Time Out תל אביב About

מופע ב-90 מעלות חום: זה הדבר הכי מטורלל בפסטיבל אדינבורו השנה

אם יצאתם לאחרונה מהמזגן וטיילתם כמה דקות בשמש של אמצע אוגוסט, בוודאי הרגשתם שאתם נמצאים בסאונה. בסקוטלנד בימים האלה הטמפרטורות הרבה יותר נוחות מאשר בתל אביב, אבל בפסטיבל הפרינג' המפורסם של אדינבורו החליטו השנה לייבא את תחושת החום אל תוך אולם התיאטרון. אחת האטרקציות המדוברות בפסטיבל היא ה-Sauna Theatre, אולם חדש שהוא גם סאונה אמיתית לחלוטין, עם טמפרטורות שמתקרבות ל-90 מעלות.
>> בדירוג החדש הזה ירושלים עוקפת את אדינבורו בסיבוב. ותל אביב? משתרכת מתחת לטהרן

השם אינו מטאפורה אמנותית מתחכמת. זהו חלל שמכיל 80 צופים, הבנוי סביב שלושה מפלסים של ספסלי עץ ושלושה תנורי סאונה עצומים. את האולם אפשר לפרק, לארוז ולהעביר למקום אחר, והיוצרים כבר מקווים להביא אותה בהמשך למנצ'סטר וללונדון. האירועים במקום מבוססים על אמנות האופגוס, טקס סאונה שמקורו במרכז אירופה: מאסטרים של סאונה מניחים קרח ריחני על האבנים הלוהטות ומפזרים את האדים בחלל באמצעות נפנופי מגבות כוריאוגרפיים להפליא. ולפני שאתם שואלים, זאת עדיין בריטניה ולא גרמניה או צ'כיה, ולכן לא נכנסים עירומים. בגדי ים ומגבת הם חובה, ואפשר גם לשכור אותם במקום.

View this post on Instagram

בואו נודה באמת: הרעיון של לשלם כסף כדי להתחמם ולהזיע בכוונה נשמע מעט תלוש מהמציאות לקהל ישראלי בעיצומו של אוגוסט. גם אנדז'יי לוקובסקי, עורך התיאטרון של טיים אאוט בריטניה, הודה שהוא אינו חובב סאונות מושבע. לכן הוא גם ויתר על דירוג כוכבים מסורתי בביקורת שהוא כתב על המופע. קשה להחליט אם מדובר בהצגה של שלושה כוכבים או פשוט בסאונה של חמישה.

וירג'יניה וולף, אבל עם הרבה אדים

אחד המופעים המרכזיים במקום הוא עיבוד ל"הגלים", הרומן המודרניסטי של וירג'יניה וולף. המופע נמשך יותר מ-90 דקות, אבל בערך בכל 12 דקות הקהל נשלח החוצה כדי להתקרר במקלחת קפואה או בבריכת מים צוננים. התוצאה היא שחלקו התיאטרוני של הערב מסתכם בכחצי שעה בלבד. מתברר שקשה מאוד לדחוס רומן ניסיוני של וירג'יניה וולף לתוך כמה סבבים קצרים של הזעה. למעשה, אין כאן שחקנים חיים: שני מאסטרים של סאונה נעים בין התנורים, משליכים קרח ריחני על האבנים ומניפים מגבות, בזמן שהקלטה מוקדמת משמיעה קטעים פואטיים ומופשטים מתוך הספר.

את העלילה של "הגלים" לא ממש מקבלים כאן. ספק אם אפשר אפילו לקרוא לזה עיבוד במובן המקובל. זה דומה יותר לפסקול אמנותי ומתוחכם שמלווה חוויית סאונה. אבל היי, גם לזה יש קסם משלו. בלילות מתקיים במקום גם Sauna Sessions Arts Club, שילוב של מסיבת טכנו, קברט ומופעי אופגוס. הדי.ג'יי יושב בתא קטן שמוגן מהחום, ובערב הפתיחה, כך מספרים, הקהל אפילו רקד. בערב שבו ביקר לוקובסקי אף אחד כבר לא רקד, אבל הוא קיבל מופע קברט בשלוש מערכות: קומיקאית שביצעה קטע מתוך הצגה חדשה, שני שחקנים שעלו להופיע בבגדי ים, ולבסוף איש אופגוס בריטי בחליפת אסטרונאוט מלאה.

על פי העלילה, האסטרונאוט ניסה להציל את כדור הארץ באמצעות השלכת קרח ריחני על אבנים לוהטות, נתקע בחלל ואז ביצע ריקוד מגבות דרמטי לצלילי "Sign of the Times" של הארי סטיילס. או במילים אחרות: אירוויזיון על אסיד, רק בתוך סאונה. האם נולד כאן השילוב האמנותי המושלם בין תיאטרון, ספרות ואדים ריחניים? כנראה שלא. אבל הפרינג' של אדינבורו מעולם לא נועד להיות מושלם. הוא נועד לאפשר לדברים מוזרים, מטופשים ולעתים מבריקים להתקיים רק מפני שמישהו העז לחשוב עליהם.

