Time Out תל אביב About

יצירתיות מתפרצת, שקשוקה טרייה וספוטניק בלתי נשכח

12 השעות הראשונות במידברן 2026 היו מאוד סוערות לצלמת מיקה גורביץ'. הם החלו ברצון לחתוך חזרה הביתה, והסתיימו בהשלמה עם מה שהברן הגיע ללמד אותה. אז היא יצאה עם המצלמה לעכל ולעבד את כל האסימונים שנפלו לה, ואנחנו זוכים מההפקר בכמה צילומים מרהיבים שמספרים את המציאות הצבעונית שהתקיימה אי שם במדבר, רק לפני פחות משבוע.
>> אלים ומפלצות: המהפיכה באולפני DC לא כזו מלחיצה ולא ממש מעודדת

מיצב האפיג'י השנה היה אינטרפרטציה של האמנים לחזון יחזקאל. בחזון זה נגלה אלוהים לנביא מתוך סערה של אש וברקים, כשהוא נישא על גבי מרכבה שמימית המורכבת מארבעה יצורים, או מלאכים, שנעים על גבי אופנים הנמצאים בתנועה, אך בו זמנית בכל מקום. המסר המרכזי הוא שאלוהים לא נמצא רק בירושלים או בבית המקדש, אלא שה"מרכבה" שלו זזה לכל מקום, אפילו לגלות בבבל. בשביל אנשים בגולה זה מסר מנחם: אלוהים איתם גם שם.

הצוות זיהה את הרלוונטיות והחיבור של החזון לתקופה הכאוטית שאנחנו חיים היום בישראל, העמיק וצלל לסיפור, צימצם וזיקק, וכך נוצרה היצירה -"מרכבא": איש, אישה, נשר ואריה נעים כאלמנט אחד ומאוחד מתחת לכס מלכות אחד, הרי היא השכינה שמחברת אותם ואותנו.

אני ממשיכה בסיבוב שלי ומגיעה לארנב. הארנב מציע לכתוב מה אני רוצה לשחרר על חתיכת עץ, לשלשל את החתיכה לתוך התיבה שלו, ושביום השריפה
חתיכת העץ תישרף יחד עם הארנב.

ממשיכה בטיוליי בפלאיה הקרובה, שומעת מוזיקה מעולה. מתקרבת לבמה קטנה בצורת פירמידה, מלא ברנרים צבעוניים רוקדים סביבה.

אני מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, האנרגיות שלי חוזרות אלי. חוש התקשורת שלי מתחיל שוב לפעול, ואני מבקשת לצלם בחורה מתוקה מול הרחבה.

שם אני ממשיכה לאקסטטיקה – במת מוזיקה מעלפת. זו הבמה שניגנה ראשונה, וזו הבמה שניגנה אחרונה בסוף המידברן השנה. על העמדה ברחבת האקסטטיקה דיג'י סטיקי שלא הפסיקה לקפוץ על העמדה, הרגשתי שהיא ממש ממש אוהבת את מה שהיא עושה.

למחרת אני יוצאת לסיבוב בעיר, ומציעים לי שקשוקה טרייה בדרך.

אני עוברת על פני ארטקרים מדהימים. כמות הארטקרים שהגיעו השנה הייתה מ ש ו ג ע ת. כ-70 ארטקרים בכל הגדלים ומכל הסוגים הסתובבו בפלאיה.

אם יש משהו שאני אוהבת זה לעצור קבוצות חברים בדרך, ולהציע להם שאצלם אותם. בצורה הזאת אני גם מכירה עוד אנשים, וגם מעניקה להם מהגיפט הקבוע שלי – צילום מקצועי בפלאיה.

השמש מתחילה לשקוע, ואני יוצאת לכיוון הספינה של קאמפ YYY בניהולו של סקאזי, ברנר אדוק שרק לפני רגע נולדה לו תינוקת שלישית במספר. כשאני מתקרבת לרחבה אני קולטת שיאיא מהדג נחש ו-BLISS מנגנים ביחד על הבמה, חלק מתוך השיר "נתראה בגלגול הבא" של רביד פלוטניק. שילוב מושלם שמעולם לא חשבתי עליו – והרחבה עפה באוויר.

