הנה הנחת יסוד בסיסית: כולם מדברים על מערכת המשפט, ורובם לא מכירים אותה באמת. השנים האחרונות, בעיקר סביב אותה "רפורמה משפטית",הפכו את נושא מערכת המשפט בישראל למשהו שלכל אדם ברחוב יש דעה עליו. כולם יודעים לדקלם, משני צידי המתרס, את כל הנקודות שבהן אפשר להיות בעד ונגד המהלך שהציג יריב לוין בינואר 2023. אבל מערכת המשפט היא יצור חי – משהו שמתנהל ביום יום, בדרך כלל רחוק מהמצלמות. עולם אפור וסיזיפי של דיונים בלתי נגמרים, שרובם המוחלט לא מופיע בתקשורת ואנחנו לא נחשפים אליו.

>> אל תוך האפלה: מה אתם הייתם עושים בבוכנוואלד. זאת השאלה
>> לכל חשוד באונס יש שם: זה הכאוס שנשאר מצו איסור פרסום

אותה הפיכה משטרית שהוצעה ב-4 בינואר, 2023, על ידי השר לוין הייתה בעצם גלגול אחריות אחד ענק של הממשלה. זה לא שאנחנו כושלים כי אנחנו חדלי אישים, אלא כי מישהו מפריע לנו – פעם זו הפרקליטות, ופעם זו היועמ"שית ופעם זהו בית המשפט העליון. תסירו את "המכשול" הזה (כלומר, המערכת החיסונית של הדמוקרטיה) ותראו איך אנחנו ממלאים את כל מבוקשכם.לפוליטיקאים, יריב לוין ושמחה רוטמן בראשם, היה נוח להשאיר את מערכת המשפט באולימפוס הזה, להפוך את זה לדיון אקדמי ומלומד על הגבולות בין הרשויות ועד כמה קשה או קל לפסול חוקים, לשעמם ולהתיש את הציבור בפרטי פרטים משמימים.

אבל האמת היא שמערכת המשפט מתחילה ממקום הרבה יותר צנוע – מהדיונים הקטנים, הסיזיפיים והאפורים, שנוגעים לחיי היום יום של כל אזרח. זה מה ש"השופטים" עושה מצוין: היא מורידה את הדיבורים הגבוהים והאליטיסטיים – למציאות. לחיים עצמם."השופטים" היא, למעשה עונה שנייה של סדרה אחרת – "צדק צדק תרדוף", ששודרה ב-2021 (גם כאן, בתאגיד השידור הישראלי) ועסקה בבתי משפט קהילתיים. היוצר של הסדרה הוא אייל בלחסן, מי שנודע בסדרות דוקו בעלות אופי חברתי שמביאות את הפריפריה אל המסך. בלחסן יצר גם את הסדרה המעולה "לוד: בין ייאוש לתקווה" שעסקה בעיר תחת הוועדה הקרואה, וגם את הדוקו "הקרב על משטרת שדרות" – על אחד האירועים הכואבים שהתרחשו בעיר בשבעה באוקטובר ביום ה-7.10.

גם ב"שופטים", לצד השופטים עצמם שמגיעים ממקומות מגוונים ומעניינים, אנחנו לא פוגשים דיונים משפטיים בשפה גבוהה וברומו של עולם, אלא במקום הכי פשוט שבו המשפט פוגש את האזרח – בנאשמים של יום יום. ההוא שנתפס על עבירת סמים, ההוא שניסה לגנוב אופנוע וגם ההוא שהיה מעורב בפרשת רצח. שם, כמו שכתב נתן אלתרמן ב"ליל חניה", כל הכלים והחוקות בעירומם. ושם, אתה גם למד בעיקר על הבעיות האמיתיות של מערכת המשפט.

בסצנה החזקה ביותר בפרק הראשון, הרבה תיקים עברו – כמעט כסרט נע – בפני אותו שופט. החלטות של הארכות מעצר שמתקבלות תוך דקות, מאחד לשני. וזו לא האשמה כלפי השופט – הוא מתמודד עם כמות תיקים פסיכית שמוטלת עליו, ומנסה לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אבל כשיש 850 שופטים על 10 מיליון אזרחים במדינת ישראל, אין דרך אחרת להתמודד עם העומס. וכשראיתי את זה, נזכרתי בכל הדיבורים על אותה "רפורמה".

