Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
תנו לחובב אירוויזיון מכונת זמן והוא ישמח מאוד לכוון אותה למאי 1956, אל העיר לוגאנו שבשוויץ. שם, בתיאטרון "קורסאל", התקיימה התחרות הראשונה של מה שיהפוך לימים לאירוע המוזיקה הכי גדול בעולם. אבל במאי 1956 זה היה רחוק מלהיראות כמו משהו גדול. >> דוז פואה למטומטמים: 10 פעמים שעשינו פדיחות באירוויזיון
התחרות נולדה מתוך השבר. אירופה עדיין ליקקה את פצעי מלחמת העולם השנייה וניסתה לאחות את השברים דרך תחרות שירים ניסיונית. מאוד ניסיונית. אם באירוויזיון האחרון שהיה השנה בווינה השתתפו 35 מדינות בתחרות שהתפרסה על פני שלושה ערבים שונים, הרי שבאירוויזיון הראשון השתתפו רק שבע מדינות, כל אחת מהן ביצעה שני שירים כדי שיהיה מספיק מה לשדר בטלוויזיה, חוקי ההצבעה לא היו לגמרי ברורים, השופטים מהמדינות השונות יכלו להצביע למדינה שלהם ועד עצם היום הזה אנחנו לא לגמרי סגורים על מי הצביע לאיזה שיר ואיך בדיוק הניצחון הגיע לליס אסיה שקטפה את התואר הנכסף: זוכת האירוויזיון הראשון.
אז לאירוויזיון ההוא כבר לא נוכל להגיע, לא נוכל לחוש את הראשוניות, אולי אפילו את החובבנות, רגע לפני שהאירוויזיון הפך למכונה המשומנת, המשוכללת והפופולרית שהוא היום. אבל עושה רושם שיש הזדמנות שנייה, ויכול להיות שבשבת הקרובה נהיה עדים לרגע היסטורי מעניין עם הולדתו של אירוויזיון חדש. אולי גם הוא ייראה מעט ניסיוני בהתחלה, אבל אולי גם הוא יהפוך לאימפריה. לתחרות הזו שתתחיל בשבת בבנגקוק אמנם יקראו "אירוויזיון", אבל הוא יהיה כולו אסייתי.
כחלק מחגיגות ה-70 לתחרות, איגוד השידור האירופי רוצה להפוך את המותג "אירוויזיון" לכזה שמרחיק הרבה מעבר לגבולותיה של אירופה. אסיה היא יבשת עצומה, בליל של תרבויות, שפות, ניבים וצבעים, ותחרות שירה בטריטוריה גדולה ומגוונת כל כך מעלה גם שאלות וסקרנות. הרי לגבי אירופה, חובבי התחרות האדוקים כבר יודעים פחות או יותר למה לצפות. ה-DNA האירופי, אחרי 70 תחרויות, ידוע בדרך כלל: אלבניה שולחת שירים מלודרמטיים גדולים, שבדיה מתקתקת שירים פופים קליטים, פינלנד תביא את הביזאר התורן ואוקראינה תשלב ביטים עם כלי מסורתי עתיק שהומצא במיוחד השנה. אבל מה בדיוק מתכוונות לשלוח מדינות אסיה כדי לכבוש את התחרות?
פרשן אירוויזיון כבר בשתי יבשות שונות. אסף ליברמן (צילום: יעל אילן)
כמי שכבר צפה בכל שירי התחרות, אני יכול להעיד שהתשובה מגוונת מאוד. קוריאה הדרומית, למשל, לא לוקחת סיכונים ושולחת את מה שהיא עושה הכי טוב: קיי-פופ. הפיליפינים מביאים לבמה נציגה בת 19 שצפתה כנראה בכמה אירוויזיונים כי היא עתידה לשלב בין פופ לטיני, כלי נגינה מבמבוק ומסרים של העצמה נשית. בפולימרקט מהמרים בכלל על מלזיה, שתיוצג על ידי זמרת עטוית חיג'אב שתשיר בלדת פופ דרמטית שמוקדשת לחתול שלה.
איינה עבדול והחתול הירו אללה ירחמו (צילום: לפי סעיף 27א)
ויש את וייטנאם שממזגת אלקטרוני ופולק מקומי, את בנגלדש – מדינה שהורתה להחזיר לדרכוניה את הכיתוב "תקף לכל העולם מלבד ישראל" – שתעלה עם הרכב אקפלה, ונפאל שתשיר בשם האהבה, והמארחת תאילנד שתיוצג על ידי שיר בשם "ארומה", והמסקרנת מכולן: בהוטן, המדינה שבה לא מסתפקים במדדים כלכליים ובוחנים הצלחה גם על פי מדד האושר, שם גובים מתיירים היטל יומי, ועד 2021 גם אסרו על מכירת סיגריות. מה הם יביאו לבמה? את זה כבר תראו בתחרות ותוכלו אפילו להצביע. "אירוויזיון אסיה" הראשון יועבר בשידור חי בכאן 11 ובכאן BOX בשבת הקרובה מ-15:30 עם הפרשניםאסףליברמן ואלעד בר נוי
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כנראה שהעולם עוד לא הצליח להכריע אם ההרגל של דיסני לקחת קלאסיקות אנימציה שלהן ולהפיח בהן חיים היא דבר מצוין (כמו שמעידים מספרי מכירות הכרטיסים) או כישלון מסחרר (כפי שחלק מהמבקרים טוענים). כנראה שהתשובה תלויה בסרט, וזה בדיוק מה שניגשנו לעשות – להפריד בין המוץ לתבן, ולראות איזה סרטים הצדיקו את היציאה למציאות ואיזה היו עדיפים בעולם האנימציה. לרגל הגעת גרסת הלייב אקשן של "מואנה" לשירות דיסני+, עברנו על הסרטים האחרים שזכו לטיפול הלייב אקשן וחילקנו אותם בין השווים, לשווים צפייה נוספת ולשווים לוותר. את "מואנה" עוד מוקדם לשפוט, אז מוזמנים לשקול בעצמכם באיזו קטגוריה מגיע לדה רוק עם פיאה להגיע. >> הגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות, ועדיין לא הייתי מוכנה לעושר הזה
השווה
סינדרלה (2015) העשור השני של המאה ה-21 מצא את אימפריית האנימציה של דיסני בשיאה. זה התחיל עם ״טוי סטורי 3״ המופתי של פיקסאר, המשיך עם ״פלונטר״ ששינה את יחסי הכוחות באגדה המפורסמת על רפונזל, עבר דרך ״ראלף ההורס״ שהביא סיפור מקורי מנקודת מבטו של אנטי-גיבור, והגיע לשיא עם ״לשבור את הקרח״ – שהפך אז לסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים, עם הכנסות של מעל למיליארד דולר. ״פרוזן״ של אנה ואלזה עמד במרכזו של הרנסנס השני והמפואר של דיסני, דווקא בגלל שהציג שתי נשים חזקות שהוכיחו שהן יכולות להחזיק סרט לבד, בלי נסיך שיבוא להציל אותן. באותו רגע נדמה היה שלעולם לא נראה יותר ״סרטי נסיכות״ קלאסיים של דיסני מהסוג המיושן הזה. ואז הם החליטו לעשות רימייק של ״סינדרלה״. וזה עבד.