אני ממשיכה בסיבוב עם החברים הכי טובים שלי, ואנחנו מגיעים לקטר – הארטקר הכי גדול בפלאיה, יצירת אומנות נוספת של האומן עידן שליט, שהפעם הגיעה לפלאיה בחסות קאמפ שליף. השנה מיקמו את הקטר בתוך מכתש קטן, נסתר מהעין, אך ככל שמתקרבים, עוצמת האירוע גדלה.

אני מתקדמת אל תוך המכתש, השמש יורדת. אני עוברת אל הגבעה הבאה, ומשקיפה אל הקטר. מתחתיי ממש אני רואה ארטקר קטן בצורת חללית – "הספוטניק". אני רואה בה בחור צעיר בשם שחר יוחנן. הוא נפצע קשה בעזה מפיצוץ מטען לפני 3 שנים, איבד שניים מחבריו והפך משותק בשתי הרגליים. כתוצאה מפיצוץ, הוא נפצע בגב ומאז מתנייד על כיסא גלגלים. בחור בשם ערן שטיינגולד, שבנה את חללית ה"ספוטניק", ראה את שחר ליד קמפ Free wheel – קאמפ הנגשה, שאחראי על כל התחום ההנגשה בברן, מקביים וקלנועיות, ועד נקודות איסוף מהפליאה למתקשים בהליכה (בהובלת א.שרמן המלך).

ערן הציע לשחר לנסות את ה"ספוטניק"- הוא נתן לו אותה לשלושה ימים, ובתכלס הציע להשאיל אותה לשחר לכל האירוע. כשבדקתי מה המשמעות של הספוטניק, הבנתי שאין יותר מדוייק מהחיבור שנוצר בין ערן ושחר. משמעות השם ספוטניק ברוסית הוא לוויין, או בן-לוויה, והספוטניק פשוט ליווה את שחר לפלאיה. כך שחר יוחנן, בארטקר "ספוטניק" שיצר ערן שטיינגולד, רוקד עם הידיים באוויר, לידו חברו הטוב שליווה אותו – גלעד בן סימון. הם רוקדים ומתחבקים, והדמעות שלי זולגות להן מעצמן.

בדיוק ברגע הזה מתחיל קטע בסט של רייזינג דאסט, הטראק Free the world שבו שומעים את נאום הסיום מהסרט "הדיקטטור הגדול" משנת 1940 של צ'רלי צ'פלין – בחייאת, שימו לכם את הטראק הזה ברקע – וזה היה מבחינתי אחד הרגעים הכי מרגשים שחוויתי בכל הברנים, מאז שאני ברנרית (שזה 2015). הרגשתי שיש אותנו כל כך. תחושת ניצחון ואושר ממלאת לי את הלב, אני עומדת שם מסתכלת על הסצינה של הספוטניק, הקטר, המילים של הדיקטטור עוטפות אותי, ואני בוכה מהתרגשות.

בדרך חזרה מהקטר לעיר אני עוברת ליד החתול, ונפעמת. איזה יצירה מטורפת של עץ ותאורה – כל קימור, כל חיתוך, כל פנס – הכל כל כך מושלם וזורם בהרמוניה ביצירה הזאת. נראה לי שהתאהבתי בחתול הזה. דפנטלי אחד המובילים בתחרות "המיצב הטוב ביותר" שאני עורכת לעצמי בראש כל שנה. וככה אני מסתובבת לי בפלאיה, ומכל עבר אני מרגישה תחושת ניצחון. ניצחון אישי שלי על השדים שלי, ניצחון של עם ישראל על השדים שלו. ניצחון של קהילה שמוכיחה כל פעם מחדש את עוצמתה. נצחון של אהבה. נצחון של ביחד.

ביום חמישי אני מטיילת בין המיצבים שנשרפים, פוגשת עוד ועוד חברים, רואה עוד אומנות. ומגיעה ברגע האחרון לטמפל. לא ראיתי את הטמפל הבנוי בכלל. אין לי מושג איך הוא נראה, אבל בשריפה – הייתי. ושרפתי. שרפתי את העבר שלי. שרפתי את הכעס שלי על אבא שלי. שרפתי את תחושת חוסר השייכות שלי למשפחה שלי. שרפתי את המסכנות. את הקורבנות. את התלותיות.