מערכת המשפט אכן לא מושלמת. יש בה לא מעט פגמים, כמו בכל ממסד ישראלי. אבל מי שרצה להרחיק את הדיון לנושאים של פסילות חוקים ועילת הסבירות – לא רצה לפתור בעיות באמת. לא רצה לתקן את המקום שבו אנחנו באמת נתקלים במערכת, בתיקים הקטנים ובאפשרות לקבל משפט צדק. הוא רצה לצייר דמון גדול שאפשר לשנוא ולהסית נגדו, ולא לשפר באמת את מערכת היחסים שבין השופטים לאזרחים. כמו בכל נושא אחר שמנהל את חיינו, הממשלה בחרה בפופוליזם על פני האפשרות לנהל את החיים בצורה טובה יותר.

"השופטים" היא סדרה מעניינת, קצבית ומושכת עיניים, אבל שווה להתעכב על סצנת הפתיחה הצורמת שלה: היא מתחילה בהתנחלות דולב שבמטה בנימין, ואנחנו פוגשם בה שופט מניח תפילין. זו לא התקפה על הדת האישית של האדם או על מקום מגוריו, ראוי שיהיו יותר שופטים מכל מיני השקפות, אלא דווקא על המסגור שמרגיש כמו התנצלות בפני מי שניסו להטיל סטיגמה בשופטים כקבוצה. "הנה", הסצנה הזאת כמו אמרה, "השופטים הם בדיוק כמונו – חלקם דתיים, חלקם אפילו גרים בהתנחלויות. לא מה שחשבתם".

לא ברור את מי האפולוגטיקה הזאת ניסתה לשכנע. את המתנגדים האוטומטיים של מערכת המשפט, והמסיתים והמדיחים נגדה, זה לא יקנה בכל מקרה. הם ימשיכו לדבר על מערכת המשפט כמפלצת שטנית ודורסנית שרוצה להפיל את נתניהו (ואת שלטון הימין) ולהפוך את הילדים שלכם לאפיקורסים. ולי, כמי שמאמין שמערכת משפט צריכה להיות חזקה ועצמאית, זה לא ממש הזיז מלכתחילה – כל עוד אדם שופט במצפון נקי ועושה את עבודתו נאמנה, ממש לא מעניין אותי איפה הוא גר ובמה הוא מאמין.

השופטים, כולל השופט שהופיע באותה סצנה, לא זקוקים להתנצלות הזאת ולא צריכים לעמוד בשום מבחן נאמנות חיצוני. המבחן היחיד שלהם הוא בעבודה. קצת חבל שמתוך רצון אולי להתכתב עם אותה "רפורמה" ו"להוכיח" לתוקפי מערכת המשפט שהם טועים, הסדרה שיחקה להם לידיים.ועדיין, "השופטים" היא סדרה שעושה מה שסדרות דוקו תאגיד יודעות לעשות: לספר סיפור מורכב בצורה נגישה.היא נולדה מרצון של מערכת בתי המשפט לפתוח את עצמה, כדי לשפר את תדמיתה בפני הציבור. במובן הזה, היא בהחלט עשתה את העבודה. האם זה יגרום לדמוניזציה של תחום המשפט להיפסק? כנראה שלא. אבל זו הצצה חשובה לעולם שאנחנו לא מכירים, וכמוצר טלוויזיוני לפעמים זה מספיק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי

יום השואה, בדרך כלל, הוא לא יום טוב לטלוויזיה. לא סתם צמחו כאן מיזמים כמו "זיכרון בסלון" – זה יום שבו המסך נדחק לקרן זווית. ערוצי הטלוויזיה מקדישים את הפריים טיים לטקסים ממלכתיים ולהקרנה האלף ואחת של "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן". אבל מדי פעם מגיחה יצירה טלוויזיונית טובה ששווה את תשומת הלב. אתמול זו הייתה "המהפנט מבוכנוואלד", מיני-סדרה תיעודית רזה (שלושה פרקים, חצי שעה כל אחד) שעלתה השבוע ביס דוקו (הפרק האחרון ישודר הערב, אבל את כל הסדרה אפשר לראות ב-VOD). שי פוגלמן, שמוכר בין היתר בזכות התחקיר לסרט על האסיר איקס, הוא הרוח החיה מאחוריו כדמות פעילה של מי שעשה את התחקיר וגם מוביל אותו בקריינות לאורך הסרט.

