להיות אמן ישראלי בניו יורק: ריאיון עם תום פניני

הפגישה עם תום פניני מתקיימת ערב פתיחת תערוכת היחיד החדשה שלו, "The Light "Fantastic Toe, ורגע לפני שכל תערוכות הבוגרים הרבות ברחבי הארץ ננעלות ופולטות עשרות, אם לא מאות, אמנים טריים לשוק הקטן והעמוס. פניני (34) נמנה עמם בדיוק לפני שבע שנים, אבל זו הייתה תקופה אחרת: בוגרים טריים עוד היו אז סחורה מבוקשת בגלריות הנחשבות והחזקות.

פניני היה אחד הסטודנטים הבולטים במחזור המוצלח שהמדרשה שחררה לעולם ב־2008, אבל הוא לא נשאר לקצור את פירות ההצלחה שהייתה יכולה לחכות לו שם, בצירוף חיבוקו הדובי והחמים של הממסד האמנותי. במקום זאת, מיד עם סיום לימודיו הוא נסע לניו יורק, שם חיכתה לו מלגה ללימודי תואר שני בבית הספר לאמנות ועיצוב פרסונס (חלק ממכללת ניו סקול היוקרתית) ונשאר לגור בה עד היום.

התערוכה החדשה של פניני מסכמת פרויקט שהחל ב־2012 ובמרכזו הסטריאוסקופיה – שיטת צילום מוקדמת שפותחה באמצע המאה ה־19 ושיוצרת אשליה של תלת ממד באמצעות שתי תמונות זהות כמעט, המוצמדות זו לזו בתוך מכשיר הדומה למשקפת, כך שכל עין רואה רק אחת מהן. בתערוכה מוצגים צילומים סטריאוסקופיים מטופלים, עבודת צילום המבוססת על אנימציה, וגולת הכותרת – עבודת הווידיאו שעל שמה קרויה התערוכה אשר במרכזה זוג תאומים זהים שמתנהלים זה לצד זה בתוך סט של דירה ניו יורקית משוחזרת מ־1860.

"המחשבה שעומדת מאחורי התערוכה היא לקחת את הצילום הסטריאוסקופי ולהוציא אותו מהרציונליות שלו", מסביר פניני. "ואז נוצרים שני דימויים, שני רגעים מכריעים. זה העלה בי שאלות שקשורות לזהות שלי כתייר בארצות הברית, מחשבות על שני מסלולים, כפילות, תאומים ומראות".

"Double Star D" – תום פניני

יש לי שאלה ארכאית: מה אתה? צלם? אמן וידיאו? הרבה אמנים היום מנסים לעשות הכל.

"אני אמן, אף שקשה לי מאוד להגדיר את עצמי כאמן, זה תמיד נשמע לי נורא פומפוזי. בסופו של דבר יש לי רעיונות שכמעט תמיד מיתרגמים לוידיאו".

אתה לא חושב שהשימוש בסוגי מדיה מרובות גורם לכך שאמנים לא מתמצאים ולא מתמקצעים בחומרים?

"אני עושה וידיאו מגיל 16. היה לי מזל גדול להיות בשנה מסוימת בתיכון תלמה ילין. הייתה לנו שכבה מדהימה: בן הגרי ואיוה כפרי למדו איתי, זו הייתה השנה שבועז ארד התחיל להתעסק בווידיאו, הוא קנה את המק הראשון ולימד את עצמו לערוך דרכנו, גיא בן־נר היה אז במדרשה ועשה את אימוני ההוראה אצלנו. מאז וידיאו נהיה המסלול שלי".

אם כבר הזכרת את זה, בוא נפתח את הנושא: אתה ובן הגרי הייתם שני הסטארים במחזור שלכם. כבר כסטודנטים הצגתם בתערוכות, גלריה רוזנפלד התחילה לעבוד עם הגרי עוד לפני תערוכת הבוגרים. היה הרבה אנטגוניזם כלפיכם וכלפי ההצלחה המטאורית שלכם.