העיבוד המחודש של קנת בראנה, שיצא שנתיים בלבד אחרי ״לשבור את הקרח״ ועוד לפני שמפעל הרימייקים של דיסני עבר לייצור סדרתי, עשה מהלך הפוך לגמרי: הוא סירב להתנצל על כך שהוא אגדה. במקום להעמיס קריצות אירוניות, בדיחות מודעות לעצמן או ניסיונות מאולצים ״לתקן״ את הסיפור בשם הפוליטיקלי קורקט, בראנה הביא למסך גרסה עשירה, גדולה מהחיים ונטולת ציניות. לילי ג'יימס מצליחה להפוך את טוב הלב של סינדרלה מתכונה פסיבית לעמוד שדרה מוסרי של ממש, קייט בלאנשט נהנית מכל רגע בתור אם חורגת שמגלמת רוע אלגנטי וחד, והשמלה הכחולה שעיצבה סנדי פאוול אחראית לאחד הרגעים הכי מהפנטים ויזואלית שדיסני ייצרה במאה ה-21. דווקא בעידן שבו כל קלאסיקה נשלחת לעדכון גרסה אידיאולוגי, האומץ של ״סינדרלה״ להיות סרט רומנטי, תמים וישיר הפך אותו לאחד הרימייקים הבודדים של דיסני שיש להם זכות קיום עצמאית.
ספר הג'ונגל (2016) מעניין להבין שדווקא שניים מהסרטים הראשונים בגל הנוכחי של הרימייקים הצליחו להביא לשולחן משהו חדש, לפני שאחרים פספסו את הקטע. ״ספר הג'ונגל״ של ג'ון פאברו, למשל, הצליח במקום בו שנים אחר כך יכשל מלך האריות (ועוד נגיע בזה) – יצירת חיות מדברות שמצליחות בו זמנית להרגיש חייתיות ואנושיות. אולי זה כי ראינו כבר לא מעט גרסאות לאנתולוגיית הסיפורים של רודיארד קיפלינג (היי תום אבני), כך שלדיסני אין בלעדיות, ואולי משהו במבנה הקצת יותר חופשי של סרט האנימציה מ-1967 הצדיק גרסה שמשחקת מחדש עם הסיפור, אבל 50 שנה אחריו גרסת הלייב אקשן לגמרי הצדיקה את עצמה (בניגוד לגרסת הלייב אקשן הנשכחת מ-1994).
פאברו, שכבר למד במארוול איך ליצור סרטי פעולה סוחפים, לקח את המאבק על נפשו של מוגלי בן האנוש לויזואליה ריאליסטית להפליא (וכאן הפרחים מגיעים למחלקת ה-CGI), עם ג'ונגל שמרגיש מסוכן לפני שהוא כיף וחיות שמרגישות פראיות לפני שהן מדובבות. אבל גם הבחירה במדובבים היתה שיחוק, עם ביל מארי בתפקיד באלו, בן קינגסלי כבגירה ואידריס אלבה כשירחן – כולם קולות מזוהים שהכניסו לדמויות עומק וקונטקסט מעבר ליצירה. אפילו את הביצוע המוזר של כריסטופר ווקן ל-I Wanna Be Like Yo היתה הפתעה נעימה. אך גם הסיפור עומד בפני עצמו, כגרסה נוספת לילד הג'ונגל שלא מנסה להפוך אותו לטרזן, ומשאירה אותו כילד הרפתקן שמתעמת עם האנושיות שלו.
פיטר פן וונדי (2023) גילוי נאות: ״פיטר פן״ הוא אחד הסיפורים האהובים עליי בעולם (ע"ס), הסרט המצויר מ-1953 הוא בעיניי מפסגות היצירה של דיסני, ואפילו קראתי לבתי הקטנה וונדי. אלא שצפייה חוזרת בקלאסיקה המצוירת היום היא חוויה קצת קרינג'ית מכמה סיבות – ובראשן גזענות בוטה שכבר אי אפשר להחליק בגרון (ע״ע ״שיר האינדיאנים״). בדיוק בגלל זה, ״פיטר פן וונדי״ של הבמאי דיוויד לורי (״האביר הירוק״) הוא הפתעה כל כך נפלאה: הגרסה הזו לא רק מנקה את המוקשים הגזעניים של המקור, אלא גם משפרת את יחסי הכוחות המגדריים על האי. ולא, לא בקטע של הטפת woke מאולצת, אלא דרך עיניים אמיתיות של ילדים – באופן שדווקא נאמן הרבה יותר לרוח המחזה והספר המקוריים של ג'יימס מתיו בארי.
לורי צובע את ארץ לעולם לא בגוונים קודרים ומלנכוליים, ונותן לג'וד לאו תפקיד אדיר כקפטן הוק. סיפור המקור שהסרט מעניק לו – הילד האבוד הראשון שגורש מהאי כי התגעגע לאמא שלו – לא מרגיש כמו ״תיקון״, אלא כהשלמת חור אמיתי בעלילה שהופכת את הטרגדיה של שני היריבים לגדולה ועמוקה בהרבה. הוסיפו לכך את סצנת ההליכה על הקרש ו״ההוצאה להורג״ של וונדי לקראת הסיום, שמבוימת במתח שמזכיר סרט אימה של ממש, ותקבלו את אחד הניסיונות הבודדים של דיסני לנהל דיאלוג בוגר ואמיץ עם קלאסיקה שלה. האירוניה העצובה היא שדווקא הרימייק המשובח הזה לא ראה מסך קולנוע מעולם, ונזרק ישירות לתהומות האלגוריתם של דיסני+ כמעט בלי להשאיר עקבות.