>> שואה, גבורה, אקשן: 12 סרטי השואה הכי טובים לזכור איתם
>> איך שכחנו את השואה ולמה יוצרי הטלוויזיה בישראל ויתרו עליה

הסיפור נוגע לאיש ייחודי בשם אדווין קצן-אלנבוגן, שנודע לשמצה בתור היהודי היחיד שעמד לדין והורשע על חלקו בקיום מחנה ההשמדה בוכנוואלד בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור של קצן-אלנבוגן הוא סיפור מופרע; מישהו שהחל קריירה בתור סטודנט לרפואה, למד פסיכולוגיה והיפנוזה ובעיקר יצא לו שם של נוכל שיודע לרמות את דרכו לפסגה. לעשות הכל כדי לשרוד.

גם הוא, כמו כל יהודי שחי בגרמניה, נשלח למחנה ריכוז, אבל חי על מה שכונה "התחום האפור"; הוא מצד אחד היה יהודי, אבל מצד שני פעל בשיתוף פעולה עם המשטר הנאצי וקציני האס.אס כדי לשמור על עצמו. קצן-אלנבוגן הרחיק לכת. הוא לא רק עבר על המוסר הקלאסי, הוא דרס אותו ברגל גסה. לעתים ממש התעלל באסירים אחרים, במסגרת התפקיד שלו כ"רופא הראשי" של המחנה.

"המהפנט מבוכנוואלד" הוא לא דוקו שואה קלאסי. הסדרה לא מספרת את הנראטיב המוכר של סרטים וסדרות מהסוג הזה שתיאר תמיד שני סוגי דמויות ברורים: מצד אחד קצינים נאציים אכזריים וערלי לב, ומצד שני הקורבנות היהודים החפים מפשע. הסרט נוגע למי שהיו באמצע, עולם של אסירים יהודים שעמדה בפניהם דילמה מוסרית אדירה: האם לשמור על עצמם ואולי אפילו לזכות להטבות בתוך הגטו, תמורת בגידה באסירים האחרים ועזרה למכונת המלחמה הנאצית?

יותר מהדילמה הזו, היא מציבה שאלה בועטת גם בפני הצופים: האם אנחנו בכלל יכולים לשפוט את מי שבחר בצד הלא נכון? מצד אחד, במוסר האנושי שלפיו אנחנו אמורים להתנהל, קצן-אלנבוגן הוא איש נוראי, אדם שלא היסס לא רק לבגוד ביהודים אחרים, אלא ממש להתעלל בהם כדי לשמור על עצמו. מצד שני, אנחנו מעולם לא היינו במצב הישרדותי כזה, ואולי בעצם נוח מאוד לשפוט אותם כשאנחנו רואים את הסרט, יותר משמונים שנה אחרי השואה, כאנשים חופשיים שרואים דוקו בבינג'. מה אנחנו היינו עושים במצב כזה? האם אפשר בכלל לדמיין?

לסרט המקורי, שממנו נוצרה הסדרה (וזכה בפרס התסריט בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה), קראו "הסתגלות לאפלה". וזה, במידה רבה, היה הסיפור של קצן-אלנבוגן. אדם שתמיד ידע להסתגל לתנאים שהסביבה הציבה לו, וגם במקום כל כך אכזרי כמו מחנה בוכנוואלד הוא מצא את הדרך להסתגל.בעולם שבו כל אחד עומד בפני עצמו, קצן-אלנבוגן היה האכזרי מכולם, מה שבסופו של דבר עזר לו גם לנצח. הוא שרד את הגטו, עמד לדין והורשע, אבל בסופו של דבר שוחרר במסגרת חנינה המונית שארה"ב נתנה לפושעי מלחמה נאציים (עובדה בלתי נתפסת, בדיעבד) כי הייתה צריכה את גרמניה החדשה במאבק מול הקומוניזם. בסופו של דבר, אחרי כל התהפוכות, השקרים, הבגידות והמעשים הנאלחים, הוא מת כאדם חופשי בפרברי מינכן.