ה-Sauna Theatre יפעל באדינבורו עד סוף אוגוסט, כך שטכנית עוד אפשר להספיק. רובנו, מן הסתם, לא נגיע לשם השנה. ובכל זאת, רק הידיעה שמקום כזה קיים בעולם עושה קצת חם בלב. או לפחות לח בבית השחי.

אחרי 46 שנה, אירינה שלמור סוגרת את משרד היח״צ: ״מבעבעת מבפנים״

דלתות המעלית נפתחות היישר אל דירתם רחבת הידיים של אירינה ורמי שלמור בשדרות ח״ן בתל אביב. קומה שלמה בבניין מטופח, שבעבר נודע כבית השגרירות הקוריאנית. בדירה עצמה יצירות אמנות בכל פינה וחלונות שמשקיפים אל הצנטרום של תל אביב. שלמור מקבלת את פניי בשמלה אדומה. היא מציעה לי קפה ועוגיות שהביאה מפינלנד, ארץ הולדתה, שבה מתגוררת עד היום אמה. רמי, בעלה, מבכירי ענף הפרסום בעבר, עוזב לחדר אחר כדי לתת לנו ספייס.

בתחילת שנות השמונים, כשענף יחסי הציבור בישראל עוד היה בחיתוליו, הקימה שלמור את חברת ייעוץ התקשורת ויחסי הציבור ״שלמור תקשורת״, שאותה ניהלה במשך יותר מארבעה עשורים והעסיקה בשיאה עשרות עובדים. היא התמחתה במסעות החדרה ומיתוג, עבדה עם כמה מהחברות הגדולות במשק (מתנובה דרך סופר-פארם ועד קוקה קולה – רשימה חלקית), ליוותה מותגים בינלאומיים שנכנסו לישראל (בין השאר מקדונלד'ס ו-H&M), ייעצה למנכ״לים בכירים וניהלה כמה מהמשברים התקשורתיים המדוברים במשק. בהרבה מובנים, היא הייתה אחת מהדמויות שעיצבו והובילו את ענף יחסי הציבור בישראל.לצד הקריירה גידלה עם רמי שלושה ילדים: גלעד, עיתונאי חדשות 12; ירדן, שעובדת בחברה ביטחונית; ויואב, יזם ואיש עסקים שגם יוצר מוזיקה ומתקלט באירועים בארץ ובעולם.

בסוף אוגוסט, אחרי יותר מארבעה עשורים, היא תסגור את המשרד. אבל שלמור ממש לא מתכוונת לפרוש, ובטח שלא לנוח. היא משמשת יו״ר הוועד המנהל של סטודיו למשחק ניסן נתיב, חברה בוועד המנהל של בית הספר למוזיקה רימון, לומדת בישול ב״דנון״, עושה ספורט מדי יום וגם עובדת על קריירה חדשה באינסטגרם. כשאני שואל אותה בת כמה היא, היא מסרבת להסגיר. ״תכתוב רק שפאלאס כבר מחזרים אחריי״.

הקמת את המשרד ב-1980. למה לסגור דווקא עכשיו?
״כי התעייפתי. זה כבר לא מעניין אותי ואין לי את הפשן. גם המקצוע שינה מאוד את פניו. תמיד אהבתי להיות בחוד החנית, ואני לא חושבת שאני יכולה היום להיות מובילה במה שנדרש ממשרדי יחסי ציבור בתחומים שבהם פעלתי. זה כבר לא עולם של תקשורת ומשרדי יחסי ציבור, אלא עולם של סושיאל ורשתות חברתיות בו הכול נקנה בכסף. עסקנו בזה בשנים האחרונות, אבל זה לא מתאים לי יותר. כל הזמן אומרים לי, 'מה רע לך? יש לך לקוחות, יש לך עובדים, למה לפרוש?׳. אבל אני רוצה לתת לעצמי הזדמנות לפתח עוד קריירה, אני ממש על הקשקש מבחינת הגיל, הכוחות והאנרגיה. אם ליצור משהו אחר אז זה הזמן״.

איך התחלת את דרכך בעולם התקשורת?
״הייתי בת 20, התגלגלתי להפקת ג'ינגלים ולאט לאט נכנסתי לעולם הייעוץ ויחסי הציבור, בלי לדעת בכלל מה זה. אני באמת מהראשונות בענף. לפנינו פעלו בעיקר דוברים. אני חושבת שהמשרד שלנו המציא במידה רבה את הענף כפי שהוא פעל עד לאחרונה״.

עברתם מדוברות לייזום אקטיבי של סיקור תקשורתי.
״בדיוק. אני קוראת לזה 'שיטת הסלמי'. לוקחים את המוצר ומפרקים אותו לפרוסות. כשהוא כבר מגיע לצרכן, הוא מחכה לו כבר עם ריר בפה. זה נכון לתחום התרבות וגם לתחום המסחרי. למשל ההשקות שעשינו לרשת מקדונלד'ס, ל-H&M ואפילו ל-ACE. התורים שנוצרו בפתיחה לא קרו במקרה. קדמה לכך עבודת יח״צ אינטנסיבית חודשים לפני הפתיחה, שהדליקה את הדמיון ויצרה מראש ביקושים אדירים״.

