Time Out תל אביב About

כאן 11 עושים היפ הופ ציוני

נפתח, ברשותכם, ברגע של קונטקסט: המונדיאל הסתיים, ו"כאן 11" – כמו כל ארבע שנים – מוצא את עצמו עם רייטינג. המון רייטינג. מאות אלפי צופים שבדרך כלל לא ממש יודעים איך ללחוץ 11 בשלט העבירו מהר מהר לערוץ כדי לראות את הגולים של מסי, אמבפה וימאל, ועכשיו צריך לנסות ולהשאיר אותם שם. תקופת הפוסט-מונדיאל תמיד חשובה מאוד לתאגיד השידור הישראלי: התכנים שהוא מעלה למסך ברגעים האלה אומרים משהו גם עליו ועל הרצון שלו להתחבר לקהל הישראלי, למשוך אותו מהערוצים המסחריים, מנטפליקס ומהרשתות החברתיות.
>> 15 הדוקו-מוזיקה הישראליים הטובים אי פעם

ובמסגרת הניסיונות לחדש ולהתחבר הגיעה סדרה שכמותה לא ראינו, על נושא שנמצא היום בלב המיינסטרים המוזיקלי. ההיפ הופ הישראלי – הז'אנר שהתחיל להתגבש כאן באמצע האייטיז ממאמצים מחתרתיים, מאמנים מוזרים שאף אחד לא הבין, והתפתח למשהו שממלא פארקים, אולמות וקיסריות. רביד פלוטניק וטונה, שני ילדים שגדלו על הז'אנר, מובילים היום תנועת המונים של ממש, חמושים בקהל של אלפים שמתלבשים כמוהם, מדקלמים את הטקסטים שלהם וצורחים את המילים בהתלהבות בלילות שטופי זיעה ונעורים.

היפ הופ ישראלי ומיינסטרים? באמת? איך, לעזאזל, כל זה התחיל? ובכן, קבלו את "זהב שחור" – סדרה דוקומנטרית מקיפה בת שבעה פרקים, שמספרת את סיפורו של הז'אנר מההתחלה ועד הזמנים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. הסדרה עלתה אמש ותשודר בשבועות הקרובים בכאן 11.

מאחורי הסדרה עומדים שני יוצרים – אמרי דקל-קדוש ורום אטיק. דקל-קדוש מגיע מהתחום האמנותי. סרטו הקצר "התאונה", שמשחזר תאונת דרכים שעבר יחד עם משפחתו, זיכה אותו בפרסים. לתאגיד הוא יצר את סדרת הרשת "בנפשם", על מתמודדי נפש, שהתגלגלה לטלוויזיה. בנוסף הוא ביים פרסומות רבות.אטיק הוא עיתונאי ויוצר תוכן, גל"צניק לשעבר, מישהו שעבר באינספור תחנות תרבות, כולל "ארץ נהדרת", אבל בעיקר מוכר כמי שיצר שני פודקאסטים מצליחים מאוד – "אחד ביום" של חדשות 12, ומעל הכל "שיר אחד" של התאגיד, שהפך לאמנות את היכולת לספר סיפור על מוזיקה.

וביחד, דקל-קדוש ואטיק מצליחים להביא למסך יצירה ששונה מאוד מכל דוקו מוזיקלי שהכרנו בעבר. השילוב בין הוויזואליה והמראה הייחודיים לדקל-קדוש לבין הידענות ופריקיות הפרטים הקטנים של אטיק, יחד עם אהבתם הגדולה של שניהם להיפ הופ הישראלי, הוליד יצירת דוקו ייחודית – כזו שמכילה מערכונים קטנים ובדיחות, צילומים מרהיבים ולא מעט סטיות מהז'אנר המקובל בסרטים שכאלה. לפעמים אפשר ממש לראות את זה פיזית: איך הבימוי המרהיב פוגש קטעים סטייל "שיר אחד", כולל ברייקדאונים של שירים ספציפיים שמשרתים את הסיפור הגדול.

"זהב שחור" לקחה את החומרים שמהם עשויים סרט או סדרה תיעודית – ראיונות מצולמים, קטעי ארכיון ועובדות היסטוריות – ועשתה מהם משהו חדש וססגוני. באמת שאין דבר יותר היפ הופ מזה.התבלין הנוסף של הסדרה הוא המוזיקה. אטיק ודקל-קדוש הצליחו להביא למסך יצירה שאפשר לרקוד ולזוז איתה. הגוף כמעט זז מעצמו כשנתקלים ברעש החיובי שמייצרת הסדרה. "זהב שחור" היא סדרה שיש בה גרוב – כזו שאי אפשר להישאר אדישים אליה, אפילו ברמה הפיזית הבסיסית. זה נכון בטח לילדים שגדלו על היפ הופ ישראלי, אבל לדעתי גם מי שלא בא מהז'אנר יחוש כך באותה מידה.