ואז הבנתי… אני מסוגלת לייצר לעצמי את תחושת השייכות האישית שלי, בכל מקום, בכל מצב. יש לי אותי. השנה אני שייכת לפלאיה. מידברן 2026, PAST FORWARD. תם ונשלם. עד הפעם הבאה.
רוצים לשמוע חוויות נוספות ולראות את האלבום המלא שצילמתי במידברן השנה? מוזמנים לעקוב במיקה גורוביץ- הלוחשת לגברים.
כל התמונות צולמו ע"י מיקה גורוביץ- והתקבלה עבורן הסכמה נלהבת!!

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

השיתוק בפנים של אברי גלעד זמני, הציניות של קשת 12 כבר כרונית

אברי גלעד התעורר ביום חמישי וגילה שמחצית פניו משותקות. זו חוויה מטרידה בלשון המעטה, ודאי למי שפניו הן חלק בלתי נפרד מעבודתו. גלעד בחר לספר עליה בפומבי ולהמשיך להופיע בטלוויזיה, ולכן אפשר בהחלט להעריך את הנכונות לא להסתיר את השינוי. אפשר גם לכבד את האומץ הכרוך בכך. אלא שמרגע שהסיפור הגיע למסך של קשת, הוא הפך ממשבר בריאותי פרטי לספקטקל טלוויזיוני מתמשך, עם קטעי וידאו, פרסומים חוזרים ואווירת דרמה שאפפה את השאלה אם המגיש ישוב אל המסך.
>> יש סיבה למסיבה: פסטיבל תל אביב הזכיר לנו על מה שווה להילחם

ביום שישי סיפר גלעד בפודקאסט שלו על תסמונת בל שבה לקה. באותו ערב כבר הוקדש לו קטע ב"אולפן שישי". למחרת פורסם באתרי קשת עדכון חגיגי על ההחלטה הדרמטית לכאורה: גלעד ישדר כרגיל עם יאיר שרקי. ואז הגיע השידור עצמו. גלעד הקדיש את פתיחת התוכנית להסבר נוסף, ביקש מהבמאי תקריב על פניו והדגים מה קורה כשהוא מנסה להרים גבה או להזיז את פיו. האירוע הרפואי כבר היה לתוכן, והתוכן לפרסומת עצמית, לאו דווקא לגלעד עצמו.

במקום כל אלה עמדה בפני המעורבים גם אפשרות אחרת, פשוטה הרבה יותר: להגיע לעבודה, להסביר בקצרה את השינוי במראה ולהגיש את התוכנית. גלעד אף שאל את הצופים אם מראה פניו אינו אסתטי בעיניהם, כאילו מקומו של אדם על המסך מותנה בפסק דין אסתטי של הציבור. המסר הזה מוזר במיוחד כשהוא עטוף בשיח על קבלה עצמית. שיתוק פנים אינו הופך אדם לפחות ראוי להיראות בטלוויזיה. הוא גם אינו מחייב את הצופים להשתתף בטקס פומבי של מחיאות כפיים על עצם הופעתו.

בטלוויזיה אפשר וצריך להראות בני אדם שפניהם וגופם אינם תואמים את אידיאל היופי המקובל. חשיפה כזאת יכולה לתרום לשינוי תפיסות ולהפחתת סטיגמות. חשוב גם להסביר ולהשכיל את הציבור בנוגע לתופעות רפואיות שונות. אלא שהסיקור החוזר הפך את האמירה העיתונאית הלגיטימית הזאת לטקס רב-ערוצי ומתמשך של התפעלות. במקום מגיש שממשיך בעבודתו, הצופים מקבלים שוב ושוב את הסיפור על אומץ ליבו, את חבריו להגשה וטאלנטים אחרים שחולקים מניסיונם ומדברים בשבח גבורתו.

