נראה שמישהו דואג שלמסעדנים לא יהיה אף רגע דל. כאילו לא מספיקה המלחמה, שלשום (1.3) הוציאה רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון את בתי האוכל מרשימת העסקים החיוניים – כלומר שליח מהסופר עדיין מותר להפעיל, אבל משלוח מהמסעדה האהובה עליכם הפך לפתע לעבירה על החוק. בפועל, העיר מלאה במשלוחי אוכל שמגיעים עד הבית. איך הערבוב הזה קורה? כמו כל דבר במדינה הזו – בבלגאן מוחלט.
>>
"אני עובד בשקט מתחת לרדאר. אנשים באים, לוקחים אוכל והולכים הביתה", אומר בעל מסעדה מפורסמת שמבקש להישאר בעילום שם, ומודה שהוא מבולבל מההנחיות הסותרות, כי ההוראה החדשה שונה מההנחיות שפורסמו בתקופת מבצע "עם כלביא", אז הוכרו מסעדות ובתי אוכל כחלק מהעסקים החיוניים והורשו לפעול במשלוחים וטייק אוויי.

"כיום, החרגתם מהרשימה נעשתה ללא הסבר ברור, למרות שמשלוחי מזון הם שירות חיוני עבור אוכלוסיות רבות – אזרחים במקלטים, משפחות, קשישים וכוחות חירום", טוען תומר מור, מנכ״ל ארגון מסעדנים חזקים ביחד. "אם התקנות מאפשרות משלוחי מזון – אין כל היגיון בהחרגת המסעדות, שהן הגורם המרכזי המספק אותם" הוא אומר, ומסביר שללא אפשרות לבצע משלוחים ייאלצו מקומות רבים לסגור את הדלת באופן מיידי, דבר שיגרום לנזק כלכלי חמור לענף שלם ולעשרות אלפי עובדים.
בפנייה שנשלחה מוקדם יותר הבוקר למנכ"ל רח"ל כותב מור כי ההנחיות הן שגגה מנהלית שמחייבת תיקון מיידי. "חשוב לציין לחיזוק דרישתנו, כי פעילות משלוחים וטייק-אווי מצמצמת את הסיכון הביטחוני ומאפשרת מרחק פיזי מלא בין בית העסק לבין הלקוח, על ידי מניעה של אזרחים לנוע ברחבי הארץ במטרה לרכוש מצרכים בסופרים ובמרכולים", כך נכתב בבקשה.
מסעדנים, בנתיים, ממשיכים למכור אוכל בטייק אווי ובמשלוחים, ומסרבים להתראיין פן יבולע להם עד לתחילת האכיפה, שלהערכת מור תקרה בקרוב. את חברות המשלוחים מעניינים בעיקר נתוני צריכה, וגם כאן המגמה מעורבת: מוולט מדווחים על ירידה של 20 אחוז בהיקף ההזמנות בכל הארץ, בעוד בחברת משלוחה נמדדה עלייה ב-36 אחוזים, "דפוס שמאפיין גם אירועי לחימה קודמים, במסגרתם הציבור מעדיף לצמצם יציאות לא הכרחיות ולהסתמך על פיתרונות זמינים, מהירים ובטוחים מהבית".

לגבי ההחרגה החדשה, ממשלוחה נמסר כי היא "לא ברורה ולא מאפיינת תקופות דומות בעבר", ושעד כה לא נרשמו סנקציות ולא הוטלו קנסות על שליחים. משכך הנחיות עבודה נותרו בעינן. אך כפי שדברים מתנהלים במדינת ישראל יכול מאוד להיות שבעתיד הקרוב יירד השאלטר על המשלוחים. מכיוון שכך, ומפני שממילא כולנו תקועים בבית, כדאי לנצל את הזמן שעוד נותר ולהזמין בכל זאת משהו טעים, אז לטובת הציבור אספנו את המשלוחים המומלצים ביותר בכל סוג של אוכל, שיהיה לכם משלוח מנות עצמי טעים הביתה.
בגבוה:קפה נוארהוא הגו טו הקבוע לשניצל מושלם, זהוב ופריך ועסיסי בגודל שתופס כמעט את כל הצלחת, עם פירה מושלם לא פחות (יש עוד סוגי תוספות אבל בקלאסיקה לא נוגעים). מגיע בגרסת עוף (78 ש"ח) ובגרסת שניצל עגל נהדרת למתקדמים (93 ש"ח).
בנמוך:כשצריך לקצץ בהוצאות מבלי להתפשר על איכות,אלוף השניצלמספק את הסחורה במקסימום: פיתה שבתוכה ידחסו עבורכם שניצל דק וקריספי בטעם ביתי וסלטים ביד נדיבה (49 ש"ח). על צ'יפס משלמים בנפרד אבל לגמרי אפשר לחסוך את הכסף והקלוריות.

בגבוה:ביס הראשון בקציצה שלהדסוןשולח אדוות של טעם בשרי עמוק, שמתפשט בכל הגוף כמו קרני שמש מחממות. ניחוח בשר צלוי מכה באף והחך מתמסר לעסיסיות ב-220 גרם של עונג קרניבורי צרוף (88 ש"ח). תמורת סכום נוסף אפשר להוסיף בייקון, צ'דר ועוד טופינגז, אבל באמת שאין צורך כי כל תוספת רק תפריע לדיאלוג המושלם בין המרכיבים.
בנמוך:שתי קציצות סמאש, מיונז אוממי, בצל בגריל וחמוצים יפניים מרכיבים את ההמבורגר שלOSU(58 ש"ח), שלוקח לטיול קטן ביפן מבלי לצאת משוק הכרמל. מטבע נוסף של שנקל כבר יקנה לכם את הגרסה המשודרגת בתוספת צ'דר ומיונז שום שחור.