השווה עוד הזדמנות
דמבו (2019) על הנייר, טים ברטון הוא השידוך הטבעי ביותר לסיפור על פריק עם אוזניים ענקיות שהופך ממושא ללעג לכוכב קרקס. בפועל, הרימייק של ״דמבו״ אכזב בקופות, נחבט על ידי המבקרים ונתפס כעוד פספוס אפור במפעל הלייב-אקשן. אלא שגם אם התסריט לא מושלם (והוא ממש לא), מדובר כנראה בסרט החתרני ביותר שדיסני הפיקה אי פעם – על עצמה. ברטון, שבעצמו התחיל את הקריירה כצעיר מתוסכל בפס הייצור של דיסני, וב-2010 עזר להפוך את מפעל הרימייקים שלה למכונת כסף עם ״אליס בארץ הפלאות״, שהכניס יותר ממיליארד דולר, לוקח הפעם קלאסיקה קצרצרה בת 64 דקות מ-1941 והופך אותה לכתב אישום נגד תאגידי בידור דורסניים וניצול בעלי חיים.
הנבל של הסרט, בגילומו המצוין של מייקל קיטון (באיחוד מרגש עם דני דה ויטו מ״באטמן חוזר״), הוא טייקון חסר מצפון עם חזון שמזכיר באופן חשוד את וולט דיסני עצמו: הוא בולע קרקס משפחתי קטן רק כדי לחלוב את הטאלנט שלו בתוך מגה-פארק שעשועים מנוכר בשם ״דרימלנד״. ברטון אפילו לא מנסה להסתיר את האלגוריה לדיסנילנד, ובשיא הסרט פשוט מעלה את הפארק כולו באש. בניגוד לסרט המקורי, שבו הפילון נשאר בסוף בקרקס עם תנאים משופרים, הגרסה של 2019 מתעקשת על מסר רדיקלי בהרבה של שחרור מוחלט מכלובים. זה רחוק מלהיות יצירת מופת, אבל יש תענוג אירוני לא מבוטל בצפייה בסרט שעלה לדיסני 170 מיליון דולר – ומשתמש בכסף שלה כדי להסביר לנו למה אסור לסמוך על תאגידי ענק.
היפה והחיה (2017) במגמה שוודאי תראו שחוזרת על עצמה, גם הסרט הזה הרעיש יותר לפני יציאתו מאשר אחרי – בעיקר בשל הצהרות שהדמות הלהט"בית הראשונה בדיסני תצוץ בו, ובשל האכזבה מכך שלה-פו (העוזר של גסטון שבבירור מאוהב בו) בסך הכל רומז על גאוותו. אבל עזבו שטויות, כי כנראה בגללם פספסתם שהרימייק הזה הרבה יותר יפה ומרשים משחששתם – הבחירה באמה ווטסון לתפקיד היפהפיה בל קולע בול בפוני ומכניס קלאס מתבקש לנסיכת הדיסני מהחיים האמיתיים, עיצוב דמותו של החיה מצליח להימנע מקרינג' (למרות שברוב הסרט רואים אותו בעיקר בחשיכה) ובאופן כללי הסרט נראה – במיוחד ברגעי השיא בטירה – הרבה יותר יפה מרוב הרימייקים ברשימה.
המקום שבו הוא נופל מגיע דווקא מהצד העלילתי, שלא מצליח לצאת מצל הסרט המקורי. הרימייק לא מוסיף הרבה לסיפור, ואם כבר מקצץ קלות את חוש ההמור והאנרגיה הקלילה של המקור לטובת דרמה רגשית שלא מצליחה להתרומם. אלוהים יודע שווטסון עושה כל שביכולתה כדי להביע רגשות מול מפלץ דיגיטלי, אבל קשה לומר שיציר המחשב מצליח להביע את פניו יותר מדי. חוץ מזה, מרוב חושך זה מרגיש שלפעמים גם הרגעים היפים ביותר במקום – כמו הנאמבר המפואר של כלי הבית Be Our Guest – נבלעים בחשיכה. ובכל זאת, יש כמה רגעי שיא שמצדיקים את הרימייק הזה – אפילו אם עבור ווטסון לבדה.
מולאן (2020) לטוב ולרע, הבחירה של מולאן להתרחק מרוח הסרט המקורי הגדירה אותו. כנראה שגם הם הבינו שדרקון אנימציה בקולו של אדי מרפי (או בארץ, תומר שרון) לא יעבור כל כך טוב בעידן פוליטקלי קורקט – שלא לדבר על כמות הבדיחות האסייתיות של אותו הסרט. אז במקום לקצץ בבשר החי, ב"מולאן" המודרנית חזרו למקורות האגדה והפכו את היצירה לסרט מלחמה דרמטי במיוחד. וזה בדיוק מה שטוב, ובדיוק מה שרע בו.
ויזואלית הסרט מרהיב לפרקים, בין השלג הסיני למלחמות עתיקות ועיצוב תפאורה מפוארת. אבל עלילתית, למרות הגברת המתח הדרמטי, אנחנו מקבלים גרסה קצת אנמית שמרגישה כמו וואנבי סרט אוסקרים, ולא וואנבי סרט דיסני. זה גם מה שגורם לו לעמוד בפני עצמו כסרט די נחמד על סיפור אגדי של אישה שהתחזתה לחייל סיני, במיוחד אם אין לכם היכרות או חיבה יתרה למקור. מה גם אפשר להעריך את העובדה שלמרות הפיתוי והתקופה, זה לא מרגיש כמו מאמץ מוגזם לאלץ לתוכו אג'נדות פמיניסטיות (לא שיש משהו רע בזה). בכנות, היינו יכולים לחיות בלי, אבל נחמד שהיה.
