יום החג של הדמוקרטיה התחיל בגשם זלעפות. הקלפיות נפתחו בזמן, נציגי המפלגות התייצבו, הכול התנהל לפי הספר – רק דבר אחד היה חסר: מצביעים. אף אחד לא הגיע. האם מדובר בחרם? האם האזרחים החליטו לוותר על הדמוקרטיה? אולי כדאי לדחות את הבחירות ליום עם מזג אוויר רגוע יותר? ואז הגשם נפסק. תוך שעה התושבים התחילו לצאת מהבתים ולנהור לקלפיות. כולם רוצים להצביע. בכמויות. אפשר לנשום לרווחה, הדמוקרטיה ניצלה. אלא שבספירת הקולות מתגלה תוצאה חסרת תקדים: יותר מ-70 אחוז מהבוחרים הצביעו בפתק לבן. אלה אנשים שיצאו מהבית, עמדו בתור, השתתפו במשחק הדמוקרטי – והחליטו שאף מפלגה לא ראויה לקול שלהם. הממשלה המזועזעת עורכת בחירות חוזרות. התוצאה? הפעם כבר 83 אחוז מצביעים בפתק לבן.
>> רוצים להחליף את נתניהו? המחיר הפוליטי שאף אחד לא מוכן לשלם

את המציאות המשוגעת הזאת ברא ז'וזה סאראמאגו בספר "על הפיקחון". ההמשך הוא סאטירה פוליטית מבריקה שלא אקלקל עם ספוילרים (ובאמת, כל ישראלי חייב לקרוא את יצירת המופת הזאת). אפשר רק לספר שהשלטון פשוט לא מסוגל לעכל את העובדה שהאזרחים מימשו את זכותם הדמוקרטית בדרך שהם לא ציפו. במקום לקבל את רצון הבוחר, הממשלה מתחילה להתייחס לבוחרים כאל איום על המדינה. סאראמאגו, שב"על העיוורון" תיאר מגפה של אובדן ראייה, מספר הפעם על אנשים שרואים את המציאות 6/6 – ודווקא את הפיקחון הזה השלטון לא מסוגל לסבול.

נזכרתי בסופר הפורטוגלי הגאון כשצפיתי בסיקור הבחירות אצלנו השבוע. לא בגלל שהישראלים שמו פתק לבן. להפך: הם יצאו להצביע, ולפי תמונת המנדטים הסופית, לגוש המפלגות שתומכות בנתניהו יש 53 מנדטים. למפלגות שאינן תומכות בו יש 67. לא בהכרח 67 שיסכימו להקים יחד ממשלה, אבל בהחלט רוב בכנסת שמתנגד לנתניהו ושותפיו. במילים פשוטות: רוב מוחלט בציבור בחר בשינוי.

ובכל זאת, מי שפתח טלוויזיה קיבל שוב ושוב את אותה גרפיקה קדושה של שלושה גושים: גוש נתניהו, גוש איזנקוט ו"המפלגות הערביות" (או כמו שקוראים להם בערוץ 14: "ערבים"). לכאורה חלוקה טכנית. בפועל, הנחת עבודה שלפיה המנדטים הערביים, שמייצגים 20% מהציבור, פשוט לא נמצאים על המגרש הפוליטי הישראלי.

איך שלא תעטפו את הסיפור, מדובר בגזענות. לא צריך לחפש מילים מכובסות. וגם לא מדובר רק בערוץ 14, שממנו אף אחד ממילא לא מצפה להבחין בין עיתונות לתעמולה. גם בתקשורת המיינסטרים, זו שאוהבת להסתכל במראה ולראות את המחנה הנאור והליברלי, הפכו קולות של 837 אלף אזרחים ישראלים לכוכבית בתחתית המסך.

אלה לא קולות מבוזבזים. אלה לא פתקים לבנים. אלה קולות של אזרחים. אזרחים שהייתה להם סיבה טובה לצאת להצביע. בשנת 2025 לבדה נרצחו בחברה הערבית 252 בני אדם. הממשלה אחראית לביטחונם בדיוק כפי שהיא אחראית לביטחונם של תושבי הרצליה, רמת אביב או כפר שמריהו. יש להם כל סיבה בעולם לרצות להחליף אותה, והם יצאו לקלפי כדי להשפיע על החיים שלהם – בדיוק כמו המצביעים היהודים. מטורף שצריך להסביר את זה בכלל.