ודרך הראפרים וההיפ הופ הישראלי היא גם סיפרה את סיפורה של ישראל מאמצע האייטיז ועד ימינו, ובעיקר התכנסה לשאלה אחת יסודית ועמוקה: האם בכלל אפשר לייצר היפ הופ בעברית? עד כמה אפשר לקחת את הז'אנר המגניב הזה, המזיז, המרקיד, ולתרגם אותו לארץ של זבת, מרור ודבש?

הפרקים של "זהב שחור" נעים שוב ושוב בתוך הניגודיות הזאת – בין המציאות הישראלית הפסיכית, שהכילה פחד ודיכאון וחרדות, טרור ומלחמות, אסונות מטורפים ובלתי נתפסים, לבין הראפרים שבאו לעשות את הדבר שלהם ולרקוד עם הדמעות בעיניים. ובכך, נדמה לי, היא בהחלט קלעה למה שדור הילדים ההוא חיפש בהיפ הופ הישראלי – הזדמנות לחיות את החיים בלי לפחד מהמוות. הדור ששמע את כל הזוועות במבזק החדשות של חצות בגלגלצ ביום חמישי, כי תכף מתחיל "עסק שחור".

יש לא מעט בחירות אמנותיות ש"זהב שחור" עשתה ומעוררות סימני שאלה. למשל, ההחלטה להציב את יאיר ניצני, "האשם תמיד", כראפר הישראלי הראשון. להיפ הופ היו שורשים קדומים יותר – יש כאלה, למשל קוואמי שמתראיין בסדרה, שמוכנים להישבע שהראפר הישראלי הראשון היה בכלל יהונתן גפן ז"ל, עם "שיר היורה", עוד ב-1976:"לקחתי שיעורים בנהיגה חצי שנה / ניגשתי אל הטסט, פתאום הבן-יונה / אומר לי 'תעשה זינוק בעלייה' / וזה עצבן אותי, כי לא היתה שם עלייה / אז יריתי בו".

ישנם גם אמנים שנעדרים מהסיפור של "זהב שחור". למשל פישי הגדול (לבקשתו) או אמן ראגמאפין כמו סילברדון, שכמעט אין לו זכר. קובי אוז אמנם מתראיין בסדרה, אבל חלקה של טיפקס בעיצוב הראפ הישראלי לא באמת מופיע. גם תאמר נפאר, מחלוצי ההיפ הופ הפלסטיני, נעדר מהסדרה למעט קטעי ארכיון ישנים מ"עסק שחור". ייתכן שהיו לכך סיבות לגיטימיות, אבל למי שבקיא ברזי התקופה – בטח בימים הראשונים שלה – זה קצת צרם.מצד שני, אולי גם זה היופי. בסופו של דבר, הסדרה מנסה להתמקד בנרטיב מסוים מאוד ולספר אותו בצורה הטובה ביותר. לדקל-קדוש ולאטיק היה סיפור לספר. הם סיפרו אותו בדרך היצירתית שלהם, ועכשיו הציבור יכול לשפוט. כאמור, אין יותר היפ הופ מזה.

אבל אם נשים את הקטנוניות בצד, זו סדרה שיודעת לספר היטב את האוריג'ין סטורי של הראפ הישראלי בעזרת הסיפורים המשובצים בדרך. היא הצליחה להביא למסך את אבות המזון, גיבורים רבים שנתנו את הזוויות השונות שלהם, דרך ה"מיני-דוקואים" שעשתה – כי בתוך הסיפור הגדול יש אלפי סיפורים קטנים. יוסי פיין והמפגש עם קהילת העבריים בדימונה, קוואמי ולירון תאני שנפגשו במסדרונות גלי צה"ל, שב"ק ס' שעשו מהפכה מיבנה, סאבלימינל והצל שבראו סצנה ברחובות תל אביב, או הדג נחש שעשו את אותו הדבר בירושלים.

ריבוי הקולות והנרטיבים לא מפריע לסדרה – להפך, הוא הופך אותה לטובה יותר, ואולי גם משדר משהו לצופים שרואים אותה ב-2026. אטיק ודקל-קדוש הצליחו לספר סיפור ישראלי שלא מתיימר ל"אחדות" מדומיינת או לכור היתוך שממנו יוצא ישראלי שלם, אלא מבין שרק דרך השוני, רק דרך ההבנה שלכל אחד יש את הזווית שלו, נוצר הפסיפס שמייצר משהו גדול יותר. אין גרסה אחת להיפ הופ הישראלי. יש אלף. כולנו היינו קצת סיעות יחיד בתוך הכנסת הגדולה שהיא "הסצנה". ההכרה בשונות של הנרטיבים והיכולת להכיל אותם בתוך סדרה עם זמן מוגבל הן מסודות הקסם שלה.

ובעיקר, זה היה שיר אהבה לילדי ההיפ הופ הישראלי. ילדים שגם במציאות היו קצת דחויים – ה"פריקים" האלה שמסתובבים עם חולצות רחבות מדי ושומעים מוזיקה מוזרה שלא התיישרה עם המיינסטרים ה"נכון" של התקופה, שעשו מוזיקה לעצמם וכתבו שירים למגירה במשך שנים. ואיך, לאט לאט, מאוזן לאוזן, הם עשו מהפכה במוזיקה הישראלית. איך ז'אנר שהתחיל במועדונים חתרניים וקטנים הביא משהו שהיום נמצא בכל בית בישראל.