השווה לוותר
שלגיה (2025) דווקא הסרט שהתחיל את האימפריה של דיסני קיבל את אחד הרימייקים הגרועים בתולדותיה, ואולי אחד הסרטים הגרועים שיצאו מאולפן הוליוודי גדול בשנים האחרונות. את הכישלון של ״שלגיה״ אפשר היה לראות כבר בשלב הליהוק, כשהרשת התמלאה בממים שהעמידו תמונות זוהרות של גל גדות, המאמי הלאומית (אלא אם קוראים לך גיל משעלי), מול פריימים אכזריים של רייצ'ל זגלר, ותהו בקול איך בדיוק המלכה המרושעת אמורה לקנא במראה החיצוני של שלגיה הזו. אלא שגם אם מתעלמים מהליהוק של שחקנית לטינית לתפקיד של אישה שכבר בשמה מצוין שהיא לבנה כמו, ובכן, שלג – ״שלגיה״ של מארק ווב הוא תאונת שרשרת קולנועית, עם תסריט מבולבל, אפקטים שנראים כאילו סבתא שלנו ניסתה לג'נרט סרטון בצ'אטGPT ושבעה גמדים ממוחשבים מהעמק המוזר שנראים כמו תקלת פוטושופ.
גם מסע יחסי הציבור של הסרט הפך לפיאסקו ענק כשהכוכבת הראשית התחילה לתקוף את ישראל, וההפקה החליטה להפריד בפעילות הקידום של הסרט בינה לבין גל גדות, שגרירת ישראל בהוליווד והתפוצות. למען האמת, זגלר דווקא מביאה לתפקיד הראשי כישרון אמיתי וקול נהדר, ודווקא גל גדות, לא נעים להגיד, מספקת הופעה מוגזמת ולא משכנעת שהפכה לעוד בדיחת רשת. הבעיה היא לא רק שניסו להפוך את שלגיה לגיבורה מודרנית ועצמאית בשם צו אופנת ה-woke, אלא שבדרך שכחו להפוך אותה לדמות מעניינת. הסרט המצויר מ-1937, עם כל המגבלות של תקופתו, עדיין אוכל בלי מלח את מוצר הפלסטיק חסר הנשמה שעלה כמעט 90 שנה אחריו.
מלך האריות (2019) אם כבר בתאונות שרשרת קולנועיות עסקינן, זו היתה אחת שקשה היה להוריד את העיניים ממנה. כנראה שכגודל הצפייה, כך האכזבה. הרי "מלך האריות" המקורי היה רגע שיא בתור הזהב של אנימציית דיסני, ונדמה שגם בגרסה הזו היו מי ששאפו להפוך את הסרט לאירוע. בכל זאת, לא בכל סרט מגייסים את ביונסה וצ'יילדיש גמבינו לדובב את נלה וסימבה, בהתאמה. מה גם שהחזירו את ג'ון פאברו אחרי ההצלחה של "ספר הג'ונגל" – אבל הפעם, הטריק הזה של החיות המדברות פשוט לא עבד לו, ולא רק בגלל שג'ון אוליבר לוהק לתפקיד זאזו.
הבחירה ללכת על ריאליזם של בעלי חיים, אבל לשמור את הטון והקומדיה של המקור, יצרה דיסוננס מלחיץ שבו אתם רואים ושומעים את הדמויות מדברות, אבל כל מה שבא לכם לעשות זה לעצום עיניים ולהפסיק את זה. תוסיפו לכך את העובדה שהסוואנה האפריקאית לא הצליחה להיות מלאת קסם כג'ונגל, וערוב החיות שבה הפך לפיקסלים מבולגנים על המסך, לצד שירים מקוריים אנמים שלא הצליחו לעמוד ברף של המקור – ותקבלו כישלון ויזואלי ווקאלי שאישהו עדיין הצליח להכניס יותר כסף מהסרט המקורי, ולהניב סרט המשך על מופאסה. זה לא קל להיות מלך.
בת הים הקטנה (2023) מיליוני ילדים ברחבי העולם התאהבו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן בזכות הסרט שיצא ב-1989. ילדים ישראלים שגדלו על הדיבוב העברי, שכלל ביצועים מושלמים של שלומית אהרון, רחל אטאס ואלי גורנשטיין, מוכנים להישבע עד היום שהגרסה המדובבת טובה יותר מהמקורית. כך או כך, כמו לא מעט רימייקים של דיסני, גם ״בת הים הקטנה״ החדשה הפכה לזירת התגוששות מתישה במלחמות התרבות עוד לפני שעלתה לאקרנים, אחרי שלתפקיד הראשי לוהקה השחקנית-זמרת האפרו-אמריקנית האלי ביילי. בדיסני מצאו את עצמם מנסים לשלב בין גיוון וייצוג לבין הנאמנות למותג המוכר, והתוצאה הייתה לפעמים אבסורדית: מצד אחד אריאל שחורה שמתאהבת בנסיך לבן למהדרין (בגילומו של ג'ונה האוור-קינג), כאילו שהאהבה בין אדם לדג לא מספיקה בשביל להעביר מסר של ״אהבה עיוורת״. מצד שני, באולפן התעקשו לשמר דווקא את השיער האדמוני של אריאל המצוירת, והשקיעו לא פחות מ-150 אלף דולר בתוספות שיער מיוחדות כדי להשיג את המראה.
אלא שלמען ההגינות, צבע העור של בת הים הוא ממש לא הבעיה של הרימייק הזה, וביילי עצמה דווקא מפגינה קול אדיר שמצדיק את הליהוק שלה (יהיה מעניין לשמוע קאבר שלה ל״בלוז מדרגות הרבנות״). הפשע האמיתי הוא שדיסני לקחה את אחת הקלאסיקות המוזיקליות הכי תוססות בתולדותיה והחליטה להטביע אותה באוקיינוס של פיקסלים חסרי נשמה. חוץ ממליסה מקארתי שמספקת מופע קאמפי משעשע בתפקיד אורסולה, הסרט כולו נראה כמו פיגוע אסתטי: הבמאי רוב מרשל הפך את העולם התת-ימי המרהיב של סרט האנימציה מ-1989 למרק דיגיטלי עכור וחשוך, שבו פלאונדר וסבסטיאן נראים פחות כמו חברים מצוירים, ויותר כמו סחורה טרייה על דוכן עם קרח בשוק הכרמל.
