יום השואה, בדרך כלל, הוא לא יום טוב לטלוויזיה. לא סתם צמחו כאן מיזמים כמו "זיכרון בסלון" – זה יום שבו המסך נדחק לקרן זווית. ערוצי הטלוויזיה מקדישים את הפריים טיים לטקסים ממלכתיים ולהקרנה האלף ואחת של "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן". אבל מדי פעם מגיחה יצירה טלוויזיונית טובה ששווה את תשומת הלב. אתמול זו הייתה "המהפנט מבוכנוואלד", מיני-סדרה תיעודית רזה (שלושה פרקים, חצי שעה כל אחד) שעלתה השבוע ביס דוקו (הפרק האחרון ישודר הערב, אבל את כל הסדרה אפשר לראות ב-VOD). שי פוגלמן, שמוכר בין היתר בזכות התחקיר לסרט על האסיר איקס, הוא הרוח החיה מאחוריו כדמות פעילה של מי שעשה את התחקיר וגם מוביל אותו בקריינות לאורך הסרט.

>> שואה, גבורה, אקשן: 12 סרטי השואה הכי טובים לזכור איתם
>> איך שכחנו את השואה ולמה יוצרי הטלוויזיה בישראל ויתרו עליה

הסיפור נוגע לאיש ייחודי בשם אדווין קצן-אלנבוגן, שנודע לשמצה בתור היהודי היחיד שעמד לדין והורשע על חלקו בקיום מחנה ההשמדה בוכנוואלד בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור של קצן-אלנבוגן הוא סיפור מופרע; מישהו שהחל קריירה בתור סטודנט לרפואה, למד פסיכולוגיה והיפנוזה ובעיקר יצא לו שם של נוכל שיודע לרמות את דרכו לפסגה. לעשות הכל כדי לשרוד.

גם הוא, כמו כל יהודי שחי בגרמניה, נשלח למחנה ריכוז, אבל חי על מה שכונה "התחום האפור"; הוא מצד אחד היה יהודי, אבל מצד שני פעל בשיתוף פעולה עם המשטר הנאצי וקציני האס.אס כדי לשמור על עצמו. קצן-אלנבוגן הרחיק לכת. הוא לא רק עבר על המוסר הקלאסי, הוא דרס אותו ברגל גסה. לעתים ממש התעלל באסירים אחרים, במסגרת התפקיד שלו כ"רופא הראשי" של המחנה.

"המהפנט מבוכנוואלד" הוא לא דוקו שואה קלאסי. הסדרה לא מספרת את הנראטיב המוכר של סרטים וסדרות מהסוג הזה שתיאר תמיד שני סוגי דמויות ברורים: מצד אחד קצינים נאציים אכזריים וערלי לב, ומצד שני הקורבנות היהודים החפים מפשע. הסרט נוגע למי שהיו באמצע, עולם של אסירים יהודים שעמדה בפניהם דילמה מוסרית אדירה: האם לשמור על עצמם ואולי אפילו לזכות להטבות בתוך הגטו, תמורת בגידה באסירים האחרים ועזרה למכונת המלחמה הנאצית?

יותר מהדילמה הזו, היא מציבה שאלה בועטת גם בפני הצופים: האם אנחנו בכלל יכולים לשפוט את מי שבחר בצד הלא נכון? מצד אחד, במוסר האנושי שלפיו אנחנו אמורים להתנהל, קצן-אלנבוגן הוא איש נוראי, אדם שלא היסס לא רק לבגוד ביהודים אחרים, אלא ממש להתעלל בהם כדי לשמור על עצמו. מצד שני, אנחנו מעולם לא היינו במצב הישרדותי כזה, ואולי בעצם נוח מאוד לשפוט אותם כשאנחנו רואים את הסרט, יותר משמונים שנה אחרי השואה, כאנשים חופשיים שרואים דוקו בבינג'. מה אנחנו היינו עושים במצב כזה? האם אפשר בכלל לדמיין?