בנימה אישית, עבור ילד שגדל על היפ הופ ישראלי, ועדיין חושב שהוא הז'אנר הכי טוב בעולם, יש משהו מפעים ומרגש ביצירה הזאת. במידה רבה, זו התגשמות של חלום – לא רק כיצירה על היפ הופ, אלא בכלל כטלוויזיה שנראית ומרגישה אחרת. טלוויזיה שלא מפחדת לרגש, להצחיק, להזיז ולזוז, להיות גם ביקורתית, אבל בסופו של דבר לבוא מאהבה.

הביטוי "היפ הופ ציוני" זכה ללא מעט לעג, כולל מהדג נחש – כי מה בכלל הקשר בין היפ הופ, מושג עדכני, לציונות העתיקה שלמדנו עליה בבית הספר? לדעתי, המשמעות של היפ הופ ציוני היא לעשות את מה שהציונות עשתה – לקחת את החומרים העתיקים, אבל לא להפסיק להתחדש. להמשיך לבנות את הבית שחלמנו עליו, את המקום שלנו, ולעשות אותו הכי טוב והכי חזק שאפשר. במובן הזה, "זהב שחור" היא הכי ישראלית, הכי ציונית והכי היפ הופ שיש. ובמציאות הטלוויזיונית של ישראל ב-2026, זה כל כך לא מובן מאליו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הגלריה, הסינמטק והבניין ההיסטורי שעומד עזוב. העיר של מיקי גבריאלוב

לא באמת צריך להציג את מיקי גבריאלוב, נכון? מי שחתום על לחנים על נכסי צאן ברזל כמו ״עוף גוזל״, ״אני ואתה ו״סע לאט״ הוא מהמוזיקאים, המלחינים והזמרים החשובים והמשפיעים בישראל. בימים אלו הוא חוגג 40 שנה ל"אוהב להיות בבית", אלבומו המשותף הרביעי עם אריק איינשטיין המנוח, במופע חגיגי מיוחד. תפסנו אותו כדי לסחוט המלצות על פינות תרבותיות מלאות השראה בקריית המלאכה ובסינמטק, וגם: מה כואב לו במיוחד כשהוא עובר בשדרות רוטשילד ומה אמר לו אביגדור (זה מהצריף מחוף מציצים, אלא מי).
>>> סושי, פחמימות מפריז ומדרכות החרדה. העיר של שירה גבריאלוב

1. קריית המלאכה

מתחם קריית המלאכה, שבו יש גלריות לאמנות מכל הסוגים, כמו הסטודיו של אשתי, הציירת מיכל גבריאלוב ליטואר, ועוד הרבה אמנים. יש במקום גם אולפני הקלטה לאמנים, לזמרים ולזמרות וללהקות. בקיצור, זה מקום ששווה לבקר בו, כי הוא מלא בתרבות איכותית ובהשראה.

2. סינמטק תל אביב

מקום מלא בסרטים מיוחדים ובהשראה, וכמובן – הגלידרייה של ״דלי קרים״ מעבר לכביש.

3. שכונת שפירא

כאן נמצא הבית בו נולדתי, ברחוב מקור חיים 49. זה המקום בו חלומות ילדות על עולמות רחוקים ומופלאים על גיטרות ומוזיקה שמילאו את ראשי. מדי פעם אני מבקר שם ולאחרונה גיליתי שבאזור הזה כבר רוצים לבנות משהו חדש.

4. פלורנטין

אני אוהב להסתובב באזור פלורנטין, בין בתי הקפה ובתי העסק הקטנים שמזכירים לי את העבר שלי ואת בית הקולנוע ״ארגמן״ עם הגג הפתוח שם היינו רואים סרטים על הביטלס. אבל בעיקר אצל הבורקס הטורקי בפינה רחוב זבולון.

5. זומרפלד

חנות הגיטרות זומרפלד בכיכר המושבות שהייתה פעם. שם הייתי מסתכל על הגיטרות נפעם ולבסוף קניתי את גיטרת הבס הראשונה שלי, הופנר.

הפיל הלבן של העיר: בית דיזנגוף

בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 שאפשר היה לשפר ולשפץ. במקום הזה הוכרזה מגילת העצמאות והוא היה מוזיאון חשוב, והיום הוא עומד בודד ועזוב. עד היום השיפוץ לא הסתיים, ומי יודע אם יסתיים אי פעם. יש אנשים בדור הצעיר שלא יודעים מי היה דיזנגוף ומה הבניין הזה מסמל.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה או הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט הביוגרפי "מאיר שלו – הדבר היה ככה", סרט שלמדתי להכיר דרכו יותר את האדם מאיר שלו ז"ל.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר או שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
צמד הספרים "המלכה" ו"היועץ" של תמר עילם גינדין ומעיין אשכולי. למדתי להביט דרכם על סיפור אחשוורוש הרבה יותר משיעורי חגים בבית ספר: ספר קריא שמצליח להיות מותח למרות שאתה חושב שאתה מכיר את העלילה.

