קומדיות אימה הן הכלאה די מוזרה בין שני ז'אנרים מנוגדים. האחד נועד להצחיק ואילו השני להפחיד, ואיכשהו תמיד היצירות האלה נעות לעבר הרצון להצחיק והאימה נשארת כקונספט מעטפת בלבד. באפל TV מנסים לעשות את זה נכון עם "מפרץ האלמנות" שמסתמנת כלהיט החדש של שירות הסטרימינג האיכותי, והתוצאה היא קומדיית אימה שאולי לא תמיד מצליחה להפחיד, אבל לפחות מנסה.

>> הכל נשאר במשפחה: דירוג היצירות הגדולות של סת' מקפרלן
>> שבו בנים: זה היה אחד הפרקים הטובים של "דה בויז". עפו זיקוקים

הסיפור פשוט: טום לופטיס הוא ראש עיריית ווידו'ס ביי, עיירה על אי סמוך לניו אינגלנד שבארה"ב השורצת באמונות טפלות, החל מרוחות רפאים, דרך קללות על תושבי העיירה וכלה בליצנים רוצחים. ראש העיר הסקפטי, שמסרב להאמין באמונות טפלות, מנסה לשקם את התיירות של העיירה המסוגרת שנראית כאילו נתקעה בשנות התשעים ומזמין עיתונאי של הניו יורק טיימס, אך השיווק המחודש של ווידו'ס ביי מעיר מחדש את הכוחות האפלים בעיר.

קייטי דיפולד, יוצרת הסדרה, הייתה בעבר עורכת התסריט הראשית של "מחלקת גנים ונוף" האהובה ושימשה בתור התסריטאית של "עצבניות אש" (2013) ו"מכסחות השדים" (2016), שני סרטים די בינוניים. החוש הקומי עוד נשאר לה והוא מתבלט ברגעים הקטנים של "מפרץ האלמנות", תוך שהיא משתמשת בכל הקלישאות המוכרות מסרטי אימה באופן שמזכיר שילוב בין סרטי "מוות אכזרי" לבין "בקתת הפחד" משנת 2012.

מבחינה עלילתית המנגנון ברור – יש פרוטגוניסט עם משימה והמשימה שלו היא גם זו שמונעת ממנו את הגשמתה. הכוחות המנוגדים הפועלים במסגרתו ברורים גם כן – עולם ישן הנשען על מסורות אל מול הרצון להיפתח לעולם החדש, בעיקר למטרות רווח. כדי להפעיל את המנגנונים הללו לקחה דיפולד צוות במאים שהבולטים מביניהם הם הירו מוראי ובמאי האימה טי ווסט. למוראי ניסיון עשיר ביצירת אימג'ים טלוויזיונים מרתקים, כפי שכבר הרהיב לעשות ב"אטלנטה" (2016-2022), אבל ברזומה שלו יש גם יצירות קלילות יותר כמו "מר וגברת סמית'" המעולה של אמזון פריים. לטי ווסט יש הבנה, ניסיון וידע בז'אנר האימה, שאותם הפגין בסרטיו "X", "פרל" ו"מקסין" וכן ובסדרה "הם".

מדובר בצוות די חזק שנבנה סביב היצירה של דיפולד, כולל קאסט מעולה בהובלת מת'יו ריס המבריק ("האמריקאים", "העיתון") בתפקיד טום ואת סטיבן רוט (פוקס ב"בארי") שמגלם באופן נפלא דמות של שוטה-יודע-כל. שניהם ביחד מהווים קונטרה ברורה זה לזה בפרקים הראשונים ואם צריך להמר – בסופו של דבר הם יצטרכן לשתף פעולה, אחרי שראש העיר עד בעצמו למספר אירועים מוזרים. למרות הצוות החזק ולמרות שיש הרבה רגעים שמעוררים אי נוחות מסוימת, עדיין לא היה רגע מסמר שיער של אימה, אבל אולי זה עוד יגיע.

