>> אופיר סגרסקי (תעקבו דחוף) היא סטנדאפיסטית, עיתונאית (ואקסית של "טיים אאוט"), קופירייטרית, שחקנית ולוטפת חתולים. "תתמקדי במשהו אחד", ספרה הראשון, ראה אור לאחרונה בהוצאת קתרזיס והוא התשובה לכל השטויות שסיפרו לנו על העשור שבין גיל עשרים לשלושים – גיל ההתבגרות האמיתי: שבעה סיפורים, שש דמויות, כל אחת ועולמה, כל אחת והסיפור שלה – אבל כולן פוגשות את החיים הבוגרים בהתנגשות חזיתית.העותק שלכם מחכה כאן.

>> בית קפה עם לב ומקום שבו עבודה מרגישה כמו הפסקה // העיר של יוניל
>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל
>> מרחב עירוני מושלם וסקורדליה למות עבורה // העיר של אבי גולומב

1. רחבת סוזן דלל

תמיד כשאני עוברת ברחבת סוזן דלל עם החתולה שלי, אני חושבת שזה לוקיישן יפהפה לדייט חוץ. וכן, אני מטיילת עם החתולה שלי. מדי ערב. אולי תזכו לצפות במהלך הדייט שלכם במייצג הייחודי הזה של חתולה הולכת אחרי בעליה, מרצון, ללא רצועה. כפלורנטינאית, אני נהנית לצפות שם במייצג של אנשים עשירים.
>> יחיאלי 5 תל אביב (נווה צדק)

2. Made in Florentin

בחלל החדש שנפתח ליד הקיוסקו, בימי שישי, יש פופ-אפים של בגדי יד שניה או של אספנים ומעצבות פרטיות. זה בוטיקי וחמוד וכיפי ויש מציאות באחלה מחירים.
>> ידידיה פרנקל 33 תל אביב

3. Limmitless

הסטודיו שאני מתאמנת בו בפלורנטין הוא המקום היחיד שמצליח לגרום לי לקום לאימון מבלי להעדיף למות בדרך. כל המאמנות בו נשים וגם רוב המתאמנות, ואני מרגישה שם הכי בנוח להיות עצמי. אין לי אינטרס שעוד יצטרפו כי אני מיזנטרופית, אבל יש לי אינטרס שהסטודיו הזה יצליח לתמיד, אז תירשמו אבל במידה.
>> בן עטר 31 תל אביב

4. אודיופיל

המסיבות של האודיופיל תמיד כיפיות ומושקעות. אל תבואו, אני רוצה מקום לרקוד.
>> שביל התנופה 7 תל אביב

5. השחף

היה לי טעים שם כמו שלא היה לי המון זמן. מומלץ לחובבי דגים ופירות ים וכמובן נוף ואווירה של פארק המסילה. אבל וואי, איזה טעים זה.
הרצל 22 תל אביב

6. וויינברי/כאוס

על פרנקל, שני מקומות צמודים חביבים עליי מאוד. הוויינברי זה לישיבה על כוס יין, ובית הקפה שליד זה כשמתחשק לשתות משהו שהוא לא אלכוהול ולא קפה, כי יש להם מבחר די מרהיב של נוזלים. מאצ'ות וכאלה, אבל לא רק. לא כולם יודעים אבל בפנים יש גם חלל עבודה די עצום ללפטופאים.
ידידיה פרנקל 2 תל אביב

