Time Out תל אביב About

פיצה בגודל שולחן סלון ושקיעה שמרדימה. העיר של מינדי ארליך

מינדי ארליך היא יוצרת ומשפטנית שגדלה ונישאה בחברה החרדית, ועזבה אותה כשהיתה גרושה ואם לבן. היא מוכרת מהסרט "פינק ליידי" וגם מ"חתונמי", ובימים אלה מנחה את הפודקאסט "יוצאים בשאלה" של עמותת הלל, שבו היא מארחת יוצאות ויוצאי החברה החרדית לשיחות על הקשיים, האתגרים וההצלחות שבדרך. לא מזמן היא גם עברה לגור בתל אביב, כך שהעיר שלה עדיין נמצאת בתהליך גילוי.
>> הסנטר של הילדות והסופר של יפו. העיר של ליהיא אם
>> ספסל גלישה ואחד הכריכים הטעימים בעולם. העיר של אילן הייטנר
>> מגדל השעון, כיכר בלי צלון, קרוק והפוך מנהלים. העיר של תום אורן

1. יריד האמנים בנחלת בנימין

בימי שלישי ושישי המדרחוב של נחלת בנימין מתעורר לחיים, וכאמנית בעצמי, הלב שלי פשוט מתרחב שם כל פעם מחדש. אני אוהבת ללכת לאט בין הדוכנים, ללכת לאיבוד בין הפרטים הקטנים ובמחשבה המקורית שמאחורי כל יצירה. כשצריך מתנה מקורית באמת, זה היעד הראשון שלי. והשיטוט אף פעם לא שלם בלי לעצור באחד מבתי הקפה לאורך הרחוב. בחורף זה קפה משובח שמחמם את הידיים ואת הנשמה, ובקיץ בירה צוננת או קוקטייל מרענן מאחד הברים באזור.

2. פארק המסילה

מה שאני אוהבת בפארק המסילה הוא הוורסטיליות התל אביבית שלו. זה מקום שיודע להתאים את עצמו לכל סיטואציה. מצד אחד אפשר למצוא פינת דשא ירוקה ושקטה, לפרוס מחצלת ולהרים פיקניק באווירה הכי צ'יל שיש. מצד שני, במרחק כמה צעדים יש בתי קפה, מסעדות וברים, ואפילו בר עם מוזיקה חיה שמרגיש קצת כמו בר שכונתי של פעם. זה המקום המדויק לעבור בו מרביצה רגועה בשמש של אחר הצהריים לדרינק ולהופעה בלילה. ירוק של פארק ואנרגיה של עיר, בלי באמת לבחור ביניהם.

3. בית רומנו והתדר

יש בבית רומנו משהו שמריח מנוסטלגיה רומנטית, חיבור בין חנויות צעצועים של פעם וחנויות וינטג' ישנות לבין הברים העדכניים של העיר. וכמובן, אי אפשר בלי הפיצה המפורסמת של התדר. ורק בינינו, הייתי שמחה למסור לבעלים: תקטינו בבקשה את המארזים. הומו ספיינס פשוט לא בנויים לשנע קרטונים בגודל של שולחן סלון. ואם אנחנו לא בקטע של פיצה, פשוט עולים קומה לרומנו ותופסים שולחן למעלה, עם אפשרות לתצפת מבין העלים על כל ההתרחשות ברחבה. לא מזמן ישבתי שם עם חברה על כוס שאבלי צונן וצלחת רביולי גבינה, וכאילו זה לא מספיק, למטה התחילה הופעת ג'אז משובחת של חואניטה כהן סמית', שניגנה, שרה והרימה את האווירה לשמיים. כוס יין, פסטה וג'אז לייב ברקע. ברצינות, מה עוד אפשר לבקש?
דרך יפו 9

4. נווה צדק

אם יש מקום בתל אביב שמצליח להרגיש לי כמו גיחה קצרה לאירופה, זו נווה צדק. בתור מי שמטיילת בה כמעט מדי יום בדרך לאימון קרוספיט, אני יכולה להבטיח שהיא אף פעם לא נראית אותו דבר. השכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו היא ערבוב יפה של ישן וחדש, עם בתים היסטוריים משומרים לצד אדריכלות עכשווית. הסמטאות הצרות והרומנטיות מלאות בגלריות אמנות, חנויות מעצבים, בתי קפה, דוכן שייקים ונגיעות של אמנות רחוב. לצד כל אלה יש בה גם מוקדי תרבות כמו מרכז סוזן דלל, בית רוקח ומוזיאון נחום גוטמן. תוסיפו את רחוב שבזי ואת בליל השפות ששומעים מסביב, וזו שכונה שאני יכולה לעבור בה כמעט כל יום ועדיין להסתכל סביב.