שאלת הלקח מהשואה היא קלישאה ישראלית די מאוסה. לכל אחד מאיתנו יש את הלקח שלו. האם לעולם לא עוד לנו כיהודים או לעולם לא עוד לאף אדם? הדוקו הזה הולך על שאלה מעט צנועה יותר: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשרוד? האם למען הקיום הפיזי שלנו אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר מוסרי? ואם כל כך אוהבים להחזיר אותנו לשואה ולהשוות הכל לשם, האם גם במציאות ההיא היינו בוחרים לשקר ולבגוד, רק להישאר בחיים?המונולוג האחרון שפוגלמן מקריא הוא הערת אזהרה. כזו שאומרת לצופים – ההסתגלות הזאת לאפלה, שגרמה לקצן-אלנבוגן לנצח, היא מסוכנת. כי כשאנחנו בחושך ואנחנו בוחרים להתרחק מהמוסר, בסוף היעדר המוסריות הזה רודף אותנו כשהאופל חולף. והוא תמיד חולף בסוף.

בדרך לשאלה הזאת, מדובר בדוקו מצוין ליום השואה שהיה עובד בקלות גם בימים אחרים. זה סיפור מספיק מעניין, עם מרואיינים מספיק טובים (חלקם מדהימים ממש) וסיפור עלילה שלא חף גם מהומור או מרגעים קלילים יותר, כדי לספר סיפור פשוט ולא ייאמן. יותר מכל, בולט כאן התחקיר המדהים והחרוץ של פוגלמן שעבד ללא לאות כדי להביא את הסיפור, על כל המורכבות שלו.הוא הציג את אדווין קצן-אלנבוגן כפי שהיה; איש אכזרי ונכלולי, אבל גם קורבן של מציאות פסיכית. ובתקופה שבה מורכבות נחשבת לתכונה בעייתית, דווקא הדוקו הזה יכול לעזור לזכור שבעולם יש הרבה יותר מרק שחור ולבן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יום השואה
• דוקומנטרי

לזיכרון יש דרכים רבות, אך בימי אבל קולקטיביים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש תחושה מסוימת שלזיכרון יש טקסיות. ואכן, גם הערב יוקרן בערוצי הטלוויזיה הטקס הממלכתי מ"יד ושם", שאולי מתאים למי שמתחבר למסורת, ומחפש את הדרך הקבוע לזכור, להרגיש ולהתחבר לזוועות אותם חוו בני משפחתנו באירופה. אבל עבורנו, לפחות, זיכרון יכול וצריך להתבטא גם אחרת, כשבשנים האחרונות הדרך המועדפת עלינו להעביר את ערב יום השואה היא בצפייה בסרטי שואה מודרנים יותר, או במגוון יצירות דוקומנטריות שמציעות נקודת מבט שונה מהטקס.

מעבר למשדר "זיכרון בסלון", שישודר ב-21:30 בקשת 12, תוכלו הערב לצפות בסרט"נער יהודי גאה"בכאן 11 (21:30), הארוז כמסע תיעודי-בלשי בעקבות סיפורו של הרשל גרינשפן, הנער היהודי שהתנקש בחיי דיפלומט של גרמניה הנאצית בפריז, אירוע ששימש כתירוץ לפרעות "ליל הבדולח". ב-HOT8 תוכלו לצפות בסרט"הפוליטיקה של הזיכרון",שבוחן כיצד השתנה זיכרון השואה מדימוי הקורבן הפסיבי, דרך סיפורי ההתנגדות והגבורה, ועד האתוס של לעולם לא עוד" – והתמורות שהתרחשו בו גם לאחר השבעה באוקטובר.

