הומר לשרוד.

התשובה של פרק הפתיחה היא כן, אבל בלי זיקוקים. "The Children's Book Job", מחזיר את צוות הקולות הוותיק של דן קסטלנטה, ג'ולי קבנר, ננסי קרטרייט, יארדלי סמית, האנק עזריה והארי שירר, ומצרף את אמה תומפסון כאורחת המרכזית. הסיפור מתחיל כשמארג' מקבלת תפקיד חדש בוועד ההורים ומגלה שבית הספר של ספרינגפילד נמצא בסכנת סגירה. הפתרון שלה הוא להזמין ליריד הספרים סופרת ילדים בריטית מתבודדת, בקולה של תומפסון, ואז לעשות את הטעות הקלאסית של כל אדם שחי לצד הומר: לתת לו אחריות לוגיסטית. מכאן הפרק הופך לקומדיית דרך קטנה, עם מרדף ברחבי העיר, בדיחות על התמכרות למסכים (ולא רק) ורצף ויזואלי שמכניס את ספרינגפילד לעולמות של ספרי ילדים מוכרים. זה חומר מוכר מאוד לסדרה, אבל הוא מספיק ספציפי כדי לא להרגיש כמו עוד אוסף גגים שיצא מפס ייצור.

38 עונות והומר עדיין משחק באולינג. פשוט הפעם זה בטלפון (צילום: yes)
38 עונות והומר עדיין משחק באולינג. פשוט הפעם זה בטלפון (צילום: yes)

רוחו של היוצר מאט גריינינג עדיין שורה מעל (הוא חי, למען הסר ספק), כשמאט סלמן ממשיך להוביל את הסדרה בפועל. אין פה המצאה מחדש של הגלגל. הפרק הזה מתאים לעונה ה-38 אבל באותה מידה הוא יכול היה להיות בעונה ה-12 (למעט הבדיחות על היחסים של הומר לסמארטפון שלו). והאמת? זה ממש ממש מספיק לנו. הפרק זמין לצפייה בפלטפורמות בארה"ב – וניתן לצפות בהן בדרכים המקובלות (אנחנו בטח לא נשפוט) או לחכות עד שהפרק יגיע בשידור המקומי המתורגם בשבת, ולפתוח הערב את ספריית הסדרה בדיסני+ ולהיזכר למה המשפחה הזאת עדיין כאן.
"משפחת סימפסון", עונה 38, 15 פרקים, החל מ-3.10 ב-yes TV Comedy וב-STING TV ובפרטנר TV, פרק חדש מדי שבוע. ובהמשך צפויה להגיע גם לדיסני+, שם כבר זמינות העונות הקודמות של הסדרה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

העונה ה-38 של "משפחת סימפסון" נפתחה אמש בארה"ב עם אמה תומפסון כאורחת, ספרי ילדים, הומר אחד לא אמין וביקורות מפתיעות לטובה. בשבוע הבא היא תהיה זמינה גם בגרסה מתורגמת לעברית בישראל
מאתמערכת טיים אאוט
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!