וכן, אלה גם האזרחים שאנחנו פוגשים בבתי החולים, בבתי המרקחת ובמערכת החינוך. רופאים, אחיות ומורים שאנחנו מפקידים בידיהם את הבריאות שלנו ואת הילדים שלנו בלי לחשוב פעמיים. כושלהאמא של כולכם שגרמתם לי לכתוב את השורות הדמגוגיות האלה. כאילו שצריך שבנאדם יהיה מנתח מוח כדי שהזכות הדמוקרטית הבסיסית שלו לבחור ולהיבחר תהפוך ללגיטימית. הדוגמאות האלה כבר מעליבות. אזרח ערבי לא צריך להוכיח שהוא "מועיל", נחמד או ציוני. חלאס עם זה.

האחריות לא מוטלת רק על האולפנים, אלא קודם כול על מי שביקשו מאיתנו את הקול שלנו כדי להחליף את נתניהו. גדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן צריכים להסביר למה האפשרות להישען על חברי כנסת ערבים נתפסת אצלם כפיגוע רב-נפגעים. מותר שיהיו להם מחלוקות אידיאולוגיות עמוקות עם רע"ם ובטח שעם הרשימה המשותפת. אבל לא חייבים להסכים עם כל עמדה של כל חבר כנסת כדי לשתף איתו פעולה על תקציב, מיגור פשיעה או החלפת שלטון. זה, פחות או יותר, הרעיון של פוליטיקה קואליציונית. חכו שתגלו שביבי, חובב גדול של פירות ים, לא מסכים על כל דבר עם חברי יהדות התורה.

ויש משהו אבסורדי בפחד משותפות יהודית-ערבית, כי הוא מתעלם אפילו מההיסטוריה הציונית. זאב ז'בוטינסקי – לא בדיוק השם הראשון שעולה בראש כשחושבים על שמאל רדיקלי – הציע שבממשלה שבראשה עומד יהודי יכהן סגן ראש ממשלה ערבי, ולהפך. כן, ולהפך. גם דוד בן-גוריון אמר ב-1944 שבמדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראשות הממשלה או לנשיאות המדינה. לא מדובר בפרשנות יצירתית של היסטוריונים פוסט-ציונים, אלא במילים של מקים המדינה עצמו. אם השניים האלה הצליחו לדמיין ראש ממשלה ערבי, אולי ב-2026 אפשר לפחות לדמיין ממשלה שנשענת על אצבעות של חברי כנסת ערבים? בלי לשנות את ההמנון, לקפל את הדגל או לוותר על אופייה היהודי של המדינה? זאת באמת דרישה מוגזמת, כשהאפשרות האחרת היא להשאיר על כיסא ראש הממשלה את הנאשם בפלילים ומממן החמאס?

אגב, אין אף אדם שאחראי להסתה נגד המצביעים הערבים יותר מבנימין נתניהו. נאום "הערבים נוהרים" בבחירות 2015 הוא אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית השברירית. ראש ממשלה שמזהיר מפני הצבעה חוקית של אזרחים ישראלים. "מצב חירום". וזה בדיוק אותו נתניהו שניהל מגעים עם רע"ם ב-2021 כדי להישאר בשלטון, ואף אמר למנסור עבאס, לפי דיווח חדשות 12, "אני היחיד שיכול לפתוח דף חדש עם החברה הערבית".

והנה, המכונה של נתניהו כבר עושה הכול כדי לטעון שההצבעה של הציבור הערבי אינה לגיטימית. זה כבר לא פסילה של הנציגים של המפלגות הערביות, אלא של המצביעים עצמם. הם קוראים לזה "גניבת בחירות", וזה מה שמנהיגים פשיסטים עושים בכל מקום שבו הם מסרבים לקבל את הכרעת הרוב. המטרה היא לבטל ציבור שלם. זו גזענות. זו הסתה. וזה עוד לפני שמזכירים את הערבים הישראלים שנרצחו ב-7 באוקטובר. נתניהו יודע היטב מה הוא עושה. השאלה היא למה דווקא היריבים הפוליטיים שלו, אלה שנבחרו כדי להחליף אותו, מתעקשים לשחק בתוך גבולות המגרש שהוא סימן להם.

• טור עורך
• בחירות
• ספרות
• בנימין נתניהו
• יהודים וערבים