Time Out תל אביב About

השיר שלנו לאירוויזיון אומר צרפת אבל הוא די מרוקו. זה דבר טוב

כשאנחנו מילולית מדלגים בין אזעקה לאזעקה, איכשהו מצאנו לנו זמן לשמוח ממשהו טוב באמת. יש לנו שיר חדש לאירוויזיון. קוראים לו "מישל", והוא של נעם בתן, הנציג שנבחר לפני חודש וחצי ב"כוכב הבא". השיר, שלוש דקות בסך הכל להזכירכם, הוצג כמיטב המסורת במשדר ההצגה השנתי והחגיגי ששודר אמש (חמישי) ב"כאן 11".

>> איראן זה כאן: המלחמה סידרה ל"ארץ נהדרת" עוד רגע שיא מצמרר
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

אבל גם סביב השיר וגם סביב טקס ההצגה שלו, יש תחושה שמבצע "שאגת הארי" קצת שיבש לתאגיד את התכניות. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הצגת השיר התרחשה במשדר קטן ואינטימי יחסית שכלל כמה ראיונות וקפיצה לקטעי וידאו חיצוניים, הפעם הלכו שם על גדול. הסט של "הכוכב הבא" נבחר, קיבלנו לא פחות מארבעה נאמברים מוזיקליים (לא כולל קליפ העברת השרביט המסורתי), והתחושה היתה שרוצים לייצר כאן שואו – זה היה אמור להיות "מופע החזרה לחיים", אחרי שנתיים של בלדות עצובות סביב טראומת ה-7.10.

View this post on Instagram

מה שקצת הפריע בדרך היו הנחיות פיקוד העורף – האולם, שכנראה היה אמור להיות מלא בקהל, היה ריק, וגם הנאמברים הרגישו קצת המוניים מדי בהתחשב באווירה הטיפה מדוכדכת שהצופים הגיעו איתה. התאגיד קצת טעה כשהחליט ש"דה שואו מאסט גו און". אפשר היה לצמצם קצת את הנאמברים ואת הג'זינג אפ (אולי לבחור שירים טיפה יותר אינטימיים), וזה היה הולם יותר את רוח הזמן סביב המלחמה מול איראן וגם קצת יותר מתאים לסיטואציה של המופע.

ואף על פי כן, לפחות בבחירת המנחה פגעו בול. הילה קורח המשיכה מהעונה שעברה והיתה מדויקת להפליא, הכירה במבוכה הגדולה של להגיש משדר כל כך פומפוזי בעיצומה של האש, וידעה לצחוק על זה כמו שצריך. המונולוג שלה בפתיחה וההגשה שלה לאורך כל הדרך היתה מקסימה – מלאת הומור, מלאת חן, קורח כמו שקורח יודעת להיות. לפחות במובן הזה, אפשר להעריך מאוד את הבחירה ואת המודעות העצמית. רק הערה אחת קטנה, הגב' קורח: ההישג של יובל רפאל הוא לא "חסר תקדים". היה תקדים, כי זכינו ארבע פעמים בתחרות הזאת. נו דיסריספקט.

View this post on Instagram

משדר הצגת האירוויזיון השנתי מתחלק, כמו תמיד, לשלוש מטרות: השלישית, והפחותה בחשיבותה, היא להציג את השיר (גם ככה הרוב המכריע של הציבור ישמע אותו בספוטיפיי); השנייה היא ניסיון לתת פייט לאופ"א בשבירת השיא העולמי במשיכת זמן למרחק (או: איך לקחת שיר של שלוש דקות ולמרוח אותו על כמעט שעה ברוטו של טלוויזיה) – ובמקום הראשון, לדחוף כמה שיותר תכנים מהתאגיד כי זה המאני טיים.

אז מה היה לנו שם? החבר'ה של "מה שתגידו" זרקו הערות סרקסטיות (נחמד, אבל טיפה מאולץ), "קופה ראשית" תרמו את שלהם (במערכון שהיה מאוד מצחיק), בתן אפילו קפץ לביקור אצל רוני קובן, וכמובן שהשתמשו בבמה כדי לקדם את שידורי המונדיאל. באמת שהדבר היחיד שהיה חסר כדי להשלים סרייה זה שאיילה חסון והפאנל שלה היו זורקים קונספירציות שבתן בעצם משת"פ של היועמ"שית או חרטא אחרת. אם לקדם, אז עד הסוף.