בערוצי הדוקו וב-VOD של yes ופרטנר TV תמצאו את המיני סדרה "המהפנט מבוכנוואלד", זוכת פרס התחקיר לדוקאביב, שמביאה את סיפורו הלא יאמן של ד"ר אדווין קצן-אלנבוגן – רופא שהיה מחלוצי המחקר הפסיכיאטרי, מרגל, נוכל ומהפנט שהפך ליהודי היחיד בהיסטוריה שהורשע בביצוע פשעי מלחמה נאציים. גם הסרט "אלי ויזל: נשמה באש" ישודר שם, עם ביוגרפיה מקיפה על חייו הפרטיים והציבוריים של הסופור וחתן פרס הנובל לשלום, שתעסוק במורשת שלו ובהשפעתו דרך ראיונות ישנים וחדשים עם בני משפחתו, חומרי ארכיון וקטעי אנימציה מצוירים ביד. איך שלא תרצו לזכור, העיקר שתזכרו.

• מה רואים הלילה
• יום הזיכרון לשואה
• שואה
• דוקומנטרי

תזמון, כידוע, הוא עניין של טיימינג. והתזמון הפעם הוא כמעט קוסמי: עם סיומו של חג הפסח, וככל הנראה גם סיומה של עוד מלחמה מול איראן, מגיעה סדרה חדשה בעלת ניחוח בטחוניסטי חזק. ככה זה בתקופות בטחוניות סוערות – בשלב מסוים הן תמיד מגיעות גם אל המסך שלנו.בין אם אלה סדרות עלילתיות כמו "פאודה" או "טהרן", סדרות תיעודיות מתמשכות כמו "אויבים", או סדרות דוקו תקופתיות כמו "סינדרום עזה", "לבנון" ו"אינתיפאדה", במדינה שבה הנושא הבטחוני תמיד אקטואלי, טבעי מאוד שאנשי הביטחון יתפסו פרונט גם בסדרות שאנחנו רואים.

>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות
>> למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

תת ז'אנר מובהק של כל זה מיועד לאנשי הביון, הזרוע הארוכה של המדינה, כי בעוד צה"ל מוכר לנו מקרוב מדי (כך שאנחנו רואים בקלות גם את פגמיו), ארגוני המודיעין הישראליים מצליחים לשמור על מעמד סקסי יחסית. הם ה"מגן ולא ייראה", אנשי הצללים, האנשים המתוחכמים שפועלים בסתר ומצליחים להוציא יש מאין הישגים בלתי נתפסים.אחת הדוגמאות המובהקות לכך הייתה חיסולו של מחמוד אל מבחוח ב-2010, סיכול ממוקד בלב דובאי (לפני שהפכה למדינה ידידותית), שבו הצליחה מדינת ישראל בערמומיות ובתחבולות להגיע אל מי שנחשב לאחת הדמויות הבכירות בחמאס. 16 שנים אחרי החיסול, מגיעה סדרת דוקו חדשה שמספרת את סיפור החיסול הזה – אבל לא רק.

מדובר ב"מלחמת הצללים – החיסול בדובאי", דוקו בן שני חלקים (כ-50 דקות כל אחד) שעלה השבוע ב-HOT8. שני יוצרים עומדים מאחוריו – ארי פינס, מיוצרי "צל של אמת", ורונן ברגמן, אחד העיתונאים הישראלים המצליחים בעולם היום ומומחה בינלאומי בעולם המודיעין הישראלי.חלוקת התפקידים ברורה: ברגמן הוא מספר הסיפור. הוא האיש שמופיע הכי הרבה על המסך כמי שמגולל את סיפור החיסול עצמו (ליד אנשים שהשתתפו בחיסול, מנהלי מחלקות במוסד, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר וגם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט). פינס נותן את האווירה הכללית – וטביעת האצבע שלו בהחלט מורגשת ביכולת להעצים את הסיפור לכדי דרמה שקשה להוריד ממנה את העיניים.

