תל אביב כל כך אוהבת לחזור לשגרה, שבשלב הנוכחי של מלחמת שבעה באוקטובר, הידוע בכינוי "שאגת הארי", העיר חזרה לשגרה גם כשלא הייתה שום שגרה לחזור אליה, וזהו ללא ספק הישג חדש בתחום החוסן. עכשיו כשהפסקת האש בראשיתה, צפויה העיר לחזור אל השגרה שכבר חזרה אליה, וביתר שאת. מי שעבורם באמת מדובר בבשורה הם מערכות החינוך, מוסדות התרבות וכל מערכות הפעילות העירונית, שהושבתו במשך כמעט חודש וחצי בהנחיית פיקוד העורף, למרות התכנסויות ענק בקניונים ובחופים.

>> מעל מיליון מבקרים: מוזיאון תל אביב זכה בהישג בינלאומי נוסף
>> כתבה את זה יפה: 7 ספרים של סופרות ישראליות שיעשו לכם חג

כך או כך, עיריית תל אביב-יפו מזדרזת לבשר על חזרה לשגרה של מערכת החינוך, מוסדות התרבות והפעילות העירונית החל ממחר (חמישי 9.4), לנוכח הודעת פיקוד העורף על השינוי במדיניות ההתגוננות, כולל פתיחה של משרדי העירייה ומוקדי השירות. מדובר על פתיחה מלאה בכלל מסגרות החינוך, התרבות והמוסדות העירוניים, תחת הגבלת התקהלות של עד 2,000 איש. הלימודים בגנים, בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים ובחינוך המיוחד יחלו מחר בשעה 10:00.

"החל מהערב אנו פועלים לניקיון המסגרות שנפתחו לטובת הציבור, ובמקביל מעדכנים את התושבים על הצורך לפנות ציוד אישי מהמרחבים החינוכיים, על מנת להחזירם מחר כשהם מוכנים, נקיים וערוכים לקליטת התלמידים והתלמידות וכלל התושבים", כך נמסר מטעם העירייה. "יודגש כי צוותי הביטחון של העירייה ביצעו סריקה נרחבת בחצרות מוסדות החינוך וכי במהלך יום הלימודים תתקיים נוכחות מוגברת של סיירי סל"ע בכניסה למוסדות החינוך, בדגש על גני ילדים".

בעירייה נערכים להחזיר את כל מערכת החינוך העירונית לפעילות, כולל גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד כאחד. גם מוסדות התרבות הגדולים – וביניהם הבימה, סינמטק תל אביב ומרכז ענב – צפויים לחזור לפעילות מלאה באופן מיידי. שנחזל"ש?

• ❤ תרבות
• הבועה
• עיריית תל אביב
• מלחמת איראן
• חינוך

כמעט חודש וחצי עברו מאז הרגע שבו (שוב) התעוררנו נגד רצוננו בשבת בבוקר לתוך שדה קרב. המלחמה המתמשכת של ישראל מול איראן, חיזבאללה ושעות השינה שלכם גבתה לא מעט מחירים – בראשם, כמובן, חיי אדם שנלקחו, אבל גם מחיר נפשי לא מבוטל. זו בהחלט תקופה מדכדכת ומתישה, שממשיכה את מצב החירום התמידי שעוטף אותנו כבר כמעט שלוש שנים, וכשפסח מעבר לפינה הגיע הזמן לתת בהם סימנים: קבלו את עשר המכות של מלחמת "שאגת הארי", שם מוקרץ ביותר למה שהוא פשוט המשך של מלחמת שבעה באוקטובר. אפילו לא סיקוול. סתם עוד פרק. מכה.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים.
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

טלגרם

זהו כמובן לא ראנט נגד האפליקציה עצמה – היא בסך הכל פתרון טוב למדי כדי לדעת מי מהאנשים ששמורים לך בטלפון מחפש להתארגן על וויד. הבעיה האמיתית היא קבוצות העדכונים בטלגרם, או כמו שקוונטין טרנטינו אהוב ליבנו היה קורא להם – "ממזרים חסרי צנזורה". המערב הפרוע שבו כל פיסת מידע, נכונה או לא נכונה, מאומתת ומחורטטת, עפה לאוויר וצפה לעולם, כולל סרטוני הארדקור של נפילות שמציפים לך את הטריגר ופייק ניוז ברמת ערוץ 14 שעת חובבים. בשם עם ישראל כולו: לכו שחקו פורטנייט ושחררו אותנו.