החלק הבעייתי יותר שייך לקשת ולחברת החדשות שלה. כאשר "אולפן שישי" הופכת את מצבו של מגיש בערוץ לאייטם, וכאשר פלטפורמות התוכן השונות של קשת, בטלוויזיה ובדיגיטל, מלוות את החזרה לשידור כמעט כמו השקה של תוכנית חדשה, מיטשטש הגבול שבין סיקור בעל עניין ציבורי לקידום של אחד מאנשי הבית ושל הבית עצמו. ובהתאם לכלל הידוע בקזינו, "הבית תמיד מרוויח".

זו גם אינה תופעה נקודתית, אלא חלק משיטת עבודה מוכרת בקשת, שבה הטאלנטים של הערוץ ואנשי חברת החדשות שלה עוברים באופן קבוע בין אולפני החדשות, תוכניות האירוח, הבידור והריאליטי. גלעד עצמו השתתף רק לאחרונה ב"המטבח המנצח VIP", אופירה אסייג אירחה את כתב חדשות 12 תמיר סטיינמן לשיחה אישית על ההתמודדות הנפשית שלו מאז שבעה באוקטובר, וארז טל הגיש סדרת ראיונות עם כוכבי טלוויזיה, בהם גם אנשי קשת. כך נוצר מעגל סגור של חשיפה הדדית, קידום צולב וטיפוח מותגים, שבו אנשי החדשות הופכים לכוכבי בידור, כוכבי הבידור הופכים לנושאי סיקור והערוץ כולו נהנה מהתנועה המתמדת ביניהם. הגבול בין עיתונות, בידור ויחסי ציבור הולך ומיטשטש, לעיתים עד כדי היעלמות מוחלטת.

יש כאן גם עניין של אחריות למידע. גלעד ייחס תחילה את השיתוק ללעיסת מסטיק מרובה, ובהמשך סיפר על מתח עמוק שהוא חש בשל מצב המדינה. השערות אישיות אינן אבחנות רפואיות. דווקא אתר קשת פרסם בהמשך דברי רופאים שהבהירו כי אין ראיות לקשר בין לעיסת מסטיק לתסמונת בל. ההסבר הזה נסתר, במבוכה מסוימת, גם בריאיון שקיימו גלעד ושרקי עם הרופאה שטיפלה בו.

אפשר, צריך ורצוי לאחל לגלעד החלמה מלאה, לכבד את בחירתו להמשיך לשדר ואפילו להקדיש לכך דיווח ענייני. החגיגה המתמשכת, המודעת לעצמה ולרייטינג שהיא מחוללת, מעידה בעיקר על תרבות המסך העכשווית, שאיבדה את היכולת להבחין בין אדם שעובר אירוע רפואי לבין הזדמנות לעוד ניצול ציני של המסך. גלעד אינו צריך להסתיר את פניו. קשת וחברת החדשות שלה צריכות להפסיק לעשות בהן שימוש כשלט מכירות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

זה היה מהיר: מסעדת אל מאנו חוזרת לפעילות, ועדיין בנווה שאנן

בדיוק לפני חודשיים דיווחנו בלחץ ותדהמה על סגירתה של אחת המסעדות המיוחדות בעיר, מסעדה פיליפינית-וייטנאמית שמשכה נחילים של פודיז סקרנים לאזור התחנה המרכזית, וידעה לשים במרכז השולחן את מה שחשוב באמת בקולינריה מקומות – לא קוקטיילים צבעוניים, עיצוב מושקע או עוד מנת סביצ'ה, אלא ספרינג רולז פריכים וכיסונים דקיקים במחירי רצפה. אל מאנו היתה מהגילויים השמחים האלה שכל עיר אוכל אוהבת לגלות – מקום אותנטי, מחירים טובים ולוקיישן שירחיק ממנה את התיירים ממחוץ לעיר. אז הנה קצת חדשות משמחות – בעוד יומיים (12.11) היא תשוב לפעילות בלוקיישן חדש, קרוב מאוד לסניף המקורי.
>> הלו מיסטר: Mr. Chaw מסתערת על נחלת בנימין עם סושי ודגים נאים

