Time Out תל אביב About

בין אופקים לרפיח: האינדינגב הצליח לייצר זיכרונות, אבל לא שיכחה

פסטיבל אינדינגב הראשון התקיים באוקטובר 2007 במצפה גבולות מול 700 או 800 איש, אולי אלף. המארגנים קיוו שיגיעו 500. כרטיס עלה 50 שקל. בידיעה קצרה שפורסמה ב"הארץ" לקראת הפסטיבל הוא הוגדר "פסטיבל המוסיקה האלטרנטיווית אינדינגב". כך נכתב במקור – "אלטרנטיווית". ברשימת המופיעים היו גבריאל בלחסן, יהלי סובול, עמית ארז, דוד פרץ, שני קדר, מידנייט פיקוקס ואחרים. בביקורת שהתפרסמה אחר כך כתב בן שלו שהפסטיבל נערך "בסוף העולם, כלומר במצפה גבולות, באמצע הדרך בין אופקים לרפיח". בסוף הביקורת נכתב שיש לקוות שאחרי הבכורה המוצלחת גם אינדינגב "יהפוך למסורת". בניגוד לתקוות אחרות לאזור, זה ללא ספק קרה. השנה ציין הפסטיבל את שנתו העשרים.
>> 50 תערוכות, 200 צלמים – ובחינם: פסטיבל הצילום חוזר לתל אביב

באינדינגב 2026 היו חמש במות וכ-120 הופעות, ולוח זמנים שהצריך יכולת קבלת החלטות של מנהלי חדר מיון. בין ריטה, אהוד בנאי, נונו, פלד, מוניקה סקס ועשרות אמנים קטנים יותר, השאלה אם אינדינגב הוא עדיין אינדי נראתה השנה מצחיקה במיוחד. מי שמחפש הגדרה מוזיקלית אחת שתכיל את כל אלה יצטרך להסתפק במילה "מוזיקה". אינדינגב כבר מזמן גדול מספיק כדי להתאכזב ממנו, וזאת מחמאה. לפסטיבל קטן יש יתרון לא הוגן: כמעט כל תקלה בו יכולה להיתפס כרומנטית. אחרי כמעט עשרים שנה כבר יש קהל שמתגעגע לתקופה שבה אינדינגב היה טוב יותר, והתקופה הזאת נוטה בצירוף מקרים מרשים לחפוף לשנים שבהן אותו קהל היה צעיר.

רותם בר אור סיפר פעם שהאנג’לסי הוקמו בין היתר משום שרצה להופיע באינדינגב. כששאלו אותו לאן הוא רוצה להגיע עם המוזיקה שלו, זאת היתה התשובה. לא גלסטונברי ולא פרימוורה, מצפה גבולות. בסופו של דבר הוא הקים להקה והגיע לשם. השנה נונו סיפרה שאחרי שיצא "בנים", היא ביקשה להופיע באחת הבמות הקטנות וסורבה. גם אני הקמתי פעם להקה בשביל להופיע באינדינגב, אבל היא לא יצאה מחדר החזרות. לא נרשמה כאן החמצה גדולה בתולדות הרוק הישראלי, ובכל זאת – במשך שנים הפסטיבל הזה היה מקום שאפשר היה לחלום להגיע אליו, עוד לפני שהיה לך משהו ראוי לנגן בו.

בינתיים הצטברו מספיק הופעות כדי למלא ארכיון שלם של זיכרונות. ב-2009 מישהו בקהל ריסק את הבס של איתן רדושינסקי ממידנייט פיקוקס. ב-2013 חברי ויתרתי עלו לבמה מחופשים לאיברי מין. ב-2015 פורטיס הופיע בהפתעה. ב-2017 קוסטה קפלן נכנס לפוגו בבמת החיפושית. השנה האחים צברי הוסיפו לארכיון את הקראודסרפינג החמוד ביותר בתולדות הפסטיבל: הסולן יוני צברי נישא על ידי קהל שהרחיק אותו עוד ועוד מהבמה הגדולה, תוך שהוא צווח "לה מוסקיטו" (מחווה ל״Smells Like Teen Spirit״). בשלב מסוים הקליטה של המיקרופון האלחוטי אבדה, אבל הקהל המשיך לצעוק איתו והוא נישא עד לדוכן המרצ׳ של האחים צברי, מרחק לא מבוטל מהבמה.

אלה הרגעים שאנשים מדברים עליהם אחר כך, לצד הופעות מצוינות שכמעט אף אחד לא ראה. השנה שוב התברר שאין שום דרך לנצח את לוח הזמנים של אינדינגב. לא משנה כמה מאורגנים תגיעו, תמיד תיתקלו במישהו שראה את ההופעה הכי טובה בפסטיבל בזמן שאתם עמדתם בתור לשירותים. אולי זאת היתה ההופעה של A1 שבה התארח ברי סחרוף בהפתעה, ואולי בכלל אתי מועלם, עמרי סמדר, אידיוט!, ויתרתי, יוקר המחייה, אסיד בויז או עדיסקוטק.