7. קפה בית

זה הכי מוכר, אבל אני בגדול צריכה לשלם שכירות על כמות הזמן שאני יושבת בקפה בית (המכונה "הקפה של תום יער"). שולחנות רחבים ללפטופים, מלא שקעים, אנשים חמודים ותכלס גם ארוחות בוקר מצוינות, אבל אני מהפרזיטים שיושבים שלוש שעות על אמריקנו.
פרנקל 43 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שכונת שפירא וכל אזור התמח"תזקוקים להצלה דחופה. גרתי שם לא מזמן למשך בערך שנתיים, עד שלא יכולתי יותר. אומרים שהשכונה הזאת הולכת ופורחת אבל אני ראיתי הידרדרות: לפשע, אלימות, זנות, סמים. איכשהו נדמה לי שהבנייה שם עודדה את סצנת הנרקומנים כי כשרחובות נחסמים נוצרות סמטאות מתות כאלה להתפרש בהן. ותחשבו מה זה בשביל אישה, ללכת בסמטה צרה כשאת יודעת שאת חייבת לעבור דרך אנשים שלא שולטים בעצמם, מקיאים ומשתינים על עצמם וזורקים את האיברים שלהם לצדדים ומקללים.

לאנשים מבחוץ נשמע לפעמים פריווילגי שאישה אשכנזיה מתלוננת על בעיית נרקומנים, שהרבה מהם זרים ושצריך "לתת להם להיות". אבל הצדקנות רק מחמירה את הבעיה – גם שלהם וגם שלנו. "שלנו" זה כולם, אבל בעיקר הנשים. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שגבר נדבק אליי ברחובות שם, עקב אחריי, שאל אותי כמה אני לוקחת והתעקש גם כשהבעתי סירוב ברור והתחלתי לברוח. כרגע יש התעלמות די גורפת מהאזור הזה. התעלמות כמדיניות. למדינה, למשטרה ולעירייה נוח שהחל מצ'לנוב, דרומה ומזרחה – מרוכזות כל הבעיות. אבל אם לא תטפלו בזה זה יאכל את העיר כולה, וזה כבר מתחיל לקרות.לקח לי המון זמן לעזוב. יש בי גם חמלה כלפי אנשים שהמון מהם טראומטיים מאוד בעצמם. אני פשוט לא מוכנה יותר לתת לטראומות של אחרים לייצר לי טראומות משלי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
וואי, כמה נפוטיסטי זה להמליץ על הצגה של אחי הגדול? זה פשוט ש"פריקואל וסיקואל יורשים כת"היא באמת ההצגה הכי טובה שראיתי כל כך הרבה זמן. פרינג', של האינקובטור. באמא שלי שלא תתחרטו. כאילו באמא של שנינו. אהה והייתי בהופעה מד-הי-מה של נונו. איזו אישה, יא אללה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא יודעת אם זו התשובה שחיפשתם אבל קראתי שני ספרים שעסקו בנשים שמואשמות ברצח. אולי האווירה המורבידית משכה אותי לשם, לא יודעת, אבל הם דווקא כתובים מצחיק ושנון להפליא. הראשון הוא "מקווה שאת בטוב" של נטלי סו, והשני הוא "השקרים שמספרים לנו" של איימי טינטרה. את שניהם לא הצלחתי להוריד מהידיים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ברור שלמיזם 5050, שדואג לנו לשוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות, וספציפית שוויון מגדרי במפלגות בבחירות הקרובות. כלומר, רשימות 50-50, וריצ'רץ' (גבר-אישה-גבר-אישה). גילוי נאות: אני מנהלת הסושיאל של העמותה כיום, אבל מהפעילות הפרטית שלי אפשר להבין שזה מאוד בנפשי. יש סיבה שבחרתי בהן כלקוח המרכזי שלי, שרוב העשייה שלי מושקעת בו, ואני גאה ומתרגשת איתן מכל ההישגים שבדרך. המפלגות שמכריזות על נוכחות נשית, פרס ישראל, שזוכות בו 50% נשים זו השנה השניה ברציפות! וזה ממש פרוייקט של המיזם הזה. לפעמים מרגיש שהמדינה שלנו דוהרת אחורה, ולראות את ההצלחות שבכל זאת יש לצד הליברל-דמוקרטי של המפה, זה פשוט נותן תקווה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שי לי עטרי ונעמה שחר, שיצאו עם החשיפה האמיצה של אנס האקרוסטיכון. צריך להרים ואכן מרימות, וזה כל כך מרגש לראות. עכשיו תור המרימים! אין מחטא כאור השמש. אגב, חשוב לי להגיד שעוד לפני הסיפור הזה, אני מכירה את נעמה כיוצרת תיאטרון ויוצרת רשת מבריקה ומוכשרת. סתם ככה, שתדעו על האדם שמאחורי.