בעולם של משפיענים ותוכן ממומן, מה נשאר מהערך של כתבה עיתונאית?
״עדיין יש לה ערך, אבל תלוי אצל מי. הרבה דברים שנחשבו פעם לקודש הקודשים של עולם היח״צ כמעט איבדו את הכוח השיווקי שלהם. אולי יש להם השפעה על מקבלי החלטות ועל הברנז'ה, אבל כתבה בעיתון או באתר מוביל כבר כמעט לא מייצרת מכירות. גם אם מתפרסמת קטילה עיתונאית, היא כבר לא בהכרח פוגעת במכירות, כי אין קשב לתקשורת מהסוג הזה. לצרכן הסופי כבר אין כוח לקרוא יותר משלוש או ארבע שורות. הוא רוצה תמונה וציטוט״.

״קשה לי לא לעבוד״

שלמור, כאמור, לא מתכוונת לשבת בבית ולראות סדרות. ״אני הולכת לעבוד כיועצת עצמאית בשירות שאני קוראת לו 'סקנד אופיניון', כמו אצל רופאים. לפעמים משרד יחסי ציבור מלווה לקוח במשך שנים, ואז גם הלקוח נרדם על המשרד וגם המשרד נרדם על הלקוח. גורם מבחוץ יכול לראות את התמונה הרחבה, למקד אותם במה חשוב ומה לא ולהאיר פינות שהם כבר הפסיקו לראות מרוב הרגל.

את תחליפי את משרד היח״צ הקיים?
״בכלל לא. המטרה היא לא לנשל אף אחד מתפקידו, אלא להזרים דם חדש למערכת לתקופה מסוימת ואז להתפוגג. כמי שעבדה עם לקוחות במשך 40 שנה, אני יודעת מה גורם כזה עשה לנו כשהלקוח רצה לשמוע עוד דעה. הוא הכניס לנו פלפל לתחת״.

המעבר מחיים של טלפונים, עובדים ומשברים לחיים שאת שולטת בהם נעים לך?
״אני כל הזמן אומרת לעצמי: זה מה שזה, זה מותר לך, תיהני מזה. אבל עדיין לא הצלחתי להיפטר מייסורי המצפון. אני שואלת את עצמי למה אני לא עובדת נורא קשה. איך יכול להיות שלקוח לא התקשר עכשיו עם עוד משבר? אני עדיין מבעבעת מבפנים. זה כמו הר געש של לבה, ייקח לי שנים להירגע. זה לא שקשה לי כלכלית. קשה לי לא לעבוד״.

״קינג ג'ורג' זה השינקין החדש״
שלמור מעידה כי האחראי על צריכת התרבות בבית הוא רמי. הוא מאתר וקונה את הכרטיסים, ״ותמיד אני יושבת במקום הכי טוב באולם. הרבה אנשים שואלים אותי באינסטגרם איך ידענו על הופעה או על ערב מסוים. רמי מגלה הכול. אנחנו גם גרים באמצע הפיילה. יכולים לקום מהמיטה בשש וחצי ובשבע כבר להיות בתיאטרון״.

אחרי 30 שנה ברמת השרון ועשר שנים בתל אביב, את כבר מרגישה תל אביבית?
״כן, למרות שאני עדיין מגיעה הרבה לרמת השרון ומרגישה שגם היא בית. בתל אביב אני אוהבת את הנגישות לכל דבר. אני כבר מכירה את כל בתי העסק בקינג ג'ורג', שלדעתי הולך להיות רחוב מטורף. יש בו שילוב של משהו ישן ואותנטי עם בתי קפה של צעירים. הוא השינקין החדש, או השינקין של פעם. אנחנו מטיילים הרבה בעולם, ותל אביב פשוט יפהפייה. אני הולכת ומצלמת כל היום בתים. אנחנו כל כך טרודים ביומיום והולכים עם האף במדרכה, אבל אם מרימים את הראש ומסתכלים בין העצים, מגלים פנינים. תל אביב היא שרשרת יהלומים״.

את פעילה מאוד באינסטגרם. מה את מנסה לבנות שם?
״אני רוצה ליצור דמות שהיא אני: אישה מבוגרת בשנותיה, אבל לא מבוגרת ברוחה, המטיילת בעיר תל אביב ומגלה אותה על כל צפונותיה. אני משקיעה בזה, מעלה הרבה תוכן ואוספת עוקבים.אז תן לינק לעמוד שלי״, היא צוחקת.

כחלק מהפעילות החדשה שלה ברשת היא מצלמת עם חברתה הטובה נחמה רונן, לשעבר חברת כנסת וכיום יו״ר קבוצת ממן, פינה שבועית על פוליטיקה ועל החיים. ״אנחנו נפגשות בכל שבוע. קמות בשש בבוקר, הולכות שבעה קילומטרים ואז יושבות בבית קפה כל פעם במקום אחר בעיר. הפינה התחילה כביקורת עוגות ואז הבנו שאנחנו לא רעות מספיק ועברנו לאקטואליה. אנחנו משלימות זו את זו. אני המשתוללת והיא המרסנת״.