כל הכיף הזה דורש מאסף בן דוד ומהאנשים שעומדים מאחורי אינדינגב להמשיך להאמין ברעיון מעט מופרך: להקים עיר מוזיקה זמנית על שטח חקלאי בנגב, ולפרק אותה כעבור שלושה ימים. חודשים של עבודה על במות, תשתיות, אמנות ותפאורה בשביל סוף שבוע אחד באוקטובר. השנה אפשר היה לשוטט בין מצפה תת ימי מלא אלמוגים ויצורי ים, פיל מואר עצום, נדנדות וחילזון ענקי. ההשקעה בכל פרט ניכרת, והיא כבר מזמן חלק מהסיבות שאנשים נוסעים לאינדינגב גם בלי להכיר מחצית מהשמות בליינאפ. אחרי כמעט עשרים שנה, עדיין קשה לי להאמין שמישהו טורח לבנות את כל הדבר הזה מחדש בכל אוקטובר. ועוד יותר קשה לי לדמיין את אוקטובר בלעדיו.

המוזיקה היא כמובן העיקר. השנה השמחות הפכו את הרחבה לחפלה המונית עם ישראל ברייט שעדיין מחזיק את כולם בכף ידו. גון בן ארי הגיע עם המקהלה שלו ואירח את עיליי אשדות, והפולחן שנוצר סביבו הוא כבר תופעה מעניינת ברמה האנתרופולוגית. ספוטניק היי פייב של אדיק מיטגרץ הופיעו מול קהל נאמן שידע כל מילה, והוכיחו כמה רחוק יכול להגיע ההומור המוזר שלהם. דג ניגנו פאנק שמח על חרדות, מוות ועולם עבודה דיסטופי. מבין השמות המוכרים, אפרת בן צור, עם קרני פוסטל וגיא לוי לצדה, היתה אחת הסיבות הטובות להגיע השנה למצפה גבולות. הדרמה העדינה והתיאטרליות שלה הן החומר שגורם לאינדינגב להרגיש כמו פסטיבל אינדי. גם עמר גשן היתה נפלאה עם מאי סגל המוכשרת בתופים. ריטה ומוניקה סקס משכו המונים, ונונו, שפעם סורבה לבמה הקטנה, מילאה את הגדולה בקלות. יחד הם הזכירו את המרחק המתארך בין "אינדינגב" ל"אינדי".

המרחק המעניין יותר הוא זה שבין הבמות לבין מה שמתרחש כמה קילומטרים מערבה. בפסטיבל הראשון כמעט כל ההרכבים שעלו לבמה דיברו על עזה שנשקפה באופק. קשה לדעת מתי היא הפסיקה להיות דבר שמוכרחים להזכיר, אם בכלל היה רגע כזה. ב-2014, כמה חודשים אחרי צוק איתן, כתבתי ב"וואלה!" ש"להפיח חיים באזור מוכה אימה וטילים זו משימה אפשרית, אבל מורכבת", ושמארגני הפסטיבל הצליחו "למחוק ברגישות כל זכר לקיץ האחרון". בזמן הופעה של עדי אולמנסקי דאז, עזה כבר הרגישה לי במרחק יבשת, על אף שהיתה במרחק יריקה.

המילה "למחוק" מעניינת אותי היום יותר מכל מה שכתבתי אז על ההופעות. היא נכתבה בהתפעלות גמורה. המארגנים באמת הצליחו לעשות את מה שביקשנו מהם: לקחת את קיץ 2014, שהיה מלא בטילים ובצוק איתן, ולהפוך אותו למשהו שאפשר להניח בצד. אחר כך חזרנו הביתה, והמציאות חזרה איתנו. וכשהגיע אוקטובר הבא, שוב נסענו דרומה. המוזיקה היתה טובה מספיק כדי שעזה תוכל לחכות ליום ראשון.

אחרי עשור כזה, אינדינגב נעשה צפוי מספיק כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו מראש. ב-2017, עוד לפני שהפסטיבל של אותה השנה בכלל התקיים, טיים אאוט עשו בדיוק את זה: אביב מזרחי נסע לעתיד וחזר לדווח על הופעות טובות, על הוויכוח הנצחי אם זה עדיין אינדי ועל געגועים לאינדינגב של פעם. הבדיחה הניחה שכל שנה יהיה גם פסטיבל.

אינדינגב 2023 היה אמור להתחיל ב-12 באוקטובר. חמישה ימים לפני כן כבר עמדו במצפה גבולות הבמות והתשתיות, וחלק מאנשי הצוות היו בשטח. אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר המקום הפך לשטח כינוס של צה״ל, והתשתיות שנבנו בשביל הפסטיבל שימשו את הצבא. הבמות עוד חיכו למוזיקאים, אבל השטח כבר התמלא באנשים שהגיעו אליו מסיבות אחרות לגמרי. והיתה אמורה להיות גם ביקורת מוזיקה. יש משהו מושך דווקא בבנאליות של הטקסט שלא נכתב. העתיד של 12 באוקטובר היה אמור להכיל דברים חסרי חשיבות לחלוטין: הופעה שמישהו פספס, אוכל בינוני וביקורת פסטיבל שאיש לא היה זוכר שבוע אחר כך. חיים רגילים מכילים כמויות עצומות של דברים לא חשובים. זה אחד הדברים הטובים בהם.