התראה

נתחיל במובן מאליו – כולם צריכים למלא אחרי הוראות פיקוד העורף, בעיקר כדי לא לצאת ממש מטומטם ולמות. וההתראה שפיקוד העורף נותן לפי האזעקה היא דבר חשוב, פלא של האנשים היצירתיים והחכמים שהמדינה הזאת הוציאה. ואחרי שאמרנו את כל זה – יא אללה כמה שסאונד ההתראה הזאת הוא אחד הדברים המזעזעים ביותר שנולדו עלי אדמות. שילוב של כל הפחדים כולם, שמצמית אותך ודורך את כל הגוף. וזה עוד לפני שמגיעות אזעקה (סאונד בלתי נסבל כשלעצמו) והפיצוץ. נראה לי שאפשר להודיע לנו שיש טיל בדרך גם בדרך קצת פחות מבהילה. צביקי, שחרר אותנו.

גזלייט

בניגוד לתדמית שמנסים להפיץ כדי לגלגל ממנהיגי המדינה אחריות, אזרחי ישראל יודעים לשלם מחירים על המחייה פה. כותב שורות אלו הספיק לעבור מלחמות, פיגועים, אינתיפאדה מדממת, ה-7.10 ואפילו את השיר "זה הזמן" של אדי באטלר – כל טראומה אפשרית. אבל נדמה שאף פעם לא התקיים, תוך כדי התקופה המטורללת הזאת, כזה גזלוט מתמשך: קבלו את שורת המקהלה שנוהים נגד "הבכיינים", "המחלישים", "הפריווילגים" – אלה שמסרבים להפנים, כמו הג'ון רמבואים דה לה שמעטה שהם, שזו "מלחמת אין ברירה" וש"אנחנו משנים את המזרח התיכון". אה, ושזו "תקופה של נס" כמובן. איך אתם מעזים לצפות לחיים נורמלים? ששששש. לא לדבר, ובטח לא להפגין. אנחנו עושים היסטוריה. באמאשלכם, לכו לאונן על "פול מטאל ג'אקט" ושחררו אותנו.

אולפנים

כתבתי כאן לא פעם על פשיטת הרגל של הגלים הפתוחים בטלוויזיה שלנו, אבל נדמה שהמלחמה הזאת הביאה את המכה לשיא. המשדרים הבלתי נגמרים לאורך כל היום (גם בשעות שבהן לא קורה שום דבר מיוחד) הפכו ללחם והחמאה של טלוויזיית הברודקאסט הלכאורה מסחרית – והובילו לעשרות שעות מיותרות של ברברת איומה, שבהן שדרים מיוזעים, כתבי שטח מבוהלים, פרשנים ולשעברים מנסים בכל הכוח למלא זמן אוויר ושעות שידור. כמה טוב שמתישהו במהלך המלחמה, די מוקדם יש להודות, הבינו בכל הרשתות הגדולות שעדיף לתת לאנשים פריים טיים במקום להמשיך ולזיין את המוח. שדרו "כוכבים בריבוע", לפחות שם בסוף אומרים לנו אם זה בולשיט או לא.

רעמים

מי אמר שאין מלחמות בחורף? בטוויסט מוזר אך מתאים של הקוסמוס, קיבלנו לפתע סופה חורפית באמצע מרץ (רגע לפני החום המדברי מאפריל ועד הנצח). וככה, לצד הפחד מההתראה (ע"ע) והאזעקות והבומים, מגיעים גם הרעמים ומקפיצים לנו את הלב בניסיון להבין אם מדובר בנפילה ללא התרעה או סתם בשמיים מתבקעים לשניים. דווקא בתור חבר ותיק במחנה החורף (או יותר נכון, אחד שמעדיף אותו על הקיץ הישראלי המזעזע), נותר רק לשאול: מה בער לך, רעם, להצטרף דווקא עכשיו? אין לנו מספיק להתמודד איתו?