הסדרה מספקת שני קווי עלילה: הראשון הוא הכרונולוגי והפשוט, שמספר את הסיפור של אל מבחוח מול מדינת ישראל (החטיפה והחיסול של שני חיילי צה"ל, אבי סספורטס ואילן סעדון, על ידי חוליה שאל מבחוח הוביל; המעורבות שלו בחמאס והבריחה שלו בעקבות הרצח); ומצד שני העיסוק העמוק יותר בשאלה שלא מספיק עולה לאחרונה, שאלת יעילותו של הסיכול הממוקד.כאן, הטיימינג הופך למעניין במיוחד, כי הסדרה עולה בדיוק בתקופה שבה הסיכול הממוקד הופך להצגה היחידה בעיר – "שאגת הארי", כמו "עם כלביא" ו"חרבות ברזל" לפניה, נרמלה לחלוטין את החיסולים. מרגעים גרנדיוזיים יחסית כמו חיסולם של חסן נסראללה או איסמעיל הנייה, ועד הקלישאה לפיה כל יום אתה מתעורר כדי לגלות שראש מערך מהדקי הסיכות של משמרות המהפכה חוסל על ידי חיל האוויר.

כל כך התרגלנו לחיסולים האלה, עד שלא שמנו לב שהם יצאו מהתבנית המקורית שלהם מזמן: מה שהתחיל בתור רצון "לעצור פצצה מתקתקת", למנוע רצח של ישראלים באופן ישיר על ידי חיסולו של הגורם שיוביל לרצח (בבחינת "הבא להרגך השכם להורגו"), הפך פשוט לאמצעי של מדינת ישראל להיכנס בכל דמות נבל שהמציאות המזרח התיכונית יצרה – מחסן נסראללה, דרך מוחמד דף וסינוואר, ועד החיסול של האייתולה עלי ח'מנאי, שליט איראן.אין ספק שכולם לחלוטין בני מוות וטוב שאינם, אבל השאלה שלא נשאלת היא שאלת התועלת: עד כמה החיסולים באמת משפרים את מצבה הבטחוני של ישראל.

"מלחמת הצללים" משחקת תפקיד כפול בעניין הזה, משווקת את הסקס אפיל של עולם הביון, של הפעולה הממזרית, של האלגנטיות הישראלית והג'יניוס היהודי שמצליח להגיע לכל מקום, אבל גם שומטת את הקרקע מתחת לרעיון שעומד בבסיס החיסולים.המשפט הממצה ביותר בסדרה היה של ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שאמר ש"חיסול ראש הנחש לא מחסל את הנחש". כלומר, שמדינת ישראל התמכרה לסמליות שברצח המנהיגים ולא שמה לב שלצד הריגוש המיידי ותחושת הנקמה (ע"ע "כל כלב ביג'י יומו" מלהיט התקופה "חרבו דרבו"), המציאות שאחרי החיסול היא יותר מורכבת. הצד השני אמנם נפגע, אבל בסופו של דבר מחליפים תמיד יהיו ותחושת הנקם הופכת לפעמים ארגונים ליותר מסוכנים ממה שהיו קודם.

ואולי "מלחמת הצללים" אומרת משהו אפילו יותר עמוק: שמדינת ישראל של נתניהו נורא אוהבת לשחק את "המשחק הגדול". נתניהו תמיד אהב לדבר על איראן כסכנה הקיומית הגדולה (עוד משנות ה-90'), לשלוח את חיל האוויר למשימות נועזות מול אויב שרחוק אלפי קילומטרים מכאן, לדבר על "שינוי המזרח התיכון" – אבל שכח, גם בכוונת מכוון, שאת הנזק הכי גדול למדינת ישראל לא גרמו האיראנים, אלא הנוח'בות שחיים על הגבול.

שבעה באוקטובר מופיע בסדרה רק ברמז, אך שם התנפצה התפיסה שלפיה אפשר לשפר את המצב במבצעים אלגנטיים, תקיפות של חיל האוויר וחיסולים של בכירים במשמרות המהפכה. בסוף, אחרי כל המבצעים ההירואיים (והם באמת הירואיים), נחזור פעם אחר פעם לחצר האחורית שלנו, לבעיה הפלסטינית המדממת שאיש לא מוצא לה פיתרון והממשלה מעדיפה שלא לפתור (כי בכל זאת, סמוטריץ' צריך להצביע בעד התקציב).

