הסיפור שאינו נגמר: "2666" הוא ספר אינסופי במובן הכי טוב של המונח

"2666" של רוברטו בולניו היא יצירת מופת תובענית שמצדיקה כל רגע בקריאה בה

"2666" מאת רוברטו בולניו
"2666" מאת רוברטו בולניו
14 במאי 2015

הרומן האחרון של רוברטו בולניו, "2666", הוא למעשה חמישה ספרים נהדרים, לפחות שניים מהם מופתיים. בהקדמה לספר נאמר שבולניו, שמת לפני יציאת הספר לאור, הורה ליורשיו לפרסם את הספרים בנפרד, אך לאחר קריאתם הם החליטו להוציאם כספר אחד. אני לא בטוח שהם צדקו. גם אם יש קשר ברור בין הספרים השונים, כל אחד מהם עומד בזכות עצמו.

הספר הוא חוט אחד ארוך שגולגל לפקעת, ולאחר שצויר ציור על פני הפקעת החוט נפרש מחדש. אנחנו קוראים אותו בשני ממדים – הולכים לאורך החוט ובמקביל מדמים את הציור שצויר על הפקעת השלמה. אולי דימוי טוב יותר הוא הציורים של הצייר בן המאה ה־16, ג'וזפה ארצ'ימבולדו – דיוקנאות משעשעים וגרוטסקיים המורכבים מפירות, ירקות, פרחים וספרים.

זה ספר שמזמין ציטוטים, אבל ההתמקדות בפנינים שמשובצות במאות העמודים מסיחה את הדעת מהחוט עצמו, מהפקעת שהסיפור עשוי ממנה. בולניו מפתה אותנו להיאחז באחד הרעיונות או המשפטים היפים לציטוט, כאילו בהם טמון המסר, העניין של הספר, אבל זו מראית עין. החיפוש אחר העץ המיוחד שמתחבא בתוך היער, ההתמקדות בעצים, משכיחה מאיתנו את היער – את הריבוי האינסופי של הסיפורים. דימוי היער אינו מקרי. בולניו מעלה דימויים של ספרות כצמחייה ושל החיים כצמחייה, בקורות חייו של אחד מגיבורי הספר – ארצי'מבולדי הסופר שצייר בילדותו אצות ים. אז הנה בכל זאת ציטוט: "בתוך חודש השלים את ספרו החמישי שקרא לו התפצלות מתפצלת, ועלילתו, כמרומז בבירור בכותרת, עסקה באצות". שוב ושוב מתפצל הספר לעוד סיפור ועוד סיפור, ברגרסיה אינסופית של סיפורים שאולי תעמוד מול המוות הסופי.

"2666" מאת רוברטו בולניו
"2666" מאת רוברטו בולניו

כמו בספריו האחרים, גם ב"2666" בולניו מרבה לכתוב על ספרות, אבל לא משום שהספרות היא תחליף לחיים, אלא כיוון שאי אפשר לתאר חיים שאין בהם ספרות ושאין בהם קוראים. קריאה היא פעילות מועילה ולא משנה מה קוראים – "מדריך מקוצר ליצירת וולטר", ספרונים על גנים זנוחים או "מן החי והצומח באזור החוף האירופי".

כאמור, כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אבל לב הסיפור הוא רומן בן יותר מ־200 עמודים על מעשי האונס והרצח המתמשכים בסנטה טרסה, עיר במדבר סונורה, המקום שבו הסתיים "בלשי הפרא" המופתי שלו. זה ספר עוצר נשימה, כפשוטו, על מעשי אלימות שלא חדלים, ובתוכם נשזרים סיפוריהם של חוקר משטרה, עיתונאי, סוחרי סמים, שוטר צעיר ותושבי העיר, שאנשים מגיעים אליה מכל רחבי מקסיקו כדי להגר לארצות הברית או כדי לעבוד בשכר רעב במפעלים על גבול מקסיקו־ארצות הברית.

המעבר לספר האחרון, על תולדות חייו של פון ארצ'ימבולדי, מחלץ אותנו מהרצח המתמשך והוא כמו נשימת חמצן לאחר שהות ארוכה מדי מתחת למים. זה הספר על הסופר, מי שלכאורה מארגן את המציאות, ועל קוצר ידו. קריאת הספר האחרון מזמינה לקרוא שוב את הספר הראשון, "החלק של המבקרים". בקריאה שנייה הוא נקרא כמו פרולוג, כמו דיון מקדים על ערכה של האמנות, למשל הסיפור על הצייר ששיבץ ביצירת המופת שלו את ידו הימנית. נחפש שם רמזים למשמעות הספר, למאורע האחד, לתיאוריה האחדותית, לציור שעל הפקעת, אבל לא נגלה שם דבר שלא ידענו מלבד החיים עצמם והקריאה.

השורה התחתונה: ספר אינסופי במובן הכי טוב של המונח