גם הקלאסיקות האלמותיות של אלן מנקן והווארד אשמן קורסות תחת הריאליזם המדכא הזה: קשה להתרגש מ״Under the Sea״ כשהוא מבוצע על ידי סרטן פוטו-ריאליסטי שחסר כל יכולת להזיז שריר בפנים. הוסיפו לכך שירים חדשים ומיותרים שהלחין מנקן עם לין-מנואל מירנדה (בראשם קטע ראפ מחריד של אקוופינה בתפקיד השחף סקאטל, שהוא כנראה רגע השפל בכל הקריירה של מירנדה), ועלילה של 83 דקות שנמתחה בכוח לשעתיים ורבע מתישות – ותקבלו הוכחה כואבת לכך שלא כל קסם מצויר צריך לקבל בשר, קשקשים ותקציב של רבע מיליארד דולר. מתחת לכל האפקטים מסתתר סרט טוב בהרבה. הוא יצא ב-1989.
________
דיסני+ עכשיו במבצע, 34.90 ₪ לחודש במשך 2 חודשים. *המבצע מסתיים ב-24/11/26. למנויים חדשים או חוזרים העומדים בתנאי הזכאות. מגיל 18+. לאחר 2 חודשים התשלום החודשי יהיה בסך 49.90 ש"ח. לזכאות ותנאי המבצע לחצו כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תרבות לא חסר לנו. בעידן שבו יש בקצה האצבעות שלנו יש אינספור אלבומים, סרטים ויצירות, הבעיה היא לא נגישות, אלא שפע. במילים אחרות, מרוב עצים קשה לראות איזה עץ באמת יפה. בדיוק עבור זה הקמנו את המדור החדש הזה, שיכניס אתכם לסופ"ש עם כמה המלצות תרבות מדויקות – בלי יותר מדי אופציות, בלי צורך לבחור, פשוט יצירה טובה אחת מכל סוג. אלבום, סדרה, סרט והצגה. משהו להעמיק לתוכו במהלך סוף השבוע בלי הסחות דעת. כל מה שצריך זה לפנות זמן למשהו אחד בסופ"ש. >> הפיל שבחדר: ריאליטי חדש יבדוק מי יכול להחביא את שאקיל או'ניל
אלבום אחד | אלפרבר – יחי הבשר החדש
בשנת 2006, אלפרבר היה אלוהי ראפ עברי. "בעזרת הג'אם" בדיוק יצא לעולם עם ההיילייט שהיה "להביא את המכה" – שם חבורת ה-PR טרופרז עלו על ביט מטמטם של הדג נחש, מה שהיה החשיפה הראשונה של אנשים רבים לגאונות של ניר אלהרר aka אלפרברוס 100% כותנה. אבל מי שכבר הכיר אותו מהאלבום "מתוך הזוהמה" ומחומרי להקת הפרברים רפיוג'יז, יצא שמדובר בפנומן ראפ עברי שבעצמו לא יודע עד כמה הוא גאון. באותה התקופה היו שמועות על אלבום סולו מתקרב, שאפילו הובילו לאיזה שני שירים גנוזים, אבל הוא מעולם לא יצא.
עשור לאחר מכן, כשפרסמתי באתר זה ממש כתבה על לאן נעלמה הלהקה, ניר סירב להשתתף בה. היו לו עוד כמה מאמצים מוזיקלים מאז ימיו בפרברים, אבל עד ל-2016 הוא התרחק מעולמות המוזיקה והתכחש לעברו כמוזיקאי. היה קשה להשתחרר מתחושת הפספוס, כי כמו שהגיד את זה רביד פלוטניק באותה הכתבה – "הוא היה יכול לבדו להגדיר מחדש את הראפ הישראלי. הוא הגדיר מחדש את המושג פלואו". שנתיים אחר כך, ב-2018, הסכמתי לקחת חלק בפודקאסט ראפ עם ניר (גילוי נאות וכו') וחבר הפרברים הנוסף גבי בן משה (KK), בעיקר כי היתה בו מטרה בלתי מוצהרת – להחזיר לניר את החשק לראפ. זה לא עבד (אבל היה כיף חיים).
אבל כנראה שהזמן עושה את שלו, כי הנה אנחנו ב-2026 והנס קרה – אלפרבר, הראפר שכבר חשבתי שלא אשמע בחיים שוב על ביטים, הוציא אלבום בכורה בגיל 40 פלוס. והוא פשוט מצוין. אלפרבר לא נשמע כפי שהיה לפני 20 שנה, וטוב שכך. הקוליות הטבעית והכריזמה הקולית שהיתה מנת חלקו אמנם נשארו, אבל מלווה להם דוק של מרירות זקנה שעובדת נהדר עם הציניות שתמיד היתה שם. הבחירה בדוד מעיין כמפיק הראשי של האלבום (יש עוד הפקות של אופירי, שגיב לויפר ואורן לויפר) היתה מדויקת, כי התוצאה לא נשמעת כמו אף ראפ ששמעתם בעברית – לא לפני 20 שנה, וגם לא כיום.
באלבום הקצר והקולע תמצאו דברים מדהימים כמו חרוז שלם למילה "קונסטנטינופול", קריאה להצטרף לכת שלו ("משהו עם חייזרים ועולם שטוח הממ… לא בטוח"), שירים על תרופה אנטי-פסיכוטית שבאהלן אהלן מנרמל אתגרים נפשיים, שיר ציני בסגנון "אני בעד מה שטוב ונגד מה שרע" שמתנגד לשואה, רפרנסים למקס ביאליסטוק ושם שנלקח מ"וידאודרום" של קרוננברג. הפלואו מטמטם ומשתנה תמידית, הכתיבה לא נדבקת על אף טרנד והתחושה היא שלמרות היעדרות של שנים רבות, אלפרבר חזר עם כל הכוונה וכל ההצדקה המוזיקלית, והוכיח שבאמת לא היה שום דבר כמותו בראפ העברי, גם ב-20 השנים שעברו מאז שהיה אלוהי ראפ עברי. חיכינו, אז כמה טוב שזה היה בצדק. (מתן שרון) בכל הפלטפורמות
הצגה אחת | האחים קרמזוב
הספרות הרוסית של המאה ה-19 היא לא בדיוק המקום לחפש בו בינג' קליל של נטפליקס. בטח לא ״האחים קרמזוב״, הרומן האחרון של דוסטויבסקי, שקראתי לפני כמעט עשרים שנה ומאז נשאר אחד הספרים האהובים עליי. אבל בתיאטרון גשר המחזאי רועי חן והבמאי איתי טיראן עושים כמעט את הבלתי אפשרי: הופכים דרמה פילוסופית עצומה על אב מתועב ובניו המסוכסכים למותחן פשע שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. ולא, לא צריך לקרוא את הספר קודם.