אחרי כל משיכת זמן אפשרית, ניתנה הבמה לשיר עצמו, והאמת? באתי עם ציפיות נמוכות יחסית והופתעתי לטובה. "מישל", כמו נועם בתן, רץ חזק מאוד על הטיקט הצרפתי, אבל האמת היא שכמו בשיר של דנה אינטרנשיונל הוא "אומר צרפת אבל הוא די מרוקו". יש פה משהו מאוד מזרחי בוייב (אולי קריצה לצרפת של עכשיו), קצת ישראל (כינורות מזרח תיכוניים), קצת צרפתית, קצת אנגלית – במעין ניסיון לפגוע בכל הקהלים האפשריים עם משהו שיקלע לכולם, ודווקא שם השיר קצת הולך לאיבוד.

אבל "מישל" הוא שיר פופ טוב. הוא כיפי, הוא מזיז את הראש, הוא עדכני מאוד ברוח המוזיקה הצרפתית של עכשיו, והוא אמנם לא קצבי כמו שהובטח, אבל זו בהחלט עליית מדרגה (או שמא נאמר, עליית BPM) ביחס לשני השירים העצובים עד מוות ששלחנו בשנתיים האחרונות. אגב, עוד ספיח מעניין: יש בשיר הזה גם הרבה יותר עברית – בית שלם בתחילת השיר, אחרי שבשנים הקודמות קיבלנו לא יותר ממשפט בסופו. אולי גם זה סממן לשינוי.

הבלגן סביב איראן אמנם פינצ'ר את טקס ההצגה (ולכו תדעו כמה נזק הוא יגרום לנו כשיספרו את הקולות), אבל הנראטיב של ישראל ברור: זכרנו את מתינו, מחינו את הכאב, החזרנו את החטופים – ועכשיו זה הזמן שלנו להתחיל לדבר אירוויזיונית, לייצר שירים שנשמעים כמו יתר השירים בתחרות – יותר מזיזים, יותר גרוביים, פחות דכאוניים וגשומים. זה שיר אחר עם אופי קצת פחות אמריקאי וקצת יותר "ערבי", עם גבר שעומד בפרונט (לראשונה מאז מיכאל בן דוד, שכידוע לא נגמר משהו משהו), ועם ישראל שחוזרת לדבר בשפה של התחרות במקום לצעוק את המסר שלה.

האם זה יעבוד לנועם בתן? אני מהאסכולה שסוברת שכל הדיבורים על פוליטיקה הם די בולשיט. כששלחנו שירים טובים וכיפיים, זה תמיד עבד (למרות כל ההפחדות מה-BDSים, כולל בשנתיים של מלחמה בעזה – שבהן הגענו לנתונים מדהימים מבחינת אהבת הקהל). כששלחנו שירים לא טובים, צקצקנו על האנטישמיות. הפעם שלחנו שיר טוב וזה לכאורה אמור לעבוד. בכל מקרה, כל מה שהתאגיד יכול לעשות זה לשלוח את השיר הכי טוב שיש לנו – והם שלחו של יופי של שיר. כל היתר כבר תלוי באירופאים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם

כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

קלוז אפ (1990)

סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.

גאבה (1996)

שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.

הלוח (2000)

קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

המראה (1997)

סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:

אין רשע בעולם (2020)

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.

פרספוליס (2007)

אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.

הגיבור (2021)

ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.

צבע גן העדן (1999)

סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:

העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

שלום גד הוא לא המוזיקאי הראשון ולא האחרון שדיבר על כמה חיים של מוזיקאי הם בחירה קשה ויפה כאחד, אבל הוא כנראה הראשון שבחר ליצור אלבום קונספט שלם סביב הנושא, ולארח סביבו שורה של מוזיקאים בולטים אחרים – ערן צור, רם אוריון, דניאל רובין, אור אדרי, אולי דנון ועוד השתתפו באלבום "מגילת העצמאות של המוזיקאים", בו גד כותב על החזרות, ההופעות הקטנות, החובות, החברויות, שיתופי הפעולה והאמונה העיקשת במשמעות של העשייה המוזיקלית. לרגל כך גד כתב לנו על תחנות מוזיקליות חשובות בחייו כמוזיקאי שהגיע מהפריפריה של מערב הנגב לתוך העשייה של תל אביב.

תחנה מרכזית וקו 379 (שנות השמונים)

האוטובוס שלוקח אותך ממועצה אזורית אשכול לתל אביב.בשביל מי שבא מבחוץ, פתחי הכניסה והיציאה של העיר הם חלק מאוד חשוב ביחסים.התחנה המרכזית – קודם הישנה, עם הלכלוך והפיח, אחר כך החדשה, עם הלכלוך והפיח החדשים,ורכבת ההגנה עם הפסנתר והאוויר שאסור לנשום.כשאתה מגיע לעיר עם גיטרה קלאסית ב-200 שקל ואבנים מהשדות עדיין תקועות לך בנעליים,אלה המקומות הכי רומנטיים בעולם.