בגבוה:הקנקן במקרה הזה דווקא כן מעיד על תוכנו, כי בקופסאות המעוצבות שלTYO, היפנית הוותיקה משבזי, מסתתרים רולים פנטסטיים מדגים טריים, אורז ואצות, שמטופלים במיומנות וידיעת החומר. אם מתרחקים מכבד אווז ושאר חומרי גלם יוקרתיים, אפשר גם להישאר בגבולות תקציב הגיוני (מ-46 ש"ח לרול).
בנמוך:יש לנו סימפתיה ארוכת שנים לליי פו, האסיאתית המשתלמת מבוגרשוב שסניף חדש וכשר שלה נפתח ממש לאחרונה ברוטשילד (כל הפרטים בקרוב). בעודף שיישאר מהרולים (מ-33 ש"ח) תוכלו לפרגן לעצמכם עוד שו מאי ובאו להשלמת הארוחה.

בגבוה:כשהחופשה שתכננו מתרחקת, מה נותר חוץ מאשר לחפש נחמה בצלחת?בית תאילנדימחבר בין הגעגוע לחופי קופנגן למציאות התל אביבית, במנות שנושאות עמן טעמים וניחוחות מחופים לבנים עם ים כחול ותפאורת עצי קוקוס. מרק טום יאם צלול עם עוף וירקות (86 ש"ח) מחמם את הגוף והלב גם כשמזג האוויר בחוץ מזכיר את מוסקבה יותר מאשר את צ'וואנג.
בנמוך:כדי להגיע לאונאומהבשעות הפתיחה המצומצמות (ראשון-חמישי מ-17:00, סופ"ש סגור) צריך להתכונן מראש, דבר לא פשוט בשגרה ובלתי הגיוני במלחמה. גם משלוחים צריך לתזמן מבעוד מועד אבל המאמץ משתלם, ואם טרם טעמתם גאי פאד קהינג – זה בדיוק הזמן למנה גדושת עוף מוקפץ עם ביצת עין ואורז (76 ש"ח). במקלט יקנאו בכם.

בגבוה:כל מה שיש בתפריט שלפיצה לילה, במיוחד פיצה בייקון ומייפל (94 ש"ח). השילוב בין מתוק לחריף בתוספת זיתי טאסוס, פלפל חריף, דבש, מוצרלה פרסקה ופרמז'ן מנחם גם כשמסביב עפים טילים.
בנמוך:חלק מהקסם הממכר של אוכל רחוב נעוץ ביכולת להישאר נגיש ולוהט בו זמנית. ב"הפיצה" בבוגרשוב מפנימים את העיקרון ומיישמים בתפריט חדש ובו פיצות מקוריות כמו "שנות ה-70", שמשלבת טעמים נוסטלגיים של רוטב עגבניות עשיר וגבינה נמתחת עם תמורה מצוינת למחיר (76 ש"ח).

צריך גאון כמו אהרוני בקונספט שלאהרוני'ס פרייד צי'קןכדי להמציא מנת פרגית מטוגנת בזיגוג דבש וחמאה בתוך לחמנייה רכה עם חמוצים אסיאתיים, חסה ואיולי סריראצ'ה. פצצת פריכות ואוממי שמזכירה בין אזעקה לאזעקה את טעם החיים (66 ש"ח).

עוד גאון שכבר שנים משגע את העיר עם הפיתות המושלמות שלו הוא שף חמודי אבולעפיה. מן הסתם המלחמה צמצמה את התור מול החלון אבל במשלוח מפיתה לוינסקיתוכלו לקבל עד הבית את הקבב המופלא, קפיצי ועסיסי ועטוף בסלטים בועטים ממש כמו במקום (50 ש"ח).

בחנן מרגילן אין משלוחים אז נתנחם בסקנד בסט, האושפלוב שלסמרקנד– קערית גדושה אורז רך ומתמסר משובץ נתחי בקר וגזר בבישול ארוך (60 ש"ח). רק אל תרדו איתו למקלט שהשכנים לא יתבאסו.

גרסה חמה ומחממת של הפניצלין היהודי תמצאו בלילוש– מרק עוף שבתוכו שטים קניידלעך רכים וירקות ממש כמו בבית של סבתא (44 ש"ח). אין צורך להיות חולים, מערכה כלל־אזורית זו לגמרי סיבה טובה להזמין.

בימים שבהם הנפש מחפשת עוגן של שקט, הפנקייקים האווריריים שלקוקו נקונוחתים בפתח הדלת כענן מתוק וצבעוני. מרקם קטיפתי ולוק kawaii מזכירים שבנסיבות הנוכחיות מותר לוותר על ספירת קלוריות, ולהתגעגע לימים שבהם הלכנו לאיבוד בטוקיו (54 ש"ח).

לא, זה לא בדיוק הזמן למסעדות, אנחנו מבינים את זה. בין אזעקות למקלט, לאף אחד אין חשק להתגנדר ולצאת לאכול משהו, וגם ככה ההנחיות המבולגנות משאירות יותר סימני שאלה מאשר קריאה. אבל אופטימיים כמותנו לא יתנו גם לכמה טילים לבטל לנו פנטזיות ותכנונים לעתיד – אז אספנו את כל המסעדות החדשות שתרצו לבקר בהן בחודש הקרוב, אם עוד הולך להיות חודש קרוב.
אחת המסעדות המצופות של התקופה, החדשה של תומר טל שהשתלט על החלל בו פעלה פרדס, ולמרות השם המתחכם (Bo’u), משתמשת בטכניקות די בסיסיות כדי לייצר אוכל מורכב – עבודה עם אש חיה על גריל עצים ופחמים, או מנות raw מטופלות בקור. או במילים אחרות, עישון, צלייה ויישון, עשבי תבלין ותוצרת עונתית, מגולגלים למסעדה חדשה מבית האיש שעמד בראש ג'ורג' וג'ון, ויצא לדרך חדשה לגמרי.
לפרטים נוספים

