תוצאות האמת כבר שינו את המפה, אבל הסיפור הגדול של הבחירות נמצא דווקא במקום שהמפלגות היהודיות ניסו להשאיר מחוץ לפריים. עכשיו כבר הרבה יותר קשה להתעלם ממנו. אבל וואלה, איזו הזדמנות לשינוי אמיתי יש כאן לפוליטיקאים שמתיימרים להיקרא "גוש השינוי"
יש טאבו מאוד רציני בפוליטיקה הישראלית. הטאבו הזה נקרא ממשלה עם הערבים, והוא מטיל פחד ומורא בלב הציבור היהודי, גם בקרב אלו שנוטים יותר שמאלה. הפחד הזה, שמחלחל עוד מימי ממשלת בנט-לפיד, הפך לדומיננטי עוד יותר אחרי טבח 7 באוקטובר. ועכשיו, עם התקדמות ספירת הקולות, כבר אפשר לראות בבירור את ההישג הגדול של המפלגות הערביות ואת המשקל הפוליטי שהציבור הערבי קיבל בבחירות האלה.
הערבים אכן נהרו לקלפיות, והפחד הישראלי מישיבה עם המפלגות הערביות הפך למשהו שקשה הרבה יותר לטאטא הצידה. כמה חבל שהגוש שמתיימר לשנות ככל הנראה יוותר על ההזדמנות ליצירת שינוי היסטורי, ולא יזמין את החברה הערבית לקחת חלק בתיקון שאליו הוא שואף עבור המדינה.
איך שלא נסתכל על זה, הציבור הערבי אותת לנו אתמול: "היי, אנחנו כאן ואתם לא יכולים להתעלם מאיתנו". לא צריך לעבוד בתקשורת כדי להבין את מצבה של החברה הערבית. כשרמת הפשיעה מגיעה לשיאים חדשים והאלימות משתוללת ברחובות, לא נותר לה אלא לזעוק גם בקלפי – וקולה נשמע היטב.
תוצאות האמת מציבות את גוש השינוי במצב פשוט למדי: בלי המפלגות הערביות, קשה לראות איך הוא מגיע לרוב. אם מפלגות הגוש ימשיכו לפסול שותפות איתן, מרחב האפשרויות שלהן מצטמצם מאוד – ממשלת אחדות עם נתניהו, הסדר כזה או אחר עם המפלגות הערביות, או שוב בחירות. זה לא קל לשמוע, אבל זאת תמונת המצב כרגע.
אני אחסוך לכם את המתח – אני בטוח ב-99% שגוש השינוי לא יישב עם המפלגות הערביות. אבל עצם העובדה שהאפשרות הזאת נמצאת עכשיו בלב הדיון היא חלק מההישג שלהן. הן הכריחו את מפלגות גוש השינוי, ואת הציבור היהודי בישראל, להכיר בכוחו הפוליטי של האזרח הערבי. הבחירות האלה הוכיחו שגם את אזרחי ישראל הערבים אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח.
אם גוש השינוי באמת כל כך רוצה שינוי, זאת ההזדמנות. אפשר לבצע פה שינוי אמיתי, לא רק שלטוני, אלא להתחיל תהליך של שיקום המרקם היהודי-ערבי בארץ ישראל. האם זה יהיה קל? לא. אבל מנהיג אמיתי לא נגרר אחרי המצביעים שלו, הוא מוביל אותם ורותם אותם אליו. הוא לא מכניס את עצמו למשבצת שבה ראש הממשלה שבמשמרת שלו התרחש 7 באוקטובר צריך לאשר לו איזו ממשלה הוא יכול או לא יכול להקים.
העניין הוא שגוש השינוי כנראה לא יעשה את זה. גם נתניהו וגם איזנקוט בחרו בנאומיהם למסגר את הממשלה הבאה במונחים ציוניים, ובפועל להשאיר את המפלגות הערביות מחוץ לתמונה.
ואם מפלגות גוש השינוי ילכו בסופו של דבר עם גוש נתניהו – איזה סוג של שינוי הן יביאו? והן ממש לא הבעיה היחידה. גם התקשורת ממשיכה להתייחס למפלגות הערביות כאילו הן נספח לתוצאות ולא כוח פוליטי שהפך לחיוני בשאלת הרוב. אפשר להמשיך לחלק את המפה לשלושה גושים נפרדים, אבל המספרים המשתנים שוב ושוב מספרים סיפור די יציב: בלי החברה הערבית קשה מאוד להרכיב אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו.
אנחנו יכולים לעצום את העיניים ולדמיין שאין ערבים בישראל, אבל זה לא ישנה את תמונת המציאות – הם כאן, הם לא הולכים לשום מקום והם השיגו את מספר הקולות הנדרש כדי להוכיח את זה. התעלמות מכך, וכפועל יוצא מהמציאות הישראלית המורכבת שבה אנחנו חיים, מעידה הרבה יותר עלינו כחברה מאשר עליהם.