ספר קריא שמלמד יותר ממגילת אסתר

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לסייע לחיילים הלומי קרב, לסייע בעוטף עזה ולטפל בפצעי המלחמה הקשה שעברה עלינו.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו או לה כרגע?
מבחינת המתים – כל מי שקבור בבית הקברות טרומפלדור. וגם עלי מוהר הוא האיש הכי תל אביבי שהכרתי. הוא עומד מאחורי המילים של "שכשנבוא", והוא חסר כל כך, גם במילותיו וגם בנופה של העיר. בימים אלו אני מציין 40 שנה לאלבום "אוהב להיות בבית" בהופעה מיוחדת שתתקיים ב-25 ביולי בשעה 21:30, ב-Up Town פארק עתידים. הקהל מוזמן לא להישאר בבית.

מה יהיה?
כמו שאמר אביגדור צברי (ההוא ״בדשא אצל אביגדור״): "יהיה, יהיה, לבניה".

בקצב מטוגן: 14 מנות הצ'יפס הכי טובות בכל תל אביב

וואביטו

המקום החדש של דין שושני לא מתעסק רק עם יקיטורי, אלא גם עושה צ׳יפס לפנתאון לפי שיטה יפנית מוקפדת, שגורסת שגם צ׳יפס חייב להיות בעשרה שלבים לפחות, כמובן. קודם כל מכינים פירה חלק חלק, אחרי זה מזלפים אותו למקלות ארוכים בצורת צ׳יפס, ומקפיאים. מיד אחר כך מטגנים פעמיים, והרי לכם צ׳יפס משובח – קריספי מבחוץ, וכמו ספינג׳ בפנים.
דה פיג׳וטו 22, תל אביב

גילה וננסי

בגילה וננסי יש צ׳יפס דקיק דקיק לחובבי הז׳אנר, אבל תאמינו לנו שגם מי שמעדיף בדרך כלל את הצ׳יפס הגס פשוט יתענק על הצ׳יפס הדקיק והאלגנטי של איל שני. הוא דקיק כמו גפרור, ממש כמו בביסטרו בפריז, מה שמאפשר לגרוף אותו בחופנים מושלמים, ומוגש עם רוטב איולי מהנה, ועונה על הצורך בנשנוש אידאלי.
לבונטין 8, תל אביב

גיטה

הצ׳יפס של גיטה נולד בכלל בפרא, המסעדה האם. שם הוא הגיע כתוספת למנות, ובגיטה תוכלו להנות ממנו בפני עצמו, או בתוספת שיפוד הגון – בדיוק כמו שכתוב בספרים. צ׳יפס שמאופיין בעובי מדויק – כלומר שמנמנן ותפוח אדמתי באופיו, אך לא שמנמן מדי – והוא מטוגן מדי באופן ראוי שאינו מותיר טעם לוואי של שמן או אצבעות שמנוניות מדי. נשמח לשתי מנות בבקשה, ולשים אותו גם בפיתה אם אפשר. למה לא.
לוינסקי 46, תל אביב

הקונטיינר

לא מדובר במנה שגרתית של צ׳יפס, אלא כזו שתקח אתכם למחוזות הסליז בענק. היא מתחילה בעדינות עם צ׳יפס תפוחי אדמה נדיר ושמנמן, ממשיכה עם שילוב צ׳יפס בטטה מתקתק, ואז העניינים כבר מסתבכים עם פיסות נקניקיות צ׳וריסו דשנות. הכל מתובל ברוטב קייג׳ון ופטרוזיליה, ועושה טוב על הלב ועל הבטן. המונדיאל אמנם נגמר אבל בטוחים שתמצאו הזדמנות להנות מהצ׳יפס המדובר.
רבי פנחס 16, יפו

גוצ'ה

בגוצ'ה הותיקה בדיזנגוף תמצאו צ'יפס טוב בטעם של פעם, לא מתוחכם והכי פשוט בעולם. ההפתעה הגדולה בו היא לא רק מאופן העשייה המדויק, אלא מהמתיקות הנעימה שלו שנובעת מבחירה נכונה של תפוחי אדמה. בשילוב עם המליחות בשכבה הפריכה החיצונית, יוצא צ'יפס ממכר שקשה עד בלתי אפשרי להפסיק לאכול אותו.
דיזנגוף 171, תל אביב

פלאפל ג'וני בנין

כן נכון, זו פלאפליה וותיקה ומצוינת אבל החלק הבאמת נהדר בפלאפל שלה הוא טוגן תפוח האדמה שמתלווה אליו ומגיע גם כמנה בפני עצמה (אפילו בוולט). פה הצ'יפס הוא עגול ובשרני, מטוגן בבלילה, מה שנותן לו מעטפת פריכה ומציב אותו במעמד שבין צ'יפס ללביבה. הוא לחלוטין שווה את התור שמצטבר במקום בשעות הצהריים.
טשרניחובסקי 2, תל אביב