עוד בניינטיז הצבעוניות פלורנטין הייתה הבית של האוכל ההודי בישראל, וגם כיום אפשר למצוא כמה מסעדות הודיות מקומיות פועלות בשכונה וסביבה, אבל משהו כמו "קפה בוליווד" מעולם לא ראינו כאן – ואדה סבודנה (לביבות מטוגנות), פאב באג'י (תבשיל ירקות עם חמאה), דוקלה (חטיף מאודה אוורירי מקמח חומוס מותסס) ועוד מנות אוכל רחוב קטנות שעד כה היו שמורות בעיקר למטיילים, ורק עכשיו מגיע לארץ. כנראה שמקימי "24 רופי" המיתולוגית היו מתפלצים ממסעדה מודרנית שכזו, אבל פלורנטין 2026 היא מתאימה כמו צ'ילום לג'אראס.
לפרטים נוספים

לבר הקוקטיילים הזה יש כל מה שצריך כדי לתפוס: משקאות מידי המיקסולוג המיומן אורי גופר (בלבוי, ג'ונז), אוכל שהתאים לו השף של אברי אדר לוטן, מחירים נוחים יחסית וכל הפאסון המתבקש מבר קוקטיילים מהדור החדש. מקום לצדפות קוקי סאן ז'אק ופינה קולדה עם שומשום, קרם קוקוס מקורמל, סאקה ווויסקי.
לפרטים נוספים

מעדניית השף של יובל בן נריה בביג גלילות היא משהו אחר – מנות שף להרכבה בבית, כריכים שמכינים במקום (עם לחמים מעמיתה), בשרים של הבוצ'ר שופ, אויסטרים ב-9 ש"ח ותפריט יצירתי של מנות גראב-אנד-גו ומנות לאכילה במקום, עד לרמת בליני עם קוויאר וקרם פרש, משל היינו ברוסיה הצארית. חוויית אוכל מסוג אחר, שאמנם צריך להרחיק עבורה לגבול הצפוני, אבל תחזרו ממנה עם טעמים ללא גבולות.
לפרטים נוספים

פיצרייה חדשה שאתם עשויים לפספס, כי על פני השטח היא לא נראית כמו משהו מיוחד – פיצה פשוטה במחיר 50 ש"ח למרגריטה, כל תוספת 5 ש"ח – כל הסממנים לפיצה שכונתית סתמית להפליא. אבל כאן מגיע השיחוק של אור אהרון, רוכב אופניים תחרותי שחי 3 שנים באיטליה, והבין שגם פיצה נפוליטנית פשוטה צריכה להיות מבוססת על איכות – בצק שמותפח 72 שעות, רוטב עגבניות איטלקי מבית מוטי וגבינת מוצרלה של משק עברי, ויש לכם פיצה טעימה להפליא, זולה יחסית ואיכותית במיוחד. יציאה נסתרת, אל תפספסו.
לפרטים נוספים

מעבר לשם המתחכם ששואב השראה מ"סופרבד", הכל בבית הקפה הזה משדר גרוב – החל מהעיצוב המדוקדק, דרך מאפים יוצאי דופן ועד לתקליטים שמפוזרים על הקיר ומתווים את הטון המוזיקלי. חוץ מזה יפתח קוך, האדם שמאחורי חנות הוינטג' טריאנגל בקינג ג'ורג' והבעלים של המקום הזה, כל כך אוהב קפה עד שהוא שותה אותו גם בלילה, לכן ברור שבית הקפה החדש והיפהפה שלו בשינקין יגיש קפה עד חצות.
לפרטים נוספים

האמת היא שחוץ משמואל וג'סמינו, אין הרבה קבבים שממש יוצאים מגדר הרגיל בעיר, אז אנחנו תמיד שמחים כשמישהו מייבא קבב לעברנו, במיוחד אם הוא מגיע ממקום בן יותר מ-50 שנה בעכו. ועל אחת כמה וכמה אם הוא פתוח בימי שבת. ב-40 ש"ח לפיתה, 45 ש"ח ללאפה, 50 ש"ח לסוכריות קבב ו-10 ש"ח לצ'יפס, מדובר גם באופציה זולה להפליא שכדאי לבדוק בחזור מהים, או מהמקלט.
לפרטים נוספים

בית קפה שהופך בערב לבר יין כבר הפך לקלישאה מקומית, אבל מסגריית אמן שהופכת בסופי שבוע לבית קפה? זה כבר משהו חדש. עידו בן אליעזר – קונדיטור בעברו – רצה שיותר אנשים יגיעו למסגריית האמן והסטודיו לתצוגה שלו, והדרך האפקטיבית ביותר היא להשיג רישיון להגשת קפה, לקנות מכונה יקרה, להביא קפה מבית קלייה ארטיזנלי במושב בית יהושע ומאפים ממאפייה פנטסטית מאכזיב. אמרנו אפקטיבית, לא אמרנו קלה – אבל התוצאה שווה את כל המאמץ.
לפרטים נוספים

האכילה ב"מלכה" שב-DUMBO – (השכונה הברוקלינית ששמה הוא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass) – המסעדה הישראלית הכשרה של הסלבריטי-שף אייל שני, מרגישה כחוויה שונה לגמרי בהתאם לשעה שבה נכנסים בדלת. במרבית הערבים היא מתפקדת כמו כל מסעדה אופנתית אחרת, עם תפריט של קלאסיקות מזרח‑תיכוניות – ובעיקר שניצל Malka המוזהב והמפורסם, הממולא בפירה ומוגש עם מגוון מטבלים שפשוט מתחננים שינגבו אותם על הצלחת.
>> הכי מבוקשת בניו יורק: המטבח הישראלי עדיין חי ובועט ב"אור'אש"
>> מישלן סטאר: הישג מדהים לשף הישראלי שכבש בשקט את לונדון
אבל כשתגיעו בחמישי תפגשו מקום אחר: האורות מתעמעמים, הדי.ג’יי מגביר והמסעדה הופכת למשהו שקרוב יותר לחלום תל אביבי בהקיץ. התפריט נשאר אותו דבר, אבל האנרגיה לא. זהו הערב שבו שולטות ארוחות הטעימות הקבועות, כי למי בכלל יש זמן להתחבט מה להזמין כשהאנשים רוקדים על השולחנות?