רוב האימג'ים המשויכים לז'אנר האימה, כאמור, לקוחים באופן מודע מקלישאות אימה מוכרות, אבל מה שהיה מפחיד בשנות התשעים לא מפחיד היום באותה מידה. בעידן הפוסט-מודרני צריך למצוא דרכים יצירתיות יותר לאימה מאשר טוויסטים צפויים מראש נוסח "החוש השישי". יש רגעים קטנים שבהם זה מצליח, כמו חדר שבו הזמן עובד אחרת, או דמות בטלוויזיה שיוצרת קשר עם העולם האמיתי, אבל מלבד תחושת אי-נוחות קשה להגיד שזה היה מפחיד.יש כאן ניסיון להפחיד וזה יותר ממה שרוב קומדיות האימה עושות, אבל קומדיית אימה לא חייבת להפחיד כדי להיחשב מבריקה.

דוגמה טובה לכך היא "בקתת הפחד", שמציגה קונספט מבריק מבלי להיות קורעת מצחוק וגם מבלי להיות באמת מפחידה. זה יכול לקרות גם כאן, הכל תלוי בפינאלה.ל"מפרץ האלמנות" יש פוטנציאל אמיתי להיות "בקתת הפחד" של שנות ה-20'. היא עשויה טוב, מצחיקה ולרגעים גם מייצרת אווירה אימתית. התשובות לשאלות כמו "האם מדובר בעולם שבאמת קיימים בו דברים על-טבעיים או שיש איזה מנגנון נסתר שמפעיל אותם?" או "האם ראש העיר יהפוך את העיר לאטרקציה בעקבות האירועים ויסכן ביודעין את המבקרים?", הן אלה שיקבעו אם הסדרה הזאתתצטרף לפנתאון הז'אנרים המתהווה באפל TV או תישכח כמו מרבית קומדיות האימה. כמו "מכסחות השדים" נגיד. נכון שכחתם?
>> "מפרץ האלמנות", עונה ראשונה, 10 פרקים, עכשיו באפל TV

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• אימה
• קומדיה

ורנר הרצוג אומר דבר מעניין בפרק האחרון של "אמריקאי אמיתי", סדרת הדוקו החדשה של נטפליקס על חייו ומותו של המתאבק האלק הוגאן. כן, הבמאי הגרמני המוערך מופיע בדוקומנטרי על המתאבק המקצועי האלק הוגאן, אבל זה לא העניין פה. "כולנו עוקבים אחרי סוג של תסריט", אומר הרצוג, "כולנו חיים… חיים פרפורמטיביים". זוהי לא אבחנה ייחודית להרצוג, או לדוקו הזה, אבל היא כן חשובה במיוחד כאן.

>> טלוויזיה מהעתיד: 27 סדרות מומלצות שכדאי לכם לראות במאי
>> האמת ולא כל האמת: 8 ביוגרפיות שנשמח לראות בהשראת "מייקל"

"אמריקאי אמיתי" היא לא רק ביוגרפיה של אישיות צבעונית, היא גם פרוייקט הנצחה, ויותר מזה פרוייקט שימור. הוגאן הוא חלק מהמותג של WWE, חברה שעכשיו בבעלות נטפליקס, וחשוב לשמור על המורשת שלו, גם אם זה אומר לשנות קצת (הרבה) את התסריט של סיפור חייו.

לא גדלתי על האלק הוגאן. לא גדלתי על עולם ההיאבקות המקצועי בכלל, וגם אם כן הייתי מתעניין בתחום נולדתי באיחור של עשור לפחות כדי להנות מתור הזהב של הוגאן ב-WWE. בשבילי הוא היה דמות גדולה מהחיים שהייתה מופיעה לפעמים בסדרות ובסרטים, בדרך כלל גרועים. ובכל זאת נהניתי מצפייה ב"אמריקאי אמיתי", כמו שנהניתי מסדרות דוקו אחרות של נטפליקס על נושאים שלא קרובים לליבי. יש משהו בנוסחה של הסדרות האלה שמצליחות ליצור סיפור קוהרנטי ומספק מחייו של כל בן-אדם, אפילו בן-אדם מתוסבך כמו טרי בוליאה הידוע גם כהאלק הוגאן.