השנה, בדרך למצפה גבולות, עברנו שוב ליד בארי, רעים, כיסופים ומגן. אלה אותם שמות שהיו על השלטים ב-2007. אז לא הקדשתי להם מחשבה מיוחדת. השנה היה קשה לחשוב על משהו אחר. בערב הראשון תמיר בר עמד מול צעירים שידעו כל מילה של שם טוב האבי. הם שרו את "עבד כי ימלוך", סאטירה על פולחן אישיות וציות עיוור, וצרחו באותה התלהבות "יא עמלק, אני פאקינג חי". אחרי הנסיעה בכביש 232 גם אני התרגשתי מהפורקן הזה. שעה אחר כך עלה אהוד בנאי עם בנו הנדלר ופליטי הדאב, מול רחבה מלאה בצעירים שרבים מהם לא הכירו את השירים. כמעט ארבעים שנה אחרי "אהוד בנאי והפליטים", אולי האלבום הגדול ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, הוא חזר אליו דרך הדאב שנמצא עמוק בשורשים המוזיקליים שלו. ואז הוא שר את "ערבב את הטיח, אחמד". הקהל שידע בעל פה את "עמלק" לא הכיר את אחמד.

למחרת, על במת הפיל, התאספו אור אדרי, יובל מנדלסון, קוסטה קפלן ורם אוריון למחווה לאביב מארק ז״ל. החבורה מלבונטין 7 הביאה איתה את הצד המחוספס של האינדי הישראלי, ואדרי לא ויתרה על צעקת ״חרא ממשלה״. זאת הסצנה שממנה אינדינגב צמח. במשך עשרים שנה התחלפו ההדליינרים, הקהל והז׳אנרים, אבל בבמת הפיל עדיין אפשר היה לשמוע מוזיקאים שלא חוששים להרגיז. באותה במה הופיע גם ברק כהן, עורך הדין והאקטיביסט, בגלביה עם רקמה של אורן פישר ולצדו מקהלת שרות בשכונה. המוזיקה מזרחית מסורתית והגישה פאנק לגמרי. מול אוהדי הפועל שידעו כל מילה ושלט FCK BNGVR שהתנופף בשורה הראשונה, הוא הכריז "לא נוסדה המדינה שתגיד לי מה לשיר" והמשיך לשיר "יאללה ביבי יא מושתן, חמאס וחיזבאללה עשו ממך כזה קטן".

"היצר האנושי הכי טבעי הוא נהירה אחרי החופש", אמר. "לא יגידו לנו את מי לאהוב. לשבת עם ערבים או לא לשבת עם ערבים. אנחנו נשב עם ערבים. לא בגלל שזה מפיל ממשלה. אנחנו אוהבים ערבים. אחים שלנו אהובים". בסוף ההופעה הוא הרים את בתו הקטנה על הידיים וביקש בשבילה עולם אחר וטוב יותר.

באינדינגב הראשון הייתי נערה צעירה עם האהבה הראשונה שלי. מאז כמעט לא פספסתי פסטיבל. השנה חזרתי כאמא, עם השותף שלי לחיים ולהורות – הכרנו, איך לא, באינדינגב. הלהקה ההיא מחדר החזרות כבר מזמן לא קיימת, וכמה מהלהקות שכן הצליחו להגיע למצפה גבולות גם הן נעלמו בינתיים. כמעט עשרים שנה הן הרבה זמן. אבל הן גם לא כל כך הרבה זמן. רפיח היתה שם, עזה היתה שם, הגבול היה שם. אנחנו פשוט ידענו דברים אחרים.

יום אחד מישהו יקרא גם את הכתבה הזאת עם מידע שאין לנו עכשיו. הוא יידע אם אינדינגב הגיע לגיל שלושים, מה קרה לישראל ומה קרה לעזה. אולי משפט שנכתב כאן בדרך אגב ייראה לו בלתי נתפס. אנחנו לא יודעים איזה משפט זה יהיה. ב-2007 בן שלו כתב "באמצע הדרך בין אופקים לרפיח" והמשיך לדבר על מוזיקה. כמעט עשרים שנה אחר כך אי אפשר לקרוא את המשפט הזה באותה דרך. וגם המוזיקה כבר לא יכולה להעמיד פנים שהיא מתנגנת בסוף העולם.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

סיינפלד תומך בישראל. לארי דיוויד כבר מצא אי חדש ל"אנשי הבייגל"

ג'רי סיינפלד כבר הבהיר היטב באיזה צד הוא. רק בשבוע שעבר, כשמפגינים פרו-פלסטינים קטעו את הופעתו בשיקגו, הוא הבטיח לברר כמה שילמו על הכרטיסים שלהם ולשלוח את הכסף לישראל. לארי דיוויד, האיש שיצר איתו את "סיינפלד", נזהר הרבה יותר מלהיכנס למלחמות האלה. לא שהוא התרחק מפוליטיקה, אבל בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הצליח עד היום לצחוק על כולם בלי להכריע לטובת אף אחד. בפרק המופתי "העוף הפלסטיני" של "תרגיע" הוא אפילו מצא את עצמו עומד בין מפגינים יהודים לפלסטינים, ולא הצליח להחליט אם הוא נאמן יותר לעם שלו או לעוף המטוגן שהוא כל כך אוהב. 15 שנה אחר כך, נראה שלארי דיוויד סוף סוף בחר צד. והוא אפילו מצא פתרון לסכסוך: להעביר את מדינת ישראל לאי קטן באמצע האוקיינוס השקט.
>> פרו-פלסטיניים הפריעו לסיינפלד. הוא הבטיח בתגובה לתרום לישראל
>> החיים על פי לארי דיוויד: 12 רגעים בלתי נשכחים של גאון קומי