הסניף בדאמבו נפתח כשנה אחרי הסניף באפר ווסט סייד, שנפתח ב‑2023 והיה הפרויקט הכשר הראשון אי פעם של שני בארצות הברית, והוא מנצל היטב את המיקום הפינתי המרהיב שלו. מעבר לשינויי הקצב השבועיים, המסעדה מארחת מדי פעם גם ארוחות יין מיוחדות, שמצמידות יינות כשרים מכל העולם למנות בהשראה אזורית (המהדורות האחרונות התמקדו ביינות איטלקיים וספרדיים).
האווירה אולי נעה מקיצוניות לקיצוניות – מארוחת ערב שקטה של יום שלישי ועד מסיבה לכל דבר ועניין – אבל דבר אחד במלכה נשאר קבוע: המסירות של התפריט לטעמים מזרח‑תיכוניים, שמרוכזת בעיקר בשלוש מנות מובילות: הפוקאצ’ה, ברנזינו חריימה והשניצל שכבר הוזכר.
התלונה היחידה שיש לנו לגבי הפוקאצ’ה – משוישת בעגבניות, בצל ופלפלים, ומוגשת לצד טחינה וצ’ילי ירוק – היא שהיא לא נוחתת אוטומטית על כל שולחן, כמו סלסילות הלחם ברוב המסעדות האיטלקיות. ואולי זה דווקא לטובה. כמעט כל מנה במלכה מגיעה עם רטבים וטפטופים מתובלים שמגדירים את המטבח המזרח תיכוני, ובטוח שתרצו לנגב עם הפוקאצ’ה כל משיחת רוטב על הצלחת. אם הפוקאצ’ה הזאת הייתה מגיעה מיד כשאתם מתיישבים, הייתם שבעים עוד לפני שהסעודה האמיתית בכלל התחילה.

לא כדי להוריד משהו מ"השקית הירוקה" הפשוטה לכאורה של השעועית הירוקה שהפכה לכרטיס הביקור של המקום, מסלט הירוקים המתובל למשעי או ממגוון מנות הבשר האדום, אבל השניצל הוא זה שגונב פה את ההצגה. למעשה, התפריט עצמו מתייג אותו כ“מפורסם”, קריצה אופיינית למקום שנותן למנותיו שמות מלאי פואטיות (ראו: "נתח קצבים נמס בין שתי פרוסות חלת בריוש רכה").
המנה הזו כבר סיפקה השראה לאינספור טבחים ביתיים ושפים מקצועיים שניסו לשחזר אותה במטבח שלהם. השניצל, הממולא בכמות המדויקת של פירה, פריך ללא דופי, עד כדי כך שהוא כמעט מתנפץ תחת הסכין, ואז מפנה מקום לנזילה איטית של המילוי הרך כמו ענן. נמליץ להזמין אותו כראשונה (יחד עם הפוקאצ’ה, כמובן) ולתת לכל השולחן להסתער יחד.
אם אתם מוותרים באותו ערב על הקלאסיקה הזאת, הפנו את תשומת הלב שלכם למנת החריימה ברנזינו. חריימה הוא נזיד דג צפון‑אפריקאי המוגדר ברוטב עגבניות חריף ומבושל לאט, מרובד בשום, צ’ילי, פפריקה ותבלינים מחממי לב. הברנזינו של מלכה מוגש שלם ומצופה ברוטב הארגמני העז והתבליני הזה – מה שמספק שוב טיעון משכנע להשאיר את הפוקאצ’ה בהישג יד כדי לנגב כל טיפה אחרונה.

בצד האלכוהול, הקוקטיילים בהחלט ראויים לתשומת לב ומאוד נאמנים לקו של המקום. ה‑Jerusalem Negroni מגיע עם טוויסט של אשכולית, ה‑Limonarak מערבב ערק עם נענע, לימון וסודה, וה‑Sweet Luisa מחבר ג’ין, לימון, דבש, ורבנה וברוט ליצירה בהירה ועשבונית. ובכל זאת, שווה לעבור בעיון על רשימת היינות, שמוטה מאוד לכיוון ישראלי ומציגה בקבוקים שלא תפגשו בכל בר שכונתי.
בסופו של דבר, החוויה שלכם במלכה תלויה במצב הרוח שאתם רודפים אחריו. לכו בחמישי אם אתם מחפשים את הפנטזיה התל אביבית המלאה, או בחרו ערב שקט יותר אם אתם מעדיפים להתעכב על החריימה והיין בלי להרגיש חובה לשבור את הרצפה באמצע הביס. כך או כך, המטבח לא מתבלבל: האווירה אולי משתנה, אבל האוכל מגיע לאותה רמה גבוהה בכל פעם מחדש.
>> Malka Dumbo שוכנת ב‑56 Adams Street, Brooklyn, NY 11201.
לא קל להירגע בימים כאלה, אבל ממש צריך. והאמת היא שגם בימים שאינם כאלה ממש צריך, פינות של רוגע ושלווה הם מצרך מבוקש ולא קל להשגה בתל אביב. מדי יום אנחנו מארחים במדור "העיר שלי" את האנשים הכי יצירתיים שמסתובבים כאן בינינו, וכמעט תמיד הם בוחרים בין המקומות האהובים עליהם את הספוט האחד הזה, שאפשר פשוט לנשום בו רגע בשקט. אספנו כמה מההמלצות הכי טובות של חודש פברואר כדי שתוכלו להירגע דחוףףףףף.
>> ישראבלוף טעים: אמרו שאסור לקיים משלוחים. איך הם עדיין קורים?
>> מלחמה בשידור חוזר: האופוריה התחלפה בהבטחה לעוד דם ופחד
ערן קול, ממייסדי מקדש הג'אז "בית העמודים", שנודד בין לוקיישנים בחיפוש אחר משכן חדש
אני גר ביפו כבר עשור, ואין מקום בעיר שאני אוהב יותר מרצועת הסלעים שעל שפת הים שם. רחוק מההמולה של תל אביב, כמעט בתולי ושקט. בדרך כלל רק כמה דייגים, והרבה ים. אני אוהב לצלול שם בצלילה חופשית, לרדת מתחת לפני המים ולפגוש שכבה אחרת של המקום: היסטוריה ששוכבת על הקרקעית, להקות דגים, מדוזות גדולות ומה לא. זה נותן לי אוויר ונשימה מכל הלחץ היומיומי של העסקים והחיים הלא פשוטים כאן.

