Time Out תל אביב About

קוראים לה בלה: אייל שני פותח מסעדה איטלקית. והיא יפהפיה

אנחנו, שעוקבים פה אחר הקריירה המשוגעת של אייל שני כבר איזה 35 שנים, יודעים שהוא תמיד פלירטט עם המטבח האיטלקי מהצד הים תיכוני שלו, עם פוקצ'ות שהיו לאגדה, פיצות שמתדלקות את התדר ואפילו ספגטי בולונז שנכנס לתוך פיתה (תמורת מנה נסכים שלא להלשין למקורותינו בחו"ל). אבל עכשיו, לראשונה, המאסטר שף הכי פואטי בפריים טיים פותח מסעדה איטלקית. קוראים לה "בלה", ולצערכם היא לא ממוקמת בתל אביב וגם לא בישראל, אז נעביר את רשות הדיבור לחברות מ-Time Out Miami:

>> אלכוהול זה לא הכל: 40 הברים הכי מומלצים לבילוי בתל אביב
>> לאכול את תל אביב: 39 מסעדות הקז'ואל דיינינג הכי מומלצות בעיר

"השף הישראלי המפורסם אייל שני, הידוע בפרשנות שלו למטבח הים־תיכוני והאירופאי־מזרח־תיכוני, נכנס השבוע לעולם האיטלקי פול-טיים, עם פתיחתה הרשמית של מסעדתו החדשה "בלה" במלון ליברטי פארק (לשעבר סאות’ ביץ’) במיאמי.

"על פי הקונספט, המסעדה החדשה מושפעת מדמותה של איטלקיה דמיונית בשם בלה, כמובן. "האנרגיה של בלה קורמת עור וגידים דרך תפריט המחבר בין המסורת האיטלקית לבין פילוסופיית הבישול הייחודית של שני, המבוססת על חומרי גלם", נכתב בהודעה הרשמית לעיתונות. המסעדה, שתיפתח רשמית היום (חמישי, 29.1), משלבת חלל פנימי וחיצוני, ותציג תפריט שנבנה בשיתוף פעולה עם ויקטור גוטהלף, השף הראשי של פורט סעיד – קונספט נוסף של שני, הפועל בניו יורק ובתל אביב.

"בגזרת האוכל, הסועדים יכולים לצפות למנות אנטיפסטי שיגיעו משולחן מרכזי בחלל, ולאחריהן מגוון רחב של פסטות עבודת יד (חשבו על ראגו, פומודורו, פלפל שחור ועוד), סלטים, מאזטים של ירקות ופירות ים, שניצלים (בכל זאת, שני נחשב למלך השניצלים בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי), מנות סטייק, מנות דגים שלמים ועוד.

"מי שמכיר את שאר המסעדות של שני לא יופתע לגלות שגם כאן ילוו את מנות התפריט תיאורים שובבים ומלאי דמיון. בין התיאורים שיזכו לתשומת לב ניתן למצוא אזכורים כמו 'מח עצם של דינוזאור', 'שניצל ענק באמת (תאמינו לי)' ו'טליאטלה ביתית עם פלפל שחור מדגסקרי מכאיב ששורף את הפה'.

"אך גם אם האוכל ב'בלה' צפוי למשוך כותרות, אי אפשר להתעלם מהעיצוב המרהיב של החלל, פרי יצירתה של ורוניקה משען. המסעדה עוצבה כך שתרגיש כמו פיאצה איטלקית, עם חצר פנימית במרכז החלל ומזרקה המזכירה את פונטנה דל קרצ’ופו שבפירנצה. בקיצור, ביקור ב'בלה' עשוי להזכיר לכם שהגיע הזמן להזמין כרטיס טיסה לאיטליה".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

למי קראתם עגלה: אנחנו נשבעים שבית הקפה הזה נמצא בתל אביב

בוקר טוב צהלה, יש לך בית קפה חדש. ליתר דיוק: עגלת קפה עם אופציה לדבר האמיתי. על החתום: רביבה וסיליה, אימפריית הפטיסרי-בולנז'רי מרמת השרון ושכונת צמרת. הספוט החדש, שלקרוא לו עגלה זה עלבון ומותר לו לא להסתובב, ממוקם באופן זמני במרכז המסחרי השכונתי. על מדשאה ירוקה הוצבו עגלה/דוכן על תקן מטבח ודלפק הזמנות, ולידם פינות ישיבה קטנות. מבנה שקוף חמוד דמוי חממה מתפקד כמעדנייה משלימה לרכישת יינות, כלי בית ומתנות.