״גלעד לא ידע על הפוסט שלי על אדוה״

לאחרונה כיכבה שלמור במדורי הרכילות לאחר שכתבה פוסט מזל טוב מרגש לעיתונאית חדשות 12 אדוה דדון, שהתחתנה עם השחקן והדוגמן ידין גלמן. דדון הייתה נשואה בעבר לגלעד שלמור, בנה הבכור של אירינה ועיתונאי חדשות 12, ולשניים בת משותפת – אילן, הנכדה הראשונה של אירינה.

את מספרת שהפוסט הגיע לכמעט מיליון צפיות. ציפית לזה?
״ממש לא. היו אלפי תגובות ומאות שיתופים, והרבה אנשים שלחו לי הודעות בפרטי. עורכת דין לענייני גירושים העלתה פוסט בו כתבה שאני נתתי דוגמה לאופן שבו אפשר להתגרש יפה. אנשים מהעבר שלי, כולל לקוחות מלפני 25 שנה, פנו אליי וכתבו שהמילים חיממו להם את הלב״.

גלעד ידע שאת עומדת לפרסם את הפוסט הזה?
״זאת הייתה החלטה שלי בלבד. לא התייעצתי עם אף אחד, וגם גלעד לא ידע. ישבתי במספרה וחשבתי שיהיה יפה לפרגן לה. חמש דקות אחרי, הפוסט כבר עלה. הוא מגיע ממקום אמיתי, לא כי הייתי צריכה לעשות מחווה פומבית. ככל שאדוה תהיה מאושרת יותר עם בן הזוג שלה, גם הנכדה שלי תהיה מאושרת. ואם הנכדה שלי מאושרת, גם הבן שלי מאושר. זאת שרשרת האושר״.

איך נראים היחסים ביניכן כיום?
״יש לנו קבוצת וואטסאפ פעילה. בשבוע החתונה נפגשתי איתה בבית קפה ונתתי לה מתנה. גלעד הוזמן לחתונה וגם אנחנו. הכול נורא פשוט וזורם. הדבר היחיד שהשתנה הוא שנתתי לזה פומבי, וכנראה זה נגע בהרבה מאוד אנשים״.

מה לדעתך אנשים מצאו בפוסט?
״מודל שכדאי לאמץ. לאהוב זה הרבה יותר קל מלשנוא ולייצר אנרגיות שליליות שהילדים סוחבים אחר כך כל החיים. אני גם חושבת שכאשר בוחרים בן או בת זוג חדשים, אחד השיקולים צריך להיות אם הוא ניחן ביכולת לקבל את בן/בת הזוג הקודם. למנוע מצב בו בני הזוג החדשים מפמפמים רעל. עדיף מראש להפוך אותם לחברים ולא לאויבים או למתחרים״.

את עצמך גדלת במשפחה עם הרבה גירושים.
״כולם במשפחה שלי גרושים. ההורים, הסבים, הדודים, חלק מבני הדודים ואחי. אני היחידה שלא התגרשה. כבר לפני שנים אמרתי לבעלי: אתה יכול להתגרש ממני כמה שאתה רוצה, אני ממך לא מתגרשת. לא להתגרש זאת החלטה אסטרטגית״.

למה את מתכוונת?
״שלא צריך לפרק זוגיות בגלל אי-הבנות, או בגלל שהאהבה השתנתה, או בגלל תפיסות פוליטיות או חברתיות. תלמדו לחיות עם זה כי זה לא בהכרח יהיה טוב יותר בנישואים הבאים. ברור שבמקרים של אלימות או התעמרות, צריך להתגרש. אבל בכללי עדיף תמיד ״לשנוא״ את בן הזוג הראשון מאשר את השני״, היא צוחקת.

ואיך זה מרגיש כשהחיים האישיים של גלעד מתפרסמים במדורי הרכילות?
״התקשורת ברוב המקרים מחבקת את האגו. לפעמים העיתוי לא מתאים ויש רגישויות כאלה ואחרות, אבל להגיד שאנשים באמת סובלים מזה? ברוב המקרים לא. אני מניחה שכך זה גם אצלו״.

לאחרונה התפרסם שהוא יוצא עם הזמרת אסתר רדא. ידעת?
״כן, ידעתי. לא פגשתי אותה עדיין. אני מתייחסת לגופם של אנשים ודברים רק אחרי שאני פוגשת אותם. גלעד אוהב לאהוב, אני מקווה שמצא את האהבה שלו״.