שירי-ברוק-שגיאהיא עיתונאית ומשוררת ובדיוק יצא לה ספר שירה חדש אז הרווחנו פעמיים
אחרי יום עבודה אני אוהבת לצעוד ברגל, מרחוב העלייה דרך שדרות רוטשילד ועד הבימה או לחוף בוגרשוב. אם צריך לבחור ספוט אחד שאליו מתנקז הכל, זה הקצה של השדרה שנושק לעיגולים של הבימה. בשעת השקיעה אני חולצת את נעלי היום, מתיישבת על הדשא (המלאכותי) ועושה לעצמי קיבוץ בלב העיר. אני נותנת לנערים ולנערות לשחק לפניי, וכשהם מתרגלים אקרו יוגה מקווה שאף לוליין לא ייפול, כדי שיהיה לי מה לצלם. גם אחרי 30 שנה בתל אביב אי אפשר להוציא את הכפר מהנערה. המתח בין הכפרי לאורבני חוזר אצלי שוב ושוב, ובספר יש שורה אחת שמדברת אותו במדויק:
אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל עִיר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוֹרְדִים בָּהּ כְּפָר
אני משתדלת לשמור על איזון דק בין הזהויות.

דן יואל, די. ג'יי ומפיק מסיבות מוביל בעיר, שותפו של נדב רביד למסיבות <120 (הפסדתם אחת לפני שבועיים, כן)
כנראה המקום שאני מבלה בו בתדירות הגבוהה ביותר במסגרת טיולי הבוקר עם הכלבה השובבה שלי רו, שזה גם כנראה המקום האהוב עליה בעולם. אי ירוק ונעים בים האורבני והתרבותי (משכן אמנויות הבמה/ הקאמרי/ מוזיאון תל אביב), מתחמי דשא מפנקים, קפה ספסל הנעים, ואחת מגינות הכלבים הכיפיות בעיר.

רונן וודלינגרהוא מנהל התוכן של מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי של תאגיד השידור "כאן 360"
יש לי מדד אישי לבחינת מקומות בתל אביב, והוא – האם כשבנות הדודות שלי יבואו סוף סוף לביקור בארץ (הן ארגנטינאיות ומעולם לא היו כאן), אני אקח אותן לשם? ויש נקודה אחת שברור לי שממנה יתחיל הסיור המתוכנן הזה: היא נמצאת כשנוסעים דרומה על הירקון, עוברים מתחת לכיכר אתרים, המלונות חולפים מימין, ואז, מול רחוב גורדון, במכה אחת – הנוף נפתח, הים נפרש עד האופק ונמל יפו יושב לו שם בקצה. הספוט הזה מזכיר לי כל פעם באיזו עיר מהממת אנחנו חיים.

תמר סוןהיא רקדנית וזמרת והיא משתתפת בסינגל החדש של בן זוגה שגיא צורף, כלומר של שניהם
בתור אמא חדשה יחסית, בשנה האחרונה ביליתי בגינות העירוניות כמו שבחיים לא ביליתי לפני כן. מצאתי את גן מאיר כמועדף עלי. הוא קלאסיקה תל אביבית, והברושים בתוכו ממש מרגשים אותי. המגוון של באי המקום תמיד מכניס מלא עניין במיוחד כשאת עם תינוק סקרן. הוא גם הפך להיות מקום המפגש הקבוע של הפרלמנט אימהות שלנו דני, זהר ואודליה. נשים מהממות וחברות חדשות באמצע החיים שזכיתי בהן.

ליאת פלדמןהיא מוותיקות נשות התוכן בטלוויזיה וספרה החדש "אובססיה" הגיע החודש לחנויות. לכו לקרוא
מקום לעצור בו בהליכות השקיעה לים, ולהתבונן בישיבה על סלעי השובר ב"גולשים הצעירים". בקיץ אפשר לשתות מרגריטה קפואה, להסתכל באלה שכן נכנסו למים, ולחטוף מדי פעם כדור בראש מהנערים שמתאמנים בפוצ'י "הקפצות", והצללית שלהם כל כך יפה על רקע הערב.
אליעזר פרי 14 תל אביב

מיכל טמירהיא אמנית תל אביבית בולטת ובחודש שעבר נפתחה תערוכת היחיד שלה, "אוהל אדום". לכו לראות כשיהיה אפשר
כמעט כל יום כשהים פלטה, חברה שלי כרמית ואני הולכות לצוף. אנחנו נכנסות לעומק ומדסקסות עניינים שבלב במשך שעה, מקפידות להישאר בעומק, גם כדי שנמשיך להזיז רגליים וגם כדי שהדגים הקטנים לא יאכלו אותנו. כשאני צפה בים והעיר פרושה מולי – אני מרגישה שאני חיה במקום הכי מושלם על פני כדור הארץ, ושהכל יהיה בסדר.