>> שהצרפתים יקנאו: הקרואסונים של לחמים לא צריכים טרנד טיקטוק
>> לאכול את עצמנו: לפתע מתברר שאוכל על המסך זה לא רק בידור

בתפריט של רביבה וסיליה צהלה (שם זמני) תוכלו למצוא קולקציה מצומצמת של המאפים מהקונדיטוריה הנהדרת. קרואסונים מתפצחים ובורקס טריים בעבודת יד מגיעים לוויטרינה מדי יום וכך גם כריכים, עוגות ועוגיות – כל מה שצריך לקפה לפתיחת היום או להפסקת צהריים זריזה באווירה צפון תל אביבית כפרית שקטה.

המקום פועל מהבוקר עד אחר הצהריים בכל ימות השבוע פרט לשבת, עובדה שתושבי השכונה כבר מתבאסים ממנה ומביעים את מרמורם ברשתות החברתיות. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עסקי הקבוצה סגורים בשבת – כנראה שהמניע הוא אכן "שבת מנוחה" כפי שמצוין באתר, ואין צורך לצלצל בפעמוני אזהרת הדתה (יש לנו57 בתי קפה בתל אביב שפתוחים בשבת, כולל בצפון העיר, רקומרים).

למי שהסתגר בבית ב-40 השנים האחרונות נזכיר שהמותג רביבה וסיליה הוקם בסוף שנות ה-80 על ידי רביבה אפל, סיליה רגב ונירה קולודני כקונדיטוריה וקייטרינג קטן ברמת השרון. אפל ושכנתה רגב, שכנות וקונדיטוריות, פתחו עסק ביתי שהתמחה בקונדיטוריה צרפתית, עוף נדיר בתקופה של עוגות מרגרינה וקרמים צבעוניים. כאשר הביקוש הלך וגדל הן פתחו בית קפה קטן שהתפתח למסעדה שהתפתחה למוסד, והשאר היסטוריה.

כעבור מספר שנים רגב וקולודני פרשו, ואפל המשיכה לפתח את המותג בעצמה בשיתוף עם הבן עמוס אפל, כיום מנכ"ל הקבוצה. בשנת 2011 נפתח הסניף בקניון G, שהתרחב למעדנייה, פיצרייה וחלל אירוח בשם Reviva 2nd floor. בחודש דצמבר 2017, מספר חודשים לפני פטירתה, הוענק לרביבה אפל פרס מפעל חיים בטקס פרסי האוכל של טיים אאוט על תרומתה האדירה לענף.

כעת, כמעט עשור אחרי, המותג רביבה וסיליה ממשיך בדרכה של מי שהייתה המלכה האם של הקונדיטוריה הישראלית. הוא מתפתח עקב בצד אגודל, ללא רכישות ומיזוגים רעשניים, ומטפח את הקונדיטוריה הצרפתית הקלאסית. באביב הקרוב ייפתח המקום החדש בצהלה, ועגלת הקפה תפעל עד לפתיחתו כפתרון זמני לתקופת השיפוץ. לא נכעס אם יעבירו אותה אחר כך אלינו בדרום העיר.
>> צה"ל 71, ראשון-שישי 16:00-07:00, שבת סגור (שעות פתיחה בהרצה, שיוארכו בעוד כשבועיים)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

על כלבים ואנשים: שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: הסדרה שתגרום לכם לרצות לחבק אנשים חוזרת

בתחילת 2023 זאת עוד הייתה סנסציה: הריסון פורד הולך לשחק בסדרת טלוויזיה. אחד מגדולי כוכבי הקולנוע בכל הזמנים, גיבור סרטי פעולה שהתעלה לתפקידים דרמטיים אדירים, מקבל תפקיד קבוע בסדרת טלוויזיה שבו הוא מגלם פסיכולוג זקן. ועוד בסיטקום. והוא אפילו לא הכוכב הראשי של הסדרה, רק סיידקיק של ג'ייסון סיגל שמגלם פסיכולוג מזדקן. והנה "שרינקינג" כבר חוזרת לעונה שלישית באפל TV. תראו כמה שהיא גדלה.