הטריק המבריק נמצא דווקא באלמנט שממנו חששתי: מצלמות שמסתובבות על הבמה, תקריבים שמוקרנים בזמן אמת ועריכה שמייצרת מול הקהל סרט חי. ראינו דברים כאלה בעבר בתיאטרון, אבל בעיקר כגימיק: הפעם זה כלי אמנותי שמוסיף עומק ופרספקטיבה לסיפור. במקום להתחרות בשחקנים, הטכנולוגיה מכניסה אותנו עמוק לתוך הנפשות המסוכסכות של משפחת קרמזוב. ובין החשודים והסודות נותרת השאלה שבאמת מעניינת את דוסטויבסקי: האם אפשר להיות אשם ברצח גם בלי לבצע אותו?
וכמובן, כל זה לא היה עובד בלי אנסמבל שחקנים משובח. בולטים במיוחד ניקיטה גולדמן כאליושה, הבן הצעיר, ואנטולי וייסמן כדמיטרי (מיטיה), הבן הבכור. דורון תבורי וסשה דמידוב מבריקים כהרגלם, כל אחד בשלושה תפקידים שונים. גם הנשים לא נשארות מאחור: לנה פרייפלד נפלאה (כרגיל) בתפקיד גרושנקה, אהובתו של דמיטרי, ומרינה שויף נותנת תצוגת משחק מרשימה בתפקיד קטרינה, ארוסתו.
לא הכל מושלם. הסימפוניה התשיעית של בטהובן חוזרת קצת יותר מדי פעמים (צ'ייקובסקי לא היה פנוי?), והערב נמשך יותר משלוש שעות. ועדיין, העיבוד נאמן להפליא לדוסטויבסקי, בלי להרגיש לרגע ארכאי, ולמרות האורך והעומס הפילוסופי הקהל נשאר מרותק מהרגע הראשון ועד האחרון. ובסוף, אחרי כל הזעם, הייאוש והשיחות על אלוהים, ההצגה מצליחה להסתיים בחמלה. זה לא ״סוף טוב״ במובן ההוליוודי, אלא משהו הרבה יותר נדיר במציאות הישראלית הנוכחית: תקווה. (עמית סלונים) תיאטרון גשר. ההצגות הבאות: 18-21 בנובמבר, 28-30 בדצמבר, 21-23 בינואר.
סדרה אחת | באס אקס מכינה
מתוך הביקורת של לירון רודיק על הסדרה: "באס ריבס (בקולו של בריאן טיירי הנרי, "אטלנטה") הוא עבד משוחרר ויוצא צבא שעובד כצייד ראשים. העבודה מסוכנת והתשלום לא מכסה את הוצאות המחייה עבורו ועבור אשתו (ג'אנל מונה) וילדיו. רגע לפני שהוא מחליט לפרוש, מציעים לו עבודה אחרונה – לצוד מדען שעושה ניסויים בשחורים, ובתמורה ימונה למרשל. באס ריבס רואה בכך הזדמנות להרוויח את לחמו בכבוד, ויוצא למסע הזה עם אחייניתו של המדען (טאטי גבריאל), מהנדסת צעירה שמאמינה בטוב ליבו של האדם, ועם וייבים של חושחש הבלש ונשק שגרתי לא פחות – יד שעשוי מיסוד פיקטיבי בשם אייאנת'י, שהוא מעין המקבילה של האדמנטיום הבלתי מנוצח של מארוול.
מדובר בכמות אקשן שלא רואים באף מערבון – גם לא אצל טרנטינו. למעשה, היצירה הזו באמת מרגישה כמו ג'אנגו על סטרואידים. זה גם סיפור על נקמה, גם סיפור על משפחה, גם סיפור על אנושיות, גם כולל עבד משוחרר, וכל זה עטוף במלא אקשן, דם, בוקרים וילידים אמריקאים עם כוחות עתיקים. אה כן, יש גם מאגיה בתוך הסיפור הזה. זאת דרך מגניבה לספר סיפור היסטורי, ואני שמח שלא לקחו את זה לצד הפרודי כמו בסרט "אמריקה: הסרט", שהפך את האבות המייסדים של אמריקה לגושי שרירים מהלכים כמו שאוהבים. זה לא הסיפור עם "באס אקס מאכינה" – הסדרה הזאת לוקחת את עצמה ברצינות, גם אם לא תהומית, ומנסה לספר בדרך יצירתית סיפור שהיה יכול להיראות לגמרי אחרת. ולמרבה השמחה, היא גם פתח לעוד סרטים על היסטוריה אלטרנטיבית".
סרט | סוס פרא תשע
מתוך הביקורת של יעל שוב על הסרט, לו נתנה 4.5 כוכבים: "חלקו הראשון של הסרט, המוקדש לבניית היחסים בין שני הגיבורים, מתנהל בעצלתיים וניחן באווירה של תיאטרון אבסורד. לא פעם הוא מזכיר את "מחכים לגודו" מאת המחזאי האירי סמואל בקט. גם מרטין מקדונה, יש לזכור, הוא מחזאי אירי, שממשיך לכתוב לבמה במקביל לקריירה הקולנועית המזהירה שלו. מקדונה מצטיין בכתיבת דיאלוגים מחודדים שנשמעים אותנטיים לדמויות, והסרט לוכד אותנו עוד בטרם נחשפים הפיתולים העלילתיים והרבדים הדרמטיים.