ארז מירנץהוא סופר ומחזאי שלי ופועל בין ברלין לתל אביב. סרט אימה אמריקאי המבוסס על מחזה שלו היה אמור להיות מוקרן בסינמטק בפורים, אבל נו
מקום קטן לברוח, בין גורדון לגוטליב. כמו מעבר דרך פורטל לעולם אחר, לפני חזרה לקלחת. מקווה שעכשיו, אחרי החשיפה הזאת הוא גם יישאר ככה.

דליה שימקוהיא מענקיות תיאטרון הפרינג' בישראל, והמחזה החדש שלה "השתקפויות" מציג בתיאטרון תמונע. לכו
גינה קטנה עם היסטוריה פרטית מפוארת. הנשיקה הראשונה שלי התרחשה שם, מתחת לעץ הגדול שראה הרבה נשיקות בחייו הארוכים. שנים אחר כך, בקורונה, שוב מצאתי שם נחמה.
שדרות תרס"ט 2, תל אביב

גם יותר מ-50 שנים אחרי, קשה להמעיט באימפקט המשמעותי שהשאירו שנות ה-60 על התרבות האמריקאית, והעולמית. תרבות ההיפים, קיץ האהבה, אנטי ממסדיות, תנועת זכויות האזרח וכל כך הרבה סמים היו רגע של שינוי חברתי, בו תרבות הנגד תססה ושינתה את המציאות – רגע לפני שנבלעה לתוך המכונה הקפיטליסטית. שם, בשנת 1968 ומתוך מרכז ההיפיות של סן פרנסיסקו, נולד הקומיקס המחתרתי "The Fabulous Furry Freak Brothers". הוא פורסם בעלונים של היפים, שוכפל במגזינים עצמאיים וגדל אט אט למעצמה שתפסה את תרבות הסיקסטיז תוך כדי ביקורת עליה ועל הממסד כאחד, והפך לפריט היסטורי מהתקופה.
אבל ההיסטוריה הזו, כמו שיודע כל מי שמכיר את אמריקה, לא יכלה להישאר במחתרת. גם עם ההומור הבוטה, העירום, הסמים והאופי החתרני של שלושת האחים פריק (שהם לא בדיוק אחים ולא בדיוק היפים, אלא חלק מתנועת הפריקים של סן פרנסיסקו, אבל לא משנה – לפעם אחרת), לא היה סיכוי שזה ישאר בדפים של עיתוני קומיקס חתרניים. היו שנים רבות בהן ניסו להפוך את השלושה לסרט לייב אקשן או באנימציית חימר, אבל בסוף הם נשארו בדיו איתו נולדו, והפכו לסדרת אנימציה למבוגרים – בוטים, דוחים ומשוערים כפי שתמיד היו, רק בגרסה שמתחברת למציאות של היום.
הסדרה "האחים פריק" נוצרה לבסוף ב-2020, שרדה שתי עונות בשירות הסטרימינג טובי, שהגיעו עכשיו גם אלינו לנטפליקס. את שלושת האחים מדבבים ג'ון גודמן, וודי הרלסון ופיט דיווידסון – שלושה סטלנים מפורסמים למדי – כשאת החתול המזוהה קיטי (שבקומיקס נקרא החתול של פרדי השמן) מדובבת טיפאני האדיש, והרביעייה הסטלנית שמייצגת את תרבות הנגד של סן פרנסיסקו בסיקסטיז מגיעים לשנות ה-2000, אחרי שעישנו חומר שמיסטל אותם כל כך עד שנרדמו ל-50 שנה. כאן ובעכשיו הם צריכים להסתגל לשינויים במציאות, ולהבין איך כל מה שהאמינו בו נהרס, ובדרכים אחרות, רק השתפר. פנינה נהדרת שהגיעה לנטפליקס עם אנימציה באווירה המקורית ובדיחות קצת יותר ייחודיות מאשר עוד שכפול של "איש משפחה". בהחלט שווה צפייה.
"האחים פריק", 2 עונות, עכשיו בנטפליקס
הימים ימי מלחמת איראן השנייה, והעצבים של כולנו נמרטים אט אט. המצב קשה פי כמה למי שצריך לטפל ולשמור על ילדים, כי בתוך כל זה צריך גם לתווך להם את המורכבות, ובעיקר להעביר להם המון המון זמן של חוסר מעש בבית, מחוץ למסגרות. מבחינת בידור, אנחנו לפחות יודעים שבדיסני+ יש לא מעט תוכן ששווה לשים מול הילדים ולקבל כמה דקות עד שעות של שקט, ולתת לראש שלהם לברוח למקום אחר מכאן. אלו התכנים הכי טובים לאסקפיזם לילדים בדיסני+.
סרט הלייב אקשן האחרון שנחת בדיסני+, וכנראה אחד מהאחרונים שנקבל בתקופה הקרובה (למעט "מואנה" ב-2026), הוא גם אחד מהגרסאות היותר שוות של תרגיל האנטי-אנימציה הזה של דיסני. זו יצירה שעושה חסד לסרט המתוק מ-2002 על ילדה קטנה שמאמצת כלב שהוא הכל חוץ מכלב. התוצאה מצחיקה, מרגשת ומתאימה כמובן גם לעוללים שמעולם לא שמעו על המקום, ויזכו לאותה תחושת פליאה מהניסוי הגנטי החייזרי המתוק הזה, והילדה שאוהבת אותו.
אגדה על נערה פולינזית שמורדת באביה החששן, ובעידודה של סבתה "המשוגעת" יוצאת לים לחפש אחר מאווי משנה הצורה (דוויין ג'ונסון, בתפקיד שהותאם למידותיו) בתקווה שיעזור לה להשיב לאלת האיים את הלב שגנב ממנה ולתקן את האסון האקולוגי שחולל. האנימציה יפהפייה, וההקשר הפולקלוריסטי מאפשר לה לחרוג מדי פעם מהקו הריאליסטי האופייני. השירים הנהדרים שכתב לין מנואל מירנדה ("המילטון") הרמוניים, מרקידים ועושים חשק לעוד.
היצירה האחרונה (נכון להיום) של פיקסאר היא סרט מושלם לכל ילד שלוטש עיניים לעבר הכוכבים. אליאו הוא ילד יתום שחולם להפיג את השיעמום והבדידות של כוכב הארץ שלנו, ולהיחטף על ידי חייזרים. למרבה ההפתעה, זה גם עובד לו, ובמהרה הילד הבודד מוצא את עצמו במרכז היקום, מנסה לעזור לפתור מלחמות של חייזרים בזכות תמימות ארצית פשוטה. מעבר למסר הפשוט והתמיד רלוונטי, מדובר גם בסרט יפה ויזואלית, עם חלל מדומיין באופן שידליק אורות בראש של הקידס.