ההוא שיודע

"אין, אין, מחר לפנות בוקר טראמפ תוקף את הכורים הגרעיניים. אל תעשה תכניות ותכין את הממ"ד, למה יהיה לך לילה ארוך. זה יירוט. נו, ברור שזה יירוט. הם לא שולחים טילים בצהריים כי יש אור. הם לא שולחים טילים בלילה כי הם ישנים. בגלל שחיסלנו להם את מפקד הפיתייה של משמרות המהפכה, תהיה עלייה בשיגורים. פגענו להם במשגרים כל הזמן, אז הם לא הולכים לירות עכשיו. שמעתי, בטח שמעתי. יש לי חבר שהוא בן דודה של גיס של אחד שמכיר מהגן את הפקידה בלשכה של הרמטכ"ל. מה, קרה ההפך? אין, טראמפ הזה, אי אפשר לדעת מה יהיה איתו. כזה בלתי צפוי". רוצה לשמוע מה באמת בלתי צפוי? שתסתום את הפה שלך.

הבוטים

המחלה הגדולה של כל מי שחווה את הרשתות החברתיות בתקופה הזאת. כל ניסיון לנהל איזשהו דיאלוג בריא עם אנשים אמיתיים נתקל בגורם המפריע ביותר – ערימות של יוזרים מפוברקים, בדרך כלל מגורמים עוינים, שמפיצים דעות קיצוניות להחריד כדי להרגיז ולעורר כאוס. סימנים מעוררי חשד: יוזר שנפתח לפני חודש ולא צייץ אף פעם (רק מגיב), תמונת פרופיל של פרחים/דגל ישראל/שחקנית פורנו בביקיני, והעובדה שהם כותבים לך משפטים כמו "ההתנגדות תכה ביצירי כפיך עד זוב דם !!". והתשואות לאילון מאסק, שמבחינתו הזבל הזה הוא "חופש ביטוי". מייק טוויטר טוויטר אגיין.

AI

המכה הכי גדולה של הדור הזה. לא ניכנס להשפעות הגלובליות של התפתחות הבינה המלאכותית (למרות שאני נאה כמוהו, אני לא ממש דרור גלוברמן), רק לזיהום המוחלט של ההווייה שלנו: מתמונות מפוברקות לחלוטין (ומופרכות לגמרי) שהאויב מפיץ, ועד לכל הסרטונים העאלק-מגניבים שבהם משתמשים שרים בממשלה (!) כדי "להראות לאויב מי אנחנו". כן, השר ישראל כץ, אני בטוח שמשמרות המהפכה נורא נבהלים מהתמונה שלך רוכב על נמר עם דגל ישראל ביד. אוטוטו הם זורקים את האורניום ובורחים אל ההרים. תמצאו ריגוש אחר ושחררו אותנו.

נדודי שינה

כנראה הקורבן הנפשי הגדול ביותר של המלחמה הזאת, אולי לצד האכילה הרגשית. האזעקות שהגיעו לאורך כל שעות היממה (גם בשעות החשוכות של הלילה) לא רק יצרו בהלה או פחד, אלא בעיקר דפקו לכולנו את השעון הביולוגי. וזה לא ששעות הפוכות זה משהו שזר לי, אבל המלחמה חידדה את זה עוד יותר – שכן, אין אדם שניסה להירדם מתישהו ולא קיבל את ההתראה (ע"ע) ישר לתוך הפרצוף. אז אנחנו דופקים שנ"צים באמצע היום, וכמאמר השיר המעולה של נונו, שוב קמים בלילה. כשאני יוצא מזה, אני לוקח חופש רק כדי לכייל את עצמי מחדש. עד הלילה הלבן הבא.

חוסר האמון

התשובה של המלחמה למכת הבכורות. המכה הגדולה מכולן. כי כאמור, החברה הישראלית והאזרחים שחיים בארץ הזאת ידעו לספוג תקופות קשות. אנחנו העם שעבר 12 יום של טילים בליסטיים ב"עם כלביא", ואז יצא בהמוניו לחופים של תל אביב דקה אחרי שהמלחמה נגמרה, וחלקנו עוד לפני. אז מה נשתנה האירוע הזה? אולי התחושה שאנחנו פשוט לא מאמינים לאף אחד.