בטור סאטירי שפרסם אתמול (שבת) במגזין האמריקאי Air Mail, לארי יוצא נגד אחד הארגונים הבולטים בשמאל האנטי-ציוני האמריקאי. הוא מספר שהצטרף כביכול לארגון הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA), וכבר בישיבה הראשונה הצליח להכניס למצע הארגון 12 הצעות חדשות. בין היתר הוא מציע לחייב את כל האמריקאים להשאיר את דלתות הבתים שלהם פתוחות כדי שכל אדם יוכל להיכנס, לפתוח את המקרר או לצפות במשחק בטלוויזיה. הוא גם מציע לסגור את בתי הכלא ולשחרר את האסירים, להעניק חופשת אבל בתשלום למי שאיבד חיית מחמד (שלושה שבועות לכלב, שבועיים לחמור), ולאסור על פיטורי עובדים. אלה יוכלו לעבור ממקום עבודה אחד לאחר רק בטרייד, כמו בספורט המקצועני. נשמע כמו גן עדן סוציאליסטי, או לפחות כמו פרק מוצלח במיוחד של "תרגיע".

אבל אותנו מעניינים במיוחד סעיפים 9 ו-10. בראשון מציע דיוויד, בשם הסולידריות עם האוכלוסייה המוסלמית, לחייב נשים לבנות לעטות חיג'אב בסופי שבוע. באותה הזדמנות הוא מבקש לאסור על יהודים לקרוא לעצמם "העם הנבחר". מעתה הם ייקראו "עם הבייגל". בסעיף הבא הוא כבר ניגש לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. "אנחנו מאמינים מאוד בפתרון שתי המדינות", הוא כותב, ומציג את המתווה החדש: הפלסטינים יקבלו את כל השטח שבו מחזיקה כיום ישראל, ואילו ישראל תקבל את האי פיטקרן שבדרום האוקיינוס השקט. "מזג האוויר שם יפה ויש שפע אשכוליות", הוא מבטיח. "אנחנו חושבים שעם הבייגל יהיה מאושר שם".

כדי להבין את הבדיחה צריך להכיר את הארגון שעל חשבונו היא נכתבה. ה-DSA הוא הארגון הסוציאליסטי הגדול בארצות הברית, ולא מפלגה פוליטית בפני עצמה. הוא תומך בין היתר בזכויות עובדים, בשירותי בריאות ציבוריים ובהרחבת הדיור בר ההשגה. במשך שנים פעל בשולי הפוליטיקה האמריקאית, אבל הקמפיינים לנשיאות של ברני סנדרס ב-2016 וב-2020 העניקו לו רוח גבית, ובהמשך גם ההצלחות של פוליטיקאים המזוהים איתו, כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני.

בכל הנוגע לישראל, ה-DSA מחזיק בעמדות אנטי-ציוניות מוצהרות. כבר ב-2017 אימץ רשמית את תנועת החרם על ישראל (BDS), ומאז 7 באוקטובר החריפו גם המחלוקות הפנימיות סביב יחסו לישראל. ההיסטוריון מוריס איסרמן, ממייסדי הארגון, הודיע על עזיבתו אחרי 41 שנות חברות במחאה על תגובתו למתקפת חמאס. באוגוסט 2025 אימץ הארגון החלטה שקבעה כי התנגדות עקבית ופומבית ל-BDS, ואפילו הצהרה שלפיה "לישראל יש זכות להגן על עצמה", עשויות להוות עילה להדחת חברים משורותיו. כיום מועמדים המבקשים את תמיכת הארגון נדרשים להתחייב לתמיכה ב-BDS ולהימנע מקשרים עם ממשלת ישראל ועם ארגוני לובי ציוניים. דיוויד לוקח את העמדות האלה, מקצין אותן עד לאבסורד, ומדמיין ארגון שלא מסתפק בחרם על ישראל אלא פשוט מעביר אותה לצד השני של כדור הארץ.

אבל יש כאן גם אירוניה פוליטית. דיוויד עצמו מזוהה כבר שנים עם השמאל הליברלי האמריקאי. ב"סאטרדיי נייט לייב" הוא גילם שוב ושוב את ברני סנדרס, עד שהחיקוי הפך לאחד המזוהים ביותר איתו. השניים אף הופיעו יחד בטלוויזיה, וב-2020 דיוויד התבדח שניצחון של סנדרס בבחירות יהיה "מצוין למדינה, נורא בשבילי", משום שייאלץ להמשיך לטוס לניו יורק כדי לגלם אותו. עשר שנים אחרי שהפך לפנים הטלוויזיוניות של הסוציאליסט המפורסם באמריקה, דיוויד מוצא את עצמו בצד השני של הבדיחה.

והתגובות לא איחרו להגיע. בקהילת המעריצים של "תרגיע" ברדיט התפתח ויכוח בין גולשים שהתאכזבו מהטור לבין אחרים שטענו שהתגובות הנזעמות ממחישות בדיוק את חוסר היכולת של חלק מהשמאל לצחוק על עצמו. בפורום המוקדש ל-DSA הטון היה חריף הרבה יותר. הפוסט שפתח את הדיון הכריז ש"לארי דיוויד הפך לביל מאהר", גולש אחר סיכם ש"ג'רי הגיע אליו", ואחרים האשימו אותו בגזענות ובכך שהוא מציג קריקטורה מעוותת של רעיונות סוציאליסטיים. אחד מהם אפילו חזר לפרק "העוף הפלסטיני" של "תרגיע", וטען שבמבט לאחור גם הוא הציג פלסטינים באור גזעני.