הבית של יעקוב חביב (1986)

"בית רפאל", או "מלון חיים", הבניין המפואר והמתפרק בשלמה המלך. הוא נבנה במקור כמלון, והפך עם הזמן למקום מגורים זול לאמנים, מוזיקאים ושאר עניים. משנות ה-60 עם הלהקות הצבאיות ועד שנות השמונים, כשהחברים של נטשה גם הנציחו אותו על עטיפת אלבום.גרתי בו שבע שנים. שנה בכל קומה.התחלתי מחדרון בקומת מרתף, כל שנה עליתי קומה לדירה גדולה יותר,עד שבשנה השביעית כבר הייתה לי בקומה עליונה סוויטה עם חדר חזרות ואולפן קטן.ואז גורשתי משם והלכתי להקליט אלבום סולו ראשון.

כל חדרי המדרגות בעיר (שנות התשעים)

וכל החצרות וכל חדרי הפחים.בצעירותי עבדתי בשטיפת חדרי מדרגות,כשעוד היו אידיאלים, לפני שעסקי הניקיון הפכו להיות רק על כסף.הייתי עובד כשבכיס שלי פנקס ועיפרון. והייתי מנקה וכותב. מנקה וכותב, מנקה וכותב…הנחת היסוד הייתה שאם אתה כותב שירים בכל מקום ובכל זמן שאתה נמצא בו, בשלב מסויים מגיע הזמן שבו כל נקודה שאתה דורך בה וכל רגע שאתה חווה הופכים מיד לחתיכה של שיר.

בארבי הקטן (1995) ובארבי הגדול (2025)

פעם בשנות התשעים, ביונה הנביא, היה מועדון הופעות שנקרא "המיתוס",באותה תקופה בנחלת בנימין היה מועדון שנקרא "הלוגוס".מהר מאוד הלוגוס ניצח והמיתוס נסגר. אבל על חורבות המיתוס נולד בארבי הראשון.המקום הקטן של שאול, שבו הופענו מול 30 איש והיה מפוצץ.בהשראת הבארבי הקטן כתבתי מזמן את "אלכוהול וסיגריות",בהשראת בארבי הגדול, כתבתי השנה את "בדרך לבלאנס", על חברים שרואים כל היום, כאוס, ומלחמות, ואסונות, ועוני, ורעב, אבל עדיין מאמינים שצריך לנגן כאילו שהכל תלוי בזה.

דיזנגוף סנטר (2005)

אין רשימה כזאת בלי הסנטר. לתקן כבלים בדקדה, לקנות מפרטים בכלי זמר, לאכול אמפנדס בשוק האוכל ופופקורן בקולנוע לב,להסתובב ליד החלונות הגבוהים לדמיין שאתה נער בן 16 שמצפה להתאהב, וזה בסדר גם אם אתה בן 30, 40 או 60. הלב של העיר הזאת בכל מקרה נשאר בן 16, ואין מקום שמדגים את זה טוב יותר מדיזנגוף סנטר.

זוריק (2013)

הרבה לפני שהיה בית קפה של טרנטינו, זוריק היה מקום של תסריטאים צעירים, נערות טלוויזיה ולהקות אינדי. שם היינו עושים פגישות להקה כי גרתי דקה משם ובאותה תקופה לא הייתי מתרחק מהבית יותר מדקה. שם גם נפגשתי ראשונה עם ריקי אשתי, ואז כן התרחקתי מהבית מאוד מאוד.היום אני בבית אחר, עדיין לא מתרחק יותר מדקה, אבל זה בתל אביב.

המרץ, המפעל והתנופה (עכשיו)

מתחם של חדרי חזרות, גלריות ושאר נקודות יניקה של מוזיקאים ואמנים.אוירה של אזורי תעשייה תמיד משתלבת בזיכרון שלי ושל רבים עם מכות תופים ובסים רועמים.אם אתה מסתובב בקצוות של העיר והגעת לרחוב מפוקפק ולא הכי נקי, ואתה קצת מפחד להסתובב בו בלילה או לקשור שם את האופניים, יש סיכוי טוב שמאחורי אחד הקירות, עומדת להקה ועובדת על אלבום או על הופעה.אני לא יודע אם הרחובות האלה עדיין באמת מפוקפקים או שזה היה ככה רק בעבר,אבל בכל פעם שאני מגיע לשם, שוב עולים לי מלא זיכרונות של מוזיקה ורוקנרול.