לא מאמינים לכם שכבר סיפרתם לנו על "ניצחון לדורות" בתום המבצע ההוא ביוני, ואז התחלתם שוב את אותה מלחמה בדיוק.
לא מאמינים לכם שסיפרתם לנו שקרעתם את חיזבאללה, והוא עדיין יורה על כל תושבי הצפון.
לא מאמינים לכם כי כבר אמרתם לנו שהמטרה היא הפלת המשטר, ואז הסברתם לנו שהפלת המשטר לא תקרה, ואז אמרתם שחיסלתם להם את המשגרים, ועדיין לא עוברות שעתיים בלי אזעקה איפשהו בארץ, ואז סיפרתם לנו שהמטרה היא הגרעין, עד שטראמפ הבין שזו מטרה שאפתנית מדי והאיראנים סגרו לו את מיצרי הורמוז, אז עכשיו המטרה היא לשחרר את הנפט כדי שחס וחלילה זה לא יפגע לו במידטרמס. דיינו. כבר קשה לעקוב איך עוברים מספין לספין, ממטרה אחת לאחרת, כשלכולם ברור איך ייראה הסוף. תחזירו לנו את החיים שלנו, תקימו ועדת חקירה, לכו לבחירות – ובאמ-אמא-אמא שלכם. שחררו אותנו.

• מלחמת איראן
• סאטירה
• פסח
• מלחמת שבעה באוקטובר

צריך להגיד גם את זה: הניסיון לחזור לשגרת חיים תוך כדי מתקפת טילים יומיומית הוא אקט של טירוף. זה לא מעיד על חוסן, זה מעיד על היעדר רשתות ביטחון כלכליות וחוסר היערכות של הממשלה, כמו שזה מעיד על ההפקרה הכללית של העורף והאזרחים במלחמת איראן המתמשכת. הניסיון להחזיר מופעי תרבות והקרנות קולנוע בקפסולות של 50 איש הוא מאוד חמוד ונוגע ללב, אבל לא באמת מחזיק מים משום בחינה כלכלית וקהילתית. למרבה הצער, גם בסינמטק תל אביב הגיעו עכשיו למסקנה הזו.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות

אחרי ניסיון קצר והירואי לפתוח מחדש את שעריו של סינמטק תל אביב לציבור הרחב להקרנות מצומצמות על פי הנחיות פיקוד העורף, בישר הסינמטק הבוקר (שלישי 7.4) למנוייו כי הוא סוגר שוב את הקופות ואת הדלתות עד להודעה חדשה.

"בימים האחרונים ניסינו לקיים פעילות מצומצמת של הסינמטק, בהתאם להנחיות ומתוך רצון לאפשר מעט שגרה ונשימה", כך נכתב בהודעה, "לאחר הערכת מצב משותפת עם העירייה, הגענו למסקנה שלצערנו לא ניתן להמשיך גם במתכונת הזו בשלב זה. הבטיחות של הקהל שלנו עומדת מעל הכול, ולכן קיבלנו את ההחלטה הזו בזהירות ובאחריות. אנו מייחלים לרגע שבו נוכל לחזור ולהיפגש באולמות בקרוב".

המלחמה המתמשכת באיראן מרסקת את עולם התרבות, שסגור כבר כמעט חודש וחצי וספג ואובדן הכנסות דרמטי בפורים ובפסח. מצד הממשלה נראה שהמלחמה היא תירוץ טוב לייבש את עולם התרבות, ועד כה טרם הוצע סיוע ממשלתי כלשהו לעשרות אלפי עובדי הענף. מוסדות תרבות כמו מוזיאון תל אביב, קולנוע לב, מרכז ענב ועוד מנסים בשבועות האחרונים לקיים פעילות במתכונת חירום מצומצמת כדי לשמור על גחלת התרבות בוערת ועל איזו אפשרות לנחמה, אך החלטת הסינמטק לסגור מחדש את שעריו משקפת את המצב לאשורו.