טוטו

במחיר כפול ובאווירה שונה לחלוטין מרוב מנות הצ'יפס שברשימה, במחוז היוקרה של תל אביב מצאנו צ'יפס מרגש. הצ'יפס פה ראוי ביקור לא פחות מהניוקי המפורסם ושאר הקלאסיקות הידועות. גם כאן הטיגון כפול, האצבעות שמנמנות והניגוד האלוהי בין הקריספ לנימוחות מתקיים באופן מדויק.
ברקוביץ' 4, תל אביב

אמסטרדם פרייז

גן עדן לחובבי הזהב המטוגן. ניתן לבקש פה צ'יפס בטטה, תפו"א או את השילוב הנהדר ביניהם שמאזן מעולה בין המלוח למתקתק. הצ'יפס מטוגן פעמיים מה שמעניק לו פריכות מיטבית כשמבפנים הוא רך ואחיד במרקמו. את הנפלאים האלו תוכלו לטבול בשפע אדיר של רטבים מוזרים יותר ופחות להעצמת החוויה.
אלוף קלמן מגן 3, תל אביב (שרונה מרקט)

א-לה רמפה

מהאלפיון העליון לקריית המלאכה. באווירה שמחה ולא מתאמצת המאפיינת את דרום העיר, א-לה רמפה היא אחד המקומות האהובים עלינו ביותר. אולי בזכות הצ'יפס צ'דר, אולי לא, אבל מבחינתנו כבר לא ניתן להפריד בין השניים. הוא דק, הוא קריספי, הוא ניהיה לאחד עם גבינת הצ'דר המותכת והוא תמיד עושה אותנו שמחים מאוד.
העמל 21, תל אביב

פיקוק

הבר-מסעדה השכונתי והמוסד התל אביבי שנותן שירות לברנז'ה המקומית כבר למעלה מעשור, מגיש צ'יפס שתמיד כייף לחזור אליו. החיתוך הידני, תפוחי האדמה שמבושלים ומיובשים היטב לאחר מכן, טיגונם הראשון והקצר שסוגר אותם ושומר אותם רכים מבפנים וטיגונם השני האחראי לקריספיות הופך אותם לנפלאים ואהובים עלינו במיוחד.
מרמורק 14, תל אביב

ויטרינה

הצ'יפס של הויטרינה הולך לפניה וידוע לכל כאחד המוצלחים שידעה העיר. הוא מורכב מהשילוב בין תפו"א לבטטה חתוכים דק דק, ופריכים מאוד, אבל מה שהופך אותם לנהדרים במיוחד היא גרידת הלימון והפטרוזיליה שעוטפות אותם ומוסיפות קיק מרענן.
אבן גבירול 36, תל אביב | לילינבלום 40, תל אביב

בנץ ברדרס

מסעדת ההמבורגרים הפלורנטינית מגישה לצד ההמבורגר הטוב – צ'יפס טוב לא פחות. הצ'יפס המקדונלדסי הפריך עם הצ'דר והבייקון מעליו הוא אחת המנות המושחתות והמענגות ביותר. גם הצ'יפס שום מומלץ, במידה ואתם לא מתכננים ללכת לדייט אחריו. פריכות הצ'יפס בשילוב התוספות והאיולי הופכות אותו למאנץ' המושלם.
ידידיה פרנקל 4, תל אביב

חנן מרגילן

לחנן מרגילן לא באים בשביל לאכול צ'יפס, זה נכון. באים אליו בשביל השיפודים המעולים ובשביל המנטו כמובן. אבל חשוב לדבר על הצ'יפס המעולה שתמצאו פה, שהכי מזכיר את הצ'יפס הביתי שמציף זכרונות של אושר. מנת ענק של צ'יפסים חתוכים לרצועות עבות אך לא מידי, מטוגנים כמו שצריך ומגיעים על נייר סופג לצד כוסברה שום והרבה אהבה.
מסילת ישרים 15, תל אביב

מקדונלד׳ס

אולי מובן מאליו, אבל בכל זאת מתבקש – אין ולא יהיה כמו הצ׳יפס של מקדונלד׳ס. מדובר בנוסחה מנצחת של צ׳יפס בעובי אידאלי, עם טעם מוכר של ילדות מלוחה שלא משתנה אף פעם, באף מדינה. למעשה, זו כמעט אלכימיה. במאנץ׳ של שעת לילה מאוחרת, לאנץ׳ מהנה של אמצע היום, וביננו – אפילו לארוחת בוקר. מדובר בצ׳יפס מנצח שתמיד בא לאכול, כי מה לעשות שבימים כאלה לפעמים בא לנו להתנחם במוכר והרגיל. טיפ למצטיינים: תטבלו במילקשייק ותזכו לראות גדולה מהי.
אתם כבר יודעים איפה