כבוד: סדרה חדשה של משה רוזנטל תתחרה בפסטיבל סיריס מאניה

קצת חדשות טובות לא יזיקו לענף הטלוויזיה הישראלי – שהפך מהדבר הכי לוהט בזירת התוכן הבינלאומית למשהו שרוב העולם לא רוצה לגעת בו במקל – אז קצת חדשות טובות זה בדיוק מה שנקבל.

>> הקולנוע חוזר ליפו: 18 יוצרים ויוצרות נכנסו לחממה. תראו מה יצא
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

אל התחרות המרכזית של פסטיבל סיריס מאניה שייערך בצרפת לקראת סוף החודש (26.3-24.3) – פסטיבל הטלוויזיה הגדול בעולם נכון לימים אלה – לא הצליחו להעפיל סדרות ישראליות זו השנה השלישית ברציפות, זאת על אף כי לאורך השנים זכו בו לא מעט סדרות ישראליות בפרסים הגדולים, ביניהן "פאודה", "על הספקטרום", "כבודו" ו"רק היום", כמו גם פרסי משחק בהם זכו בין היתר רותם סלע וגל מלכה על "גוף שלישי", יהודה לוי על "ריקוד האש" ועוד. אבל רגע, אמרנו קצת חדשות טובות, לא? כן.

ובכן, במסלול של תחרות הפיצ'ינג לקו-רפרודוקציות, דווקא יש נציג ישראלי מעניין ומבטיח:משה רוזנטל, התסריטאי והבמאי שסחף פרסים רבים בסרט הבכורה שלו "קריוקי" (2022) וסרטו השני, "עצמאות", הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס שנערך בחודש ינואר האחרון, ייצג אותנו בגבורה בסיריס מאניה עם פיץ' לסדרת טלוויזיה חדשה שיצר.

הסדרה נקראת באנגלית "Fit", שם בעל כפל משמעות (גם "בכושר" וגם "התקף"), ובמרכזה מגדל מגורים פרברי שתושביו נחשפים לציבור בהמוניו כשסרטונים אינטימיים ממצלמות האבטחה של חדר הכושר במגדל דולפים לרשתות והופכים ויראליים. את הסדרה מפיקה גרין פרודקשנס של אלונה רפואה, והיא תתחרה בצרפת מול 14 סדרות אחרות מרחבי העולם. כמו כן תוקרן בפסטיבל בהקרנה מיוחדת מחוץ למסלול התחרותי יצירת המופת האחרונה של חגי לוי, "אתי", שאינה הפקה ישראלית.

פסטיבל סיריס מאניה נוסד ב-2010 על ידי אשת התרבות הפריזאית לורנס הרשברג ונחשב תמיד ידידותי ביותר לישראל וליוצרים ושחקנים ישראליים. הזכייה בפרסים בפסטיבל היא כמובן פתח לעסקאות נאות בשוק המכירות המתקיים לצד הפסטיבל שמביאות את הסדרות הישראליות לחו"ל, בין אם לטובת רימייק לועזי או בשידור המקור עם תרגום. החזיקו אצבעות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מוכרחים להמשיך לאכול: 4 תפריטים מיוחדים שזמינים רק לימי המלחמה

ההצגה חייבת להימשך, האוייסטרים חייבים להישלק, ואנחנו איכשהו גם רוצים לשתות קצת יין, ולשכוח מהטילים ולו לרגע – ולא,זה לא הופך אותנו לתל אביבים מנותקים, אלא לאנשים חפצי חיים.ולכן, במקביל לפתיחה חלקית של המסעדות, ישנם כמה וכמה מקומות שמציעים תפריטי מלחמה מיוחדים, ואספנו ארבעה שכאלו שיתנו לכם לצאת מהבית עם סיבה בין אזעקה למקלט.