• מלחמת איראן
• ❤ תרבות
• סינמטק תל אביב
• סינמטק
• עיריית תל אביב

אם אי פעם רציתם הוכחה לכך שאין שום דבר שישבור את התל אביבים, החודש האחרון הוא הסטמפה האולטימטיבית. לילות לבנים, טילים שנופלים, בניינים שקורסים (לפעמים אפילו בלי קשר לטילים) – והרחוב התל אביבי שוב מלא חיים, גם אם עייפים מהרגיל. המסעדות חזרו ברובן לפעילות, ולמרות שאין את אותה תנועה, אפילו חזרנו לקבל חדשות משמחות על פתיחת מקומות חדשים. אז כן, זה היה חודש חלש ללא ספק, אבל גם במהלך מלחמה מסתבר שבתל אביב נפתחים מקומות חדשים, ולא מעט – אלו עשרת המקומות החדשים שאתם צריכים להכיר במהלך החודש, אם הטילים יאפשרו.

1. קוטה

כנראה שבשלב מסוים גם לשפית נרקיס אלפי נמאס לחכות, והאחות הקטנה של ביינה נולדה עם ריח כזה של אפיה וגבינה טעימה. בפינה עם קארמה טובה על גאולה, בר האוכל הסקסי שהוא קוטה מתבסס על פיצות שף איכותיות מבלי ליפול לקלישאות או לתיוג כפיצריה, בין היתר כי שאר המנות שם מקפיצות את הרמה למטעמים הרבה יותר מורכבים מלחם שום. במילים אחרות יש מקום בסטייל עם פיצות ברמה ואלכוהול בשפע. בול לימי המלחמה, פלא שלא חיכו איתה?
לפרטים נוספים

2. טאקו דה לוליטה

במסעדת בבר שבחלקו הדרומי של שוק הכרמל הבינו שהטאקו בטן טלה שהגישו שם הפך ללהיט, מה שהניע אותם למצוא מקום חדש בצד השני של השוק לטובת דוכן טאקו חדש, שזה צימוד מילים שתמיד משמח לנו את הנפש ואת הבטן. "טאקו דה לוליטה" שנפתח באמצע החודש מציע מעט מנות טאקו, אבל כל אחת מעיפה את הראש ובלוטות הטעם למקומות אחרים, עם שילובי טעם מפתיעים (יוגורט יווני וקיווי!) שעובדים איכשהו בהרמוניה, על מצא של טורטיית תירס מעולה ואפילו המחירים סבירים. במיוחד המחיר של המרגריטה הקפואה, שעוד תהיה להיט בקיץ הקרוב. אריבה אריבה.
לפרטים נוספים

3. טאו 77

בתזמון פחות ממושלם המסעדנית הצעירה נועה אשכנזי, רק בת 26, פותחת את המקום השני שלה אחרי ליי פו המצוינת בבוגרשוב. גם הפעם מדובר במסעדה אסייתית, אבל עם שאיפות גדולות יותר – גם בזכות הלוקיישן של רוטשילד, וגם בזכות הכשרות שפונה לתור הארוך שהתנחל מול "אסתר המלכה". מסעדה עם חלל מרווח (שאכלס בעבר את מסעדת Vong), מארחות בשמלות אדומות ותפאורה אסיאתית אמורים לפתות את הרעבים שעוד ימלאו את רוטשילד כימי קדם, ונאמר אמן.
לפרטים נוספים

4. שינקין 21 א'

אנחנו לא יודעים אם זה רק אנחנו שמרגישים כך, אבל נדמה שרחוב שינקין פורח במהלך המלחמה. כנראה שהאיראנים רצו להפציץ אותנו בחזרה לשנות ה-90, והפעם אנחנו לא מתנגדים כי התוצאה היא מקומות קטנים וחמודים דוגמת בית הקפה הזה, שנפתח במקום בר הוולנס "סדונה", ומציע קפה ספיישלטי במחירים מאוד נוחים יחסית לעיר, נשנושים טובים לצד הקפה ובעתיד גם יכלול ג'לאטו בהכנה ביתית, שזה כל מה שהיה חסר לשינקין. כמה כיף.
לפרטים נוספים

5. לוקה

גל אייזנשטיין היה אמור לפתוח את בית הקפן הקטן שלו בדרום קינג ג'ורג' ביום הראשון שאחרי האזעקות, אבל הוא הבין שזה מטורף מדי – "אז פתחתי בשני, שזה גם כן מטורף". אכן מטורף. גם לפתוח בית קפה בחלל של בקושי שמונה מטרים רבועים, אבל זה טירוף מהסוג שאנחנו אוהבים, וגם את המחירים הנמוכים בטירוף שמתקבלים מצמצום שכזה. טירוף.
לפרטים נוספים