מה רואים הלילה: גיתית פישר ("ארץ נהדרת") בודקת גם את עצמה

יש אנשים שבאים לנתב"ג כדי לברוח מכאן, ויש את שגית, שבאה אליו כל בוקר כדי לוודא שאף אחד אחר לא מביא איתו משהו מסוכן. בינה לבין עצמה, לעומת זאת, הבידוק קצת פחות קפדני. אחרי שנים שבהן גיתית פישר הצטיינה בדמויות שממלאות את החדר ברעש, מבטים ותוקפנות קומית, "בודקת" מציבה אותה דווקא בתוך אישה שמתכווצת פנימה. ועדיין, אל תדאגו, היא לא הפסיקה לנשוך.
>> "בודקת" של גיתית פישר כל כך טובה שזה מכאיב | הביקורת המלאה שלנו על הסדרה

פישר יצרה וכתבה את הדרמה הקומית החדשה של yes עם הבמאי יונתן גורפינקל, שגם ביים את שבעת פרקיה. היא מגלמת את שגית, אשת ביטחון בת 33 שחיה בדירה מוזנחת עם אביה אריק, בגילומו של צחי גראד. לצדם משתתפים שרית וינו אלעד, אורי אלבי, יעל אלקנה, אלונה סער ובתאל מוסרי. זו סדרה אישית המבוססת בחלקה על חייה של פישר, אבל היא אינה בנויה כווידוי מצולם. היא לוקחת חומר חשוף ומלבישה עליו מבנה של קומדיה רומנטית עקומה במתכוון.

שגית ואריק מנהלים קשר סימביוטי שבו קשה להחליט מי מטפל במי ומי מונע ממי להתקדם. היא מסדרת את הכסף, מנקה את הבית ומחזיקה את היומיום, והוא מספק לה תחושת נחיצות שמחליפה חיים עצמאיים. כשהאב מקבל הזדמנות מוזיקלית ומתחיל להתרחק, המערכת הסגורה שלהם נסדקת. שגית נאלצת להסתכל החוצה, אל עמית לעבודה שעשוי להפוך לרומן, אל האם שממנה התרחקה ואל כישרון הכתיבה שהיא מסתירה. כל זה מתרחש בטון שמחבר מבוכה, אכזריות עצמית ורוך בלי להפוך את הגיבורה לפרויקט שיקום חמוד.

הסיבה לתת ל"בודקת" הזדמנות הערב נמצאת בפער בין הפרסונה הקומית הגדולה של פישר לבין הדמות האפרורית שהיא בנתה לעצמה. שגית אינה עוד תותית עם פאה אחרת, אלא אנטי-גיבורה שמנסה להיעלם בזמן שהפנים שלה מסגירות כל עלבון. גראד, מצדו, יודע להפוך אב מוזנח וכריזמטי לדמות שאפשר להבין גם כשהוא מוציא אותנו מדעתנו. עם שני פרקים ראשונים של כחצי שעה, זה בידוק רגשי שאפשר לעבור הערב בלי להחתים דרכון.
"בודקת", 7 פרקים, שני פרקי הבכורה זמינים היום ב-yes VOD וב-STING+ ומשודרים ברצף ב-21:00 ב-yes TV Drama. שני הפרקים פתוחים חינם גם ביוטיוב. בהמשך יעלה פרק חדש מדי יום שלישי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רק על עצמי לספר ידעתי: 11 סדרות על הכיעור של תעשיית הבידור

אם יש נושא אחד שתעשיית הבידור מתה עליו, חוץ מ"איך לעשות עוד רימייקים וסיקוולים", הרי שהוא תעשיית הבידור עצמה. תעשיית הבידור אוהבת לעסוק בעצמה ובאחורי הקלעים של עצמה ואם אפשר אז גם בפופיק של עצמה. כבר קיבלנו עשרות אם לא מאות סרטים שמתרחשים על רקע ובתוככי תככי תעשיית הבידור, ז'אנר שלם של סרטים תיעודיים על מאחורי הקלעים, ולאורך 30 השנים האחרונות גם לא מעט סדרות טלוויזיה שמפנות את המצלמות פנימה בשילוב של הערצה וגועל.
>> זה לא פשוט: "הפשוטע" של כאן 11 היא סדרת הקאלט שחיכינו לה

הסטודיו (2025)

סדרת הסאטירה ההוליוודית של סת' רוגן הגיחה לחיינו רק בשנה שעברה, אבל כבר הפכה לאחת הסדרות האהובות בז'אנר. השילוב של בימוי מהוקצע, כתיבה שנונה, והופעות אורח הוליוודיות משרליז ת'רון עד זאק סניידר, שלא לדבר על צוות השחקנים הרגיל שכלל את רוגן, קתרין אוהר'ה, קתרין האן ובריאן קרנסטון, פשוט קלע בול והסדרה הפכה לאחת ההפתעות הטובות של 2025. איפה עוד תוכלו לראות את זואי קרביץ עוברת טריפ רע על פטריות, רון הווארד הולך מכות עם מפיקים, אייס קיוב מנהיג מרד נגד AI ומרטין סקורסזה בוכה כי רוגן הרג לו את הסרט? רק בהוליווד המטורפת של "הסטודיו"! או אולי בהוליווד האמיתית, אנחנו לא בטוחים…