>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר

בעונה השלישית הנוכחות של פורד כבר כמעט טריוויאלית, ו"שרינקינג" מרגיש כמעט כמו סדרת אנסמבל על שלל דמויות המטופלים הצבעוניות שלה. מה שחמק לרבים מתחת לרדאר זה שג'ייסון סיגל הוא יוצר הסדרה ולמעשה תפר אותה למידותיו שלו עצמו יחד עם ברט גולדשטיין (הלוא הוא רוי קנט מ"טד לאסו"), ויחד עם ביל לורנס (הלוא הוא היוצר המוערך של "סקראבס" ו"טד לאסו"). ואם זה לא מספיק הולסום בשבילכם, זק בראף (הלוא הוא הכוכב של "סקראבס"), מביים שני פרקים בעונה הזאת של "שרינקינג". בקיצור, אין ומעולם לא הייתה דרך שבה זאת יכולה לא להיות קומדיית פיל גוד שתגרום לכם לחשוב על החיים ולרצות לחבק את הקרובים אליכם.

ובאמת, "שרינקינג" אולי לא תיכנס לפנתאון של הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, אבל היא לגמרי משתלבת בקטלוג הקומדיות האינטליגנטיות רגשית של אפל TV והיא עושה את העבודה בחימום הלב. בעונה השלישית מתמודדות כל הדמויות עם הצורך (ועם חוסר היכולת) לעבור הלאה ולהמשיך הלאה, כולל הופעת אורח מרגשת במיוחד של מייקל ג'יי פוקס (שביל לורנס הוציא ממנו את מיטבו ב"ספין סיטי"). וצריך גם להגיד: הריסון פורד מצחיק. באמת.
>> שרניקינג // עונה 3 11 פרקים (פרק בכורה כפול ואחר כך פרק בשבוע) // עכשיו באפל TV

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"ארץ נהדרת" חשפה את האמת המרה של השקר הישראלי: לא ניצחנו

ענן חוסר הוודאות שעליו דיברנו בפרק הקודם עדיין מרחף מעלינו, ו"ארץ נהדרת" הגיעה לפרק חצי סיכומי בשבוע שבו אחרון החטופים, רן גואילי ז"ל, חזר מעזה. כמו במציאות, גם כאן הסוף לא היה אמוציונלי מדי ו"ארץ" חתמה את מאבק החטופים במערכון פתיחה קצר מאוד וסמלי, בלי ביצועים מרגשים ואמוציות גדולות, כי המציאות הישראלית המתוסבכת מעידה שכבר עברנו הלאה, למלחמות ולחשבונות של המחר.

>> זאת לא קומדיה נשית. זאת קומדיה אנושית. וזה פאן פאן פאן
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם

ואם היה טון מיוחד לפרק ה-13 של העונה ה-23, הוא העיסוק הרב בשקר. או בשם הנפוץ יותר – "פייק". "ארץ נהדרת" תמיד עסקה בפער שבין הזיוף לאמת, אבל הפעם אפשר היה לראות כמה מופעים של הדגמת תרבות השקר שבה אנחנו חיים. זה התחיל בחלק הפוליטי, שבו בנימין נתניהו, ינון מגל ועידית סילמן הרהיבו והציגו את מלחמת שבעה באוקטובר בתור הישג מזהיר של מנהיג אמיץ – ולא בתור מה שהיא הייתה, בין תיקו מאופס עלוב להפסד מחפיר, כאשר השלב השני של תוכנית טראמפ מתחיל, מעבר רפיח נפתח ללא נוכחות ישראלית, וחמאס עדיין חמוש מעל הראש ושולט בעזה.

"ארץ" ידעה להמחיש את הפער הזה, כמו גם את העובדה ששלוש הצלעות של מכונת הרעל הוכיחו שוב חוסר מוחלט בעקרונות. זה נעשה היטב ברמה הקומית, אבל חשוב מזה הייתה פה אמירה סאטירית חשובה ולא קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי: לא באמת ניצחנו. אחרי שנתיים שבהן החברה הישראלית שילמה מחירים נוראיים (בכל הרמות), חזרנו במידה רבה לנקודת ההתחלה. לאותו "6 באוקטובר" מפורסם. זה לא נאמר מפורשות וגם הפרק היה די קליל – אבל בתוך הדיאלוגים ובתוך חגיגת השקר הסתתרה גם האמת המרה הזאת, שאי אפשר להחביא מאחורי זעקות ה"שכוייח" של מגל וערוץ 14.