ביינה | צ'יזבורגר

השפית נרקיס אלפי הייתה כפסע מלפתוח את הפיצרייה החדשה שלה ברחוב גאולה – אל דאגה, זה עוד יקרה וממש בקרוב – אבל עד אז, היא מארחת היום בביינה ארוחת צ'יז/פישבורגר מפוארת שתענה על צרכי האכילה הרגשית שלכם ובגדול. ראשית זו לחמניות חלב שאופים במקום בצירוף של בורגר משובח מנתח קצבים עם שומן אווז, מלפפון מוחמץ וקרעי תפוחי אדמה שחומים, או בגזרת הפישבורגר – לחמניית חלב משוחה באיולי טרטר, קציצת טונה אדומה לתפארת, מלפפון מוחמץ וצ'דר. יש גם יין לבן או אדום ואפרול שפריץ ב-35 ש"ח לכוס, ועוגת גבינה באסקית ב-21 ש"ח.
היום בין 12:00-18:00, טשרניחובסקי 4, תל אביב. יש ממ"ד צמוד

גסטרו מכניקו | חותכים מחירים

השף פיני מלוטניק התאים את עצמו בן רגע למציאות המשתנה, שינס מותניים, פתח את הפלאנצ'ה וחתך מחירים. בתכנית: מנות לא קטנות במחירים קטנים באמת, טעמים מצוינים וקצת תחושה של שפיות. כדי לספק את חשקי הפחמימה יש סאלוף במחבת עם סחוג (20 ש"ח), חסה ופרמזן ב-25 ש"ח, שיפוד ספינלס או שקדי עגל ב-28 ש"ח, סלט קיסר ב-25 ש"ח ופירה ב-20 ש"ח. יש גם כוס של אליגוטה בורגון ב-25 ש"ח, סנגריה ורודה ב-20 ש"ח ואפילו אופציה של כוס טו גו למקלט הצמוד ב-15 ש"ח, אנחנו חיים בזמנים מעניינים, אין ספק.
החל מ-12:00 עד רדת החמה, צ'לנוב 22 תל אביב

לונל | תפריט מתחת ל50

השף ירון אלעל יודע שבעת מלחמה כולנו מפנטזים על הפחמימה הבאה, בוודאי עד האזעקה הבאה – והחל כבר לאפות את הקובנה המפורסמת שלו, לה אנחנו מייחלים כל השנה. הוא יצר תפריט שהולם את רוח התקופה, ובו כל המנות לא עוברות את רף ה-50 ש"ח: מלבד הקובנה החלומית (38 ש"ח), הוא מציע גם כריך ספריבס טלה עם בצל כבוש, עמבה ולאבנה סחוג (50 ש"ח), טוסט גבינות עם חמאה וזעתר (42 ש"ח), בריוש עם סלט ביצים ועוד ועוד (38 ש"ח). אה, ויש גם יין ב-46 ש״ח לכוס, ועוד שלל פחמימות להרגיע את העצבים מהלילה המתיש הזה.
מהיום עד שהשלום יגיע (או לפחות ירגעו הטילים), אברבנאל 72, תל אביב. יש ממ״ד צמוד

כיכר גבעון | פופ אפ a

השף יובל בן נריה יוצא מגבולות מסעדת היוקרה הנפלאה a, ומרים פופ אפ דגים ויין שייערך בכיכר גבעון. אויסטר באטרמילק עם סויה לבנה, וואסבי, קריספי רייס ושמן ירוק, או אויסטר מיניונט עם פונזו עגבניות במחיר מדהים של 22 ש״ח ליחידה, או שלישייה ב-54 ש״ח, או שישייה ב-99 ש״ח. יש גם סשימי טרי על הסכין (36 ש״ח), ניגירי פורל מיושן/המאצ׳י/אויסטר ב-14-18 ש״ח. יש גם צ׳יראשי כהלכתו עם כל אבות המזון (58 ש״ח), ופוטומאקי צמחוני או דגים 28/38 ש״ח לארבע יחידות. כוס יין ב-38 ש״ח, סאקה ב-32 ש״ח ושמפניה ב-54 ש״ח סוגרים את הפופ באפ כהלכה, ואת המפגש הבא במקלט לשמח בהרבה.
היום עד 22:30, כיכר גבעון 12, תל אביב. יש מרחב מוגן צמוד

ביס מהתפוח: המסעדה השנייה הכי טובה בניו יורק כרגע שייכת לשף ישראלי

אל תטעו לחשוב שתחושת העליונות הצבאית על האיראנים עושה לנו יחסי ציבור טובים בעולם – אחרי שנתיים של מלחמה בעזה, וחוסר בהירות בקרב הציבור האמריקאי בנוגע ללמה הם נכנסו לעוד מלחמה במזרח התיכון, להיות ישראלי בחו"ל זה עדיין כתם. ולכן בכל פעם שאנחנו רואים הישג של ישראלי גם מול התדמית הזו, זה מרגש אותנו במיוחד. על אחת כמה וכמה, כמדובר בהישג של להיכנס לאחת מרשימות בני הדודים שלנו מהתפוח הגדול – טיים אאוט ניו יורק.