5. הים

וכידוע, כל השבילים השווים בעיר הזאת מובילים בסוף לאותו מקום: הים. הוא במרחק נגיעה ותמיד המקום המושלם לסגור איתו את היום. אפשר פשוט להתרווח על ספסל או על הדשא, לנשום את האוויר המלוח והלח – לח מדי לירושלמים לשעבר – ולתת לשקיעה לעשות את השאר. הקינוח הכי טוב בעיר, והוא לגמרי בחינם ופתוח 24/7. בפעם האחרונה שנשכבתי על הדשא מול הגלים והסתכלתי על השמש השוקעת, זה היה כל כך מרגיע שפתאום התעוררתי והבנתי שפשוט נרדמתי לחצי שעה. זה העלה בי חיוך מטופש כזה, שליווה אותי כל הדרך הביתה.

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

אני מאוד אמביוולנטית כלפי פלורנטין. יש בה את הייחודיות שלה, אבל אני כמעט לא מצליחה ליהנות מההתרחשות, כי רוב הזמן המבט שלי תקוע ברצפה בניסיון לא לדרוך על קקי של כלב.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה עם בן זוגי בפסטיבל מקסימיליאן בבארבי, וזו היתה הופעה בלתי נשכחת. מארינה היא וואו, וכל מי שליווה אותה ראוי לא פחות. מופע מרהיב וסוחף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי לאחרונה שוב את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. הוא תמיד מתאים, ותמיד מסדר לי את הראש ואת הלב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת הלל. זו עמותה שנעזרתי בה באופן אישי. כשהכל סגר עליי, הם עזרו לי לעלות על המסלול, תמכו בי במימון הלימודים וסייעו לי בשכר הדירה אחרי הגירושין. היום אני סוגרת מעגל כשאני מתנדבת בעמותה ומנחה את הפודקאסט שלה. העשייה שלהם למען יוצאי החברה החרדית היא קריטית במידה שקשה לתאר.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
לאמנים, ליוצרים ולמוזיקאים העצמאיים של תל אביב, שממשיכים ליצור, להופיע ולהביא לנו רגעים של נחמה ואוויר לנשימה דווקא כשקל לוותר.

מה יהיה?
יהיה מרגש.

הסרטן, המלחמה, וה-AI: כך יצרתי אלבום פופ מתוך המשבר של חיי

לפעמים תהליך של כתיבה ויצירה נולד מתוך משבר קשה, ובמקרה שלי מדובר במשבר מתמשך של כמעט 4 שנים, מאז אובחנתי עם סרטן מח עצם אגרסיבי מסוג לוקמיה מיאלואידית חריפה. אל הקושי הפרטי שלי הצטרפו 7 באוקטובר והמלחמה הבלתי נגמרת מחוץ לגבולות המדינה ובתוכה. את השתלת מח העצם השנייה שלי עברתי תוך ריצות לממ"ק במחלקת ההשתלות של בית החולים בילינסון, שבו אושפזתי במרץ השנה, בזמן המלחמה עם איראן. ביוני האחרון, כשקיבלתי תוצאות לא טובות לבדיקת מח העצם שלי, מצאתי את עצמי נכנס למשבר עמוק מאוד. באופן לא מתוכנן ופלאי, ודווקא מתוך המעמסה הרגשית המתמשכת הזאת, שקעתי בתהליך יצירה שהפתיע אותי מאוד, גם באופן שבו הצלחתי לבטא במילים את העולם הפנימי שלי וגם באופן שבו המילים הפכו לשירי פופ מושלמים בניסוי וטעייה, דרך שימוש בכלי הבינה המלאכותית Suno.
>> מעשה אמנות או מעשה יום יום: איך שחר אבן צור למד ליצור קליפים?