גם ההופעה של דונלד טראמפ (כנראה הדמות שמופיעה הכי הרבה בעונה הזאת, ולא בכדי) המשיכה את מופע תרבות השקר בהצגה של "מועצת השלום" (תוך שימוש ב-AI) שבה משתתפים הקטארים, הטורקים, סקאר וגם וקאנה מ"דברים מוזרים". גם כאן, מה שגרם להזדהות הרגשית הוא התחושה שיש שקר ענק שנמכר לנו, הפעם השקר של "מועצת שלום" שבאה לפתור סכסוכים, אבל מכילה בתוכה את כל מי ששופכים דלק על המדורה המזרח תיכונית, פשוט כי טראמפ החליט. יו גאטה לאב סקאר. היז א טאף קוקי.

בדרך, קיבלנו עוד היילייט קומי בלתי צפוי ששוב מגיע משחקן הנשמה בסגל של "ארץ", יובל סמו, הפעם בתור יו"ר רשות שדות התעופה פנחס עידן (על רקע התחקיר עליו ב"חדשות 12"). זו דוגמא טובה למה ש"ארץ" יכולה לעשות במיטבה: גם להציף נושא יחסית משעמם ולא סקסי (מינויים פוליטיים בחברה ממשלתית) וגם לעשות את זה בצורה מאוד מצחיקה (עם היכולות הקומיות המצוינות של סמו). זה לא יעשה רעש או כותרות, אבל אותי אישית זה כבש.

חוזרים לשקר ולאמת – הפעם באמצעות המטאפורה של "המירוץ למיליון". מערכון החוץ, בכיכובו של יהודה לוי (בגילומו של יניב ביטון), היה מקרה נדיר שבו הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הכותבים: קודם כל, זה עשה משהו ש"ארץ" אוהבת לעשות (לקדם פורמטים של "קשת" במסגרת התכנית), ומה שיפה פה זה שלא נעשו הנחות – להפך, הפאנץ' של המערכון (אחד מהם, לפחות) היה המחשה לכמה הפורמט הוזל עם השנים. מיליון ש"ח לא ממש שווים הרבה (בטח אחרי מס), מונטנגרו זה לא יעד מאוד סקסי ואם כבר טסים לחו"ל – אז בדרך כלל רוצים להישאר שם, פשוט כי שם אפשר לחיות טוב יותר. השימוש בטקסט מוכר (כמו להיט ריאליטי) כדי להגיד משהו עמוק יותר הוא המהות של "ארץ" כשהיא טובה.

אחרי ה"עוד כותרות" – הגענו לפאנל השני ובליבו אתגר בדמות החיקוי של אמילי דמארי על רקע האירוסין שלה לדניאל עמית. בחודש אוקטובר פרסם רן בוקר ב-ynet כי הדמות של דמארי כבר היתה על השולחן ב"ארץ", אבל הוחלט לוותר עליה ברגע האחרון. עכשיו, דמארי מופיעה על המסך ואולי גם זה סמל לכך שהמלחמה הסתיימה. עבר יחסית מספיק זמן (יותר משנה מאז ששוחררה בשעה טובה מהשבי) ואולי זו גם המחשה לכך שבאמת עברנו הלאה, שדמארי הפכה ממישהי שחוותה אירוע טראומטי לעוד סלבית ישראלית רגילה, לבחורה בת 29 שמתאהבת באמצע החיים. לא ירדו עליה, זה היה חיקוי ברוח טובה ומכבדת שאפילו הוציא אותה גדולה, ובכל זאת זה היה אתגר שאפשר היה ליפול בו – וכך לא קרה.

החיקוי השני שעשה כותרות ברשת היה של טונה, בפעם הראשונה. הראפר עלה על הרדאר של "ארץ" בעקבות שני אירועים: הראשון הוא בחירתו ל"רווק השנה" והשני הוא הסדרה שהפיק ביחד עם "קפה טורקי עלית" (סדרה שגם היא משודרת ב-12+). איך היה? דווקא בתוך פרק טוב זה התפספס. החיקוי של טונה, למרות שנפל לידיים של חקיין אדיר בדמות אלי פיניש, לא היה מדויק מספיק ולא זיהה את המניירות. כן הצליחו לפצח את טונה מוזיקלית (בעיקר ידעו לחקות את הפלואו הייחודי שלו) אבל גם נפלו לקלישאות ראפרים כמו מעיל פרווה (מתי הוא לבש כזה?) או ביטבוקס (כי הוא ראפר, הבנתם? הוא גם מתחיל משפטים ב"יו יו"). גם כאן, זו סוג של מחמאה לטונה שעלה לליגה של הגדולים אבל אפשר היה לעשות את זה בצורה טובה ומצחיקה יותר.

