ראיתם את נתניהו אצל עדן בן זקן והתחלתם להתגרד? זאת הסיבה

למילה "קרינג'" יש הרבה פירושים. התכווצות, הצטמררות, מבוכה – תבחרו את זו שהכי נוחה לכם. אבל בעולם שלי, קרינג' מרגיש כמו מנגנון הגנה – הוא הדרך של הגוף שלנו לאותת, באמצעות אותה תחושת אי נעימות שקשה להסביר במילים, שמה שעומד מולנו לא בסדר. לא טבעי. לא אותנטי. הדריכות של הגוף מול האירוע הקרינג'י היא הנוגדן של הנרמול – אותה נטייה נפשית לסלוח, לשכוח, לדפדף או להרגיש ש"זה העולם ולא נשנה אותו". מול האינסטינקט הזה, הגוף אומר "לא" – אתה תחווה קרינג' כי זה אכן אירוע קרינג'י. זה פשוט לא צריך לקרות. כמו איש מבוגר שלובש בגדים של ראפר, כמו בוז'י הרצוג עושה דברים. זה לא בסדר, ומשהו צריך להיעשות בנידון.

אירוע אחד עמוס קרינג' ליווה את הימים האחרונים במדינת ישראל וברשתות החברתיות שמתעדות אותה – רגע של מפגש לא טבעי מעצם הווייתו. זה קרה בהופעה של עדן בן זקן בהיכל הספורט ביד אליהו, כשלפתע החליטה בן זקן – באמצע ההופעה שלה – לפנות לשני אנשים שישבו אי שם, למעלה, בתא הצפייה: בנימין ושרה נתניהו. נתניהו, שכבר החזיק מיקרופון בידו (זה כמעט כאילו תיאמו את זה מראש!) שחרר שורה של סיסמאות לאוויר: "עדן, שלום לך, שלום לכם", הוא צעק לקהל הרחב, שהגיב בתשואות. "איזה כיף להיות עם העם הנהדר שלנו. איזה כיף להיות איתך, עדן".

"אתם מוכיחים, אתם יודעים מה אתם מוכיחים? שעם ישראל חי! שעם ישראל חזק, ועם ישראל שמח. אני רוצה להזכיר לכם דבר אחד שבטח את זוכרת – יש לנו אהבה והיא תנצח! תמשיכי, אנחנו באנו לשמוע אותך". יה, רייט. נאום שהוא גרסה אנושית ל-ChatGPT. טקסט מלאכותי, שכמעט אפשר להרגיש בו את החזרות האינסופיות שנעשו עליו. אינטונציה לקונית, כמעט רובוטית, שמכניסה לגוף שלנו את הקרינג'. והסיבה שבכל אדם שפוי, שלא נמצא עמוק בפוזיציה, היה את הקרינג' הזה היא פשוטה: ברור לכולנו שהסיטואציה הזאת מלאכותית ומבוימת.

שרה ("אנחנו אירופאים עדינים") וביבי לא שומעים עדן בן זקן בבית – ספק אם הם מכירים שלושה שירים שלה. ולא, זה לא כולל את הביצוע ל"יש בי אהבה" שנתניהו ובן זקן הקליטו יחד. הוא בן 76, היא בת 67. בגיל הזה אנשים לא שומעים עדן בן זקן, אלא אם הם אמא של עדן בן זקן, או סבתא שלה. נתניהו רחוק שנות אור, גם גילאית וגם נפשית, מהקהל שישב באולם. הוא לא חלק ממנו בשום צורה, ובוודאי לא בא מאותו עולם תרבותי. בראיונות, נתניהו מספר שהוא גדל על חומרים אחרים – החלונות הגבוהים פינת יהורם גאון. וזה אכן נורמלי לאדם בגילו. בומר. מישהו שגדל בסביבה אחרת מזו שאנחנו חיים בה היום – וזה לגמרי בסדר. אז למה נתניהו מנסה לספר לנו שהוא אוהב את עדן בן זקן? זה ברור. יש בחירות, ובחירות הן הרגע שבו נתניהו צריך לעשות את מה שהוא לא עושה בחיים – "להתערבב עם העם". הוא הרי צריך את הקולות של האנשים הפשוטים, של "הבייס" שלו – הבוחרים, אלה שקצת מתרחקים ממנו בזמן האחרון לפי הסקרים.

ואיפה הוא נמצא, הבייס הזה? במקומות הצפויים – בפודקאסט של בן בן ברוך או אבי שושן ("טראמפ עשה את זה", לוחש לו היועץ), ב"שיפודי אולגה" אצל סימו ודובי – וכן, גם בהופעה של עדן בן זקן. התחנות הבאות הן משחק של בית"ר בטדי ושוק מחנה יהודה. שם, אומרים לו, נמצא "העם", ואתה חייב אותם עכשיו. אז "תתערבב" עם העם, ביבי. תראה שאתה אחד משלהם. וכאן בדיוק טמונה הבעיה – נתניהו לא נמצא כבר עשרות שנים עם העם. הוא כבול, גם בגלל סיבות אבטחתיות, בתוך בועה משלו – המעון, הרכב עם הנהג, ערימות על ערימות של יועצי תדמית וספינולוגים. הוא לא פגש את הישראלים כבר הרבה זמן, אלא אם אינטרס מעורב בסיפור. כמו שקרא לזה יהונתן גפן ז"ל, במקור על שאול מופז, "בנאדם שהיה גנרל 40 שנה, אבל לא יודע ללכת לסופרמרקט".