ההשוואה לביל מאהר משעשעת במיוחד בהתחשב בכך שרק באפריל 2025 דיוויד פרסם בניו יורק טיימס טור סאטירי בשם "ארוחת הערב שלי עם אדולף", שבו דמיין פגישה ידידותית עם היטלר ב-1939. הטור נכתב כעקיצה על מאהר, שסיפר בהתלהבות על ארוחת ערב עם דונלד טראמפ בבית הלבן. מתברר שבתוך שנה וחצי אפשר להפוך בשמאל האמריקאי ממי שלועג לביל מאהר למי שמשווים אותו לביל מאהר.

דיוויד, מצדו, לא פרסם הצהרת תמיכה בישראל וגם לא הכריז שהפך לשמרן. הוא כתב סאטירה, מהסוג שבו הוא נוהג להעליב את כל מי שנמצא בחדר, ואז לתהות למה כולם כועסים עליו. אגב, לאי פיטקרן יש עוד תפקיד באוטופיה החדשה שלו: בסעיף האחרון בטור הוא מציע לשלוח קומיקאים שפגעו ברגשות הציבור למתקן שבו יעברו "תכנות מחדש". אם גם זה לא יעזור, הם יוגלו לפיטקרן, לחיות עם בני עם הבייגל. אחרי התגובות שקיבל הטור, לא בטוח שלארי דיוויד עצמו לא יצטרך להזמין לשם כרטיס. לפחות הוא כבר יודע שיש אשכוליות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

קין והבל של מנצ'סטר: הסרט של אואזיס ירגש גם את הציניקנים

בתור היוצר של "כנופיית ברמינגהם", סטיבן נייט מבין דבר או שניים באחים מסוכסכים. אבל אפילו השואוראנר המשופשף הזה בטח הרגיש שגם הוא מצא סוף סוף מישהו שיכול לתת לו פייט בדמותם של ליאם ונואל גאלאגר – קין והבל עם הפה הגדול של רוק הניינטיז הבריטי – כשהתיישב לחפש חוט מקשר רגשי עבור סרט ההופעה הסוחף – "אואזיס: Don't Look Back in Anger" – שמתעד את סיבוב האיחוד המגה-מצליח של הלהקה מ-2025.

בעזרתם של הבמאים ויל לאבלייס ודילן סאות'רן ("Meet Me in the Bathroom"), מגברים בפול ווליום – או ליתר דיוק על 111 – וצמד אחים שנמצאים במיטבם ומייצרים משפטים שאפשר לצטט בלי סוף, נייט מביא סיפור מפתיע ונוגע ללב על מחילה. זהו דוקו-הופעה עטוף בחומת סאונד אדירה שהמעריצים השרופים ישתו בצמא, ואפילו אגנוסטיקנים של אואזיס (כמוני) ייסחפו אחריו בלי להתכוון. מדובר בקפסולת זמן נוסטלגית ונטולת בושה לימים פשוטים יותר, שתופסת את גיבורי הגיטרה היהירים כשהם מפויסים יותר, רכים יותר, ונשמעים מהודקים כמו בימים הגדולים.

הפתיחה מורכבת ממונטז' ארכיון קלאסי, בדיוק כמו שהייתם מצפים. אנחנו חוזרים אל העלייה המטאורית והשחצנית של הלהקה בשנות ה-90 ואל ההתרסקות המכוערת שבאה בעקבותיה. נואל של פעם מכנה שם את ליאם "קוץ בתחת", בעוד שנואל של 2025 מודה בחוסר היכולת המוחלט שלו לסלוח. "זה לא שדקרתי לו את החתול", אומר ליאם ומבטל במשיכת כתפיים את הפיצוץ המפורסם בחדר ההלבשה ב-2009 שפירק סופית את החבילה.

כשצופים בשניים ובלהקה שלהם – כולל החבר המייסד פול "בונהד" ארתורס, התשובה של אואזיס לרינגו סטאר – מתאמנים לקראת סיבוב האיחוד, בפעם הראשונה אי פעם שבה הם הכניסו מצלמות לחדר החזרות, מתגנבת התחושה שגם הסיפור הזה עלול להיגמר בפיצוץ, כמו ב-Get Back של פיטר ג'קסון והביטלס. "הנה בן אדם שבאמת לא שם זין על כלום", אומר נואל בזמן שליאם נכנס לחדר בפוזה האופיינית, נותן חזרה ויוצא החוצה באותה הליכה טווסית בלי להגיד כמעט שלום או להתראות. "צריך שיהיה לך ממש אכפת כדי לא לשים זין", מסביר ליאם במשפט פילוסופי מבלבל במיוחד.

איך זה ייגמר, והאם בכלל יישאר סרט בסוף הסיפור הזה? המתח באוויר כמעט מוחשי. אבל אז משהו מתהפך. ברגע שהשניים עולים בחשש לבמה בקארדיף להופעה הראשונה בסיבוב ונותנים ביצוע רועש ומחוספס ל-"Hello", עוצמת התגובה של הקהל תופסת אותם לגמרי לא מוכנים. האהבה האדירה הזו מצליחה להצית חום חדש גם ביניהם.