שני נדבכים אחרונים היו לפרק, הראשון הוא סדרת מערכונים חדשה (עוד אחת שמושקת במהלך העונה הזאת), הפעם כזו שמקורה בקהילה ההיפית של פרדס חנה. כמו "חירטאקוס" זצ"ל, גם הסדרה הזו היתה אמורה לעלות בעונה שלא התממשה בגלל ה-7.10; אבל הביצוע שלה היה מצוין, בעיקר הודות לשני מגלמי דמויות מעולים: תמיר בר וגיתית פישר. את שניהם כמעט לא רואים בפאנלים הפוליטיים, אבל הם כן מצליחים לגלם דמויות במערכונים בצורה פנטסטית. הייתי רוצה להאמין שיש כאן להיט חדש, אבל ב"ארץ" לא הוכיחו יציבות עם סדרות מערכונים (ע"ע מערכוני נתב"ג) אז אני לא אופטימי ומקווה לטעות.

אחרונה הגיעה גם ליב יאטאנוב – אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדרה הזו, אבל הפעם דווקא הצליחו להבריק איתה. ההוצאה שלה "החוצה" אל טקס "משפיעני השנה", עשתה רק טוב לדמות שמגלמת תום יער. היא שלפה אותה מהמערכונים, הפכה אותה למעין גרסה חדשה של "הישראלי היפה" של סמו, דמות שנטמעת בתוך סביבה אמיתית ומביכה את המרואיינים. זה היה מוצלח וגם התחבר לתמת השקר של התכנית סביב תופעת משפיעני הרשת והפייק הגדול שבליבה.

בסוף, מה שהכי בלט הוא דווקא הנוכחות על המסך של דמות אחרת בביצוע יער – ריקי קיטרו. לא סתם מתקשרת-שרלטנית הופכת להיות כל כך מרכזית בתוכנית – הבריחה למיסטיקה, כנראה, היא העניין כולו. פסיכולוגית, הרצון להתעמק בעולמות הנסתר מפצה על כך שגם ב"ארץ", כמו החדשות וכמו המנהיגים עצמם, לא ממש יודעים מה יילד יום. אבל בניגוד לפרק הקודם, שבו סימני השאלה קצת הקהו את ההומור, נדמה שהפעם ידעו לשבור אותו. זה היה פרק כמעט מושלם של "ארץ נהדרת" שבעיקר המחיש כמה היא חשובה בתור ספקית אמת במציאות שקרית, אי של ודאות בתוך ים של אי ודאות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הדיבוק חוזר – הפעם הוא שר בעברית

יש יצירות שמסרבות להישאר במוזיאון. “הדיבוק: בין שני עולמות” של ש. אנסקי, שנכתב ב-1913 מתוך מפגש חי עם פולקלור יהודי ועולם של אמונות, קמעות וטקסי גירוש, הוא בדיוק כזה: סיפור אהבה מיסטי שנדבק לתרבות העברית כבר יותר ממאה שנה, וממשיך להופיע בכל מדיום אפשרי. עכשיו, לקראת עונת ה-40 שלה, האופרה הישראלית עושה צעד שמרגיש כמעט מתבקש, אבל גם אמיץ מאוד: “הדיבוק” עולה בבכורה עולמית כאופרה ישראלית חדשה, ובעיקר: בעברית.

מאחורי המהלך עומדת תפיסה ברורה של הבית: לצד הרפרטואר הקאנוני, לבנות גם רפרטואר מקומי חי, כזה שמדבר את השפה שלנו, תרתי משמע, וניזון ממקורות יהודיים-ישראליים בלי להפוך אותם לפריט נוסטלגי. “הדיבוק” החדש הוא עוד אבן דרך במסלול הזה, עם צוות משובח: יוסף ברדנשווילי חתום על המוזיקה, עידו ריקלין כתב את הליברית וגם מביים, ודן אטינגר, המנהל המוזיקלי של האופרה, מנצח על כל העסק. אליהם מצטרפים הייקה שלה (תפאורה), אורן דר (תלבושות), הלל קוגן (כוריאוגרפיה) ועדי שימרוני (תאורה) – שילוב שמבטיח הפקה שהיא לא רק “עוד עיבוד”, אלא הצעה בימתית שלמה.