הרשימה החשובה "המסעדות הכי טובות בניו יורק עכשיו", שמקבילה לרשימתהמסעדות הכי טובות בתל אביבשלנו, מתעדכנת מדי כמה חודשים. בעדכון האחרון שפורסם השבוע, ומדרג את 45 המסעדות הטובות בעיר הגדולה, מופיעות לא פחות משתי מסעדות של שפים ישראלים – "כפר" של השף המנוסה מייקל סולומונוב שנחתה במקום ה-23 עם מטבח ישראלי מודרני, ו"תיאודורה" של תומר בלכמן, מסעדת דגים שהצליחה לנחות במקום השני המרשים, וכונתה על ידי המגזין "המכה לבישול באש חיה ודגים ביישון יבש", שזה אמנם קצת פוגעני לכנות מסעדה של ישראלי על שם המקום החשוב לאיסלאם, אבל לא נהיה קטנוניים.

מסעדת "כפר". צילום: Mike Persico // Time Out.com

תיאדורה היא המסעדה השלישית של השף בלכמן בניו יורק, אחרי "מיס-עדה" ו"נילי" שנפתחו במהלך העשור האחרון, והיו להצלחה גדולה בעיר. בנימוקי הבחירה כתבו בטיים אאוט ניו יורק כי היא נבחרה "בזכות הכנת דגים בכל דרך אפשרית: החל ממנות נאות של קרדו המכוסות בענני קצף גבינת פטה וביצי דגים מתפוצצים, ועד לזנים שנצרבו, נצלו או עושנו בלהבות האש", וגם ציינו לטובה את הלחם והמטבלים הנלווים, אותם כינו "שחקני משנה מצטיינים".

מסעדת "כפר", שכאמור הגיעה למקום ה-23 ברשימה, היא האחות הצעירה במרתף של מסעדת "לייזר וולף" של סולומונוב, שמוכר כאחד מהשפים שהביאו את המטבח הישראלי לאמריקאים, ומחזיק ברשימה של כ-20 מסעדות ברחבי אמריקה. בטיעוני המגזין נכתב על מסעדת הלובי של מלון הוקסטון בוויליאמסבורג כי הוא מגיש שניצל עוף שראוי להזמין שוב ושוב, בקלאווה מעולה, טרטר כבש פלסטינאי (נו, הנה הניכוס) ודג דניס ברמה עולמית, אבל גם ממליצים לא לפספס טייקאווי של בייגל ירושלמי עם ביצה וגבינה. אם כבר גאווה לאומית, אז שלפחות תהיה טעימה כזו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

יותר ברגש: המנות הכי מנחמות שתוכלו לאכול בתל אביב עכשיו

ספק אם מישהו באמת שם לב, אבל מאזשינוי שיטת התמחור של וולטבשנה שעברה,אנחנו מנסים להימנע ממשלוחים ככל האפשר. האלטרנטיבות לא ממש עומדות ברמה, והמחיר הופך לפחות ופחות משתלם, כך שאפילו מדורים כמו "מה מזמינים היום" שלנו נמחקו כלא היו. אבל אתם יודעים, האופציה עדיין קיימת והתשובה לשאלה "כמה זה באמת שווה?" משתנה בהתאם למציאות. ובכן, בסופ"ש שוב התחילה מלחמה ישירה עם איראן ולא נראה שהחיים שלנו יהיו רגועים, אז קשה לחשוב כרגע על חיסכון כשאנחנו רק רוצים ששניצל מהמקפיא לא יהיה הדבר האחרון שנאכל בחיינו. לכבוד המאורע החריג אך לא בלתי מרגש, ליקטנו שש מנות שהן הימור באנקר במשלוח גם מבחינת איכותן וגם מבחינת מפלס הנחמה שהן משקמות. היום אנחנו מרשים לכם. וגם מחר.

>> טנא: רמת אביב ג' מקבלת מעדנייה, בר יין ואוכל למשלוחים במקום אחד
>> עוד נגיע אליכן: בתי הקפה, הברים והמסעדות שתרצו לבדוק במרץ