הוא מתייעץ איתך בעבודה העיתונאית שלו?
״אני לא שותפה בעבודה שלו והוא לא בא להתייעץ איתי, אבל הוא מספר לי לפעמים על סדרות שהוא עובד עליהן, על קבצנים, חרדים בבני ברק, בדואים או פועלים שמגיעים מהשטחים וכמובן שאני מיד מתחילה להציע לו רעיונות למרות שהוא לא מבקש אותם. לפעמים הוא אוהב את מה שאני מציעה ומשלב בכתבה. הוא יודע שיש לי עין עיתונאית ויכולת לאתר סיפור. הייתי שמחה להיות שותפה שלו״, היא צוחקת, ״אבל הוא קצת פחות״.

תל אביב היא בירת הטבעונות הבלתי מעורערת. וזה מה שעדיין חסר בה

טבעונים מגיל מסוים יודעים שזה לא מובן מאליו. הם זוכרים עדיין את הבודהה בורגר המקורי, בערך המקום היחיד בעיר שאפשר היה להיכנס אליו ולהזמין מה שרוצים מהתפריט בלי לחשוש. היום המצב השתנה. אנחנו אולי לא בימי השיא המלהיבים שבהם אשכרה היה גלגל שווארמה מסתובב אצל הראל זכאים ב"סולטנה" על אבן גבירול עם תור על המדרכה עד צייטלין, ובכל זאת – טבעוני תל אביב לא יכולים להרגיש מקופחים.גם היום, אחרי שנסגרו כמה מוסדות אייקוניים כמו אלגריה, מבורך, באנה – ובימים אלה ממש נפרדת הקהילה מ"גודנס" בקינג ג'ורג' – תל אביב היא בירת הטבעונות הבלתי מעורערת. לא באמת היה צריך סקר כדי לבדוק את זה, ובכל זאת עשו. סקר הטבעונות הגדול של ויגן פרנדלי לשנת 2026 מספק חותמת מספרית: מבין המשיבים הטבעונים בעשר הערים שהובילו בסקר, 32.8 אחוז הגיעו מתל אביב. חיפה ורמת גן, הבאות בתור, הסתפקו ב-12 אחוז כל אחת.
>> כך איבדה תל אביב את מקומה בטופ הטבעוני העולמי וכך תחזור אליו

למען הדיוק: הנתון אינו אומר ששליש מתושבי תל אביב טבעונים, אלא שמתוך המשיבים הטבעונים בעשר הערים המובילות, כמעט שליש היו תל אביבים. גם הסקר כולו, שבו השתתפו 17,041 איש, אינו מוצג כמדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל. 40.8 אחוז מהמשיבים היו טבעונים ו-70.7 אחוז מהם נשים, כך שהוא מועיל בעיקר למיפוי הרגליה ורצונותיה של הקהילה. ועדיין, הפער העצום של תל אביב מיתר הערים מלמד היטב איפה נמצא המרכז העירוני הגדול שלה.

הפרסומת שלא מצאה מסך בישראל

בזמן שתל אביב ממשיכה להפוך את הטבעונות לחלק כמעט מובן מאליו מהחיים העירוניים, גופי השידור בישראל עדיין מתקשים לעכל אפרוח אחד. במקביל לפרסום הסקר השיקה ויגן פרנדלי את "ארוחת ילדים", הפרסומת הגדולה והיקרה בתולדות העמותה: הפקה שנמשכה כשנתיים ועלתה כמיליון שקל, שגויסו מתרומותיהם של חברי מועדון התומכים שלה.הסרטוןאינוכולל תמונות גרפיות או אלימות. הוא עוקב אחר אפרוחים בכמה סצנות, עד שהוא מגיע לילדה היושבת במסעדה מול מנת שניצל. רק בסופו מופיע המסר שלפיו השניצל היה אפרוח בן 39 יום, והצופים מתבקשים לעשות בעצמם את החיבור.

אלא שבישראל הפרסומת לא מצאה גוף שידור שהסכים להעלות אותה. לפי ויגן פרנדלי, הרשות השנייה קבעה כי התשדיר מביע עמדה ומנסה להשפיע על הציבור בעניין שנוי במחלוקת. ברשת 13 טענו, לדברי העמותה, לפגיעה ברגשות הציבור ודרשו שורה של שינויים – ובהם הסרת הכיתוב המחבר בין השניצל לאפרוח, החלפת המוזיקה וקיצור הרגע שבו הילדה מביטה במנה. כאן 11 השיב כי הפרסומת אינה עומדת בהגדרת תשדיר שירות לציבור, וגם רשתות הקולנוע פלאנט וסינמה סיטי סירבו להקרינה.

בספורט 1 הסיפור הסתבך עוד יותר. לטענת העמותה, הערוץ כבר חתם על הסכם לשידור הפרסומת במהלך חצאי הגמר וגמר המונדיאל, אך ביטל אותו כשבועיים לפני השידור המתוכנן. ויגן פרנדלי הודיעה כי היא נערכת להגשת תביעה נגד הערוץ בטענה להפרת חוזה.מה שלא עבר בישראל התקבל בקלות רבה יותר מעבר לים. החל מ-10 באוגוסט מופצת הפרסומת באמצעות רשת NCM, הפועלת ביותר מ-1,300 בתי קולנוע בארצות הברית, וכן בפלטפורמות סטרימינג בבריטניה, ובהן Paramount+, ערוץ 5 ודיסקברי. מה שהיה אמור להיות קמפיין ישראלי הפך, בעקבות הסירובים, לקמפיין הבינלאומי הגדול ביותר של העמותה עד כה.