ניצבים (2005)

לאחר שיצר וכיכב בגרסה המקורית והמצויינת של "המשרד", ולפני שהפך לאישיות בלתי נסבלת, ריקי ג'רבייס יצר וכיכב בסדרה "ניצבים", על שחקן כושל בשם אנדי מילמן שמדדה בין עבודות משחק משפילות שונות מניצבות לתפקיד ראשי בסיטקום מביך. בדומה ל"הסטודיו", "ניצבים" הציגה מספר כוכבי אורחים בתור עצמם, ביניהם פטריק סטיוארט, דניאל רדקליף ודיוויד בואי בהופעה אחת זכורה במיוחד. שותפו של ג'רבייס מימי "המשרד", סטיבן מרצ'נט כתב איתו את הסדרה וגילם את הסוכן הכושל במיוחד של אנדי, וכמו במסורת הבריטית, הסדרה זכתה להצלחה ו-13 פרקים שנפרשו על שתי עונות. יחי בריטניה!

רוק 30 (2006)

ב-2006 שתי סדרות טלוויזיה שודרו ברשת NBC העוסקות באחורי הקלעים של תכנית מערכונים בסגנון "סאטרדיי נייט לייב". האחת הייתה "סטודיו 60", דרמה קומית של היוצר המוערך אהרן סורקין, והשנייה הייתה סיטקום של כותבת SNL טינה פיי. כולם ציפו שהסדרה של סורקין תנצח, אבל דווקא הסדרה הפחות רצינית של פיי זכתה להמשיך לשבע עונות ב-NBC. למה? כי היא הייתה ממש מצחיקה! במקום לעסוק ברצינות בהשלכות של כתיבה בתכנית טלוויזיה, "רוק 30" הציגה לנו דמויות מגוחכות, תכניות טלוויזיה פיקטיביות מטופשות במיוחד ויחס בדיחות לדקה מהגבוהים בטלוויזיה האמריקאית. אין פלא שעד היום "רוק 30" נחשב לאחד הסיטקומים המוצלחים בטלוויזיה האמריקאית, ואפילו טונה כתב עליה שיר. אנחנו לא רואים את רביד פלוטניק כותב שיר על "סטודיו 60"!

אפיזודס (2011)

עוד סדרה קומית על יצירת סדרה קומית היא "אפיזודס", מבית יוצר "חברים" דייוויד קריין, עוסקת בצמד תסריטאים בריטים שטסים להוליווד כדי לעבד את הסיטקום המצליח שלהם בשביל קהל אמריקאי. לא רק שהם צריכים להרחיב את מספר הפרקים משישה פרקים בריטיים מסורתיים למספרים המנופחים של האמריקאים תאבי הבצע, הם גם צריכים להתמודד עם השחקן החדש שלהם, כוכב "חברים" מאט לה-בלאנק בתפקיד עצמו. באופן מפתיע, "אפיזודס" הייתה קומדיה שחורה הרבה יותר מ"חברים" ולה-בלאנק התאים את עצמו באופן מצויין לתפקיד הפרודיה העצמית. מתברר שאפשר לעבוד ביחד ולייצר דברים טובים, בריטניה ואמריקה!

הקאמבק (2005)

מאט לה-בלאנק לא היה כוכב חברים היחידי שכיכב בסדרת שואו-ביז מודעת לעצמה. מתיו פרי ז"ל היה הכוכב של "סטודיו 60", והסדרה הטובה ביותר משישיית סנטרל פרק הייתה כמובן "הקאמבק" בכיכובה של ליסה קודרו. ולרי צ'ריש, כוכבת הטלוויזיה האגואיסטית שקודרו מגלמת בסדרה, היא דמות שונה מאוד מפיבי בופה התמימה והחביבה, אך עדיין מגולמת בצורה נהדרת על ידי קודרו, כנראה השחקנים הקומית החזקה ביותר ב"חברים". לאחר עונה אחת ב-2005, "הקאמבק" הפכה לסדרת קאלט וזכתה לעונה נוספת ב-2014 ובמרץ 2026 חזרה לעונה שלישית ואחרונה. מי יודע, אולי עוד תהיה עונת קאמבק נוספת ב-2038, אם עוד נהיה בחיים.

אנריל (2015)

לא רק סדרות מערכונים וסיטקומים ראויות לסדרות על מאחורי הקלעים שלהן, גם סדרות ריאליטי. ב-2015 ערוץ "לייפטיים" האמריקאי הביא לנו את "אנריל", דרמה סאטירית על הפקת תכנית בסגנון "הרווק". שירי אפלבי מככבת בתור רייצ'ל גולדברג, מפיקה בתכנית הדייטינג "Everlasting" שנאלצת להתמודד עם הכל הדרמות שיכולות להתרחש מאחורי הקלעים של ריאליטי. בגידות, מניפולציות, רומנים וכמובן: פרסומות סמויות. למרות החוסר בשחקנים מוכרים או כוכבי אורח, הסדרה זכתה לביקורות אוהדות ושודרה במשך ארבע עונות. כנראה שאנשים פשוט צמאים לדרמת ריאליטי גם אם היא לא אמיתית.