פריייד צ'יקן // אהרוני'ס פרייד צ'יקן

למה כדאי:אחרי יותר מדי שנים בהם עוף מטוגן בישראל היה בסך הכל שניצל, תל אביב כבר שופעת פרייד צ'יקן כהלכתו. מעטים עושים את זה טוב כמו אהרוני, שבנה ממלכת עוף פריך ועסיסי, ואז הוסיף עליה רטבים נוטפים מרוב אושר. מאכל מנחם מאין כמותו, העוף המטוגן של אהרוני תמיד קולע לחשק המאוד ספציפי של שילוב בין ציפוי פריך, שמנוניות קלה מהעור עסיסיות של בשר טעים במיוחד. קחו 2 חתיכות ותהיו מאושרים.
עם מה זה הולך:פופקורן עוף, מנה ממזרית של חתיכות קטנות ועגולות של עוף, מצופות בציפוי פריך עליו נמזג רוטב אומאמי מסתורי שקשה להפסיק לטרוף.
אפשר להיות בטוחים:כשהעוף טוב, אז הכל טוב.
>> אהרוני'ס פרייד צ'יקן, שרונה מרקט אלוף קלמן מגן 3 תל אביב //למשלוחים

המבורגר // ויטרינה

למה כדאי:כי כנראה שמדובר בהמבורגר העשוי בידי אמן, וכל ההייטרים שגדלו לך לאורך השנים מוזמנים לאכול את עצמם. המבורגר עדין, מדויק ומפוצץ בטעם שמזכיר בכל פעם מחדש על מה אנחנו נלחמים – על כל מה שטעיםםםם.
אקסטרה נחמה:מעבר לצ'יפס גרידת לימון הנפלא, הצ'יקן נאגטס שלהם הם מהטובים בעיר, ומגיעים עם שלישיית רטבים שיקפיצו את הרמה של כל הזמנה.
חיסרון יחיד:שאם בחרתם רק בורגר וצ'יפס, לא בטוח שתשבעו. הפיתרון הוא לקנות עוד אחד.
>> ויטרינה, לילינבלום 40/אבן גבירול 30 תל אביב //להזמנה

כנפיים // דיקסי

למה כדאי:אנחנו די בטוחים שגם אחרי רצח רבין אנשים אמרו "אחי, בוא נתנחם עם הכנפיים של דיקסי". מנת הנחמה האולטימטיבית, הרוטב הכי טוב בכל העולמות, ביס שישכיח מכם טילים גם אם הם חולפים לכם ברגעים אלו ממש מעל הראש. אין יותר טובה ממנה.
אקסטרה נחמה:כנפיים בלי הומפרייז זה כמו ממ"ד בלי שום מים, כמו מקלט בלי קליטה, כמו תל אביב בלי חולדאי שעומד על גג העירייה כאילו היה בטמן.
חיסרון יחיד:אנחנו לא מבטיחים שאחרי שתסיימו אותה יהיה לכם כוח להגיע למקלט
>> פילדלפיה, תוצרת הארץ 3 תל אביב //להזמנה

באן מי // באן מי 13

למה כדאי:מאז נפתחה הכריכייה הקטנה והממזרה הזו, אנחנו מכורים לבגט. באופן כללי, מקומות שמגישים רק כריך מסוג אחד נוטים להתמחות בו, אבל רמת הדיוק של הבאן מי שנוצר כאן מתעלה גם על כריכים אחרים בעיר, והופכת לאחת המרעננות שאנחנו מכירים בעיר. פיק-מי מושלם ליום לא ברור. פטה בקר, פרוסות בקר, חמוצים יחודיים, עלי תיבול, רוטב מאגי, צ׳ילי אדום ואיולי חלומי. לא צריך יותר מזה לשדרוג היום.
עם מה זה הולך:צנונית מוחמצת, שזו מנת חמוצים שלא ידענו בכלל שאנחנו צריכים.
אפשר להיות בטוחים:שאחרי בגט אחד תרגישו כמו חדשים.
>> באן מי 13, נחלת בנימין 107 תל אביב //למשלוחים

סמאש בורגר // פריז טקסס

למה כדאי:מקדש הסליז המצוין אמנם עזב את תל אביב נכון להיום (מתי חוזרים?!), אבל בכל הנוגע למשלוחים לגמרי אפשר להזמין מהסניף הכבר וותיק בגבעתיים, ובמיוחד את המנה שכמעט ולא השתנתה לאורך כל שנות קיומה, ומי שהיתה הסמאשבורגר הכי טוב בעיר (כל עוד היתה בעיר). פצצת אומאמי משגעת עם 2 קציצות 100 גר' סמאש בורגר, גבינת צ'דר כפולה, איולי צ'יפוטלה ובצל מקורמל. בלי ירקות מיותרים או ניסיונות לנפתח לשווא – המבורגר מושלם בכל צורה. המהדרין יזמינו צ'ילי סמאש.
עם מה זה הולך:טראפל צ'יפס, הברקה קולינרית שמשלבת (מה שאנחנו מניחים שהוא שמן) כמהין, פרמז'ן, עירית וגרדת לימון, שמגיע עם רוטב קיסר מצוין. זה לא דומה לשום צ'יפס כמהין שפגשתם (שזה אומר: נטול ריח מדיף וסתמי של כמהין מזויף).
אפשר להיות בטוחים:שתצאו מזה שבעים, אבל לא בטוח שתצאו אחר כך מהבית.
>> פריז טקסס, כצנלסון 59 //למשלוחים