"הוואלס האחרון" עם מעילי פארקה

קטעי ההופעות בסרט מתפרשים על פני 12 מופעי ענק בשלוש יבשות. על המצלמות הופקדו צלמי קולנוע מהשורה הראשונה כמו האריס זמברלוקוס, לול קראולי וסוזי לאוול, שמוצאים שוב ושוב זוויות חדשות ללכוד פנים דומעות ומחייכות בקהל, בגיבוי העריכה הקצבית והחדה של ג'ורג' קראג.

בשיאם באמצע שנות ה-90, אואזיס שידרו גבריות מתריסה ויהירה שיכלה להרתיע כל מי שלא החזיק בארון מעיל פארקה, חולצת פולו של פרד פרי וחיבה מוגזמת לבירה מהחבית. לכן משמח כל כך לראות בקהל ים של פרצופים מכל הגילים והלאומים.

גברים לבנים הם עדיין הבייס המרכזי, אבל האנרגיה האגרסיבית והמתוחה של פעם התחלפה במשהו חגיגי ושמח הרבה יותר. דור ה-Z והמילניאלז הגיעו בהמוניהם – דורות שגדלו על "(What's the Story) Morning Glory?" ו-"Definitely Maybe", ומשתפים בקטעי קול מחוץ לפריים מה המילים האלה אומרות עבורם.

גם הרגע שבו נואל מתאר את אחיו כ"מקסים" והמחזה שלהם צועדים לבמה יד ביד מצליחים להמיס את הציניות. ריאיון משותף עם האחים מוכיח שהם התבגרו וגילו חיבה אמיתית זה לזה, אבל עדיין לא איבדו את הכישרון הנדיר לברבר שטויות מצחיקות ואיכשהו מאוד מעוררות הזדהות. יוצרי הסרט אמנם היו יכולים לשאול על הפיל שבחדר – שערוריית התמחור הדינמי של הכרטיסים לסיבוב ההופעות – אבל לאף אחד פה אין מצב רוח להרוס את הווייב הטוב. מצד שני, יש בסרט הזה כל כך הרבה וייב טוב, שממילא אי אפשר להרוס אותו.
חמישה כוכבים

"ויז'ן-קווסט" מנסה לסגור קצוות פתוחים ב-MCU, גם אם לא ברור למה

קודם כול, נתחיל בגילוי נאות: לא אהבתי את "וונדה-ויז'ן". אני מבין שיש הרבה שלא יסכימו איתי, אבל בעיני זו סדרה שלקחה השראה מאחד מקווי העלילה הכי מטורפים בקומיקס של מארוול (House of M), וצמצמה את הפוטנציאל שלו לטריילר ארוך ומשעמם לסרט "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". מאז מנסים במארוול לשכנע אותנו שלסיפור הזה אכן הייתה השפעה, וכעת הוא צפוי להיסגר עם הסדרה "ויז'ן-קווסט", שחוזרת לאחד הנוקמים החזקים מכולם כדי לחקור מה בדיוק קרה לו. רק שהשאלה שעולה מהצפייה היא אחרת לגמרי – בשביל מה?
>> למה אסף רפפורט רוצה את מקדונלד'ס? מאותו טעם שרצה את עמית סגל

בסדרה החדשה אנחנו מוצאים את ויז'ן עובד בבר באדינבורו שבסקוטלנד, בו ביקר פעמים רבות עם וונדה. במקביל, הוא מתקיים גם בממד וירטואלי, שם הוא מנהל מעין בית שמכיל את כל מערכות ה-AI שטוני סטארק יצר אי פעם, ומוטמעות בו. ממודלים מוקדמים כמו יו ודאמי ועד המתקדמים והמוכרים יותר ג'ארוויס, פריידיי ואידית' – וכמובן, בקומה שמעליהם, אולטרון. כולם נמצאים בתוך הממד הווירטואלי שבראשו של ויז'ן, כשכל אחד מהם אחראי על תחום אחר – וכן, אני יודע איך זה נשמע: "הקול בראש", רק של מארוול. מסע החיפוש העצמי של ויז'ן הופך למורכב אפילו יותר כשדמות מסתורית מוציאה חוזה על ראשו, ובמקביל חוזר לתמונה גם "בנו" האובד טומי, שחזר לחיים בעקבות אירועי "אגת'ה לאורך כל הדרך".

לאחר צפייה בכל הפרקים אני יכול להגיד שהסדרה מתנהגת, נראית ונשמעת כמו המשך ישיר ל"וונדה-ויז'ן", אבל יש כאן סיפור נוסף שמצליח להיסגר. זה סיפור שהחל לפני קצת יותר מעשור ב"הנוקמים: עידן אולטרון", ומכיוון שהסדרה מחזירה את המודל המועד לפורענות של טוני סטארק למרכז הבמה – אין מה להגיד, זה פשוט תענוג לראות את ג'יימס ספיידר חוזר לתפקיד. הפעם, כשהשחקן מופיע בעצמו באווטאר האנושי של אולטרון לאורך רוב הסדרה, ההופעה שלו היא אולי הסיבה המרכזית לצפות בה, במיוחד כשחלק לא מבוטל ממנה כתוב כמו הסבר לבומרים על נפלאות המרשתת.