את החלל הקטן ברחוב יסוד המעלה, עם שולחנות פורמייקה ותור תמידי מול הדלת, בני הזוג ג'ון ואן באוטיסטה נאלצו להשאיר מאחור בשל הודעה על פינוי בינוי בבניין בו פעלו, ואכן עזבו את המקום כמתוכנן בסוף חודש אוקטובר. כבר אז הבטיחו לנו מקורבים כי בני הזוג מנסים לאתר נכס חלופי, ובהודעה שפורסמה אמש בעמוד האינסטגרם של המסעדה נכתב כי ביום חמישי ה-12.11 הם יפתחו מחדש. "מקום חדש, וייב חדש, מנות חדשות והפתעות חדשות… בקיצור, הכל חדש חוץ ממני וג'ון. התגעגענו לאוכל, לאווירה, לשירים ובעיקר אליכם. אז תכינו את עצמכם, כי חוזרים לאכול, לשתות ולשיר כמו שרק אנחנו יודעים".

הלוקיישן החדש ממוקם ברחוב איגר השכן, מרחק של כ-100 מטרים מהסניף המקורי ועדיין בלב שכונת נווה שאנן – המקום בו צמחה המסעדה. להזכירכם, ג'ון הוא פיליפיני, ואן היא ישראלית בת להורים פליטים מוויטנאם שהגיעו לארץ בשנות השבעים. ביחד הם הקימו בשכונת המהגרים התל אביבית מסעדה עם אפס פוזה ותבשילים שהם מכירים מהבית. בלי מערכת ניהול הזמנות ועם לוח מחיק פשוט עליו נרשמו המנות, אל מאנו הפכה לנקודת עצירת חובה בסיורי קולינריה בתחנה המרכזית וסוד גלוי של פודיז והיפסטרים כאחד, כשעוד היו דברים כאלו. עכשיו גם קולות הקריוקי יחזרו עם הסניף החדש, וכולנו תקווה שהפעם זה כדי להישאר.
אל מאנו החדשה, איגר 24, תל אביב. החל מה-12.11

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

גן יער שהיה נס, בירה ומלבי אחרי הים. העיר של תמיר צדוק

תמיר צדוק הוא אמן וראש מגמת האמנות הפלסטית בתיכון עירוני א' בתל אביב מאז 2020. בימים אלה הוא מציג בגלריה רוזנפלד את תערוכת היחיד שלו, "סדר על כנו", שבמרכזה עבודת הווידאו "בית הספר לאמנות" (The Art School), שצילם בהשתתפות תלמידי המגמה. בעבר זכה בפרס אמן וידאו בכיר מטעם משרד התרבות ובפרס ז'ראר לוי לצילום מטעם מוזיאון ישראל, והשתתף בתוכניות שהות אמן בפריז ובארטפורט בתל אביב. התערוכה מוצגת עד 5 בדצמבר בגלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1.

1. פארק החורשות

אני חי בדרום העיר מאז 2008. כמעט 20 שנה שפארק החורשות מחבר בין צירי ההליכה שלי – מארטפורט הישן לשכונת שפירא, מקריית שלום לסטודיו. היום אנחנו גרים ממש על אחד הקצוות שלו, ליד גינת ההסתדרות. אנחנו נמצאים שם המון עם חברים בחורשה, חוגגים ימי הולדת או סתם מבלים במתקנים. שני ילדיי היו בגן חורשות, גן יער עירוני שהיה כמו נס ושדרג את החינוך באזור. לרגע הרגשנו שהצליחו לפתוח מוסד עירוני חדש ולהשקיע בתשתית אמיתית של חינוך, ולא רק למתג מחדש. החורשה היא עבורי הפוגה בתוך הקשיחות של האזור, והגן הבוטני – ליגה.

2. א לה רמפה

קצת לפני שקריית המלאכה נהייתה טרנד, הוקמה הרמפה, בתקופה שעוד היה צריך אומץ לפתוח מקומות בריבוע של שפירא-קריית שלום-קריית המלאכה. בעיניי היא בדיוק בווייב הנכון, ומקום שהשנים עושות לו טוב. כשהרגשתי יותר אלטרנטיב, גם המקום היה כזה, ועכשיו כשאני קצת יותר ממוסד, גם הרמפה כבר הפכה למוסד דרום תל אביבי. אני אוהב את התחושה הכפולה שכולם מכירים את כולם וכולם אנונימיים. מקום שהוא גם ביתי וגם אפשר להיעלם בו, ולמרות המוכרות שלו הוא עדיין יכול להפתיע.
העמל 21