סדרת הסרטים שעוקבת אחר ריילי, ילדה בראשון ומתבגרת צעירה בשני, שמתמודדת עם המציאות שסביבה בדיוק כמו כל אחד אחר – בעזרת הקולות בראש שמבטאים את רגשותיה. מאחורי הרעיון הדי פשוט הזה עומדים צמד סרטים רגישים ואינטליגנטיים שגורמים לכל צופה, מבוגר או צעיר, להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו ועם הרגעים הקטנים בהם הרגשות משתלטים על השכל. זה אולי מציף, אבל גם בונה.
הפרויקט שוולט דיסני עצמו היה נחוש להוציא לפועל, וגם במרחק 60 שנה מרגיש רענן להפליא. את הכוכבת שלו – ג'ולי אנדרוז – הוא קטף מבמות ברודווי, והופעתה זיכתה אותה באוסקר על תפקידה הקולנועי הראשון. לסרט על האומנת המסתורית והקסומה יש עד היום המוני מעריצים, על אף שהוא התרחק מאוד מחומר המקור. ואגב זה, גם הסרט על אחורי הקלעים של ההפקה, "להציל את מר בנקס", זמין בדיסני+ ומומלץ בחום.
סרט מתוק שהיה אולי עובר מתחת לרדאר אילולא הלהיט הענק "אנחנו לא מדברים על ברונו" – ומזל, כי מי שישאב לתוך המעשייה המודרנית הזו על נערה קולומביאנית שבניגוד לבני משפחתה, נטולה כוחות קסם, ירוויח סרט מקסים, צבעוני להפליא ועמוס ברגעים קטנים ומרגשים. הפסקול המצוין של לין מנואל מירנדה הוא אמנם רק הבונוס, אבל איזה בונוס משגע.
סיטקום מופרע, מצחיק ושנון לכל המשפחה, בכיכובם של צמד אחים משועמם בחודש הגדול, אחותם הגדולה והלחוצה, ברווזן שהוא גם סוכן חשאי ומדען מרושע אך מחמיר לב. ההרפתקאות המוזרות של האחים הממציאים, פיניאס בעל הראש המשולש ופרב השתקן, הפכו ללהיט כבר כשהגיעו לערוץ דיסני ב-2007. הזמן עשה לה רק טוב – היא הפכה ללהיט קאלט פסיכי בטיקטוק והיוצר שלה, דן פוונמיר, שיתף פעולה בשמחה עם שאלות, טרנדים ובדיחות של המעריצים. בעקבות ההצלחה הסדרה חודשה, והעונה החמישית הסתיימה ממש לפני כמה רגעים – וזה גם לא הסוף.
פנטזיית נעורים נהדרת שהצליחה לעבד את רומני הנוער המצליחים באופן מלהיב, חכם ומעניין מבלי לאבד את הרוח המקורית. עזבו אתכם מסדרת ההארי פוטר המתקרבת, כי פרסי ג'קסון וערבוב המיתולוגיה היוונית המחוכם שלו עובד נהדר, סוחף ועשוי לעילא, ורק ממשיך להשתפר מעונה לעונה. כך למשל נכתבה אצלנובביקורת על העונה השנייה: "מדובר בגרסה הכי טובה ל"פרסי ג'קסון" עד כה, ונראה שהם אפילו מצליחים לעשות את זה יותר טוב בעונה הזאת, בעיקר בזכות הזמן שעבר מהעונה הראשונה". אין מה להתלבט.
סדרת המסתורין שיצר אלכס הירש כבר הרוויחה ביושר את מקומה בהיכל התהילה של הטלוויזיה לילדים, ויש לה גרעין מעריצים נלהב שכולל צופים שגדלו עליה כילדים, מצטרפים חדשים וצופים שהגיעו אליה מראש כמבוגרים. זוג התאומים דיפר ומייבל מבלים את הקיץ בביתו של דוד סטן בעיירה נידחת מוקפת יערות. במהרה מתברר להם שבעיירה מסתתרים שלל מפלצות, יצורים פנטסטיים ודברים משונים, ומעלילות קטנות של "מפלצת השבוע" נבנה בהדרגה סיפור פנטזיה גדול ודרמטי.
אחת הסדרות הכי טובות בטלוויזיה בימים אלה –לא רק לילדים, בכלל. בפרקים קצרים וקולעים של שבע דקות, "בלואי" מספרת על הילדות בלואי ובינגו וההורים צ'ילי ובנדיט, משפחת כלבים שגרה בבית פסטלי ומקסים באוסטרליה ונהנית להמציא משחקים ולדמיין סיטואציות מופרכות. למרות שהיא מתאימה לילדים ואפילו לפעוטות, "בלואי" לא מהססת לכוון גבוה עם פרקים אומונתיים ופילוסופיים ועיסוק בנושאים מורכבים, הכל במעטפת קלילה וכיפית. זהירות, זה ממכר.
היום השלישי של "שאגת הארי" תפס את הטלוויזיה הישראלית במצב רוח דונלד טראמפי, כלומר מבולבל וסותר את עצמו. מצד אחד, לראשונה מאז תחילת המלחמה הפריים טיים חזר: "משחקי השף" שודרה ב-רשת13 ובקשת12 החזירו את הפריים טיים עם פרק מיוחד של "מועדון לילה".זה מייצג משהו מהשינוי שעברנו תוך כדי הגלים האחרונים. אחרי 7.10, במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה פריים טיים, אפילו לא פרסומות (הפעם הפרסומות היו איתנו מהיום הראשון). גם בימים הראשונים של "עם כלביא" ראינו אך ורק חדשות. כאן הספיקו יומיים בלבד עד שהמכונה חזרה לעבוד.
>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף
>> ככה עושים את זה: מבצע בזק לשיקום אזור פגיעת הטיל בתל אביב
הסיבה לכך היא אולי שקצב השיגורים ירד, אולי העובדה שנהרגו עד כה "רק" 12 ישראלים בסבב הזה, אולי כי לא קמנו לתוך טרגדיה כמו בשבת השחורה, ואולי העובדה שכבר אין חטופים ומקלה יותר על המצפון של הזכיינים (אפרופו "האח הגדול", שכנראה חוזרת בשבת).אבל בניגוד מוחלט לתחושת השגרה שמתחילה לבצבץ מלוחות המשדרים, המהדורות שידרו טון אחר לגמרי. כמו בשם של אלבום גיבור ילדות שהפך לקונספירטור בזוי: בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, תנחשו מי נשאר.