6. חממה

בר יין חדש שנפתח ברביעיית פלורנטין כל כך לאחרונה, עד שטרם הספקנו לדווח לכם עליו. אבל הנה, אנחנו פה והוא איתנו, כמפלט אירוח נעים באזור הכל-כך-מנסה-עד-שזה-חמוד של הרביעייה. הבר שייך לדנילו ציפורוחה וזכריה אשורוב – שני עולים חדשים-ישנים שמצאו פה בית, ורוצים להשקות אתכם בשפע יין טבעי ואורגני, כמו גם קוקטיילים על בסיס יין ותפריט צלחות קטנות וטעימות לאוכל ליד היין.
רביעיית פלורנטין, דרך שלמה 43, תל אביב

7. She

עוד בר יין (תעמידו פני מופתעים) שנפתח בלוקיישן מהמם על מונטיפיורי על ידי בני הזוג שיר בקשי ואוראן רוט, שמתייחסים למקום כמו לתינוק חדש, ומשקיעים לתוכו את כל אהבתם. מכיוון שהאהבה הזו כוללת את התפריט של יוצא קלארו רוט, היא טעימה מאוד עם מנות שמצליחות לחדש את רצף ברי היין, ועם לוק אלגנטי שמשקף את הרומנטיקה שמאחורי הקלעים. מגיע לנו קצת אהבה בימים כאלו.
לפרטים נוספים

8. דמוליקו

האמת היא שבר פיצה חדש זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בימים כאלו, ועצם העובדה שהוא מגיש פיצה זולה להפליא. רק 28 ש"ח למגש, חצי/שליש בירה יעלו 16/22 ש"ח, משקעות מעורבבים לא חוצים את ה-30 ש"ח ובמילים אחרות – יש לכם מקום להטביע את היגון בדרינקים ופיצות במחיר שלא דורש מכם למכור סודות לאיראנים. "אין תקופה טובה לפתוח עסק בישראל" אמרו לנו הבעלים, והם אמנם צודקים, אבל יש תקופה טובה לעסק זול שכזה – בדיוק עכשיו.
לפרטים נוספים

9-10. בלה, מיה

לפעמים הסיבה שפותחים עסק בזמן מלחמה, אף על פי ולמרות הכל, היא שאם לא פותחים ההפסדים רק מתעצמים. ננחש בזהירות שזה המקרה עם מתחם המסעדות הענק שבמרכז איינשטיין, שהוקם בבעלות משותפת של עדן בן זקן ובעלה שוקי ביטון, כמו גם בעלי לוצ'ינה בראשון לציון ופיפטי אנד וואן. כך או כך, העיר מקבלת מתחם חדש באווירה מצועצעת ומוגזמת, עם 2 מסעדות חדשות – אחת איטלקית בשם "בלה", השנייה ביסטרו ים תיכוני בשם "מיה", ובעתיד תצטרף גם אזיקיאה יפנית בשם "צ'י". לא בדיוק הזמן לחגוג כמו דובאי, אבל מי שאוהב את הפאסון ימצא אותו כאן.
לפרטים נוספים

• אוכלים שותים
• מסעדות מומלצות
• מלחמת איראן

כשמשהו נגמר משהו אחר מתחיל. במלחמה זה הפוך – כשהיא מתחילה הכל עוצר. אז עצרנו. חיכינו. לא נלחצנו, התרגלנו. ניסינו, לא קרה, יקרה מתישהו. ההופעה של שאזאמאט שהייתה אמורה להתקיים בבארבי אתמול (מוצ"ש, 4.4) נדחתה. יהיה תאריך חדש, הכרטיסים יעברו אוטומטית ויהיה אפשר לבטל. פעם עוד היינו מדברים על איך ההודעות באינסטגרם הפכו מ-"אפשר ברכת יומולדת?" ל-"אפשר כמה מילים לפלוגה שלי שקיבלה עוד צו 8?". בטח, אוהבים אתכם מסייעת ותשמרו על חיילות פרט, לא רוצים לבוא אליכם עם גיטרה אקוסטית להופעה באיכילוב.