לסרט המקורי, שממנו נוצרה הסדרה (וזכה בפרס התסריט בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה), קראו "הסתגלות לאפלה". וזה, במידה רבה, היה הסיפור של קצן-אלנבוגן. אדם שתמיד ידע להסתגל לתנאים שהסביבה הציבה לו, וגם במקום כל כך אכזרי כמו מחנה בוכנוואלד הוא מצא את הדרך להסתגל.בעולם שבו כל אחד עומד בפני עצמו, קצן-אלנבוגן היה האכזרי מכולם, מה שבסופו של דבר עזר לו גם לנצח. הוא שרד את הגטו, עמד לדין והורשע, אבל בסופו של דבר שוחרר במסגרת חנינה המונית שארה"ב נתנה לפושעי מלחמה נאציים (עובדה בלתי נתפסת, בדיעבד) כי הייתה צריכה את גרמניה החדשה במאבק מול הקומוניזם. בסופו של דבר, אחרי כל התהפוכות, השקרים, הבגידות והמעשים הנאלחים, הוא מת כאדם חופשי בפרברי מינכן.

שאלת הלקח מהשואה היא קלישאה ישראלית די מאוסה. לכל אחד מאיתנו יש את הלקח שלו. האם לעולם לא עוד לנו כיהודים או לעולם לא עוד לאף אדם? הדוקו הזה הולך על שאלה מעט צנועה יותר: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשרוד? האם למען הקיום הפיזי שלנו אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר מוסרי? ואם כל כך אוהבים להחזיר אותנו לשואה ולהשוות הכל לשם, האם גם במציאות ההיא היינו בוחרים לשקר ולבגוד, רק להישאר בחיים?המונולוג האחרון שפוגלמן מקריא הוא הערת אזהרה. כזו שאומרת לצופים – ההסתגלות הזאת לאפלה, שגרמה לקצן-אלנבוגן לנצח, היא מסוכנת. כי כשאנחנו בחושך ואנחנו בוחרים להתרחק מהמוסר, בסוף היעדר המוסריות הזה רודף אותנו כשהאופל חולף. והוא תמיד חולף בסוף.

בדרך לשאלה הזאת, מדובר בדוקו מצוין ליום השואה שהיה עובד בקלות גם בימים אחרים. זה סיפור מספיק מעניין, עם מרואיינים מספיק טובים (חלקם מדהימים ממש) וסיפור עלילה שלא חף גם מהומור או מרגעים קלילים יותר, כדי לספר סיפור פשוט ולא ייאמן. יותר מכל, בולט כאן התחקיר המדהים והחרוץ של פוגלמן שעבד ללא לאות כדי להביא את הסיפור, על כל המורכבות שלו.הוא הציג את אדווין קצן-אלנבוגן כפי שהיה; איש אכזרי ונכלולי, אבל גם קורבן של מציאות פסיכית. ובתקופה שבה מורכבות נחשבת לתכונה בעייתית, דווקא הדוקו הזה יכול לעזור לזכור שבעולם יש הרבה יותר מרק שחור ולבן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יום השואה
• דוקומנטרי

התרבות הישראלית רוויה בזיכרון השואה ובהתמודדות עם הטראומה. איפה שלא תסתכלו – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמחול, בקולנוע ובדוקו, במרחב הציבורי ובאקטואליה הפוליטית – השואה וגלי ההדף שלה מזעזעים את הישראליות ונוכחים בה, והמטענים הרגישים שנלווים לעיסוק באפלה הזאת שמתוכה נולדה מדינת ישראל עשויים להתפרץ ולהתפוצץ בכל מקום ובכל רגע. גם 80 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, יוצרים ישראלים מכל התחומים לא שוכחים ולא סולחים. חוץ מיוצרי טלוויזיה. אחרי יותר מרבע מאה של יצירה טלוויזיונית איכותית, אפשר כבר להביט לאחור ולומר במבוכה: אופס, שכחנו את השואה.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