הנוסחה הזאת יכולה להיות חרב פיפיות כשאתה מבין שאתה צופה במוצר שנועד לטהר את שמו של הוגאן.הוא הלך לעולמו ביולי 2025, אבל הספיק להעניק ריאיון מקיף לדוקו. שלושת הפרקים הראשונים של "אמריקאי אמיתי" נותנים סקירה מהנה של עלייתו של הוגאן לצמרת עולם ההיאבקות, תהילתו בעידן ה"האלקמאניה" וחיי המשפחה שלו. התפנית מגיעה בחלק הרביעי והאחרון, שעוסק בגירושין הקשים של הוגאן ואשתו, הדלפת קלטת המין שלו והתביעה שהגיעה בעקבות זה, ההפיכה שלו לתומך טראמפ ודמות חשובה במפלגה הרפובליקנית ולבסוף מותו. הסדרה מנסה להחליק מהר את כל האלמנטים הפחות-סימפטיים בסיפור של האלק, ולסיים עם סוף מרגש כדי שהמסקנה תהיה "איזה אדם מדהים האלק הוגאן היה. אני אמשיך לצפות בהיאבקות בנטפליקס".

לא שהדוקו היה צריך ללכת לכיוון של דוקו-פשע או חשיפה של איזה מפלצת הוגאן היה. הדברים הבעייתיים בחייו של הוגאן הרבה פחות גרועים מההאשמות נגד הבוס שלו לשעבר וינס מקמהון, למשל. אבל הייתה פה הזדמנות לבחינה משמעותית יותר של האישיות של הוגאן והצדדים השליליים שלו. יש משהו כמעט חתרני בהצגת הנאום שלו בכנס המפלגה הרפובליקנית ב-2024, בו הוא קורע את החולצה שלו וצועק כמו בפרומו היאבקות. הסדרה יכלה להגיד משהו על איך עלייתו דונלד טראמפ – שהיה חלק משמעותי בהיסטוריית ה-WWE ולקח זמן מהלו"ז העמוס שלו כנשיא ארצות הברית להתראיין לסדרה – משקפת את הפיכת המציאות המתוקשרת שלנו לדומה יותר למציאות של עולם ההיאבקות המקצועי. אבל הסדרה לא באמת מעוניינת בכך.

כיאה לסדרה העוסקת בעולם ההיאבקות, יש ב"אמריקאי אמיתי" הרבה שיח על ה"דמות" של האלק הוגאן. הגימיק שהשתמש בו, האישיות הגדולה מהחיים שהוא יצר. הסדרה הזאת היא המשך של ה"גימיק" הזה, עוד דרך למכור את "האלק הוגאן" הדמות, ולא את טרי בוליאה האדם, ששיקר לגבי שימוש בסטרואידים, בגד באשתו, ותמך במפלגה גזענית ופאשיסטית. הסדרה מציגה לנו את כל זה, ובעזרת קסמי עריכה, משכיחה אותם מאיתנו כשאנחנו צופים במונטאז' מרגש של ההלוויה של הוגאן. בסופו של דבר, "אמריקאי אמיתי" מדגישה את הדמיון בין יצירה דוקומנטרית לקרב היאבקות: שניהם מציגים לנו משהו קרוב למציאות, שיש בו הרבה אלמנטים אמיתיים, אבל שניהם מציגים גם גרסה שמתאימה לסיפור שהיוצרים רוצים לספר. בין אם זה הוגאן מנצח בקרב או הוגאן מותיר מאחוריו מורשת נקייה.

לקראת סוף הראיון הקצר שלו, המראיין שואל את הרצוג אם הוא יודע מה שמו האמיתי של הוגאן. "אני לא רוצה לדעת", הוא אומר, "שמור על זה בסוד". בצורה מסויימת, "אמריקאי אמיתי" נותנת לצופים את מה שהרצוג מבקש. היא עוסקת רבות בטרי בוליאה, האיש מאחורי הוגאן, אך באותו זמן מאפשרת לנו לשמור על האשליה שלו בתור גיבור-על שרירי בצבעי אדום וצהוב, שאוחז בדגל אמריקאי מתנפנף. הל יה, בראת'ר.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• דוקומנטרי

עוד סיפור הצלחה של של היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית מתחיל להתממש. אחרי שהדרמה העברית כבר הוציאה אקזיטים גדולים דוגמת "פאודה", "בטיפול" ו"חטופים/הומלנד", מגיעה סדרה חדשה שעושה את זה – "הבת", דרמה תוצרת קשת, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (שני) בערוץ 12, אחרי דחייה של חודש בגלל המלחמה מול איראן.