אקשן (1999)

היום אנחנו כבר רגילים לסדרות על העולם הפנימי של הוליווד, מלאות בתככים, סקס וסמים. אבל בשנות התשעים זה עדיין היה נדיר, וכנראה זו הסיבה שהתכנית "אקשן" לא הצליחה. ג'יי מוהר כיכב בתור פיטר דרגון, מפיק הוליוודי חסר בושה שיעשה הכול בשביל הצלחה קופתית. בסדרה כיכבו גם אילנה דוגלאס בתור כוכבת ילדים לשעבר ועובדת-סקס בהווה, ולי ארנברג בתור מפיק הוליוודי כוחני ותוקפני במיוחד (בימים שלפני חשיפתו של הארווי ווינסטיין). הסדרה כנראה הקדימה את זמנה והייתה אפלה מדי לקהל של רשת "פוקס", אבל קל לדמיין יקום בו היא הייתה משודרת עשור לאחר מכן וזוכה לביקורות אוהדות וקהל צופים נאמן.

בוג'אק הורסמן (2014)

הוליווד היא קרקע כה פורייה לקומדיות שחורות ואפילו טראגיות, שאפילו סוס מצוייר מדבר יכול להיותעצוב. ממש ממש עצוב! זה כמובן סיפורו של בוג'אק הורסמן, סוס מואנש שזכה לתהילה ככוכב הסיטקום "Horsin' Around", וכעת חי חיים עצובים כשחקן כושל ואלכוהוליסט. למרות החיות המדברות והאנימציה הצבעונית, הסדרה זכורה היום בעיקר בזכות ההתמודדות הרצינית שלי עם נושאים כמו התמכרות, הטרדות מיניות וכל מה שנלווה למציאות הנוראית של יצירת תוכן בידורי לאנשים. אבל יש גם משחקי מילים על חיות ובדיחות טובות! זה איזון טוב.

הפמליה (2004)

כנראה הסדרה המצליחה ביותר היא "הפמליה", ואם הצלחה לא מתווכחים, אפילו אם הסדרה לא כזו טובה. אנחנו מצטערים בפני מעריצי הפמליה, אך הסאטירה ההוליוודית הזאת בהפקת מארק וולברג, תמיד הרגישה יותר כמו פנטזייה דושית על כמה כיף להיות כוכב צעיר וחתיך בלוס אנג'לס. לא שזה דבר נוראי, ובמשך שמונה עונות היו בסדרה מספר רגעים מצחיקים ומעניינים, אבל… נו באמת! אתם באמת קונים את זה שצנון כמו אדריאן גרנייה יהיה הכוכב הכי גדול בהוליווד. לפחות ארי גולד נתן לנו כמה קאצ'פרייזים זכורים.

המופע של לארי סנדרס (1992)

לפני כל הסדרות הללו, כש-HBO הייתה בתחילת דרכה בעולם סדרות המקור, הקומיקאי הדגול גארי שנדלינג ז"ל הציג לנו את "המופע של לארי סנדרס", סיטקום חתרני ופורץ דרך על מאחורי הקלעים של לייט-נייט אמריקאי בסגנון ג'וני קארסון. בנוסף לסנדרס, הסדרה הציגה לנו דמויות אייקוניות כמו האנק קינגסלי, הסיידקיק המנג'ס בגילומו של ג'פרי טמבור, וארטי המפיק הקשוח וחסר הרחמים בגילומו של ריפ טורן ז"ל, שלא לדבר על צוות שחקנים שכלל גם כוכבי ניינטיז כמו ג'נין גרפאלו ובוב אודנקירק, וכוכבים אורחים כמו שכללו את כולם מאלן דג'נרס עד סטינג. "המופע של לארי סנדרס" הייתה אחת הסדרות הראשונות שהראו שסיטקום יכול להיות מצחיק גם בלי צחוק מוקלט, ובזמן שהוא חופר עמוק בתוך הביצה ההוליוודית. היי נאו!

וונדרמן (2026)

הסדרה הטרייה ביותר ברשימה היא גם המתחכמת ביותר – סדרה על הוליווד שמתרחשת בתוך העולם הקולנועי של מארוול. ובמקרה של ה-MCU, האלמנט הארספואטי תמיד מרפרר לעצמו, כך שמצד אחד תמצאו פיתוח לדמות שבן קינגסלי גילם באיירון מן 3, וגם שחקן שמסתיר את כוחות העל שלו. לצד הופעות אורח מוצלחים (נתגעגע אליך ג'וש גאד!) והומור מודע לעצמו על תעשיית הקולנוע ועל סרטי גיבורי על באופן ספציפי, יש פה גלגל שלם של מודעות עצמית. כיף, בסך הכל.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?