אבל מה בעצם משתנה כש”הדיבוק” הופך לאופרה בעברית ועוד נכתב מחדש? לפי הליברית של ריקלין, שינוי מרכז הכובד הוא המהלך הגדול: לאה, שבמחזה המקורי נשארת לעיתים חידתית ומרוחקת, מקבלת כאן מרכז דרמטי וקול פנימי עשיר. במילים אחרות: זה פחות “סיפור על דיבוק”, ויותר סיפור על נערה שנחנקת בתוך עולם סמכותני ואז פתאום מוצאת דרך לדבר. לאה מוצגת כילדה עקשנית ומרדנית שהופכת לנערה שקטה וצייתנית תחת צלו של אביה הגביר. ואז מגיע חנן: אברך עני, מבריק וסוער, שמערער את הסדר החברתי והרגשי שהיא חיה בו, ומצית אהבה שאין לה באמת מקום להתממש.

הקרע, אם כן, אינו רק בין חיים למוות, אלא בין שני עולמות אחרים: עולם הממסד, החוקים והכבוד מול עולם של תשוקה, חופש וסכנה. חנן, שמוכן לקרוא תיגר גם על הסדר האלוהי, מת בניסיון “לכופף את הגורל”, וברגע הזה נולד הדיבוק. וכאן האופרה מציעה קריאה כמעט פסיכולוגית: הדיבוק לא בהכרח מגיע מעולם המתים, אלא “מעומק הנפש המעונה והמושתקת של לאה”, כפי שמנסח ריקלין. כלומר, ייתכן שזה לא קולו של חנן שמדבר מתוכה אלא סוף סוף קולה שלה.

גם המוזיקה של ברדנשווילי נשמעת כמו מקום שבו עולמות מתנגשים ומתחברים: מסע של עשרות שנים בין מסורות צליל יהודיות, תיאטרון ומוזיקה לבמה, שמכיל תפילות גאורגיות ואשכנזיות, הדים יידיים, שכבות של אוונגרד סובייטי, וגם השתקפויות של מאהלר ומסיאן, בלי לוותר על חתימה אישית שמחזיקה את הכול ביחד. אטינגר מתאר שתי שכבות מוזיקליות מקבילות: אחת ריאליסטית של העיירה והדמויות, ואחת “קוסמוס” רגשי-מיסטי שעוטף את העלילה. נשמע כמו בדיוק מה שהסיפור הזה צריך כדי לעבוד היום: לא רק אווירה, אלא מתח חי בין אדמה לשמיים.

בקאסט:אלה וסילביצקי בתפקיד לאה ועודד רייך בתפקיד חנן, לצד שורת סולנים ישראלים, מקהלת האופרה ותזמורת האופרה (הסימפונית הישראלית ראשון לציון), וגם 12 רקדנים, כי כש”הדיבוק” נכנס לגוף, הוא לא נשאר רק בגרון.

תאריכי מופעים

יום רביעי | 18.2.26 | 19:30 (*בכורה*)
יום שבת | 21.2.26 | 20:00
יום שישי | 22.2.26 | 13:00
יום שני | 23.2.26 | 20:00
יום רביעי | 25.2.26 | 18:00
>> מחירי כרטיסים: 490-210 ₪
>> לרכישת כרטיסים ופרטים נוספים
או בקופת האופרה הישראלית: 03-6927777

פיצה סודית ומפעל תרבות עם קארמה מעולה. העיר של רובי קסוס

>> רובי קסוס (כדאי שתעקבו) הוא יוצר רב תחומי הנע בין תיאטרון, מוזיקה וכתיבה, ומבסס את מעמדו כאחד הקולות המסקרנים ביצירה המקומית. במקביל לפרויקט המוזיקלי המצליח "תהיה ילד" (עם אלון אולארצ’יק), קסוס מגיע לראשונה לתיאטרון הבימה כדי לחגוג את "באמצע הרחוב", הזוכה הגדולה של פסטיבל סוליקו בשניים מבית תיאטרון השעה הישראלי, שגרפה ארבעה פרסים. ההצגה, המבוססת על ספרו של רועי סלמן, תעלה ב-28.2 בתיאטרון הבימה 4, בכיכובם של שון אמסלם וכרמל זורע.אם יהיו לכם כרטיסים תוכלו לראות אותה.