הניסיון הראשון שלי עם Suno היה מפתיע מאוד. למילים שכתבתי שודכה הפקה מינימליסטית: פריטה על גיטרה קלאסית, קול צלול ונפלא של זמרת סופרן עם reverb עדין. לאוזניי החובבניות, זה נשמע מקצועי לחלוטין. נכון, אין לי ניסיון בהפקה מוזיקלית או יכולת לנתח את האיכויות של Suno מבחינה זו. עם זאת, מוזיקה היא אהבה גדולה בחיי, למדתי מוזיקה, אני מנגן בגיטרה קלאסית וניגנתי בפסנתר 12 שנים (בוגר תלמה ילין). כך יכולתי להעריך מוזיקלית את ההפקות ש-Suno מייצר ולכוון אותו לכיוון הרצוי מבחינתי, תוך שאני מדייק אותו עד כמה שניתן.

בעידודו של בן זוגי הנפלא, שהיה צ'ירלידר של ממש לתהליך היצירתי שעברתי, בתוך כמה שבועות היו לי 10 שירים שנראו כקוסמוס מוזיקלי קטן שמספק הצצה לתוך המוח שלי, ועם זאת יש בו עולם עם מנעד רגשי גדול שיכול לחבר אליו עוד המון אנשים שיכולים לזהות את עצמם בין המילים של האלבום. מצאתי את עצמי כותב על השראות, רגעים מכוננים, אהבה, אקטואליה ותקווה. The Lyricist Project, שכתבתי תחת שם האמן I am Ami ועלה לפלטפורמות המוזיקה, מבטא רגעי משבר אישיים וחולם על מציאות אחרת שכל אחד היה רוצה להאמין בה. מציאות שבה האנושות עוד לא איבדה לחלוטין את הרצון התמים לאהוב, וגם אם יבוא אותו רגע של אובדן, האלבום לא מתעלם ממנו ומתמודד איתו.

כמה חשוב לי שישמעו את The Lyricist Project? בשיר The Introvert שבאלבום ומבטא טוב מכל את האופי שלי, כתבתי את הבית הבא:
He fears attention
But craves for compassion
Of some strangers
At the subway station
אז מצד אחד אני מפחד מחשיפה, ומצד שני אני מאוד רוצה שאנשים יאזינו ויגלו את עצמם באלבום שלי.
עמי הוכנר, בן 47, יליד כפר סבא, תושב רמת גן, נשוי לבן זוגו מזה 26 שנים. בוגר תלמה ילין במגמת מוזיקה קלאסית, עטוף כל השנים בעולם המוזיקה על כל גווניה וחובב קולנוע מושבע.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

כיכר החטופים כאן כדי להישאר: "אי אפשר למחוק היסטוריה"

מי צריך אוטו? הלכנו בשביל החדש שמחבר את תל אביב לסינמה סיטי

אני מספיק זקן בשביל לזכור שפעם קראנו ל״סינמה סיטי גלילות״ בשם המופלא: ״בניין הרב מכר״. כל מי ששירת בצבא באותם ימים באחד מבסיסי גלילות מכיר את הנוהג של להתפלח מהבסיס כדי ״ללכת לרב מכר״. לא שהיה שם יותר מדי – סופרמרקט, דוכן סנדוויצ׳ים ובורקס טורקי – ובכל זאת, זה היה הכי קרוב לעיר הגדולה שידענו. בשלב מסוים פתחו שם קומה שלמה של פאסט פוד, עם מקדונלדס, פיקנסין, שווארמה ועוד שלל פאסט פוד שנהנים ממנו בזמן אמת ומשלמים עליו ביוקר אחר כך.
>> עיר מתגלגלת: אלה 5 שבילי האופניים הכי מבוקשים בתל אביב

״סינמה סיטי״ הפך למוקד בילוי, ועכשיו, כשמולו נפתח הקולוסוס שנקרא ״ביג פאשן״, מדובר באחד מאזורי הקניות והבילוי הכי משמעותיים בפאתי תל אביב. מקום כל כך קרוב, אבל המוח מסווג אותו אוטומטית תחת ״צריך אוטו״. בטח בשבתות. זה אירוני כי הוא כל כך קרוב אליי הביתה. 5 דקות נסיעה באוטו. פחות מ-10 דקות באוטובוס (לא כולל סופ״שים). הוא כל כך קרוב, ומצד שני כל כך רחוק – לא רק שהוא מעבר לגבול הפסיכולוגי של העיר, הוא נמצא באזור ההוא שבו הולכי רגל הופכים פתאום לזן אקזוטי. והנה, אתמול קרה דבר מופלא, יצאתי מרמת אביב ופשוט הלכתי ברגל לסינמה סיטי. לא הזזתי את האוטו, אבל כן את הגוף.