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> קשקושי הארי: עשר המכות של המלחמה מול איראן

אבל תוך כדי קרה משהו מעניין. אנשים המשיכו לקנות כרטיסים למופע. ואנחנו נדבקנו באופטימיות. ראינו אמנים מוציאים הודעות לקוניות על ביטולים ודחיות ואמרנו "בוא נעשה הפוך. נאמין ונגרום לזה לקרות". אז חזרתי לראות חדשות – אולי הלילה זה הלילה שבו נשיא אמריקה יודיע שניצחנו ונגמר. תסלחו לי אם צר עולמי, אני פשוט כבר לא מבין כלום מהחדשות. האמת היא שגם כשהייתי בתוך עזה או סוריה לא הבנתי. בעיקר אני לא מבין למה אני עדיין מרגיש רגשות אשם על כל מה שקרה.

בכל מקרה, קיווינו חזק. שאלנו ובדקנו, קיבלנו מבול של הודעות ושאלות, ענינו מה שידענו. האמנו שאם ממש ממש נרצה, זה יכול לקרות. אבל מה אתם יודעים, החיים הם לא סיפור של דיסני ואם אין סוף טוב, לפחות נוכל ללמוד מזה שבחיים האמיתיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים – גם אם אנחנו הכי צודקים וטובים והם טועים ורעים. ענינו לכל השאלות אחת אחת, וגם לשאלות המשך. תשובות לשאלות שלנו עדיין לא קיבלנו.

בהרגשה שלנו, לא משנה כמה הציפיות נמוכות, האכזבה גדולה. כל כמה חודשים מתחיל אירוע שבו מסבירים לנו את חשיבות הרגע, וחוסר החשיבות שלנו בתוכו. מה לעשות עכשיו? לצאת למרפסת למחוא כפיים לרופאים? להיכנס למקלט תת קרקעי? נעשה מה שתגידו רק כדי לא להיות אלה שחוטפים טילים, ואז כועסים עליהם שלא נצמדו להנחיות. סליחה על המרירות, פשוט מסתבר שאנחנו אלה שצריכים לתת תשובות לגבי למה הופעה מבוטלת. כמובן שנישא בעלויות ובאחריות.

אנחנו מנסים להבין, כי כולם ידעו מראש על המלחמה הזאת, כולל שר התרבות היקר שלנו. תגיד, כמה אתה מעורב בניהול הלחימה? כמה חימושים הטלת היום, אדוני? מה התרומה שלך לאסטרטגיית המלחמה? צדיק, הצטלמת עם גנרלים היום? אנחנו, משום מה, חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיביים שכמונו. תן להאחז במשהו מיקי – הופעות בקפסולות של 100 איש, בסבבים, משהו. הופעות במקלט, פרויקטים, יוזמות, שולחן עגול או לוח מחיק עם שמש אסוציאציות. משהו. מייל בתפוצה, "זוכרים אתכם ועובדים על תוכנית". לא, קיבלנו רק שלוש כ״פים – כלום כלום וכלום.

בשנתיים וחצי האחרונות עשינו מאות ימי מילואים, הופענו בהתנדבות באירועי זיכרון ויוזמות לפוסט טראומתיים, הלכנו לאזכרות ולוויות ויודעים מה – לא רוצים לנופף בקורות חיים שלנו כדי לקבל אמפתיה, או אישור לזה שמגיע לנו משהו. לא רוצים מענקים וכסף קטן שגורם לנו להרגיש כמו קבצנים. לא רוצים למלא טפסים מיותרים, ולדבר עם נציגים שיסבירו למה לנו ספציפית לא מגיע. רוצים תשובות.

עזבו הכל – רוצים לדעת שיש מישהו שמנסה, רק מנסה לעשות את העבודה שלו. מנסה למצוא פתרונות. זה בסדר אם אין, מספיק לי שתראו לנו שמנסים למצוא. אבל הרמה כל כך נמוכה, שמספיק לראות את כבוד השר מצטלם מדליק אבוקה בחליפה, בלי להבין את האנטי שהוא מייצר אצל מדליקי אבוקות. איך תביא פיתרון אם אין לך מושג מה הבעיה? אם הגעתם עד לכאן, אז כנראה שגם לכם זה הגיע עד כאן. אין פואנטה, אין בארבי, אין ייאוש בעולם כלל.

• ❤ תרבות
• מלחמת איראן
• מחאת התרבות
• מוזיקאים
• הופעות