3. המרכז ללימודי אמנות

בשבע השנים האחרונות אני ראש מגמת האמנות הפלסטית בעירוני א' בתל אביב. אחד הדברים המדהימים במגמה הוא המבנה בדובנוב 8, מה שהיה בעבר מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות וכיום הוא ביתה של המגמה. זה מבנה מטריף לחינוך לאמנות. לפני כמה שנים הנהלת בית הספר ואני הכנו תוכנית לחידוש המבנה עבור התלמידים, וניסינו לשמר את רוח המקום ואת הזיכרון של מאות תלמידים שעברו בו ויצרו, ולא לבנות מקום שהוא דף חלק. יש שם סדנאות מדהימות, והרוח שנושבת שם היא של עשייה ויצירה, עד כדי כך שלפעמים זה מרגיש לי כמו חו"ל, או פשוט נותן תקווה. את סרטי האחרון, "בית הספר לאמנות", צילמתי בדובנוב עם תלמידי המגמה.
דובנוב 8

4. חוף עלמה

רכיבה על אופניים עם הילדים לחוף, התמקמות ואחר כך צעידה לקנות מלבי ליד כיכר השעון, היא מהדברים שעושים עם אבא. כמו לאכול נקניקייה בלחמנייה או חביתה עם צ'יפס. לאו דווקא מזון איכותי, אבל כיפי ומספק. מבחינתי, לשתות בירה על החוף זה הכי גבוה שיש. הילדים נכנסים ל-Zone ויכולים לשחק שעות בחוף, לצייר ולבנות בחול. תמיד בחרנו בחופים אחרים, בגבעת עלייה או בגבול בת ים, אבל הקלות שבה אפשר לרכוב לכאן באופניים הכריעה לטובת החוף הזה. בנוסף, החיבור ליפו, לאזור כיכר השעון או לנגה, מאפשר לשלב ים עם עיר ולהתגלגל לישיבה במסעדה או לסיבוב בשוק.

5. ארטפורט

אי שם בשנת 2016 השתתפתי בתוכנית שהות אמן בארטפורט, ששכן אז ברחוב בן צבי במתחם חצי מאולתר אך מהמם. היה ברור כבר אז שזה חתיכת מוסד אמנותי, אבל ככל שעובר הזמן המקום התבסס, ויריד ספרי האמן ופסטיבל סרטי האמנים הם מהאירועים שאני מחכה להם. הסטודיו שלי נמצא ממש בבניין ממול, בפאתי קריית המלאכה, ואיכשהו הקשר נשמר גם בגלל המיקום. כשהיו אזעקות בזמן המלחמה רצתי לממ"ד שם. לאחרונה הוקמה "אחוות ארטפורט", שבה אמנים ממחזורים קודמים עורכים ביקורי סטודיו זה אצל זה. החבורה הייתה אצלי וזה היה מקדם ומרגש. אם לשתות בירה בפתיחות בקריית המלאכה זה בילוי, אז כשיש פתיחה בארטפורט זה טיפה יותר מפנק.
העמל 8