>> זה מה שיהיה: פרס מפעל חיים לשחקני ויוצרי "החמישיה הקאמרית"
>> ספיישל יום העצמאות של "קופה ראשית" רצה לאחד וגם לעשות יח"צ
>> אומרים ישנה: 10 הרגעים הטובים ביותר מהעונה של "ארץ נהדרת"

מעבר לעובדה שמדובר בסדרת מתח שנפתחת מצוין, יש קונטקסט ברור שבגללו היא עולה עכשיו ובגללו היא גם, כנראה, תצליח לפחות כאן בישראל: "הבת" לוחצת על כל הטריגרים החרדתיים של הישראליות נכון להיום. הרפרנס ברור – אמא ובת שנמצאות בסיטואציה הכי שלווה בעולם ונקלעות לסיטואציה שגדולה עליהן. תוך שניות הן עוברות מעולם שבו הן בטוחות לעולם שבו אין להן שום שליטה על גורלן, בידיים של שלטון זר, שמדבר שפה לא מוכרת, ואין לו שום אחריות לכללי מוסר או היגיון. וכן, אני בהחלט משווה בין המשטר הרוסי לחמאס.

ברובד נפשי יותר עמוק, היא אומרת משהו על הגורל הישראלי והיהודי – על התחושה שאנחנו לא באמת בטוחים בשום מקום, ושכמאמר המשורר "איפה שלא תסתובב – תמיד תמצא לך אויב". הבחירה האמנותית לא לשים תרגום בסצנות שבהן מדברים ברוסית (או באנגלית שבורה במבטא רוסי) אמנם לא קלה לצופה, אבל עוזרת לשים אותנו במיינדסט של הגיבורה שלנו – חוסר ודאות מוחלט. ערפל קרב שבו אתה פשוט לא יודע מה יעלה בגורלך עוד שתי דקות. אולי זה גם קשור למציאות הארעית שכולנו חיים בתוכה בשנים האחרונות (ומגיעה לשיא בימים אלה ממש).

מאחורי "הבת" עומדים דנה אידיסיס, האישה שמאחורי ההצלחה הגדולה של "על הספקטרום" ושיצרה כבר סדרת חו"ל מצוינת כמו "ברלין בלוז", ואדם ביזנסקי, שגם כתב את הסדרה. ביזנסקי היה ידוע עד כה בעיקר כבמאי קליפים (הוא אחראי בין היתר לקליפ של "תרגיל בהתעוררות"), וזו הסדרה הגדולה השנייה שלו אחרי "המדובב", ששודרה במשך שתי עונות ב-yes.

אבל עם כל הכבוד לעלילה, בסופו של דבר הקטר שסוחב את הסדרה הזאת היא השחקנית הראשית שלה, לירז חממי. חממי, שפרצה לתודעה בתפקיד המונומנטלי של טל בן הרוש ב"מנאייכ", היא היום אחת השחקניות המובילות והעסוקות על המסך הישראלי – "ילד רע", "מטכליסטים", "חזי ובניו" ואפילו הופעה קטנה במיני סדרה "קייטנה של החיים" ששודרה ביום הזיכרון ב"כאן חינוכית" – אבל אחרי שבנתה את עצמה בשלל תפקידי משנה, הפעם היא הכוכבת בהא הידיעה. וזה כל כך מגיע לה.

מה שהכי בולט בכל התפקידים של חממי עד כה זה האנרגיה שלה – ובעיקר החום שהיא משדרת. יש בה משהו מאוד אימהי שמתחבר בתפקי ד הזה לסיפור הישראלי הקולקטיבי שראינו בעיקר סביב החטופים, סיפורה של אמא שמוכנה לעשות הכל למען הבת שלה, גם תוך חציית גבולות ("מה היית עושה אם זו היתה הבת שלך?"); במובן הזה, חממי היא הליהוק המושלם לתפקיד.לצדה פורצת טלי לין רון, שמגלמת את הבת העצורה, גלי. עבור לין רון זה ממש התפקיד הטלוויזיוני הגדול הראשון, והיא עושה רושם של אחד הדברים הגדולים. יש כאן גם את קלישאת הליהוק של יבגניה דודינה לסדרה שעוסקת בתרבות הרוסית, אבל היא שחקנית כל כך טובה שזה פשוט שווה את זה.