עלייתה של "הגרמני" ב-yes בדיוק ביום השואה של השנה שעברה – מותחן ריגול בינלאומי שמתרחש בקיבוץ בשנות ה-70 אך השואה והמלחמה ההיא הן שחקן מרכזי בו – רק מדגישה את האנומליה: היצירה הטלוויזיונית בישראל הצליחה כמעט ולא לגעת בנושא במשך עשורים. הרגע ההיסטורי המחריד הזה, שעדיין מהדהד בעוצמה בכל רחבי העולם ומספק השראה לאינספור סדרות וסרטים במדינות רבות, נשאר מחוץ לתחום המשגשג של יצירה טלוויזיונית מתוסרטת בעברית, בטח לא כפיצ'ר מרכזי בעלילה. זה חריג, זה מוזר, ויש לכך הסברים מתפתלים לא מעטים.

השורה התחתונה היא שמקבלי ההחלטות בגופי השידור השונים בישראל פשוט אינם נותנים אור ירוק לשום דבר שמתקרב לאזורים האלה. "אתי", יצירת המופת של חגי לוי המבוססת על סיפורה של אתי הילסום ההולנדית, נעשתה ללא תמיכה ישראלית כלל. הצעות לסדרות שמתרחשות על רקע השואה וזכרה הגיעו בוודאות אל המשרדים הנכונים בגופי השידור, אבל לנצח יוחלט שזה כבד מדי, מדכא מדי, יקר מדי ובעיקר נפיץ ומסוכן מדי בעיתוי הנוכחי (שזה תמיד). בשני הערוצים המסחריים די ברור מדוע איש לא ישבץ דרמה שואתית בפריים טיים, אי אפשר למכור ככה קוקה קולה. אבל מה התירוץ של yes, HOT וכאן 11 שאינם תלויים ברייטינג, בפרסומות או בצפייה משפחתית?

גורמים בתעשייה הסבירו לי השבוע שזה בכלל עניין תקציבי: דרמות תקופתיות הן עניין יקר להפקה, כל התלבושות והתפאורה והאפקטים המיוחדים פשוט גדולים על התעשייה המקומית, ושחזור היסטורי של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה פשוט גדול עלינו בכמה מספרים. זה נשמע סביר, אבל כבר ראינו כאן גם דרמות תקופתיות מושקעות להפליא ("הצבי") ודרמות שמצולמות באירופה ("טהרן", "ברלין בלוז" ועוד), כך שזה עדיין רק תירוץ טוב. זה גם לא מסביר מדוע אין סדרות שמתרחשות בארץ על רקע השואה, או עוסקות בניצולי שואה, או מתמודדות עם האפקט של השואה על הישראליות, או אפילו מפנטזות על נקמה טרנטינו סטייל בגדולי צוררינו.

מה שמותר בסאטירה אסור בדרמה. "היהודים באים" (צילום באדיבות כאן 11)

וזה גםלא שהטלוויזיה שלנו לא נוגעת בשואה בכלל: בתחום הדוקו נוצרו וממשיכים להיווצר לא מעט תכנים מהז'אנר, הסאטירה הטלוויזיונית מגיעה אליו כשהיא רוצה לזעזע באמת (מ"החמישיה הקאמרית", דרך "ארץ נהדרת", "מקום לדאגה" ו"לא לפני הילדים" ועד למערכוני השואה המושלמים של "היהודים באים"), וגם בסדרות ילדים ונוער איכותיות מצליחים לטפל בנושא בתבונה (ע"ע פרק יום השואה ב"שקשוקה" הנהדרת של כאן חינוכית). בדוקו, בסאטירה ובתוכניות הילדים עוסקים בה או מרפררים אליה כי היא שם, חלק אינטגרלי לא רק מההיסטוריה שלנו אלא מהחיים עצמם בארץ הזאת. זאת הוכחה די פשוטה לכך שאם רוצים – אפשר. אבל לא רוצים.