מה יהיה?
יהיה בסדר. סתם, אולי יהיה נורא אבל אנחנו חייבים וחייבות לצאת מהסטייט אוף מיינד הזה. ראיית שחורות לא מביאה לעשייה, היא מביאה לייאוש. אני יודעת שאני נשמעת עכשיו כמו אנשים שקוראים לערוצי חדשות "תבהלה", אבל זאת לא הכוונה שלי. חשוב להיות מודעים למה שקורה סביבנו ויש סיבות מוצדקות לחרוד ולהזדעזע. אבל חשוב לשים ספוט על תהליכים חיוביים שקורים, כי הם קיימים והם נותנים תקווה. זה מה שלמדתי הכי הרבה, אגב, מהעבודה שלי עם 5050. פתאום גיליתי שיש גם מלא חדשות טובות. אמיתי. משם הכוח להמשיך לפעול ולשנות. מעבר לזה אני מקווה שיהיה שדרוג דיירים רציני ב"אח הגדול" כי העונה הזו קשה לי.

• העיר שלי
• ספרים
• סטנדאפ
• סוזן דלל
• קפה בית
• אודיופיל
• פלורנטין
• שכונת שפירא

>> ניבה רטנר (למה שלא תעקבו) היא עובדת סוציאלית מתגוררת בעיר עם משפחתה. בימים אלו מוציאה את ספרה השני,"סיפור למאזין שותק". בספר נכתב: "רחוב שקט ליד כיכר דיזנגוף, סיימון וגרפונקל עודדו אותי באוזניות בדרך לשם. שמש חורפית. אנשים בבתי קפה או בכיסאות נוח בכיכר. התחשק לי להישכב על מרצפות המדרכה, שידרכו עליי כולם, שישטחו אותי לתוך המרצפות ויעברו עליי עגלות וכלבים ורוכבי אופניים ואהפוך לחלק מהעיר".גרה בעיר למעלה מעשרים משנה, אבל לעיתים עדיין מרגישה כמו המושבניקית שהיא ולפעמים כמו בציטוט, בא לה להתמזג עם העיר.

>> מקום להתחבר לעצמי ומקום להתחבר לפלאפל // העיר של דניאל סבג
>> קולינריה, אומנות וחורים בגוף // העיר של ויטלי ומיכאל פישילביץ
>> בילוי עם יצורי פרא וקפה עם חיוך // העיר של סתיו פלטי נגב

1.פארק המסילה

לטייל בשבת חורפית בפארק שלאורך מסילת הרכבת, בהפוגה בין טילים או בין הפסקות אש, השמש עדיין רחמנית והאנשים על המדשאה נראים כמו פליטים ממלחמת הישרדות שמחפשים קצת שגרה. ואם אפשר אז גם קפה וכמה מתקנים שיעסיקו את הילד ושהשמש תמשיך להיות רחמנית ולא תהייה אזעקה. יותר מזה לא צריך.

2. אובלומוב – חנות ספרים

אני לא יודעת אם לפתוח חנות ספרים עצמאית בתקופת מלחמה ואז לפתוח לה עוד סניף בפרדס חנה זה אומץ, טירוף, נס או שלושתם ביחד. אבל טוב שהחנות הזו קיימת.
נחמה 4 יפו

3. השופטים

למרות שמדובר במוסד תל אביבי משנות השמונים (!), הוא עדיין הוא מושך אליו גם קשישים שזוכרים אותו מהתקופה שצולם בו הסרט "החיים על פי אגפא" וגם בני נוער. כולם יושבים בו בנוח לצד השולחנות מהעץ הכבד שספג כבר הכל.פעם גרתי ממש מול הפאב. כשבתנו הבכורה הייתה בת כמה ימים, הרגשנו שזה לגמרי טבעי לצאת איתה לשופטים. רצינו להרגיש שזה שהפכנו להורים לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות מגניבים (טעינו כמובן).
אבן גבירול 39 תל אביב