הסיבה היא השלמת המקטע החסר של ״שביל החוף״ בדרך נמיר, חלק מפרויקט אופנידן. השביל החדש סוגר את הפער בין צפון תל אביב לגלילות ומתחבר למקטע שכבר נפתח צפונה משם, כך שנוצר עכשיו רצף של כ-14 קילומטרים ממרכז תל אביב, דרך רמת אביב וגלילות, לסינמה סיטי ועד אזור התעסוקה בהרצליה. לפי עיריית תל אביב, את הדרך כולה אפשר לעשות באופניים בכחצי שעה, כמובן בהתאם לנקודת המוצא, לקצב ולמספר הרמזורים שבהם תיתקעו ותהרהרו בבחירות שעשיתם בחיים.

אבל אותי עניין דווקא החלק הצנוע יותר. מרמת אביב לסינמה סיטי מדובר בערך ב-3.5 קילומטרים. ברגל עשיתי את זה בכ-40 דקות, בלי מאמץ מיוחד ובלי להרגיש שאני יוצא למסע כומתה ותוך כדי שאני משלים פרקים של ״הקרנף״ על הצביעות של ערוץ 14. באופניים, מן הסתם, מדובר בקפיצה קצרצרה הרבה יותר. שלא לדבר על קורקינט חשמלי, לא עלינו. פתאום מתחם שתמיד נתפס מבחינתי ככזה שנוסעים אליו הופך להיות חלק מהמרחב השכונתי. סרט, ארוחת ערב או קניות כבר לא מחייבים את טקס המפתחות, החניון והפקק בדרך חזרה.

וזה בעצם הדבר המוצלח ביותר בשביל הזה. לא עצם העובדה שאפשר לרכוב בו מהרצליה לתל אביב, הישג תחבורתי נחמד בפני עצמו, אלא שהוא מוחק כמה מהגבולות הלא רשמיים שכבישים מהירים ומחלפים יצרו בתוך המטרופולין. המסלול מחבר את הרצליה גם לאוניברסיטת תל אביב, סמינר הקיבוצים, מכללת לוינסקי-וינגייט, הקמפוס של וויקס בגלילות, וכמובן חופי הים – וכל זה בלי לאלתר קטעי דרך לצד מכוניות או הולכי רגל (כן תיזהרו מתנים, החמודים האלה אוהבים לנסות מסלולים חדשים). ברשת כבר היו מי שסיכמו את פתיחת המקטע החדש בשתי מילים מעט שאפתניות: ״כמו באמסטרדם״.

עכשיו מגיעה הכוכבית הגדולה, והיא לוהטת. בשעות הערב זו היתה הליכה נעימה למדי. בשעות היום, בטח באוגוסט וב-30 ומשהו מעלות, הסיפור שונה לחלוטין. בחלקים גדולים מהדרך עדיין אין מספיק צל, והאספלט, הכביש והקיץ הישראלי הופכים את המסלול לפחות ל״אמסטרדם״ ויותר ל״מי הטמבל שיצא עכשיו מהבית״. בפרויקט אמורים להיות עצים והצללה, לצד ברזיות, פינות ישיבה ותאורה, אבל עצים חדשים, כידוע, לא מגיעים עם צמרת בת 40 שנה מהמפעל.

וזה גם מחזיר אותנו למחיר הירוק של הפרויקט.כבר ב-2022 כתבנו כאן על התוכנית לכרות מאות עצים בדרך נמירכדי לאפשר את סלילת השביל. העירייה מסרה אז כי 386 עצים מיועדים לכריתה, מתוכם 242 עצי שיטה כחלחלה שהוגדרו כמין פולש, וכי לצד הכריתה יישתלו מאות עצים חדשים כך שמספר העצים הכולל לאורך הדרך דווקא יגדל. זה אולי מאזן את החשבון על הנייר, אבל למי שהולך שם בצהרי אוגוסט ברור מאוד ההבדל בין עץ ותיק לעץ שזה עתה נשתל.