ועם כל זה, "מלחמת הצללים" היא סדרה כיפית לצפייה. קצבית, לא מאוד ארוכה (שעה וחצי ברוטו וגמרתם), מרתקת מבחינת הסיפור הלא ייאמן שלה, ומכילה שלל דמויות כריזמטיות (כולל ברגמן עצמו) שמהפנטות אותך פנימה. אבל המסקנה שאתה יוצא איתה, לצד ההתפעלות מהיכולות העילאיות שלנו, היא התחושה המבאסת שכל ההו-הא הזה של מדיניות הסיכולים הממוקדים אולי סקסי ומספק אחלה פריימים למהדורות, אבל לא ממש משפר את המצב הבטחוני שלנו כישראלים.איך אמר המשורר? עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות. והיא הרבה פחות מחרמנת מפעולת קומנדו מרהיבה במדינת אויב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HOT
• דוקומנטרי

קבלו את האסקפיזם המושלם לתקופת המלחמה: סדרת דוקו על משפחה לא מתפקדת."שושלת: המרדוקים" הוא שמה של סדרה דוקומנטרית חדשה, שעלתה בנטפליקס בבימויה של ליז גרבוס (שהפיקה בין היתר סרטים על נינה סימון, מרילין מונרו וגם אחראית על הדוקו של הארי ומייגן). במוקד עומדת משפחת מרדוק בראשות האבא הטייקון, רופרט, וארבעת הבנים שהתחרו על ירושתו – לקלאן, ג'יימס, אליזבת' ופרודנס.אם העלילה נשמעת לכם מוכרת, זה כי ראיתם אותה באחת הסדרות הכי טובות של העשור – "יורשים". הדרמה המצמיתה של HBO התבססה רבות על הסיפור של שושלת מרדוק – האבא הכוחני והעשיר בעל אימפריית התקשורת וילדיו המתחרים על תשומת ליבו ועל מה שישאיר אחריו. אם חשבתם שהסדרה משוגעת, הדוקו מעיד שהמציאות – מטורפת הרבה יותר.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות בוערות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים

במוקד עומד כמובן רופרט מרדוק – האיש שהרס את העולם. סיפורו של איש עסקים אוסטרלי שקנה עיתון בבריטניה, והתחיל משם את ההשתלטות שלו על אימפריה חובקת עולם, כולל היהלום שבכתר, רשת הטלוויזיה פוקס ניוז. בימים שבהם כולנו חיים בצילה של מלחמה שהאיש הקובע בה הוא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (לפעמים אנחנו לא קולטים כמה צירוף המילים הזה דיסוטופי), כדאי מאוד לדעת איפה זה התחיל. זה התחיל שם – אצל האיש שהפך את הפופוליזם למוצר הכי חם בשוק.

למעשה, הדוקו עובד על שני קווי עלילה כמעט נפרדים – מצד אחד, השרטוט השיטתי של "שיטת מרדוק": איך איש עסקים מאוסטרליה חירג'ע מבפנים את התקשורת הבריטית, ואחר כך גם את זו האמריקאית, ובכך הוליד לא מעט מהמחלות שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. הפלגנות והפופוליזם והפוסט אמת – כולם נולדו, בסופו של דבר, אצל מרדוק. מה"ניוז אוף דה וורלד" השערורייתי ועד פוקס ניוז שהפכה את האמת האובייקטיבית לעניין של דעה.

מצד שני, עומד הסיפור המשפחתי והאישי – הסיפור על אבא, שתי בנים ושתי בנות (האמא נמצאת ברקע, אבל לא ממש מעורבת) שנמצאים במריבה מתמדת על גורל האימפריה ומי יזכה בירושה היקרה. כי כמו שאבא רופרט הרס את העולם, הוא גם די הרס את המשפחה שלו בכך שהכניס את הבנים להתכתשות מתמדת ביניהם. זוכרים את הסצנה המטורללת ההיא ב"יורשים", שבה לוגן זורק לרצפה נקניקיית חזיר ונותן לבנים לריב מכות עליה? היא אולי היתה מוקצנת, אבל לא כזה רחוקה מהמציאות.