"בן הוא אחד החברים היקרים שלי, אני מכיר אותו מהגנון. הוא לימד אותי מה זה אמביציה. לדעתי הדרך היחידה להתקדם בעולם הזה היא דרך חברים: לסמוך זה על זה, לעודד. אני חושב שהתאבדתי במדרשה. הייתי ישן על הגג שלושה ימים בשבוע כדי לבוא מוקדם ולהיות ראשון בסדנת הפיסול. אם סטודנט היה עושה בממוצע תערוכה אחת ביום חמישי, אני הייתי עושה ארבע. זה היה לי חשוב. אני לא יודע איך לצאת מהשאלה הזאת בלי לצאת פלצן, אבל אני מבין את הביקורת על חיפוש הסטארים הצעירים. דרך אגב, אני לא חושב שזה נכון כל כך, כולה הצגתי בתערוכה אחת בתקופה שלמדתי במדרשה. קיבלתי הזדמנויות ואני לא חושב שאי פעם עשיתי את זה על חשבון מישהו אחר. אני מאמין שיש מקום לכולם, אבל אני גם מכיר במזלי בתור גבר אשכנזי לבן".

אני רואה שהשאלה הזאת קצת מפריעה לך.

"אחת הסיבות שנהניתי לנסוע לחו"ל היא שהתחלתי הכל מההתחלה. הוכחתי לעצמי שאפשר לעשות את זה גם אחרת, לקחתי קצת ספייס".

אבל זו לא הייתה הסיבה שנסעת.

"לא. הוזמנתי לעשות תואר שני בפרסונס. באותו הזמן בכלל לא חיפשתי להמשיך את הלימודים, אבל קיבלתי הזדמנות מדהימה שגם הייתה מאוד מהירה. הרצתי את זה במשפחה, ואשתי ואני הבנו שאנחנו רוצים לעשות את זה. חשבנו שנישאר שם שנה וחצי אבל אנחנו שם כבר שבע שנים. הרבה מאוד השתנה: ביחס שלי לישראל, לעצמי, לאמנות, לארצות הברית. לקח לי זמן להבין שאני נשאר בארצות הברית ושאני תייר לתקופה יותר ארוכה".

התערוכה של פניני מצטרפת לגל של אמנים שתהליך יצירתם כרוך במחקר ארוך טווח, לעתים של שנים, רבים מהם נמשכים לעבודה ארכיונית. במקרה של פניני מדובר בנבירה בארכיוני הצילום של ספריית הקונגרס האמריקאית, שבה נמצא מאגר ענק של דימויים לשימוש הקהל הרחב. התוצאה היא תערוכה מינורית למדי שמציגה צילומים איקוניים מטופלים של ההיסטוריה האמריקאית, דימויים זרים למדי לעין הישראלית, לדוגמה העבודה "Dust Bowl" שבמרכזה צילום מפורסם המתעד את סופת האבק בטקסס בשנות ה־30 – אחת הקטסטרופות האקולוגיות הגדולות בהיסטוריה האמריקאית. פניני בוחר להחיות את סיפורו של בני זוג שנראים בצילום עומדים על מפתן ביתם ומתבוננים בשאננות בסופה המתקרבת.

צילום: איליה מלניקוב

התערוכה הזאת שונה מאוד ודי מנותקת ממה שקורה פה בארץ. זה היסטוריה אמריקאית הארד קור.

"התאהבתי בצילום הסטריאוסקופי לפני כמה שנים, וזה פתח לי דלת ענקית של יצירתיות. התחלתי לחשוב על התהליך שאני עובר כמהגר לרגע. העבודות עוסקות ברגע ספציפי שבו אמריקה הגדירה את עצמה מחדש, וכאן עשיתי אלכימיה בין שתי היסטוריות שלא הגיוני לחבר ביניהן – ההיסטוריה הפרטית שלי וההיסטוריה האמריקאית. ההתנגשות הזאת מעניינת אותי. זה לא קל, כי אתה כל הזמן נמצא בין ישראל – אם עזבת אותה או לא – לבין המקום שאתה רוצה לקרוא לו בית. אני מרגיש שמשהו בעבודה הזאת ובשנה האחרונה שלי כאן שחרר אותי ונתן לי להרגיש כאן בנוח".

כאמן ישראלי לא מצפים ממך לפעמים שהעבודות שלך יהיו קשורות לישראליות שלך?

"העבודות שלי נתפסות שם כפוליטיות הרבה יותר מכפי שנתפסו פה. פגשתי אנשים שמסתכלים עליי בתור אמן ישראלי, אבל אני לא יודע מה אנשים מצפים ממני, אני מצפה מעצמי להיות נאמן למקום שאני נמצא בו. מה שקורה בארץ מלווה אותי תמיד. אני חושב שאפשר לדבר על מלחמה אחת דרך מלחמה אחרת, אבל אני לא לוקח על עצמי שום שרביט של האמן הישראלי באמריקה או האמן האמריקאי בישראל".

The Light Fantastic Toe מציגה בימים אלה בגלריה שלוש