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

כלים דו-גלגליים ממונעים. כל יום חותך אותי ברחובות קריית שלום איזה נער שרוכב על אופניים חשמליים או קורקינט, מרים גלגל, מרכיב חבר ומסתכל בטלפון. לא כדאי גם להעיר. ניסיתי והתקפלתי מיד. לא יודע מה צריך לקרות כדי להחזיר את הכביש או המדרכה לשפיות, אבל מישהו חייב לקחת אחריות ולהתערב. אנחנו בחיכוך תמידי, והמערכות לא מתערבות כדי לתקן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שיר לשלום" באינדינגב. פספסנו השנה את האינדינגב בגלל פתיחת התערוכה שלי, אף שאנחנו מנסים ללכת כל שנה עם הילדים. השנה הציפו את הרשת סרטונים של "שיר לשלום" מסיום הפסטיבל, ולא יכולתי שלא להתרגש. אני כל הזמן חושב איך אי שם בשנות ה-90 הסתובבנו עם סטיקרים של "עם שלם דורש שלום", "די לכיבוש" וכאלה, והאווירה ברחוב הייתה כזו שאפשר לדבר על שלום. "שיר לשלום", כמו הסטיקרים, הפך לסמל שנשחק ונשכח, והיה נחמד שהוא עשה קאמבק לרגע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אין מקום אחר" של איילת גולן, שמוצגת ביונג יידיש בתחנה המרכזית. הצגה חכמה ומצחיקה שבה איילת "משוחחת" עם סבא שלה, גרשון שקד, ועם ספרו "אין מקום אחר", ומעלה דמויות לבמה שעונות יחד איתה על השאלה: יש או אין עבורנו מקום אחר? בנוסף, הלוקיישן כאילו תפור על ההצגה, ממשיך אותה ומדבר את שפת הגלות בתוך עליבות מקומית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המרכז היהודי-ערבי לשלום.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
מרב סבירסקי (תל אביבית לשעבר). מרב היא אמנית מדהימה, בת בארי במקור, שאיבדה הרבה בשבעה באוקטובר ואחריו, ומאז פועלת למען החלפת הממשלה ושינוי המציאות. בכל פעם אני מתרגש לראות אותה בכנסת או כשהיא מדברת עם תלמידים, משתפת בסיפור שלה ומנסה להשפיע על עמדותיהם.

מה יהיה?
צריך לבנות מחדש הרבה מנגנונים. הקמתי כאן משפחה ואני לא רואה מקום אחר שנגור בו, אז חייבים להחזיק בקצת אופטימיות ותקווה.

אם תראו את אגתה כריסטי תגידו לה שאני: האוריינט אקספרס חוזרת

יש רכבות, ויש את הווניס סימפלון אוריינט אקספרס (Venice-Simplon Orient Express), כנראה הדרך הכי מוגזמת שיש לעבור ממדינה אירופית אחת לאחרת בלי לעלות על מטוס. רכבת הלילה האיקונית מרחיבה בשנים האחרונות את מפת המסלולים שלה, ובאביב 2027 תוסיף אליה יעד נוצץ במיוחד: הריביירה הצרפתית ומונקו.

החל מ-10 במאי תצא הרכבת מפריז אחר הצהריים, תיסע דרומה במשך הלילה ותגיע למונקו למחרת בבוקר. בדרך היא תעבור לאורך חופי קוט ד'אזור, בין הצוקים האדומים של רכס האסטרל (Massif de l'Estérel), ותמשיך דרך סן-רפאל, קאן וניס עד לתחנה הסופית במונטה קרלו.

וכמובן, מי שמשלם אלפי אירו על נסיעת רכבת אחת לא אמור להסתפק במושב ליד החלון. אפשרויות הלינה מתחילות בתאי ה"היסטוריק" הקלאסיים, ממשיכות לסוויטות ולסוויטות גרנד, ומגיעות לשיא ב-L'Observatoire – קרון פרטי שלם שעיצב אמן הרחוב הצרפתי JR.

בפנים יש חדר שינה, חדר רחצה פרטי עם אמבטיה, ספרייה, סלון ואפילו חדר תה סודי, כי בשלב הזה כבר באמת אין סיבה לעצור. בשאר הרכבת מחכים לנוסעים שני קרונות מסעדה, Étoile du Nord ו-L'Oriental, וגם Bar Car 3674, שבו מגישים קוקטיילים לצד נגינת פסנתר חיה.

וכמה עולה כל הכיף הזה?

כצפוי, את הנסיעה הזאת לא תמצאו בחיפוש "פריז מונקו בזול". המחיר מתחיל ב-4,870 אירו לאדם, כאשר שני נוסעים חולקים תא "היסטוריק". הסכום כולל לילה ברכבת, את כל הארוחות, שתייה קלה ללא הגבלה, יינות נבחרים, שירות דיילים אישי לאורך כל הנסיעה והעברות אל הרכבת וממנה.

במילים אחרות: אפשר להגיע מפריז לריביירה הרבה יותר מהר והרבה יותר בזול. אבל אז לא תוכלו לספר שהתעוררתם בדרך למונקו בתוך רכבת עם חדר תה סודי.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?