>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> הממלכה המנומרת וזיכרונות אפופים סקס אפיל // העיר של יולי גודיי
>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס

1. לליפופ: הפיצוצייה הכי משפחתית בעיר

הפיצוצייה הכי מחממת לב שאני מכיר בעיר. היא מנוהלת על ידי סרגיי וקטיה, זוג צעיר וחרוץ שמנהל אותה במסירות, באדיבות וברוחב לב. תמצאו שם אווירה נעימה שכונתית ומלא אהבה. סרגיי וקטיה מכירים את הלקוחות בשמם הפרטי ומלווים את התושבים ברגעים הקטנים והגדולים של החיים עצמם, ביום, יום. קחו רגע אחד להבין את רוח המקום: באחת ההתקפות על תל אביב בצהרי היום, קטיה ירדה אל המקלט הציבורי עם שקית מלאה קרטיבים וסוכריות וחילקה בנדיבות לילדי השכונה! כן, כן, יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך.
בזל 44 תל אביב

2. מרכז קהילתי מגיד: הבית השני של תושבי השכונה

מרכז מגיד הוא הדוגמה הכי יפה בעיני בעיר לכך שמרכז קהילתי הוא בית נוסף לתושבי השכונה. המרכז מתנהל כמו קיבוץ קטן בלב שדרת נורדאו שבו כולם מכירים את כולם: מהספרנית ועד הבריסטה בקפה, מההורים בחוגים ועד אחרון העובדים במרכז. איל גבריאל, מנהל המרכז, ולירן רביב, אחראי התוכן, מנהלים את המקום ביד רמה תוך תשומת לב גדולה לתושבי השכונה וצרכיהם. באופן אישי, בתור תושב השכונה, מרכז מגיד משמש עבורי מרחב ליצירה וחזרות, ובמקביל מקום מעולה לשתות קפה אחה"צ בזמן שהבכור שלי בחוג ג'ודו. רגע מושלם שמחבר בין תרבות, חינוך וקהילה.
שדרות נורדאו 63 תל אביב

3. תא תרבות דה וינצ'י: מפעל לפועלי תרבות

אחד המקומות השווים ביותר לאומנים מכל התחומים בתל אביב. מרחב יצירה אמיתי בלב העיר. במבנה אחד גדול ורחב, שתי קומות ופטיפון שחור במבואה שמנגן ללא הפסקה, מתכנסות להן יחדיו כל האומנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה, כתיבה וסדנאות מלאכה, וכל כולן פועלות באווירה משפחתית ותומכת. איזי וטל מובילים את המקום בראייה אמנותית רחבה, שמאפשרת לאומנים ליצור ולעבוד בתנאים מעולים ובמחירים מסובסדים ועוזרים להם להגשים את כל החלומות. את החזרות ל"באמצע הרחוב" עשיתי בחדרי החזרות של דה וינצ'י, והיה הכי כיף בעולם! בנוסף, למקום יש קארמה מעולה! לא מעט יצירות שנולדו בין כותלי המקום זכו להכרה ולפרסים בפסטיבלים חשובים בעולם התרבות בארץ (כותב מניסיון אישי. כאמור, "באמצע הרחוב" זכתה בשלושה פרסים שווים בפסטיבל סוליקו 2025).
ליאונרדו דה וינצ'י 14 תל אביב

4. חוד המחט: קפה, יין, פיצה ותקליטים

חוד המחט הוא אחד המקומות הייחודיים בצפון הישן, מקום שמציע בית קפה בבקרים ובר יין בערבים ובין לבין גם חנות תקליטים מובחרת. הוא נפתח במקור כחנות תקליטים בכיכר מסריק על-ידי יגאל בבוטה ז״ל ומאז מותו המפתיע לפני חמש שנים, החליטו חבריו הטובים של יגאל ובראשם רועי להמשיך את המורשת של חברם האהוב. הם אומנם העתיקו את מיקומו לדיזנגוף אבל שמרו על השם ויצרו מרחב קסום שמחבר בין קפה מעולה, תקליטים נדירים ופיצה נפוליטנית סודית (רק בימי שני וחמישי). כאספן תקליטים מובהק אני מוצא את עצמי חוזר אל חוד המחט שוב ושוב גם שותה קפה מעולה ועל הדרך רוכש עוד תקליט. מקום קטן, שכונתי ומשפחתי שמספר סיפור של חברות אמיתית. אי אפשר שלא להתאהב בו.
דיזנגוף 225 תל אביב