נאצ'וס // טאקרייה

למה כדאי:כי אחרי הסופ"ש שהעברנו במקלטים, מנת חלוקה לעצמנו נשמע כמו החלטה טובה ומנת הנאצ'וס העמוסה של הטאקריה מספקת את כל אבות המזון – נאצ'וס מקמח תירס, גבינה, סלט פיקו דה גאיו, פרוסות חלפיניו, שמנת חמוצה וסלסה – כדי שתוכלו לחזור לאנרגיה ואז להישפך על הספה עד ששוב פיקוד העורף יבהיל אותנו עם צליל מהפסקול של "יום שישי ה-13".
אקסטרה נחמה:המהדרין יוסיפו בשר להפיכתה למנה מרכזית של ממש, ואנחנו לא מסרבים לבשר. אה, ויש גם בוריטו. כאילו, אם בא לכם.
חיסרון יחיד:צריך תנור כדי לחמם אותה במשך 4 דקות, ולא תמיד אפשרי פה לסמוך על 4 דקות שקטות.
>> טאקריה, לבונטין 28, תל אביב. //להזמנה

איראן זה כאן: המלחמה סידרה ל"ארץ נהדרת" עוד רגע שיא מצמרר

בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

מונולוג סיום חזק של ארץ נהדרת שממליץ לכל אחד לראות ולשנן@yanivbiton99pic.twitter.com/1FunHlxEku

— David (Mizrahy) Verthaim (@dverthaim)March 4, 2026

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: הגבולות נחצו, המסכים נפלו והקיר הרביעי נשבר

העידן המודרני הביא איתו דברים נהדרים רבים – מהפיכת המידע, אוכל זמין לרוב, פוקימון גו – אבל גם לא מעט קשיים, בעיקר כי כל מה שהיה בעבר נוקשה הפך לנוזלי. ברשותכם נדלג על הערות חברתיות מעייפות בנושא לנזילות של מיניות ומגדר, אבל הסדרה החדשה של נטפליקס, "ולדימיר", מעלה שאלות מעניינות (וקצת מחרמנות) על נזילות מערכות יחסים מודרניות – אלו שמתקיימות בשטחים האפורים, ונוזלות בחוסר זהירות למחוזות הטעות שאי אפשר לחזור ממנה.

"ולדימיר", אם כן, עוסקת במערכת יחסים כזו. או יותר נכון, בהצטלבות של כמה – היא עוקבת אחר מרצה פופולרית באוניברסיטה, שמכונה בסדרה רק מ' (M, בגילומה של רייצ'ל וייס, "הגנן המסור") ונשואה למרצה ותיק ממנה שנקלע לפרשיית MeToo סבוכה בנוגע ליחסיו עם סטודנטיות (ג'ון סלאטרי בטייפקאסט הגיוני פוסט "מד מן"). רק שאף אחד מכל זוגות העיניים שמצפות ממנה להגיב לפרשה לא יודעים שבין בני הזוג יש מערכת יחסים פתוחה, ואם זה לא היה מצב מספיק סבוך – הנה מגיע ולדימיר, מרצה צעיר ולוהט (ליאו וודול, "הלוטוס הלבן" ו-"יום אחד") שמחלחל לפנטזיות שלה.

ולדימיר והאובססיה ההולכת וגדלה של מ' כלפיו הופכים למרכז המיני-סדרה החדשה, שמעבדת את הרומן המצליח של ג'וליה מיי ג'ונאס, שהיתה אחראית בעצמה על העיבוד יחד עם המחזאית קייט רובין, שאין לה קרדיטים רבים בכתיבה לטלוויזיה אבל אלו שכן יש לה זה כמה פרקים נפלאים מסדרת המופת "עמוק באדמה". בהתאם, הסדרה שיצאה נעה באינטיליגנטיות בין חשיבה עמוקה על מערכות יחסים לתשוקה מטמטמת של חרמנות, שמתבטאת גם דרך שבירת הקיר הרביעי סטייל פליבג. נשמע כמו בינג' אידיאלי לסופ"ש שגם ככה תישארו בו בבית.
"ולדימיר", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?