חלב מהצומח כבר ניצח. הבשר עדיין מחכה והקרמבו מחכה לגואל

ומה באמת נמצא בצלחות? תחליפי החלב הם המוצר הצמחי שהצליח לחדור עמוק מכולם אל המיינסטרים. 58 אחוז מהטבעונים בסקר צורכים אותם מדי יום, וכך גם 36 אחוז מהמפחיתנים ואפילו 20 אחוז מאוכלי הכל. חלב מהצומח, מסכמים עורכי הסקר, הוא שער הכניסה הנוח והלגיטימי ביותר לעולם התחליפים.

תחליפי הבשר נמצאים במקום אחר לגמרי. כ-55 אחוז מהטבעונים צורכים אותם לפחות פעם בשבוע, אבל רק 8 אחוזים אוכלים אותם מדי יום. בקרב אוכלי הכל, כ-80 אחוז כמעט אינם נוגעים בהם. בכל הקבוצות הטעם הוא השיקול המרכזי בבחירת מוצר חדש, אבל אצל אוכלי הכל המחיר מקבל משקל גדול יותר.וזה כנראה החסם הגדול ביותר של התעשייה.כ-39 אחוז מהלא-טבעונים הצביעו על מחירי המוצרים כסיבה המרכזית שמקשה על מעבר לטבעונות. אחריהם הגיעו זמינות מוגבלת של מוצרים טבעוניים עם 25 אחוז, מגוון מצומצם של מסעדות עם 18 אחוז, ומצבים חברתיים או היעדר תמיכה עם 17 אחוז. גם הטבעונים והצמחונים עצמם העניקו להוגנות המחירים של תחליפי הבשר ציון נמוך במיוחד: 2.39 מתוך 5.

כששאלו את הטבעונים איזה מוצר מן החי הכי חסר להם, התשובה המובילה הייתה גבינה צהובה טבעונית שבאמת נמסה על פיצה או טוסט, עם 18.9 אחוז מהקולות. אחריה הגיעו קוטג' עם 11.6 אחוז, קרמבו עם 9.8 אחוז, מילקי עם 7.1 אחוז ועוגת גבינה עם 5.1 אחוז. בשאלה נפרדת שהתמקדה רק במתוקים, הקרמבו כבר הפך למנצח הגדול עם 32 אחוז.גם לבעלי בתי הקפה בתל אביב יש מה לרשום: 37 אחוז מהמשיבים רוצים לראות יותר כריכים עם מקור חלבון, ו-35 אחוז משוועים למאפה מתוק טבעוני. המאפה המלוח, למקרה שתהיתם, הסתפק ב-20 אחוז.

ולבסוף מגיע פרדוקס קטן. מצד אחד, 23 אחוז מהטבעונים מדווחים על הכנסה גבוהה מהממוצע – השיעור הגבוה ביותר מבין קבוצות התזונה בסקר. מצד שני, אותה קהילה מתארת את המחירים כבלתי הוגנים, והמחיר הוא גם החסם העיקרי שמרחיק מצטרפים חדשים. טבעונות, מתברר, אינה בהכרח זולה יותר; כרגע פשוט קל יותר להתמיד בה כשיש מספיק כסף לגבינה הצהובה שעדיין לא נמסה כמו שצריך. המהפכה אולי לא תשודר בטלוויזיה הישראלית, אבל בתל אביב היא כבר מזמן מופיעה בתפריט.

עוד יורה: זו לא רק מחווה לספילברג, אלא סרט סוחף וכיפי בפני עצמו

שנת ההתרחשות של "סוף רחוב האלון" היא השנה שבה יצא למסכים "אי.טי. – חבר מכוכב אחר". זה לא מקרי. סרטו של דיוויד רוברט מיטשל ("מישהו עוקב אחרי") הוא תרכובת של "אי.טי.", "מלתעות" ו"פארק היורה" של סטיבן ספילברג, עם תיבול של "בחזרה לעתיד" שהופק על ידי החברה של ספילברג. יש להוסיף שהמפיק של "סוף רחוב האלון" הוא ג'יי.ג'יי. אברמס, מי שהכריז על עצמו כתלמידו של ספילברג וב-2011 כתב וביים את "סופר 8" כמחווה מוצהרת לסרטיו משנות השבעים והשמונים.
>>צפוף באוזן: המופעים שאסור לכם לפספס בפסטבל מגדה 2026

בסרטו הרביעי, והראשון עם תקציב מכובד, מיטשל מתגלה כתלמיד מוכשר של המאסטר. ההרפתקה שכתב וביים מבדרת לאורך כל 99 דקותיה. כן, זה סרט שלא יאתגר את שלפוחיות השתן שלכם. חלק מחינו נובע מהנוסטלגיה לימים של מצלמות פולארויד וטלפונים ציבוריים – הימים שבהם אם ראית צמח מוזר היית צריכה ללכת לספריה כדי לברר מה זה. עם זאת, "סוף רחוב האלון" (השם הוא דו משמעי) ניחן במודעות עכשווית, במובן זה שמי שיושבת מאחורי ההגה היא אימא אן האת'אוויי, ולא אבא יואן מקרגור.

