למרות שהכדורגל הישראלי לא מצטיין בתוצאותיו, וגם לא ממש בתדמית – איכשהו דווקא בתחום היצירה הדוקומנטרית הוא יצר יבול די נאה של סרטים וסדרות. זה התחיל מ"בית שאן סרט מלחמה" אי שם בשנות התשעים, נמשך בסרטים כמו "אירופה זה לא מספיק" (על נבחרת הנוער), "טהורה לעד" (על עונת הצ'צ'נים הטראגית של בית"ר ירושלים) או "ליגה ג'", ומגיע עד ממש לאחרונה, עם סדרת הדוקו המצליחה על ערן זהבי. הכדורגל הישראלי אולי חבוט, אבל מושך כלפיו לא מעט צוותי צילום (ולפי השמועות, יש עוד כמה סרטים בקנה רק מהעונה האחרונה).
>> ואיתנו באולפן: עוד 11 מרואיינים שהתקשורת יכולה להתבזות איתם

באופן עוד יותר מעניין, מי שזוכה לתשומת לב מיוחדת היא דווקא לא מועדון עשיר או חזק במיוחד, אבל כזה שמעורר סקרנות רבה – בני יהודה. היצירה הראשונה אודות הכתומים היתה "שומרים על התקווה" של אבידע ליבני בשנת 2000, ואחריה הגיעה הסדרה הקומית הקצרה "שרופים" – שנכתבה ע"י שלושת אוהדי הקבוצה איציק שאשו, מאור זכריה וגולן יורקביץ' על בסיס החברות והקבוצה שביניהם. עכשיו, מצטרפת אליהם סדרה תיעודית-כדורגלנית חדשה – "מלכת השכונה", שעלתה אתמול (שבת) ב"כאן 11".

26 שנה עברו בין "שומרים על התקווה" – סרט תיעודי הקצר על עונת ההישרדות ההיא של בני יהודה – לבין "מלכת השכונה", ואפשר בהחלט לראות את ההבדל. "שומרים" אמנם הציגה קבוצה ושכונה במאבק הישרדות, אבל היתה סרט ססגוני, צבעוני מאוד, כזה שהראה את בני יהודה כקבוצה סקסית ומרתקת. כל מי שצפה בסרט בזמן אמת הפך קצת לאוהד בני יהודה בעקבותיו. אבל עבר די הרבה זמן מאז, וזה מורגש על הסדרה.

"מלכת השכונה", שנוצרה ע"י אייל אלישע, עמנואל ברבי ורפאל בלולו, עוקבת אחרי הסיפור של בני יהודה בעונה שעברה (2024/25), תוך מאבקה בליגה הלאומית, השנייה בטיבה בישראל. כמו כל דוקו שעוסק בקבוצה, גם הוא התמקד בכמה דמויות ספציפיות – מאור בורג, המנהל המקצועי שהגיע ממכבי חיפה, עמי גניש מנהל הקבוצה, הבעלים אלירן עובד וגם שני שחקנים – אלירן עטר, הכוכב המזדקן של הקבוצה שחזר אליה כדי לנסות ולעלות איתה מהליגה השנייה, וג'ונתן אג'אפונג, בלם שנולד בישראל למהגרי עבודה מגאנה.

הסדרה הזו פחות מלהיבה על הקבוצה, והרבה יותר עצובה, לפחות בעיניי. אם ב"שומרים על התקווה" היו אנרגיות ואת המגרש בשכונה, שהיה קטן מימדים אבל ביתי מאוד ("אש! אש! אש! למען השכונה!" וכד'), ב"מלכת השכונה" בני יהודה נודדת לאצטדיון בלומפילד המפלצתי שגדול עליה עשרות מונים, ובמשחקים שלה מכיל בעיקר כיסאות ריקים. אם הסיפור של בני יהודה בשנת 2000 נגמר בהפי אנד מאוד עוצמתי ומרגש (לצלילי "לכל אחד יש", הלהיט של התקופה), 26 שנה אחר כך בני יהודה עדיין מחפשת את הדרך חזרה לליגת העל, עד עצם היום הזה.