זה לא מורגש תמיד, אבל לאורך הסדרה יש רגעים שמרגישים יותר כמו מדריך למשתמש: בין אם מדובר בבוטים של אבטחה שוויז'ן צריך להוכיח להם שהוא לא רובוט, ובין אם בעולם הדימויים שלו, שמציג את הליבה כמעין בוילר, ויש גם לא מעט שורות דיאלוג קרינג'יות, בעיקר כשמערכות הבינה המלאכותית מנסות להשתמש במונחים טכנולוגיים כדי לתאר רגשות. עם זאת, בניגוד לצפייה ב"וונדה-ויז'ן", הפעם לא סבלתי.

יש כמה סיבות לכך. הראשונה היא שלמרות הקרינג', הסדרה תופסת ממש טוב את האופן שבו מערכות AI פועלות. בשלב שבו בינה מלאכותית היא כבר מזמן לא מדע בדיוני, אנחנו יודעים שמודלים שונים וסוכני AI אכן יכולים לתקשר זה עם זה. אנחנו גם יודעים שיש סוכני AI סוררים, וכבר ראינו מקרים שבהם סוכנים הצליחו לפרוץ למאגרי מידע שונים. הסדרה מעלה שאלות לגבי עתיד הבינה המלאכותית, ומידת האחריות והשליטה שיש לנו עליה. בסופו של דבר היא אמנם מדברת על משפחה, אבל בדרך מעלה כמה נקודות חשובות על אחד הנושאים הכי מדוברים כיום.

הסיבה השנייה שנהניתי מהסדרה היא שלראשונה מזה שנים, קיבלנו סיפור שהשורשים שלו נטועים עמוק בהיסטוריה של מארוול, בהשפעת קווי עלילה מרכזיים ושוליים מתוך הקומיקס. מאז סאגת האבנים הקסומות מהחלל, מארוול התרחקה מאוד מהמקורות – חלק מהסרטים הציגו סיפורים מקוריים כמעט לחלוטין, עם קשר מועט לקווי עלילה מוכרים, וזה הורגש. "ויז'ן-קווסט" אמנם התרחקה מאוד מהסיפור המקורי, אבל נשארה נאמנה להיסטוריה של מארוול.

והסיבה השלישית שנהניתי מהצפייה היא שמדובר בסיום די טוב לסיפור די צולע, שהסוף שלו ידוע מראש. "וונדה-ויז'ן" הייתה סדרה עם פתיחה חזקה וסיום גרוע, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" היה סרט סביר שה-MCU לא ממש היה צריך, ו"אגת'ה" הייתה סדרה די טובה שמלבד הקישור ל"ויז'ן-קווסט", לא ממש התפתחה לשום מקום. ובכל זאת, לסיים את קו העלילה הזה עם הסיפור של ויז'ן מרגיש נכון. יכול להיות שאם הסיפור כולו, על כל חלקיו, היה מעולה ובעל השפעות מהותיות, הייתי מגיע עם יותר ציפיות וגם נהנה יותר. אבל במהלך הצפייה הבנתי איך הסדרה עוטפת את קו העלילה הזה, שלא התחיל בכלל ב"וונדה-ויז'ן", אלא ב"עידן אולטרון". ועדיין, אני לא מצליח להבין – למה לא פשוט ללחוץ על כפתור הריסטארט?

בעוד רגע "הנוקמים: דומסדיי" מגיע, וכבר די ברור שהסרט "Secret Wars" שיגיע אחריו צפוי להיות הפרק האחרון של היקום הקולנועי של מארוול כפי שאנחנו מכירים אותו. איך זה בדיוק ייראה? אף אחד לא באמת יודע, אבל נדמה שמארוול סובלת מאותה בעיה שממנה סובל ויז'ן – היא עמוסה בזיכרונות, בדמויות ובסיפורים מהעבר, אבל כבר לא ממש יודעת מה לעשות איתם. "ויז'ן-קווסט" מצליחה לעשות קצת סדר בבלגן, אבל אולי הגיע הזמן שמישהו יעשה את אותו הדבר ליקום הקולנועי כולו. כפי שאולטרון אומר, אפשר לנסות להבין מה השתבש, לתקן את מה שאפשר ולתת לכל הדבר הזה הזדמנות נוספת. או להרוג את כולם. 50-50. הטלת מטבע.
ויז'ן קווסט, 2 פרקים ראשונים עכשיו באפליקציה החדשה של דיסני+

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה ראינו בלילה: 7 סדרות וסושי מדמם שהחזיקו אותנו ערות השבוע

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" את המלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: הריאליטי הכי גדול במימון הציבור הוא הבחירות.