משפחת פלאט מתגוררת בפרוור ירוק איפשהו באמריקה. ההופעה הראשונית שלהם כמשפחה שמחה נסדקת כבר בפתיחה, כשבמהלך אירוע קהילתי דניס וגרג רבים, והילדים אודרי ובריאן צופים עליהם מרחוק ותוהים אם הם יחזיקו מעמד כזוג. מתברר שגרג פוטר מעבודתו בחברת קרייזלר, אך לא סיפר לאשתו – ולכן הוא עובד כשליח פיצה. הדימוי הזה של סדק מוכחש בפטריארכליות נראה לאחרונה גם ב"אשליות מתוקות" הצרפתי וב"עצמאות" הישראלי (בקרוב בקולנוע), שגם הם מתרחשים בשנות השמונים – עידן של שינוי בתפיסת המשפחתיות ובהירארכיה שלה.

את תסכוליה דניס שופכת לתוך רומן שהיא כותבת בסתר (על מכונת כתיבה), בזמן שהילד בריאן רוכב על אופניו עם חבריו, והאחות הגדולה אודרי קוראת בחדרה ספר של קארל סאגאן על חורי תולעת. בני המשפחה מאוחדים רק בריב המתמשך שלהם עם השכן המעצבן, שמתלונן שכלבם סטארבק (שם שנשאל מ"מובי דיק") מחרבן בחצרו.

לילה גשום אחד הדרמה המשפחתית מקבלת תפנית, כשהשכונה כולה מועתקת ממקומה ומועברת לעידן פרה-היסטורי. הייתי משתדלת להימנע מלספר לכם שלפתע בני המשפחה ושכניהם מוצאים עצמם מתמודדים עם דינוזאורים משלל סוגים, אלמלא נראה פרצוף של טי-רקס בפוסטר של הסרט, שלא לדבר על הטריילר. מכאן והלאה זה הופך לסיפור הישרדות כשארבעת בני המשפחה, והכלב, נפרדים ומתאחדים לסירוגין.

התסריט, פרי עטו של מיטשל, הוא די בסיסי, אך הוא מורם על ידי הבימוי היצירתי. הרבה תשומת לב הוקדשה ליחסים בין החזית והרקע של התמונה, שמפצלים את תשומת הלב של הצופים. יש כאן שילוב מוצלח של מתח עם הפתעות (רק חלקן צפויות) ופרצי הומור שחור. דירוג PG-13 מבטיח שלמרות שיש כתמי דם ואיבר כרות או שניים, רוב הדרמה הוויזואלית נבנית על האימה ממה שאנחנו לא רואים – כמו ב"מלתעות". וזה תמיד יותר מעניין ומותח.

אן האתאוויי מביאה את כל חינה לתפקיד, ומשכנעת לגמרי כעקרת בית שהופכת לגיבורת אקשן כשהיא צריכה לגונן על ילדיה. גם יואן מקגרגור הוא שחקן עתיר חן, אבל לאחרונה הוא לא הצטיין בבחירת סרטים. בגיל 55, התפקיד של אבא שנותן לרעייתו להוביל יושב עליו מצוין.

הסיום מייצר תהייה לוגית שלא ברור אם מיטשל חשב עליה עד הסוף, והיא עשויה לעלות בסרט המשך, בהנחה שיהיה כזה. האם ההתנגשות בין שנות השמונים לעידן הפרהיסטורי היא מטאפורית למשהו בעידן טראמפ? לא נראה ככה, על אף הדימוי הכל-אמריקאי של המשפחה והקהילה. אם כי ודאי יימצאו אנשים שיכריזו שהדינוזאורים מסמלים את המהגרים הלא חוקיים, או לחילופין את סוכני ICE שרודפים אותם.

בעידן הקולנועי הנוכחי אנחנו כמעט לא זוכים לראות סרטים עם תקציב של 80 מיליון דולר שאינם מבוססים על סחורה עם כוח משיכה מוכח. לשם השוואה, "מקום שקט", שניחן בקונספט דומה (משפחה מול מפלצות), תוקצב ב-17 מיליון דולר. אפשר, כמובן, לומר שדינוזאורים בפני עצמם הם כוח משיכה מוכח – ועדיין, זאת אחלה מחווה לספילברג, וסרט סוחף וכיפי בפני עצמו.
4 כוכבים
The End of Oak Street בימוי: דיוויד רוברט מיטשל. עם אן האת'אוויי, יואן מקגרגור. ארה"ב 2026, 99 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