המציאות העצובה שהיא מייצגת לא משנה את העובדה שמדובר בסדרת דוקו-ספורט מצוינת. רגעים כמו הראיונות האישיים עם אלירן עטר – בנאדם שאף פעם לא הרבה להתראיין, ובפעם הראשונה פותח מול המצלמות נושאים כמו ההסתבכות הפלילית שלו או המחשבות על פרישה, או קטעי התיעוד מחדר ההלבשה, של המאמן קובי רפואה עם השחקנים – הם זהב לא רק למי שאוהב כדורגל, ובד"כ לא נחשף לדברים האלה, אלא גם למי שמחפש סיפור טוב באופן כללי.

ויותר מכל, יש פה ניסיון להימנע מהדחף "להציג תמונה רחבה". "מלכת השכונה" לא מתיימרת לספר את הסיפור של שכונת התקווה והבעיות שלה (למרות שהן קיימות), גם לא מנסה להביא איזו אמירה פוליטית מובהקת (ולא משנה לאיזה צד), אלא מתמקדת במה שהיא באמת – סיפור על קבוצת כדורגל עם עבר מפואר, הווה לא משהו ועתיד מעורפל. את הקונטקסט, אם הוא קיים, אתם תחברו בעצמכם – דרך מערכת היחסים של אג'אפונג והקהל ביציעים, או דרך השכונה שפעם, כמו הקבוצה שלה, היתה מקום חי ותוסס, והיום די ריקה מתוכן ובעיקר מתגעגעת הביתה. מבלומפילד העצום והריק למגרש קטן המימדים בשכונה, שהיה המבצר של הקבוצה בכתום. זו גישה הרבה יותר טובה שגם נותנת כבוד לסיפור עצמו, וגם שומרת על צניעות.

"מלכת השכונה" לא באה לתקן את העולם, אלא לדבר על כדורגל – ודרכו, לספר את הסיפורים הקטנים והאישיים של אנשים. הרי יש סיבה שבגללה בני יהודה כל כך מעניינת – זו בוודאי (גם) העובדה שהיא מתקיימת בחצר האחורית של תל אביב, המטרופולין העשיר והחזק בישראל; אבל בעיקר, בני יהודה מעניינת כי היא עולם הולך ונעלם. בישראל הקטנה, כבר אין ממש קבוצות שמייצגות שכונות. מכבי שעריים והפועל מרמורק שמגיעות מרחובות, שתיהן כבר נמצאות עמוק בליגות הנמוכות והולכות ומאבדות עניין. שמשון תל אביב, שייצגה את שכונת כרם התימנים, עוד מנסה לחזור לליגה א'. לבני יהודה לפחות יש קהל לא קטן, שרוצה שהקבוצה הזו תשרוד ותחזור לימיה הגדולים.

אז האם "מלכת השכונה" היא "סנדרלנד עד המוות" שלנו? באנגלית זה תמיד יישמע יותר טוב, ועם תרבות הכדורגל הבריטית. אבל זה לא באמת משנה – כי הסדרה הזו מספרת סיפור שונה לחלוטין. סיפור של מועדון שמייצג שכונה ודרך חיים, שנמצא בתקופת שפל היסטורית (כבר שש שנים שהם לא בליגה הבכירה), אבל עדיין ממשיך להילחם כל יום כדי לחזור ולהיות "בני יהודה ברזיל", ולימים של ניקולאי קודריצקי המנוח – שהגרפיטי שלו עדיין מופיע על הקיר. אם אתם אוהבים כדורגל, או כאלה שמנסים להבין מה לעזאזל יש בכדורגל שכל כך מושך אותנו, לכו לראות את "מלכת השכונה". הוא יספר את הסיפור מצוין. ואולי גם ייתן קצת דלק לאנשים שנלחמים היום על מי שהם, כדי שהקבוצה שלהם תחזור לנצח.
"מלכת השכונה", כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דוקומנטרי
• כדורגל