השואה היא טריטוריה שיוצרי טלוויזיה – ובעיקר מנהלי התוכניות שמאשרים את היצירות להפקה – מעדיפים בפירוש לא להיכנס אליה אם לא חייבים. והרי לא חייבים. זאת בסך הכל השואה, זה היה מזמן, מה קשור עכשיו נאצים וגזענות ורצח עם ושנאה לחיים היפים שלנו כאן. בכל הקשור לסדרות דרמה מתוסרטות, היהלום שבכתר הטלוויזיוני, צריך לחפור עמוק בזיכרון כדי לאתר נקודות מגע בין הקטסטרופה הגדולה בתולדות האנושות והעם היהודי ובין מה שמתחולל על המסך. היו לנו קצת נאצים בפנטזיה ההיסטורית של רשף לוי, "קרתגו", הייתה לנו את רבקה מיכאלי כניצולת שואה ב"בנות הזהב" של אריק שגב, אולי עוד כמה הבלחות פה ושם. כי מה לנו ולזה.

ניצולי שואה בטלוויזיה? זה אפשרי. "בנות הזהב" (צילום באדיבות ערוץ 1)

הטלוויזיה, יותר מכל מדיום אחר, מנסה לשדר לנו עסקים כרגיל. ההצלחה שלה תלויה בעסקים כרגיל. הקיום שלה תלוי בעסקים כרגיל. הדחקה ומחיקה של טראומות ופוסט-טראומות לאומיות זה מה שעושים שם על המסך מדי ערב, התעלמות מהפצעים הדלקתיים שאינם מגלידים בנפשה של האומה היא משימת העל של הטלוויזיה המסחרית. המטרה היא בפירוש לשכוח את השואה בכל ערב מחדש, כמו שאנחנו שוכחים את הכיבוש בכל מהדורת חדשות, כמו ששכחנו למה התכנסנו כאן מכל קצוות תבל. נזכור? בשביל זה יש את יום השואה.

• יום השואה
• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• שואה
• טור דעה

הרבה לפני שבריאן קרנסטון היה הייזנברג, הוא היה האל בקומדיית המצבים "מלקולם באמצע" – איש משפחה אוהב וחיובי שתמיד שם את הילדים שלו בראש סדר העדיפויות – ממש אחרי אשתו לואיס. אחרי "שובר שורות" רוב התפקידים שהוצעו לקרנסטון היו דמויות אפלות ומאיימות, ועלה בו החשק לחזור לשחק שוב את האל, אז הוא הלך ליוצר הסדרה, לינווד בומר, כדי לקדם סרט שיאחד את המשפחה, ובומר אמר "אין מצב". שנה אחר כך זה הפך ל"אני לא חושב" ולאחר מכן קרנסטון התקדם ל"כן" המיוחל, שגם הבשיל לכדי סדרה בת ארבעה פרקים תחת השם: "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים".

>> בסוף הרעים תמיד מנצחים: הומלנדר הוא כל מה שטראמפ חולם להיות
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות לוהטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

עשרים שנה לאחר סיום הסדרה, המשפחה – ששמה עדיין לוט בערפל – מתכוננת ליום הנישואים של לואיס והאל. הפעם, לשם שינוי, לואיס היא האחראית המרכזית על האירוע, זאת לאחר שנים ארוכות בהן האל היה זה שמרעיף אהבה בלי די על אשתו בדרכים מגוונות. הוא עדיין עושה את זה, אך הפעם היא מרשה לו רק עד יום הנישואים עצמו – אז תחגוג את נישואיהם כמו שהיא רוצה. המשפחה לא השתנתה הרבה מלבד המקום שבהם כל אחד נמצא בחיים; דיואי המוזיקאי המחונן בסיבוב הופעות, ריס עדיין עושה צרות, פרנסיס האח הבכור התחתן עם בת זוגו פיאמה והם גרים באופן זמני במוסך בבית המשפחה וג'יימי, שהכרנו כתינוק, משרת כעת במשמר החופים של צבא ארה"ב. במקביל, אנחנו מגלים שמלקולם הגאון התרחק כמה שהוא רק יכול ממשפחתו המטורללת – והוא פורח. בערך.