המתנקש הזקן כריס, שבהשפעת הקץ המתקרב והמורפיום שהוא צורך מתחיל לחוש רגשות אשמה על תרומתו לערעור המשטרים הדמוקרטיים בכמה מדינות (בהן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), הוא דמות מרתקת. הוא מבקש לכתוב אוטוביוגרפיה אך לא תמיד ברור מה הוא זוכר ועד כמה הוא מחובר למציאות. ג'ון מלקוביץ' מעצב את אחד מתפקידיו הגדולים ביותר, ומגיש הופעה שהיא בעת ובעונה אחת רהבתנית ומופנמת, משועשעת ועצובה. לי מתפקד בעיקר כבן לוויה שמקשיב ומגיב, וסם רוקוול מעולה לא פחות. סביר להניח ששניהם יזכו במועמדות לאוסקר". עכשיו בקולנוע
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ל"ארץ נהדרת" יש תפקיד כפול: כתוכנית סאטירה היא אמורה להדליק נורות אדומות ולהאיר פינות חשוכות, אבל כתוכנית בידור היא גם צריכה לדעת להניח קרח על הפצעים כשהם מדממים מדי. ובשבוע כאוטי של שמועות על הקמת ממשלה חדשה (אם תהיה), דיבורים על עוד מלחמה עם איראן, התלהמות תקשורתית נגד ערבים ונאום מטורלל של ראש הממשלה ביום השבעת הכנסת, נדמה לי שדווקא הפרק ששודר אמש בחר באפשרות השנייה. היו בו גם רגעים נושכים, אבל כשהתקשורת עסקה בהעצמת מריבות וסכסוכים, "ארץ" דווקא חיפשה להרגיע, והעלתה את רף הקומדיה והסנטימנטליות. ואולי זה גם מסביר את רגעי השיא של הפרק, אבל על זה בהמשך. >> הסרט על "הכבש ה-16" העדיף פוליטיקה מאולצת על פני הנוסטלגיה
כי נתחיל בהתחלה, ובמערכון ה"קולד אופן" של הפרק, שעסק ב"בעיה בהסברה" כתירוץ. זה פורמט ש"ארץ" כבר השתמשה בו בעבר, ואם תרצו, אולי גם המשך למערכון ה"אי אפשר לשבת עם ערבים" מהשבוע שעבר. הפורמט: לקחת קלישאה מהשיח הפוליטי ולהלביש אותה על החיים האמיתיים. מה היה קורה אם כולנו היינו משתמשים במשפטים שאנחנו אוהבים להגיד בוויכוחים בינינו? הפעם מדובר ברצון הכולל "להסביר" טוב יותר את מה שאי אפשר להסביר. וזו הייתה פתיחה חמודה (וגם בהחלט נכונה), אבל קצת הרגישה אאוט-דייטד. משהו שהתאים יותר לימי המלחמה מאשר לתקופה של עכשיו. מי שכן הבריקה במערכון הייתה טליה סלנט, שחזרה לתפקידה הישן כשדרית קווים (געגועים, טליה).
ככה לא בונים חומה! כלומר, הסברה! טליה סלנט בהופעת אורח (צילום מסך: קשת 12)
אחרי הפתיח, הפרק עסק בעיקר בהשבעת הכנסת ה"חגיגית", כשברקע המשא ומתן להרכבת הממשלה. כמי שחושב שהפאנלים הפוליטיים קצת איבדו מהעניין שלהם, לדעתי הפעם דווקא בחלק הזה היו רגעים חזקים יותר מבחינה קומית: שרון טייכר והחיקוי שלו לאביגדור ליברמן כחתן בר המצווה החדש (פרשת "ויתקפל"), החיקוי המצוין של אמיר שורוש למנסור עבאס, והבומבה שהיא תמיר בר בתפקיד הח"כ הצעיר והחדש, יונתן שלו. לא קורה הרבה שתמיר בר מגיח לפאנלים הפוליטיים, אבל הוא תמיד מצליח להעלות שם את הרמה.
הרגע הנושך של הפרק היה אותו "סרטון זוועות", עוד מקרה שבו "ארץ" מצליחה לסטות קצת מהקלישאות ומהפוליטיקאים לטובת מערכון חזק ובועט יותר. הפעם היא השתמשה בהשוואה בין יציאת המצביעים הערבים לקלפיות לבין ה-7 באוקטובר (מטאפורה שכבר הופיעה בשיח מאז הבחירות שבהן, רחמנא ליצלן, אנשים אשכרה הצביעו), והצליחה להמחיש את האבסורד שבטיעון. זה עבד הרבה יותר טוב מאשר אם הדברים היו יוצאים מפי החיקוי של נתניהו, והפגין את אחד מכלי הנשק המצוינים שיש בידיים של "ארץ", בדיוק למקרים כאלה.
כל ביקור של תמיר בר בפאנל הפוליטי של ארץ נהדרת זו הברקה (צילום מסך: קשת 12)
אבל לדעתי, בסופו של דבר, היו שני רגעי שיא אמיתיים לפרק הזה. הראשון הוא האירוע שדובר עליו הכי הרבה: ההופעה של יהודית רביץ בפרק. זו לא הפעם הראשונה שרביץ מגיחה ל"ארץ נהדרת". בסיום העונה השלישית היא שרה את "מילה טובה" יחד עם שחקני התוכנית, ובעונה השמינית קפצה להופעת אורח במסגרת המערכונים של קשת ליבליך. אבל הפעם זה הגיע בקונטקסט קצת פחות מצחיק, על רקע הסערה סביבה.
והיה מעניין מאוד לראות את רביץ שם, כי היא עשתה משהו שסלבס ישראליים, וגם פוליטיקאים, בדרך כלל לא עושים. הכלל הישראלי הנהוג סביב מהומה כמו זו שהתרחשה סביבה בשל "פרשת הלייקים", הוא "להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור". כלומר, לנתק מגע מהסביבה, לא לצאת ולדבר ולקוות שכולם ישכחו. רביץ בחרה בטקטיקה אחרת, וזו בחירה מעניינת מבחינתה. כמו שאני מפרש את זה, זו הייתה הדרך של רביץ להגיד לקהל המקורי שלה (שקצת התבאס עליה): "לא שכחתי אתכם".
ובמקביל, הייתה כאן גם בחירה מאוד שפויה ומאוד מרעננת של "ארץ". גם היא, כמי שמבטאת במידה רבה את קולו של המחנה הליברלי הישראלי, בחרה לשים את היד שלה על רביץ ולהגיד לה: כן, הדעות שלך אולי מבאסות אותנו, אבל זו את, ואנחנו אוהבים אותך גם ככה. כי בניגוד למערכון שבו מצד אחד נתניהו העניק לה חיבוק דב, ומצד שני המפגינה צעקה ש"היא חזרה למחנה השינוי", רביץ היא בסוף בנאדם עצמאי, ועוד יותר מזה, זמרת כל כך אהובה. החיבוק ומחיאות הכפיים בסיום היו רגע ישראלי קולקטיבי, ורגע לא מובן מאליו מצד "ארץ נהדרת" בתוך האקלים המזוהם של התקופה.