"הבת" היא סדרה מצוינת, רוויית אקשן, קשה להוריד ממנה את העיניים. היא לוחצת על כל הנקודות הנכונות. ועדיין, יש איתה בעיה מסוימת שמגולמת באותו משפט מתחילת הפרק: "כל קשר למציאות מקרי בהחלט". ברור שמדובר בטקטיקת הגנה של היוצרים שמאפשרת להם חופש אמנותי, מבלי להיות מחויבים אחד לאחד לסיפור המקורי או לנרטיב של אדם אמיתי כמו נעמה יששכר. אבל "מקרי בהחלט"? באמת? אי אפשר למצוא ניסוח ביניים?

כל ישראלי בר דעת (והאמת שגם מי שלא ישראלי) יכול לראות את ההקשר בין הסדרה לבין המציאות. זו לא המצאה של יוצר, מחונן ככל שיהיה. זה מבוסס על סיפור אמיתי, או לכל הפחות כמה סיפורים. כמו במקרה של "חוליגנים" או "שעת אפס", גם כאן קצת יותר כנות היתה עוזרת ליוצרים.ואף על פי כן, "הבת" תצליח כי היא סערה מושלמת. השילוב בין הפלטפורמה של קשת (עדיין הערוץ הנצפה בישראל), הערך ההפקתי הגבוה, הסיפור הכל כך ישראלי, הקשר לטראומה ולפצעים שבלב והשחקנית המושלמת בפרונט, לא יכול לייצר משהו שהוא לא להיט לקראת הקיץ המתקרב. והאמת היא שהיא ראויה להצליח. היא פשוט מוצלחת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• אפל טיוי

אחד האירועים המעניינים לאחרונה בגזרת הטלוויזיה היה שובה של "רק בישראל" לחיינו: זה התחיל בהעלאת כל העונות שלה ל-12+, מה שמסתבר שהיה רק הכנה לקראת הקאמבק: ספיישל מיוחד של "רק בישראל", ששודר אמש (שלישי) במועדו הטבעי – ערב יום העצמאות.כזכור, זו לא הפעם הראשונה שהיא משודרת במקביל לבמות הבידור בליל יום העצמאות. כתכנית בידור וסאטירה פטריוטית (האמא של "ארץ נהדרת"), היא ויום העצמאות די הלכו יד ביד. הפעם הזכורה ביותר היתה כמובן השידור החי בליל חגיגות היובל (1998), מעט אחרי מופע "פעמוני יובל" הפומפוזי, כש"רק בישראל" עלתה כדי להגיב (ועשתה את זה בכישרון גדול).

>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה
>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון

מאז עברו 28 שנה (ג'יזס קרייסט), ובניגוד למה שנהוג לחשוב – בכל זאת הרבה השתנה. ערוץ 1, שפעם ספג הרבה ביקורת מהתכנית, התחלף בתאגיד השידור הציבורי; נתניהו, שאז היה מנהיג נכלולי ורודף שמלות, הפך לדמות הרבה יותר אפלה; וגם "רק בישראל", מסתבר, השתנתה מאוד. כמעריץ גדול של התכנית במקור, אי אפשר היה שלא להתאכזב. זה היה פרק שהבטיח רבות, אבל איבד את כל מה שהפך את התכנית לכל כך אהובה במקור ובעיקר את הרוח הממזרית והנישתית.

הרוח הזו נעלמה לחלוטין מהספיישל ששודר אתמול. כמעט ולא היו בו התייחסות אקטואליות, וגם העובדה שהוא בוודאות היה מוקלט גרמה לו לפספס לא מעט רגעי קאלט. למשל, טקס הדלקת המשואות שהתרחש לפני התכנית – רק לחשוב מה "רק בישראל" של פעם היתה עושה עם המופע של חאבייר מיליי, למשל.

מה שבלט במקום הוא הרוח הנוסטלגית: חזרה לרגעים קלאסיים של המדינה ושל התכנית (כולל כמה רגעים מוצלחים במיוחד), ועל משקל סאות'פארק – המון המון "ממבר בריז". אלי יצפאן היה שם והעלה באוב את עזרא שמש – דמות מהתכנית שלו מהניינטיז ב"טלעד" זצ"ל. משה פרץ הופיע עם "זיקוקים" (שיר מלפני 15 שנה), וגם גלי עטרי קפצה לביקור עם "הללויה" מסוף הסבנטיז. היופי של "רק בישראל" תמיד היה היכולת להגיב על מה שקורה עכשיו – ולתת את הזווית הייחודית והמקורית שלה. לא נשאר מזה כלום.