למקולם יש עכשיו עבודה מסודרת, בת מתבגרת מאם שברחה ובת זוג חדשה. הוא חושב שהוא הצליח לחמוק מהכאוס המשפחתי, כשבדיוק הכאוס מתפרץ בחזרה לחייו. קל להזדהות עם הגרסה החדשה של מלקולם, רבים מכירים את התחושה שהמשפחה שלהם מטורפת קצת יותר מכל שאר המשפחות ועל אחת כמה וכמה את הרצון להפוך לאדם בזכות עצמך בתוך כל זה.

ו"לכל זה" יש תוספת חדשה: צאצא.ית א-בינאריים שנולד.ה מאז סיום הסדרה.בדרך כלל ייצוג של דמויות להטב"קיות משמח, כל עוד זה מוצדק, ודמות מצדיקה את קיומה רק אם היצירה לא הייתה יכולה לקרות בלעדיה. זה לא המקרה. היה עדיף.לתת ללואיס והאל את מה שהם תמיד רצו – בת – ולא את הדמות הזאת שאין לה יותר מדי חשיבות עלילתית. זה דיסני וצריך דמות אחת להטב"קית כנראה, ואולי זה הסטרייט הלבן והפריווילג שבי מדבר, אבל הדרמה הא-בינארית מיותרת. מלבד חלק קטן באורך חצי דקה בסוף הפרק הרביעי, אין לה הצדקה. יש לקהילה הגאה בעיות כל כך הרבה יותר דחופות לדבר עליהן בטלוויזיה מאשר כינויי גוף של א-בינאריים, שזה באמת כבר מרגיש מגוחך. מזל שרוב העונה מתמקדת בהאל, שמתמודד עם נושאים קצת מורכבים ומעניינים יותר.

מכל הקאסט של הסדרה, אין ספק שנקודת האור המשמעותית ביותר היא קרנסטוןן. כיף לראות אותו חוזר לדמות הזאת וניכר שהוא נהנה לשחק אותה פעם נוספת, אך גם ההתמודדות שלו, כשנשברת לו התפיסה של איך הילדים תופסים אותו לעומת איך הוא תופס את ילדיו, מורכבת ומעניינת הרבה יותר מכל התהליכים שנראו בעונה הזאת, יותר מהתהליך של מלקולם בעצמו ובתו ליה, עליה כבר מצביעים בתור היורשת של תפקיד הפרוטגוניסט.ליה היא התוספת המעניינת ביותר בסדרה: ילדה חכמה עם דעות משלה שמצליחה לאתגר את מלקולם כאב כפי שמלקולם אתגר את הוריו. היא מתמודדת עם תחרות הפופולריות בבית הספר ובמקביל מתחילה לצאת עם ילד מבית הספר שלה. הבעיות שלה מרגישות קצת יותר קטנות מהבעיות שהיו למלקולם בשעתו, אבל היי – היא קיבלה רק ארבעה פרקים.

"מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים" הוא איחוד מצוין, גם אם יש לו חולייה א-בינארית אחת חלשה. הוא מלא ברפרנסים לסיטקום המקורי והאהוב, הוא מצחיק ובעיקר כיפי, אבל הוא גם לא חסר טעם. נורא כיף להתעדכן בקורות המשפחה המקורית ולראות את מלקולם המבוגר. פרנקי מוניץ מצליח להיכנס שוב לתפקיד עם אותם דפוסים התנהגותיים רק בגרסה בוגרת יותר, וכאמור, את ההצגה גונב בריאן קרנסטון, שפשוט מתענג על כל רגע וכל שורה שיש לו.בסופו של דבר, זה מרגיש כמו בלון ניסוי; מיני-סדרת-בת שתוביל לסדרת המשך בכיכובה של ליה. דיסני טרם אישרו משהו כזה, אבל לאורך ארבעת הפרקים מתקבלים רמזים די עבים. אני לא יודע אם היא תצליח להחזיק סדרה שלמה, אבל כך או כך, כולנו יכולים להסכים שאנחנו רוצים עוד קצת מבריאן קרנסטון בתפקיד האל בחיים שלנו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• בריאן קרנסטון
• סדרות מומלצות