1. ויז'ן-קווסט // VisionQuest // דיסני+

אולי כבר עייפתם מסדרות חדשות של מארוול – אלוהים יודע שקווין פייגי כבר עייף מהן – אבל רגע לפני שה-MCU מנסה להחיות את עצמו מחדש עם "עלייתו של ד"ר דום, אפשר לתת צ'אנס נוסף ליצירה מארוולית. על אחת כמה וכמה אם זו אחת שממשיכה את "וונדה-ויז'ן" המעולה, שהרגישה שונה מכל שאר סדרות המארוול. הרובוט-AI-אנדרואיד או מה שלא תקראו לו צולל למסע בין מגוון יציאות הבינה המלאכותית שיצר טוני סטארק כדי להבין איך לחבר את הזיכרונות עם הרגש, ולסגור את הסיפור האישי שלו, את הסיפור עם וונדה ועל הדרך, גם את הסיפור של אולטרון.
לפרטים נוספים

2. תשיגו את גירו // Get Jiro //יHBO Max

אם אתם אוהבים טלוויזיה הרפתקנית, יצירתית ושוברת מוסכמות, אבל בטח כבר יודעים שסביר יותר שתמצאו אותה באגפי האנימציה – ועל אחת כמה וכמה מבית Adult Swim. והפעם מדובר בפנינה של ממש – עולם שבו השפים מתנהלים כמו קרטלים, הטכנולוגיה מספקת כל צורך והאלימות מתפרצת מכל פינה. במילים אחרות, מקום בו שף סושי יכול לערוף לכם את הראש אם רק תטבלו את היצירה שלו בסויה. זו סדרה שמאתגרת את הצופה, ויקח לכם כמה רגעים להיכנס אליה, אבל זה כל כך שווה את המאמץ.
לפרטים נוספים

3. קארי // Carrie // פריים וידאו

אנחנו רק כמה שבועות לפני ליל כל הקדושים, מה שאומר שהאימה הולכת להשתלט אט אט על המסך שלנו, והסנונית הראשונה לכך היא חיבור בין בימאי האימה המוערך מייק פלנגן לסיפור קלאסי – למעשה, הסיפור הראשון – של אייקון הפחד סטיבן קינג. הסיפור על הנערה שסופגת התעללות בבית הספר עד שהיא נוקמת בעזרת הכוחות הטלקינטים שלה זוכה לעדכון והארכה לסדרה בת 8 פרקים, ושימו לב טוב טוב לשחקנית סאמר ה. האוול – שמככבת בסרטי אימה מגיל 9 ותופסת פה את התפקיד הראשי.
לפרטים נוספים

4. מלון הרוחות // Haunted Hotel // נטפליקס

מלון רדוף רוחות רפאים שיגרמו אפילו לסטיבן קינג וסטנלי קובריק להסמיק עומד במרכז קומדיית האנימציה למבוגרים הזו, מבית היוצר של מאט רולר, תסריטאי "ריק ומורטי" ו"קומיוניטי". ולמרות הפיתוי לחשוב שמדובר בקומדיה על קלישאות אימה – וכן, זה בהחלט חלק לא מבוטל ממנה – יש פה בכלל סדרה מוצלחת על משפחה שלא מצליחה להיפרד. יעני בין כל הצחוקים האלו, אולי גם תתרגשו. לא מהדמות של השד שתקוע בילד מהמאה ה-17, אבל אולי מאחרות.
לפרטים נוספים

5. קופרטינו // Cupertino //יCBS// ב-Yes ו-HOT

הדרמה המשפטית החדשה של רוברט ומישל קינג ("האישה הטובה") מחזיר את צמד היוצרים לכור מחצבתיהם בין ספסלי בית המשפט. מייק קולטר ("לוק קייג'") ורייצ'ל קלר ("לגיון") מגלמים עורכי דין שפוטרו מחברות הייטק, וחזרו לבית המשפט לנקום – מקימים משרד שיילחם בדיוק באנשים שהעיפו אותם, ומגלים שיש להם לא מעט לקוחות פוטנציאליים בדמות אנשים נוספים שנפגעו מעולמות הטק. בינה מלאכותית, צ'אטבוטים, מעקב דיגיטלי ומיליארדרים עם תסביך משיחי – והכל במעטפת הדרמה-קומית האהובה של הקינגים.
לפרטים נוספים

6. במעמקים // Below // נטפליקס

הבטחנו אימה, לא הבטחנו שהיא תהיה מי יודע מה איכותית. הסדרה הזו של נטפליקס הולכת על קלישאות אימה שמגיעה מהים בכל הכוח, ולא תמיד באירוניה מתבקשת, אבל גם יש משהו כיף בלראות עיירה שכוחת אל שמתמודדת עם מתקפת יצור ימי מפחיד ומתעלמת מכל האזהרות. גם יש משהו כיף בלראות את ג'וש האטנט על המסך, גם אם במבטא קנדי קצת מוגזם. כך או כך, זה בינג' לא רע, כל עוד לא בונים עליו ציפיות גדולות מדי.
לפרטים נוספים

7. דאבל על הכסף // כאן 11

מי ביקש מכאן 11 לעשות תחרות ריאליטי? בטח לא אנחנו. אבל אם כבר בחרו ללכת על ריאליטי – למה ללכת על הריאליטי הכי קפיטליסטי שראינו מאז "2025" של ארז טל? נו שויין. לפחות יש פה כל מה שצריך לריאליטי כיף – תחרות פשוטה למדי, זוגות מעניינים, ריבים על כסף וחיוך של אגם רודברג. כנראה שנצפה בזה, וכנראה שנהנה, אבל עדיין מותר לנו להתלונן שאנחנו רוצים את הכסף הציבורי שלנו מושקע לדברים יותר טובים מאשר רבע מיליון שקל למי שמצליח להרים עסק מכלום.
לפרטים נוספים

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?