מה שכן היה זה הומור AI. בכמויות. בעזרת הסט אפ הברור – קטעים מההיסטוריה של המדינה (טקס הקמת מדינת ישראל, כיבוש אילת באום רשרש, סאדאת נוחת בארץ, רפי גינת והקוליפורמים) והפאנץ' – הנה מישהו שהשתלנו מהמציאות הנוכחית (נתניהו, כיסאות פלסטיק, אורן חזן, מלא חומוס).זה היה מבאס, בעיקר כי זה לא היה ההומור של "רק בישראל" שידעה פשוט להשתמש במציאות ובכלים המביכים שלה (אפרופו "אדוני", "סין סין תאילנד תאילנד" או "בי הפי נאו"), כדי לייצר קומדיה. אם פעם המשפט הכי מזוהה עם התכנית היה "לא נגענו" אז הפעם זה התהפך ל"נגענו אחושרמוטה". וזה יצר יותר קרינג' מאשר צחוקים כנים.

ובעיקר זה חבל, כי ל"רק בישראל" היתה וואחד הזדמנות להביא את הסטייטמנט שלה: אנחנו בכזו תקופה של סטרס ושגעת וטירוף מסביב, שהרוח החכמה והמשעשעת של "רק בישראל" הקלאסית היתה יכולה לפוצץ את הסיכה בבלון. לא חסר על מה לצחוק עכשיו – מהמלחמה דרך טראמפ ונתניהו והבלגן שחוגג סביבנו – אבל ב"רק בישראל" העדיפו להעלות באוב קטעים ישנים. ועד כמה שלהיזכר בספי ריבלין ז"ל היה מצחיק (על גבול המרגש), יש כאן תחושת החמצה די ברורה.

בסוף, זה בעיקר מרגיש כמו לא מעט ניסיונות של קשת בשנים האחרונות להעלות באוב תכניות ישנות. ראינו את זה עם "חוזרים לפספוסים" (שעשתה כבוד למורשת של יגאל שילון ז"ל), עם הקאמבק המוזר מאוד של "כלבוטק" ורפי גינת ועכשיו "רק בישראל". אבל השימוש בפורמט הישן של "רק בישראל" היה ראוי לטיפול הולם יותר. לעשות את מה ש"רק בישראל" הקלאסית ידעה היטב – להיות בידורית ומיינסטרימית, אבל גם לעקוץ את הטלוויזיה הממוסדת והמרובעת. וזה, לצערנו, לא ממש קרה למעט אולי כמה פאנצ'ים פה ושם.

ארז טל ואורנה בנאי עברו לא מעט ב-18 שנה מאז הפעם האחרונה ש"רק בישראל" הפציעה בחיינו. טל הוא היום מגיש קצת יותר מבוגר וממוסד, בנאי שאז היתה בלב המיינסטרים בחרה בדרך אמיצה יותר, ושניהם התקבעו בתקשורת כקול אופוזיציוני למה שהולך היום בישראל (בניגוד לאברי גלעד, למשל). חבל שלמעט כמה בדיחות על נתניהו (כולל מחזור הפאנץ' שיצר גיא לייבה מהטוויטר לפני מאתיים שנה על "תן לי שם אחד שיחליף איתו"), הרוח הזו נעלמה לחלוטין מהספיישל הזה.היינו צריכים קאמבק של "רק בישראל" שיפלטר משהו מהמציאות הישראלית המטורללת. במקום זה, קיבלנו גרסה משופצת של "מועדון לילה" בתוספת לימור, שעה של מילוי אוויר ולא הרבה יותר מזה. הייתי אומר שהעם נקעה רגלו, אבל נדמה לי שהיא פשוט מחכה לרגל המסיימת של "ארץ נהדרת" הערב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• ארז טל
• אורנה בנאי