השאלה הראשונה, ואולי הגדולה ביותר, שעולה מצפייה ב-"סאטרדיי נייט לייב UK" – הגרסה הבריטית של SNL שעלתה בערוץ Sky הבריטי לפני כמה שבועות – היא "למה לעשות גרסה בריטית של SNL?" או לכל הפחות, למה עכשיו? למה, יותר מחמש עשורים לאחר שעלתה תכנית המערכונים האגדית באמריקה, הגיע הזמן ליצור גרסה שלה בממלכה המאוחדת? השאלה הזאת מקבלת סוג של תשובה בפרק הראשון של התכנית, כאשר מנחת הפרק טינה פיי אמרה "כמו הרבה מבצעים נרחבים של ארצות הברית בימים אלו, אף לא ממש בטוח למה". אז אם לא נקבל תשובה ישירה לשאלה הזו, עדיף להתמקד בשאלה אחרת: האם SNL UK שווה צפייה?

דבר אחד כן ברור מצפייה בתכנית הבכורה של SNL UK – היה להם זמן להתכונן. האגדה על התכנית הכאוטית הראשונה של "סאטרדיי נייט לייב" האמריקאית כל-כך ידועה עד שהפכה כבר לסרט קולנוע ("סאטרדיי נייט" של ג'ייסון רייטמן מ-2024), וצפייה היום בפרק הפיילוט מ-1975 הוא אכן חוויה קשה – מונולוגים בלתי נגמרים מהמנחה האורח ג'ורג' קרלין, מערכונים שלא עשו עליהם מספיק חזרות, ומגוון אלמנטים שהתכנית תנטוש במהרה. בהשוואה, SNL UK היא מוצר מהוקצע עם מגוון כוכבים אורחים, הופעה מוזיקלית מוצלחת ופורמט כמעט זהה לגרסה האמריקאית המודרנית.

הפרק נפתח עם מסורת SNL קלאסית: מערכון פוליטי בכיכובו של מנהיג המדינה, במקרה הזה – ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, אותו מחכה הקומיקאי ג'ורג' פוראייקרז, שנראה שאחראי על מרבית החיקויים בתכנית ועושה עבודה טובה בתור ראש הממשלה הרכרוכי וחסר הכריזמה, כשהמערכון נגמר, כמובן, עם קריאת "לייב פרופ לונדון…. איטס סאטרדיי נייט!". משם אנחנו עוברים למונולוג פתיחה טיפוסי מטינה פיי, חביבתו של לורן מייקלס המפיק שאחראי גם על הגרסה האנגלית, והכול ממשיך די כרגיל. אולי אפילו יותר מדי כרגיל. אם יש דבר אחד שהבריטים אמורים להיות טובים בו, זו קומדיה. וספציפית מערכונים קומיים. זה העם שהביא לנו את "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", הפסגה של תכניות המערכונים, אבל גם תכנית שנהנתה לשבור פורמטים ולבלבל את הקהל. ופה הכול… די רגיל.

ראוי לציין שגם SNL המקורית, שהתחילה את שידורי באמריקה כחמש שנים לאחר שידור "הקרקס המעופף", הייתה תכנית מהפכנית בזמנה. אבל העידן ש-SNL UK מחקה הוא העידן הנוכחי של SNL. ובעידן הזה אמנם יכולים להיות מערכונים מצחיקים בכל פרק, אבל התכנית היא לא מדורת השבט התרבותית שפעם הייתה. ישנם מספר רגעים מצחיקים בשלושת הפרקים של SNL UK ששודרו בינתיים (בעיקר כשחוש ההומור הבריטי הממזרי מצליח לחדור דרך המעטפת האמריקאית) אבל אין שם באמת שום דבר מהפכני.