5. רחבת בזל: הלב של השכונה

לוקיישן שנולד מחדש מאז ימי הקורונה והפך בחמש שנים האחרונות למרכז קהילתי אמיתי. הרחוב ההולנדי שאפיין אותו בוטל, הוקמו בריכות דשא, הוצבו כיסאות ברזל, נחסמו הגישות לרכבים מכל הצדדים והרחבה הפכה למעשה למקום בטוח לילדים, להורים, לסבים ולסבתות להיפגש כל יום אחר הצהריים באווירה קסומה של תושבי השכונה, כמו פעם. בימי המלחמה הפכה רחבת בזל לחמ"ל שכונתי מרגש, מלאה במתנדבים ותרומות, פסיפס אנושי של ישראל היפה. דוגמא מובהקת למקום ששינה את פניו, קיבל חיים חדשים והפך להיות הלב החברתי והשכונתי של הצפון הישן בכלל ושל משפחתי בפרט.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תופעה עירונית שמתרחשת כרגע בכל העיר: השיפוצים הבלתי נסבלים, שקורים גם בשכונה שלנו, מכל כיוון! לפעמים אני מדמיין שמישהו בעירייה קם בבוקר אחד והחליט: "חברים, הולכים לשפץ במקביל את כל הבניינים שנמצאים בפאתי רחבת בזל, קדימה, תאשרו את כל פרויקטים של ה'פינוי בינוי', תאשרו את כל התמ"אות, תנו אור ירוק לכל קבלן! אה, וגם תגזמו את כל העצים! באותו יום, בכל השכונה, ואל תאספו את הגזם!'. תופעה מרגיזה ובלתי נסבלת. מדרכות נחסמות, רחובות נסגרים לתנועה, אבק ולכלוך בכל מקום ורעש אין סופי באוזניים מכל כיוון, כל היום. שלא לדבר על זה שאין חנייה! מבטלים חניות רבות לטובת הקבלנים והמכולות ושאר הספקים, והחניון המשויך לא פנוי רוב שעות היום. בקיצור, שייגמר כבר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מקליד/ה", הצגה מקורית וכל כך ישראלית שכתבה וביימה, אשתי האהובה, רוני ברודצקי. ההצגה מבוססת על שיחות אמיתיות מהוואטסאפ שעובדו לבמה בצורה חדשה, רעננה ומקורית. הצגה מצחיקה, מרגשת, כזאת שמציבה לכולנו מראה על איך אנחנו נראים/מתנהלים בשיחות שכולנו טובעים בתוכן, בקבוצות או בפרטי, כל היום. מומלץ ביותר (התאריך הבא: 20.02 20:30, צוותא תל אביב).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה. כבר כמה שנים שמעתי על הרומן הזה ועד כמה שהוא שנוי במחלוקת בקרב הקוראים, אבל הרגשתי שבכדי לקרוא אותו כמו שצריך כדאי לפנות לו זמן פנוי. כאמור, 640 עמודים. הוא מתאר חברות של ארבעה חברים ללימודים שנפגשים בקולג' קטן במסצ'וסטס ועוברים לניו יורק בכדי להתחיל את מסלול חייהם. במהלך הקריאה אתה נקשר באופן אישי לדמויות (הודות לכתיבה המבריקה של המחברת), נקשר לסיפורי החיים שלהם בהווה ובעיקר בעבר הנוקשה שלא מרפה גם ממרחק הזמן. חיים קטנים, כל כך טוב את החיים, את הטוב שבהם, את הרע מכל שבהם, את האהבה, את הפרידה את ההצלחה את הכישלון ואת המוות. מומלץ מאוד, אבל לא מתאים לכולם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים- מגיע להם פרס ישראל!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון ברקוביץ' – הגננת של שני הבנים שלי! גן שני, אשכול שלל צבעים. בתקופה שבה קשה למצוא אנשי חינוך בכלל, ואנשי חינוך טובים בפרט, אנחנו, למזלנו הגדול, זכינו בשרון: גננת מעולה שמחנכת את הילדים מתוך אהבה גדולה ושליחות אמיתית למקצוע. שרון מייצרת מרחב שמעודד את הילדים לסקרנות, ליצירתיות להשתמש בדמיון ולהתפעל מיופיו של העולם. הבן שלי הולך בכל בוקר בשמחה לגן וחוזר שמח עוד יותר בסוף היום, מי צריך יותר מזה! אה, והוא גם מאוהב בה, איך אפשר שלא?

מה יהיה?
יהיה טוב! חייב להיות. בימים מורכבים שיש בלי סוף, לצערנו, אני מתעקש לזכור את התמונות הראשונות מתחילת המלחמה: שכולם, ולא משנה מאיזה צד פוליטי, יצאו מבתיהם ונרתמו למשימה והתנדבות. זאת ישראל היפה והיא זאת שגם תנצח את הרוע.

חינוך מיוחד: המסע לפולין ומה שמספרים לבני נוער רק במצמוץ

בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?