העונה השנייה של "כשהגלים מתחזקים" הפכה אותנו למלודרמטיים

כאן במערכת "טיים אאוט", רצינו לתת לכם את חווית המיקרו-דרמה האולטמיטיבית בביקורת שלנו על המיקרו-דרמה החדשה של "קשת" ו-V1, וגם הבנו שזה שוק רווחי ורצינו להיכנס אליו. אז אנחנו גאים להציג את ביקורת המיקרו-דרמה הראשונה אי פעם, "כשהמבקרים מתרגזים", מלאה בכל הקלישאות והמוטיבים החוזרים של הז'אנר המפוקפק הזה. צפייה, כלומר קריאה מהנה.
>>עולם בלי אורן נהרי הוא עולם שיודע קצת פחות

וואו, אני לא מאמין שהיום הגדול הגיע. סוף סוף, אני כותב ביקורת על "כשהגלים מתחזקים 2", סדרת המשך למיקרו-דרמה שכבשה את ישראל, המבוססת גם הפעם על ספר של שרון צוהר בשם "להתאהב ולהישאר בחיים". הסדרה עוקבת הפעם אחרי רותי (בגילומה של מיה מינץ), שמגיעה לחתונה של אח שלה בחיפוש אחרי סטוץ למטרות ריבאונד ופוגשת את אלמוג (בגילומו של תומר הכהן), חבר טוב של אחיה. קנאה, אובר-פרוטקטיביות, ושלל דרמות אחרות מאיימות על מערכת היחסים שלהם, אבל האם בסוף הם ימצאו אהבה?

כל החיים שלי, מאז שהייתי ילד מבקר קטן, חלמתי על לצפות בדרמה קצרה וזולה שמצולמת בצורה ורטיקלית ומותאמת לדור חסר הריכוז של היום. נכון, בפעם האחרונה שכתבתי ביקורת על "כשהגלים מתחזקים", המיקרו-דרמה הקודמת שכבשה את ישראל, סבלתי די הרבה מרמות הקרינג', המשחק החובבני והעלילה הגנרית. אפשר להגיד שהייתה לי חוויה קשה עם מיקרו-דרמות בעבר, אבל אולי אני פשוט צריך מיקרו-דרמה חדשה וסקסית כדי לשכוח מזה. מה שקוראים- ריבאונד.

אז אחרי שיחה עם כל החברים החתיכים שלי, שנראים בדיוק אותו דבר ולפעמים קשה לי להבדיל ביניהם, מצאתי את עצמי בחדר עם "להתאהב ולהישאר בחיים". זו הייתה אכזבה ממבט ראשון. כל פעם שאני חושב שאני מוכן למיקרו-דרמות האלו, הלב שלי נשבר מחדש, וגם המוח שלי סובל. למה כולן תמיד מתחילות בזוג שנפגש בחתונה? למה תמיד הכוכבים הם בחורה בלונדינית וגבר שנראה שיצא כרגע מפרסומת לקפה טורקי? למה הדיאלוגים תמיד מרגישים שנכתבו בזמן שהתסריטאי שיחק "מה הקשר" באפליקציה של "הארץ"? השאלות האלה מילאו את המוח שלי בזמן שניסיתי לכתוב את הביקרות האלה בזמן שעוד שיר פופ התנגן ברקע.

View this post on Instagram

למה זה ממשיך לקרות לי? למה אני לא יכול למצוא את המיקרו-דרמה המושלמת לבלות את שארית החיים שלי איתה, כמו באגדות? אולי זה כי הפורמט הזה פגום מהיסוד? אולי הרדיפה אחרי תשומת הלב של בני נוער עם מוח-טיק-טוק יוצרת מוצר בלתי אפשרי לצפייה לבני 25 ומעלה? אולי לנסות לבקר פיסת תוכן כזאת, אפילו בצורה סאטירית ומודעת לעצמה, היא משימה חסרת תועלת? אבל אולי… אולי אני צריך לתת לאהבה, כלומר לביקורת, עוד צ'אנס. נכון, אני מוצא את עצמי פגוע כל פעם, אבל אולי משהו טוב יכול לצאת מזה. אולי המיקרו-דרמה הבאה שתצא מהמפעל הזה תהיה משהו ראוי לצפייה. משהו מרגש, מעניין, מצחיק. מי יודע?

התעוררתי בבוקר להודעה מהעורך שלי. הוא הודיע לי על מיקרו-דרמה חדשה מבית קשת ו-V1, "כשאוהבים אז כואבים", בכיכובם של בלונדה בלונדרסון וגיא פינג'אן, סיפורם המרגש של אמה, שהולכת לחתונה של בת דודה שלה ומתאהבת בעוז, חייל מילואים מסוקס ומחוספס. "יש 20 פרקים של שלושים שניות כל אחד" הוא כתב לי "תכתוב ביקורת עד מחר בבוקר?". האם אני יכול לתת לעצמי להיפגע שוב? האם אני אתן שוב צ'אנס לרומן עם המיקרו-דרמה המושלמת. נו טוב, אני מניח שאני צריך ריבאונד. *עוד שיר פופ גנרי מתנגן*.
כשהגלים מתחזקים 2, עכשיו בעמוד האינסטגרם של V1

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?