בואו ניקח לדוגמה מערכון מהפרק הראשון. ג'ורג' פוראייקרז (שוב) בתפקיד השדרן האגדי דייוויד אטינבורו (שנשמע קצת דומה לקיר סטארמר, אבל זה לא העניין עכשיו), שמארח מספר מפורסמים בריטים מתים לארוחת ערב. הקונספט הוא פרודיה על שאלת "עם איזה אדם מההיסטוריה תרצה לאכול ארוחה" הקלאסית, ונותן תירוץ לחברי הקאסט להשתעשע עם חיקויים ותחפושות (ההופעה הקוקטית של ג'ק שפ בתור הנסיכה דיאנה כבר הפכה לאחד הרגעים האהובים בתכנית). אבל הקונספט – הדמויות ההיסטוריות מתווכחות על האוכל והחשבון במקום לנהל שיח אינטלגנטי – נעשה כבר בעבר, ובצורה יותר אלגנטית. וכמה באמת עוד חיקויים של פרדי מרקורי אנחנו צריכים לראות בטלוויזיה?

אפשר גם להסתכל על שיר ה"פאב בריטי בחופשה" מהפרק השני – שלמרות כמות אדירה של רפרנסים בריטיים ספציפיים, מרגיש כמו כל-כך הרבה מערכוני SNL מוזיקליים מהשנים האחרונות. יש רגע במונולוג הפתיחה של פיי, שהיא והאורח המפתיע מייקל סירה, מדברים על הבדל מהותי בין שתי הגרסאות הללו של SNL: בגרסה הבריטית אפשר לקלל. בגלל הבדלים בצנזורה טלוויזיונית מותר להם להגיד "שיט" ו"פאק" ועוד מילים שלא היו עוברות בארצות הברית, אפילו בשעות המאוחרות. בסופו של דבר, מדובר בהבדל קוסמטי ושטחי מאוד. אבל לפחות מדובר בהבדל. לגבי שאר התכנית, למרות שהיא לעתים משעשעת, מדובר במוצר דומה מדי למקור. ג'ולי גוד? לא לגמרי.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאטרדיי נייט לייב
• אנגליה
• טינה פיי

אתמול הגיע הרגע שהמוני אנשים חיכו לו. לא, לא מדובר בהפסקת האש מול איראן, אלא בעונה החמישית והאחרונה של "הבנים" (שלצורך נוחות נקרא לה כרגיל בהמשך הביקורת "דה בויז", כי זה נשמע משמעותית טוב יותר באנגלית). בדיוק כשדונלד טראמפ נמצא בשיא טרלולו ושולח לאוויר העולם איומים כמו "ציוויליזציה שלמה תימחק הלילה" כאילו הוא מינימום ת'אנוס שמנופף בדגל ארה"ב", העונה החדשה של "דה בויז" מגיעה והיא בועטת, מלוכלכת, מדממת וגסה יותר מתמיד, בדיוק כמו המציאות שלנו.

>> מי כאן מחוסל: "מלחמת הצללים" מלמדת איך ניצחנו וגם הפסדנו
>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות

מאז סיום העונה הקודמת, בעולם של הסדרה יצר הארכי-נבל הומלנדר מציאות חדשה. אנשים שמתנגדים לו, משתפים מימז שלועגים לו או סתם עושים לייקים לפוסט הלא נכון, נשלחים למחנות מעצר שמעליהן, בדומה לאושוויץ, מתנוסס הכיתוב "החירות משחררת". באחד מהמחנות הללו הוא מחזיק גם את יואי, פרנצ'י ומילק, בעוד שבוצ'ר וסטארלייט עסוקים בעבודת מחתרת. במקביל אנחנו מגלים שקימיקו הוגלתה לפיליפינים ועכשיו היא גם מדברת, וכמו כן שאשלי, אשת תאגיד "ווט" המסורה, היא כעת גם בעלת כוח על של שליטה במחשבות וטיפסה את דרכה לתפקיד סגנית הנשיא, בזמן שהנשיא מגיש משקאות להומלנדר ועונה לכל גחמה שעולה לו.

בגדול, הומלנדר בעונה הזאת הוא כל מה שטראמפ חולם להיות, מעין קיסר-אל שמצליח להוריד את העולם על ברכיו. הטרגדיה של טראמפ היא שבמציאות שלנו זה לא בדיוק מה שקורה: מבצע "שאגת הארי" היה כישלון מהדהד, הנזק שנגרם לאיראן אמנם היה אדיר אבל מטרות המבצע לא הושגו, השלטון לא התחלף והאיומים השונים על ישראל ועל העולם נותרו כפי שהם. במציאות של הומלנדר זה דווקא עובד והעולם נעתר, אך מאזן הכוחות מאוד השתנה.