ועדיין, אחרי כל ההסתייגויות, קרה פה משהו די משמעותי. במשך שנים התרגלנו לכך שמרחק של שלושה או ארבעה קילומטרים בגוש דן יכול להיות קצר מאוד למכונית ובלתי אפשרי כמעט לבן אדם. השביל החדש הופך לפחות חלק מהמרחקים האלה שוב למרחקים אנושיים. אני, בכל אופן, כבר יודע שבפעם הבאה שאני צריך להגיע לסינמה סיטי בערב, האוטו יכול להישאר בחניה. רק שמישהו שם ישמור לי פופקורן עד שאגיע.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

טאקו על הרכבת: שדרות ירושלים התחדשו במסעדה מקסיקנית טרייה

האמת העצובה היא שכבר עייפנו לכתוב עד כמה יפו פצועה. השנים שלקחו עבודות הרכבת הקלה היו משקל כבד מספיק גם ללא הקורונה, המלחמות ופיגוע הירי מ-2024 שסתם את הגולל על הרעיונות לתחיית יפו. התיירות מקרטעת מתמיד, ציבור לא מגיע מיוזמתו לאזור והפריחה העסקית לה קיוו תושבי הסביבה פשוט לא קרתה. ומול המחסום הזה, התושבים נשארו עם שדרות ירושלים המשופצות כפיל לבן ובאמת יפה שאין הרבה מה לעשות איתו. למעט, כמובן, להכפיל את ההימור ולפתוח עוד מסעדה בסביבה – פעמיים כי טוב.
>>

החל מהשבוע שעבר, החולפים על פני השדרה וודאי ראו ושמעו צבע אחר שצץ בצמוד לתיאטרון גשר. האחראית על כך היא מסעדת "צ'ילוקה טאקרייה", מסעדה מקסיקנית חדשה שנפתחה בידי הבעלים של מסעדת גואטה הוותיקה, שחולשת על שדרות ירושלים מממש מהצד השני של הרחוב. את הקוסקוס החליפו נאצ'וס ובמקום הפלטה מחשיא תמצאו בוריטו, ולפחות החריף נשאר חריף. הקמקום החדש מעוצב כיאה לטאקרייה, עם לוגו גולגולת, צבעים עזים וכובעי סומבררו קטנים מסביב. בר עץ קטן וכמה שולחנות מכסים את האזור הפנימי, אבל החום עולה באמת בשולחנות שנשפכים לעבר הרחוב – מקום נפלא להתמקם בו עם מרגריטה שמגיעה ב-3 צורות – קלאסי, ספייסי או קפואה (38-42 ש"ח), ולצפות בשדרה הלא מי יודע מה מלאה, אבל הכל כך יפה.

בתפריט המהודק תמצאו קלאסיקות מקסיקניות בגרסתן הכשרה – מה שאומר שבכל מקום בו אמורה להיות גבינה, יש גבינה טבעונית: קסדייה קסו עם גבינה טבעונית מותכת, שמוגשת עם סלסה אדומה, תעלה 32 ש"ח, 42 ש"ח עם פטריות או 44 ש"ח עם בשר מפורק או עוף; צלחת נאצ'וס הגונה עם גבינה טבעונית, גוואקמולי, חלפיניו, פיקו דה גאיו וסלסה רוחה תעלה גם היא 44 ש"ח; מנה עיקרית כמו 3 יחידות טאקו, בוריטו או מנה בקערה יעלו 58 ש"ח, כאשר עבור החלבון הבחירה עומדת בין ברבקואה (בשר מפורק ), פויו פלנצ'ה (כרעי עוף צלויים), פסקדו פריטו (פילה ברבוניה בטמפורה) או מיקס פורטובלו לטבעונים (ראגו פטריות במרינדה)

ההיצע, כאמור, לא מבזבז מקום בתפריט למנות מיותרות ונשאר בקלאסיקות המקסיקניות, בדיוק מה שצריך עבור ערב נעים בשדרה. בגזרת המשקאות תמצאו גם משקה מקסיקני מסורתי שעשוי מחליטת היביסקוס (חמאייקה, 18 ש"ח), ולקינוח תוכלו להתפנק על מנת צ'ורוס קלאסית (6 יח', 38 ש"ח) או גרסה מתוקה ומסקרנת של נאצ'וס מתוקים עם גלידה ומייפל (38 ש"ח). ולנו רק נותרה התקווה שמדובר במשהו שיוכל להחיות בקצת את חיי יפו, כי מה הטעם בשדרה כל כך יפה אם אף אחד לא משתמש בה?
צ'ילוקה טאקרייה, שדרות ירושלים 5, יפו

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?