והעובדה שנתניהו, פעם בארבע שנים, מחלץ את עצמותיו ומגיע "להתערבב עם העם" – באופן אבסורדי, רק מוכיחה כמה הוא מנותק ממנו. זה לא סתם שאנחנו חווים קרינג' בסצנה שלו עם בן זקן, או בפוטו אופ המגוחך אצל סימו ודובי. הסיבה היא שאנחנו יודעים היטב שאם לא היתה מצלמה באירוע – האירוע הזה לא היה מתקיים. תוציאו את המצלמה – ומה נשאר מהביקור המתוקשר של נתניהו בשיפודים בגבעת אולגה? תוציאו את הבימוי – ונתניהו בחיים לא היה הולך ספונטנית להופעה של עדן בן זקן. זה נעשה אך ורק בשביל לזייף "עממיות" – כמו סטיב בושמי עם הכובע ההפוך, שאומר במם המפורסם "How do you do, fellow kids". ניסיון ללבוש מדים לא לך, שרק מוכיח כמה הכל מגוחך ומטומטם. כולל אתה בעצמך.

באופן אבסורדי, דווקא ניסיונות "ההתערבבות" הללו מוכיחים כמה נתניהו לא באמת שייך לסיטואציות האלה. הם מרגישים לא טבעיים, כי זה באמת לא טבעי. זה לא היקום הקולנועי שלו, זה לא העולם שהוא חי בו, זה פשוט לא מי שהוא באמת. מה שהתחיל כניסיון להיות לא ציני, הפך לדבר הכי ציני בעולם.

האאוטרייג' סביב ההופעה, בעיניי, מוגזם. זכותו של נתניהו לזייף התלהבות מזמרת שהוא לא באמת מכיר, זכותו של האמן לארח אותו, ואפילו עם "הפלישה" להופעה אני באמת חי בשלום. זו לא הפעם הראשונה שהופעה מוקדשת לקידום מסר או אדם פוליטי, ותמיד יהיו אנשים בקהל שיחשבו הפוך וירגישו לא בנוח. אגב, הקהל הריע לנתניהו – וזה בסדר. אלה כללי המשחק. וזה אפילו לא עניין של עמדה פוליטית. כי גם פוליטיקאים אחרים מהימין שהיו בתוך הסיטואציה הזאת היו נראים פי 10 יותר אותנטיים והגיוניים מנתניהו, האיש בחליפת הברזל שלא יצא כל החיים מהאקווריום. זה בערך כמו לדמיין את בני גנץ בהופעה של רביד פלוטניק, מזיז את הראש ל"בור ועם הארץ". זה לא שייך, זה לא צריך להיות שייך, ועצם הניסיון להתחנף לעם רק מעיד כמה אתם מנותקים.

מה שמפריע לי הוא הבלוף. השקר שעומד בבסיס הפריים הזה. העובדה שכולם, כולל מעריציו הגדולים ביותר של נתניהו, יודעים שהאירוע הזה הוא פייק מכף רגל ועד ראש. שאם לא היו בחירות או מצלמות בעולם, הסיטואציה הזאת בכלל לא היתה מתרחשת. וכשהטבעי והמלאכותי נפגשים לנו מול העיניים – שם מתחיל הקרינג'. הסיבה שהרגשתם לא בנוח עם הקטע הזה היא כי אתם לא אמורים להרגיש עם זה בנוח. וכי את מדינת ישראל מנהל בשנים האחרונות אדם שחושב שכל זה הגיוני וראוי לשיתוף. וזו, אם תרצו, אולי ההוכחה הכי גדולה לכך ששיקול הדעת שלו דפוק לאללה.

ואולי זהו לקח גם לשאר הפוליטיקאים שבשבועות הקרובים ינסו את הגימיקים המטומטמים האלה, ובאמת שלא אכפת לי מה הם חושבים: אל תנסו להיות "מגניבים". אתם לא. אתם אנשים מבוגרים, עם טעם של אנשים מבוגרים ועם התנהגות של אנשים מבוגרים. רוצים להיות אותנטיים? פשוט תודו שאתם מבוגרים. אל תנסו "להצעיר" את עצמכם בכוח. תודו שאתם זקנים, ולפחות תהיו כנים עם הקהל שלכם. זה יהיה הדבר הכי טוב שעשיתם עם עצמכם בארבע השנים האחרונות.