מה שמחבר בין הכוח המניע של פוקס ניוז ומכונת הרעל הפופוליסטית שמאחוריה, לבין מלחמת הכל בכל של המשפחה היא אותה תפיסת עולם. המודל העסקי של מרדוק בנוי על המשפט שכתב אביתר בנאי: עולם קשוח, אני יכול עליו רק עם כוח, רק עם בעיטות למוח. זה מה שהפך את פוקס ניוז ללהיט כזה גדול – היא עבדה על הפראנויה של ציבור גדול ולבן שהוא תמיד נרדף. פעם על ידי השחורים, ופעם על ידי מהגרים. פעם אלה הסוציאליסטים ופעם אלה ההומואים. פעם אלה הליברלים ופעם אלה ה… כן, ניחשתם נכון. יהודים. אבל אנחנו נילחם בהם – כל עוד תצביע נכון ותצפה בערוץ הנכון. הערוץ שלנו.

כפי שניסח את תפיסת העולם הזו לכלי התקשורת שבבעלותו, כך גם גידל מרדוק את ילדיו – העולם הוא מקום קשוח ואכזר, מלא בחיות טורפות. ולכן, כדי להנהיג את האימפריה שלי תצטרכו להיות טורפי על. גם אם הטרף יהיה אח או אחות שלכם. ואם תראו לי שאתם מוכנים לטרוף ולעשות הכל כדי לנצח (הלוא היא האידיאולוגיה של הטראמפיסטים) – תזכו בכל הקופה.

אבל המסקנה האמיתית מהסדרה היא ששכרו של מרדוק יצא בהפסדו. הגולם שהוא יצר בתקשורת השמרנית מזמן קם על היוצר; הקהל השמרני נמצא כיום הרבה יותר ברשתות החברתיות (שם אין שום פיקוח) וברשתות אולטרה קיצוניות כמו ניוזמקס, שלידם פוקס ניוז נראים כמו נערי מקהלה חסודים. גם טראמפ ותנועת ה-MAGA חזקים הרבה יותר מפוקס ניוז. בניגוד לנשיאים רפובליקנים קודמים, הם צריכים אותו הרבה יותר מאשר הוא צריך אותה.

גם לגבי המשפחה שבנה – אמנם יש מנצח לסיפור הזה, אבל במובנים רבים כולם הפסידו. כלפי חוץ ארבעת האחים הגיבו לדוקו בהודעה משותפת, אבל אפשר להניח שהיחסים ביניהם לא כוללים אהבה גדולה. ככה זה כשאתה גדל בעולם קשוח – שבו אפילו אהבת אחים תלויה בדבר; בכסף, בכוח ובכבוד.אז מה ניצח, האישי או הפוליטי? האמת היא שב"שושלת", הסיפור הגדול מקבל את התפקיד המשני. הוא מתמקד בעיקר ברכילות המדהימה ובפוליטיקת המסדרונות של המשפחה, במסמכים, בהתכתשות המשפטית וביחסים העכורים בין האבא הקר לארבעת הדושבאגים (כולל אליזבת', בת דמותה של שיב, שמוכיחה שגם אישה יכולה להיות חרא כמו אבאל'ה).

הפואנטה הגדולה, שלא מודגשת מספיק, היא הקשר שבין שיטת מרדוק לבין המצב שבו כולנו נמצאים היום, גם בישראל: העלייה של כלי תקשורת פופוליסטים שמוזילים את ערך האמת, פוליטיקאים שמשרתים רק את הבייס שלהם, ושיח תקשורתי שמבוסס על מירוץ סוסים (והשאלה הגדולה היא "מי מנצח") במקום על ערכים. הכל התחיל במכונת הרעל שבנה מיליארדר אוסטרלי בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. על הסיפור הזה לא מתפקסים כאן וחבל.במילים אחרות, "שושלת" היא האסקפיזם המושלם למי שיושב במקלטים: היא סוערת, היא מעניינת בטירוף (בטח למי שאוהב פוליטיקה ותקשורת), היא דרמטית ויש בה רגעים חזקים ממש. לנו נשאר לקוות שמתישהו, יתעסקו בשאלה הגדולה באמת סביב אותה משפחה ובסיבה שבגללה כולנו יושבים במקלטים. קוראים לה פופוליזם.

• ביקורת טלוויזיה
• תקשורת
• נטפליקס
• דוקומנטרי