בחירה מרעננת של ארץ נהדרת ללעוג דווקא למי שהתאכזב מיהודית רביץ (צילום מסך: קשת 12)
ובסיום הפרק הגיע עוד רגע יפה, דרך דמות שתמיד יודעת לעשות את העבודה: אשר נהג המונית. מה שהתחיל כעוד גלגול של "הישראלי היפה" הפך עם השנים לאחד הרגעים שבהם "ארץ" יוצאת מהאולפן ויורדת לשטח. היכולת של יובל סמו לשבור קרח מול אוכלוסיות שונות כבר הייתה מוכרת, אבל עם אשר היא עלתה מדרגה, ונהג המונית הצליח להביא למסך לא מעט קולות ישראליים אותנטיים. מהחטופים שחזרו, דרך ילדי המקלטים וקריית שמונה הנטושה, ועכשיו גם האזרחים הערבים. רק שהפעם הוא לא היה על ההגה.
הסקץ' האחרון בפרק הוא אולי הסאטירה הטובה ביותר על המצב: כזו שבאה מתוך המציאות ולא מנסה לחקות אותה. המונולוגים של נהגי המוניות הערבים, שסיפרו על המציאות שלהם בישראל ומול הישראלים היהודים (שנעה בין חשדנות מנומסת לגזענות מפורשת), היו עוד רגע שבו "ארץ" עושה משהו שלא עשתה במשך שנים רבות: מנכיחה את החוויה הערבית במרחב.
רגע נדיר: ערבים אמיתיים ב״ארץ נהדרת״ (צילום מסך: קשת 12)
זה תהליך שלא החל היום. הכניסה של החיקויים לפוליטיקאים הערבים (והכללתו של שחקן ערבי בצוות, אמיר שורוש, שפרץ דרך "קופה ראשית"), הנוכחות של הערבים בפאנלים וסביב השולחן (הרבה יותר ממה שהתרגלנו לראות בתקשורת הישראלית), וגם מערכונים מסוגים שונים שסיפרו את הסיפור הזה. הדוגמה הבולטת מהעונה הקודמת הייתה המערכון של יוסף חדאד בנתב"ג, שהתייחס ישירות לתופעת הפרופיילינג. אבל כאן אפילו לא היה את ההומור כתירוץ.
והשילוב בין שני המערכונים הללו, מצד אחד יהודית רביץ ומצד שני הנהגים הערבים, הוא הדרך של "ארץ" לסמן כיוון למחנה הליברלי שצופה בה. מצד אחד, כזה שלא מבקש לבטל את הקולות השונים בתוכו (או לעשות את המעשה הכל כך ימני, ולסמן "בוגדים"), ומצד שני כזה שמסמן את הדרך לשותפות עם אזרחי ישראל הערבים. כי בניגוד לאיילה חסון ואייל ברקוביץ' שפתחו את הפרק, "ארץ" מבהירה שהערבים פה. שהם לא קלישאה ולא סטריאוטיפ, אלא בני אדם שחיים כאן ודורשים את מקומם. ולכו תדעו, אולי ברמת התודעה, מה שהתחיל ב"ארץ נהדרת" לא ייגמר שם. אינשאללה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בין אם תרצה או לא, "הַטַּבָּח" השתנתה לגמרי מאז השבעה באוקטובר, ולא רק כי צריך עכשיו לנקד את השם. מסדרה הדוניסטית שעוסקת בחייהם הכאוטים של טבחי מסעדות היוקרה של תל אביב היא נאלצה לעבור את אותה מהפיכה שקרתה לסצינת האוכל מאז אותו יום אסון – דבר שהופך לברור כשמש כבר בדקות הראשונות של העונה השלישית (עכשיו ב-yes ופרטנר TV), אז לקוחות ועובדי מסעדת "48" יוצאים לעבר המרחב המוגן לצלילי האזעקה המוקלטת. שלושת הלקוחות שבורחים מבלי לשלם על רקע האזעקה הם רק רמז ראשון לכל הבעיות שתקופת המלחמה הביאה איתה. >> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע באווירת כת
אבל משברים, כמו שלמד כבר כל מסעדן, הם גם הזדמנות. העונה השלישית מוצאת את דורי (גל תורן בתפקיד הנרקיסיסט הקבוע) ונמרוד (גורי אלפי בהופעה מדוכדכת מהרגיל) בקצב טוב וסינרגיה מעולה, יחסית כמובן למערכת יחסים שבנויה כולה על מאבק כוחות בין מנטור לתלמיד שמכוון מעליו. ודווקא מתוך המשבר שפשט על עולם המסעדנות, השניים מחליטים לפתוח – איך לא – בר יין, מקום נגיש יותר לקהל הרחב ממסעדת יוקרה. בשל התרחשות שלא נספיילר נמרוד לוקח את המושכות על המקום, אבל אתם כבר יודעים שדורי לא מקבל בנעימים מישהו אחר שתופס את מרכז הבמה.
"הטבח" היא מין סדרה מפלגת כזו, כוסברה במונחי מטבח. יש מי שלא יכול לסבול שהעלילה מונחת בצד והדמויות עולות על העצבים שלו, ויש מי שמאוהב בדרמה שמחושלת באש כיריים ומהופנט מהצילום המרהיב של גיא רז. עבור מי שכמונו מחובר בקיבה למטבחים התל אביבים מדובר במנה ממכרת במיוחד, והבונוס של לראות את תורן ואלפי משייפים קללות ושורות אחד מול השני הוא צלחת הגבינות שבליווי היין. כנראה שגם העונה הם לא יהפכו לאנשים טובים או רגישים יותר, וכנראה שאף אחד לא ילך לגמילה, אבל אנחנו אוהבים אותם כמו שהם – לפחות כל עוד הם לא הופכים למסעדת מסיבה ומתמחרים לנו צלעות כבש ב-350 ש"ח. "הטבח", עונה 3, 2 פרקים ראשונים עכשיו ב-yes
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