אחרי הטון האופורי משהו שליווה את המהדורות בעקבות חיסולו של חמנאי ביום הראשון והדיבור על "ימים", נראה שבסיכום הכללי אפשר לציין שהמהדורות משדרות – יש זמן.למעשה, כמעט היתה תחרות בין המהדורות מי יציב טווח זמן יותר ממושך לאירוע שבו אנחנו נמצאים. אור הלר מ-13, למשל, הלך על שבוע. ברק רביד (המצוין), שאחרי חיסול חמנאי ציטט את טראמפ שדיבר על 72 שעות – התיישר הפעם עם הגרסה שמדברת על ארבעה וחמישה שבועות.סולימן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן 11" דיבר על מערכה שתימשך עד פסח (זה אומר קצת פחות מחודש). במילים אחרות: עברנו מהאופטימיות הזחוחה של היום הראשון, למה שמחזיק את ה-DNA במהדורות כעת: פחד. אנחנו בתוך אירוע שלא הולך להיגמר בקרוב, תהדקו חגורות, תסדרו את הממ"דים, שנו עם נעליים – וכמובן, הישארו עימנו.
אבל נדמה לי שהציטוט המשמעותי ביותר הגיע מדיווח שקצת נבלע במהדורת 12 של הכתב המדיני ירון אברהם. הוא ציטט גורם בטחוני (רק אני פחות סומך על הגורמים האלה מאז פרשת קטארגייט?) שטען שגם אחרי המלחמה הזאת (שכזכור לכם, באה אחרי "עם כלביא" ביוני שנגמר ב"ניצחון היסטורי ומזהיר"), כנראה שתישאר לאיראן יכולת בליסטית. אם לפשט, גם אחרי שהמלחמה המזעזעת הזאת תהיה מאחורינו, עדיין איראן תוכל לשגר עלינו טילים ולהחריב רחובות שלמים.

כלומר, מילא מתקני הגרעין, שאף אחד לא חושב שיחוסלו כליל גם הפעם; ומילא המשטר באיראן, שאף אחד לא חושב שאפשר להפיל בכוח (גם הפעם), אפילו את הטילים שלכאורה מנסים להשמיד, כנראה לא ישמידו. אנחנו נלחמים, בגדול, כדי להמשיך להילחם בעתיד – רק בתנאים יותר טובים. מה נאמר? אכן תקופה היסטורית.
אגב, זו גם הזדמנות טובה לציין ציטוט אחר שעלה מהדיווח של אברהם, הפעם של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהסביר ש"האמריקאים זה אחד, ואנחנו זה אחד, וביחד זה 11". אני אישית חשבתי לתומי שאחד ועוד אחד זה שתיים, אבל מצד שני אני לא עברתי קורס טייס וזה יכול להסביר גם מדוע מתקשים אצלנו להחליט מהו מספר הטילים שיש בידי איראן.

כמעט כרגיל, מה שהיה חסר במהדורות זו המהות – המהדורות הקפידו להדגיש כמה טהרן בוערת (זה לא שבאר שבע או בית שמש בפיקניק, כן?), כמה יש סדקים במשטר, כמה צה"ל תוקף משמעותית ויגדיל את התקיפות המשמעותיות שיעלו משמעותית מעבר למשמעות שמשתמעת – אבל סיבת הלחימה, ה"למה" שמאחורי כל זה, נעלמה. אנחנו תוקפים כי יש אנשים רעים בעולם (ומעולה שהם מתו), אבל לא כי זה מקדם אותנו לאנשהו באמת.
האזרחים שצפו במהדורות וחיפשו תשובות לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן, הם קיבלו ציטוטים מלאי רהב של ישראל כץ ("מי שיתחיל כמו חמנאי, יגמור כמו חמנאי", אדוני השר? אתה לא זוכר את השם עמיר פרץ?), הם קיבלו תיפוף חזק על תופי המלחמה.וזה הדבק של המהדורות עכשיו – לא יום זוהר שעומד בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. דם, יזע, דמעות ורייטינג. אף אחד לא שואל את השאלות הגדולות, וממילא גם אף אחד לא מחפש תשובות או מפת דרכים להמשך הדרך. שקט, עושים היסטוריה. לפחות עד שהדונלד יחליט שוב לסגור את השאלטר.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)