בוצ'ר עדיין עובד על הוירוס שהורג גיבורי על, מארי מורו וחבריה מ"דור ה-V" הצטרפו למחתרת (אך היא טרם הופיעה בעצמה על המסך), ובנוסף להכל איי-טריין משלים את המהלך שלו מדמות שרצינו לראות מתה בעונה הראשונה לדמות שאנחנו מאוד אוהבים גם כשהוא בורח עם משפחתו ברחבי העולם. כמו כן – זו החלטה נורא מטופשת, גם מבחינה תסריטאית, לברוח למקום על הים כשיש בצוות שממנו אתה בורח את "המעמקים". לו, דרך אגב, יש פודקאסט אינסלי על גבריות עכשיו. כן, לכל אחד נותנים פודקאסט היום. זה מראה אולי יותר מכל את הניסיון של יוצר הסדרה, אריק קריפקה, להשתמש בנושאים הכי מדוברים בחברה האמריקנית באופן הכי בוטה שיש.עכשיו הצופים כבר לא מופתעים שמדובר בתוכנית טלוויזיה "שמאלנית" כי קריפקה בחר צד והוא ממש לא מסתיר את זה. אם כבר להפך.

הומלנדר בעונה הזאת, לפחות על פי שני הפרקים הראשונים, מטפל בעניינים באופן הרבה יותר אישי. אם בעונות הקודמות היינו צריכים להמתין קצת לעימותים הישירים בינו לבין החבורה, הפעם הוא פשוט ניגש אליהם, שיכור כוח מתמיד. העובדה שבוצ'ר הרבה יותר חזק עכשיו בזכות הזרועות/גידול סרטני קטלני, מאפשרת לו להתמודד עם הומלנדר באופן הרבה יותר ישיר, וזה מביא לא מעט קרבות ברמה קולנועית כבר על תחילת העונה – וגם אבידה משמעותית. לפי איך שזה נראה, יהיו עוד כמה כאלה עד סוף העונה, כשבסוף נקבל את מה שרצינו מהרגע שהבנו מי זה הומלנדר: קרב על הבית הלבן.

השאלה האמיתית שנשארה היא כמה האבידות יהיו משמעותיות גם בצד של הגיבורים שלנו. אני כמעט בטוח במאה אחוז שבוצ'ר ימות, אלא אם כן הומלנדר יקרע לו את הגידול מהחזה וירפא אותו באורח פלא, אבל אני גם כמעט בטוח שיואי וסטארלייט ישרדו. בין היתר יש לנו את מאת'רס מילק שמתדרדר לאלכוהוליזם, וגם את פרנצ'י וקימיקו שלא מסוגלים להוריד את הידיים אחד מהשנייה. האם לאורך העונה הצוות יאבד אנשים? נקווה שכן, האופי של הסדרה דורש את זה, אבל נצטרך לחכות ולראות.

על פי פתיחת העונה החמישית של "דה בויז", מחכה לנו עונה סוערת עם לא מעט אקשן והמון נזק משני. בעונה הזאת נקבל את אמריקה של הומלנדר, שהיא בעצם אמריקה של טראמפ על סטרואידים וקומפאונד V, וזה בדיוק מה שסאטירה צריכה לעשות: לקחת את המציאות ולהפוך אותה לקיצונית יותר. למרות שאנחנו מקבלים אבידה אחת קשה על הפרק הראשון, הגיבורים שלנו עדיין שלמים ובריאים (חוץ מקימיקו שמתפצלת לשניים בשלב מסוים, אבל היא מחלימה אז זה לא נחשב). אחרי חמש עונות, לכולנו ברור שזה לא יכול להישאר ככה. נתראה אחרי הסוף הרע.

• ביקורת טלוויזיה
• אמזון פריים
• הבנים
• המסך
• סדרות מומלצות