בהוליווד סיפרו לנו שהריון זה קסום, וילדים זה שמחה. כלומר, כמובן שהציגו לנו צירים כואבים ולידות מסובכות, אבל כגבר שצופה בהיריון על המסך, הקשיים מסתכמים פחות או יותר בזה. לא מדברים מספיק על תחבושות המגנזיום, גודש בשד, חוסר אונים מול בכי של תינוק – אבל יותר מהכל, כמעט ולא מדברים על כמה שזה עולה: עגלות, חיתולים, מגבונים, סלקל ועוד אינספור מוצרים נלווים ונדרשים שעולים המון כסף. "מרגו צריכה כסף", הסדרה החדשה של אפל TV, מתמקדת בדיוק בבעיות האלו באופן חשוף מאי פעם ומזכירה שגם עם קאסט נוצץ ומלא כוכבים, לא כל הנוצץ זהב.
>>

הסדרה, שמבוססת על ספר מצליח בעל אותו שם, עוקבת אחר מרגו (אלה פנינג), סטודנטית לכתיבה שבעקבות רומן סוער עם מרצה נשוי נכנסת להריון. בעקבות העלויות הכרוכות בלגדל ילד, שגם לא מאפשר ממש לתחזק מקום עבודה עבור אישה צעירה ללא הרבה ניסיון מלבד מלצרות, מרגו מחליטה להפוך לכוכבת אונלי פאנס. למרגו יש את שותפתה לדירה סוזי, את אמא שלה שהיא גרושה בתחילתו של פרק ב', ואת אביה – מתאבק לשעבר ומכור נקי לסמים, שמגלה שלא הכל נשאר כפי שהיה כשעזב.

מדובר בסדרה מלאת כוכבים, וכל אחד מהם עושה עבודה פנטסטית על המסך – לא ברור איך לא ליהקו עד כה את ניק אופרמן, שמגלם את האב, לתפקיד מתאבק, והוא אכן יצר דמות משכנעת שקל לאהוב, למרות כל הפגמים שלה. גם מישל פייפר, שמגלמת את האם שייאן, עושה עבודה מעולה והמטרה של הדמות הזו – לאפס את חייה עם קני הקמצן (גרג קניר) – נותנת לה מהלך עלילתי משלה, בנוסף לזה שמתמודד עם ביתה ההריונית. וכן, לא דיברתי יותר מדי על העובדה שמרגו פותרת את בעיותיה עם אונלי פאנס, בעיקר כי בשלושת הפרקים הראשונים שיצאו כמעט ואין פוקוס על כך, אלא יותר על ההיריון.

חשבון האונליפאנס שהיא לבסוף פותחת הוא אמנם חלק מרכזי מהעלילה, אבל הוא לא המטרה – אלא רק אמצעי להגשמת המטרה, שהיא לשרוד את הדבר הזה שנקרא גידול ילדים, על אחת כמה וכמה כאם חד הורית. סביר להניח שזה יתפוס יותר מקום ככל שהסדרה תמשיך, אבל עד כה הם בנו מערך שיקולים נכון ומדויק, שהופך את העלילה בסדרה הזאת למציאותית להחריד – וזה רק מתחזק לאור מצב מערכות החינוך והרווחה בארצנו הקטנטונת.

למרות הנושא הפרובוקטיבי אולי שבוחן את תעשיית המין המודרנית, "מרגו צריכה כסף" לא משתמשת בפרובוקציה – הרבה לפני שהיא סדרה על מה שעושים בעידן המודרני כדי להשיג כסף, היא מספיקה להיות סדרה על היריון וגידול ילדים.הבחירה באל פנינג לתפקיד הגיבורה היא בחירה חכמה, שנשענת על העובדה שרובנו הכרנו אותה כשחקנית עוד מילדותה, ושוברת את התמימות והרומנטיזציה שליוותה אותה לאורך השנים (עובדה מעניינת, פנינג גילמה את מישל פייפר התינוקת בסרט "קוראים לי סם" משנת 2001).

זה בדיוק מה שקורה בסדרה הזאת, ששוברת את הרומנטיזציה שעשו להבאת ילדים והריון, ומציגה את הטוב ואת הרע שבחוויה, בין אם מדובר בהצלחות קטנות בכל הקשור לגידול ילדים ובין אם בפתיחת פרופיל אונלי פאנס כדי לשרוד. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם אתם רוצים לקנות תמונות של כפות הרגליים שלי דברו איתי, יש לי מטרנה לקנות.
"מרגו צריכה כסף", 3 פרקים ראשונים עכשיו באפל TV, פרק חדש מדי יום רביעי

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• אפל טיוי