4. הנסיך הקטן

בית קפה וחנות ספרים, המקום הראוי ביותר בעיר לרשת את "כסית" ככקפה של אנשי הספרות. אני לא שייכת לשום חבורה ספרותית ועדיין אני נהנית מהאפשרות שיש לי לשבת בנסיך הקטן ולצותת לפגישה בין עורכת ספרותית למשורר או לפרלמנטים מוזרים שמתאספים שם.לפני עשרים ומשהו שנים היה כאן בית קפה אחר – קפה רש"י. השותף שלי לדירה לקח אותי אליו. אני עדיין זוכרת את השולחן הפינתי בו ישבנו. הוא התוודה שהוא לא יכול להמשיך להיות רק שותף שלי. מאז בית הקפה נסגר אבל אנחנו עוד יחד.
רש"י 17 תל אביב

5. גן מאיר

בגן מאיר, בספסלים שבמרכז שדרת העצים, מסתתרת נקודה שבה תמיד יהיה מזג אוויר צונן, לא משנה כמה לוהט ולח מסביב.

מקום לא אהוב בעיר:

צומת בוגרשוב-טשרניחובסקי.הילדים שלי כבר גדלו, אבל אני עדיין זוכרת את השמש הקופחת כשנתקעתי איתם באדום במעבר החצייה בדיוק בשעת האיסוף בין הגן של הגדולה לגן של הקטן. חם לי והכל נוזל: העגלה נוזלת מעודף תיקים וילדים, הילדים נוזלים כי הם החזיקו את עצמם שעות בגן ועכשיו נעצרו באדום הזה. שלט המכולת בגדה השנייה של מעבר החצייה מבטיח ארטיק, ואני תוהה – למה אין כאן צל?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח את הלב?
ביום חמישי ב-23.4 אני משתתפת בערבסקס בספרות העברית בבית הסגול–מאיה קסלר שכתבה את "רוזנפלד", בלה לני כהן בעלת אובלמוב וכתב העת לספרות ארוטית "חפוז" ואנוכי נדבר על איך האירוטיקה עברה מנחלת הרומנים הרומנטיים לז'אנרים אחרים בספרות העברית. ואיך סקס בספרות יכול להיות לעיתים מענג, לעיתים מאכזב ולעיתים גם וגם כמו בחיים.

איזו יצירה נתנה לכם כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
הילה רוח, האלבום "שחור זוהר". המילים "זה רק שירים/ וזה רק השם שלי/ והמצב בחוץ נראה לא כ"כ טוב/ אני נשארת/ אבא אמר לי/ היית כבר באלף מסיבות" ניחמו אותי במיוחד לאור העובדה שהוצאתי ספר שני בזמן מלחמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המרכז לבריאות הנפש אברבנאל הוא מקום העבודה שלי. מתאספים בו אנשים שקצת נגמר להם והם זקוקים להפסקה ולרה-ארגון. אני יודעת שבשעת מלחמה אנשים טובים רצים לעזור לנפגעי הקרבות, ומי שנשכח הם האנשים שגם כך תמיד נשכחים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הפליטים חסרי המעמד, שוטפי הכלים במסעדות שנסגרו, הקבצנים, דרי הרחוב שכבשו להם את המקלטים וכל שאר האנשים השקופים.

מה יהיה?
יהיה מדבר. למשבר האקלים לא אכפת מהמלחמות שלנו, הוא ממשיך בשלו, אולי רק ה-AI יעצור אותו.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• גן מאיר
• השופטים
• הנסיך הקטן
• ספרים

שבעה ספרים חדשים, שבע סופרות ישראליות מקוריות וייחודיות. חלק מהשמות כאן כבר מוכרים ומבוססים, אחרות עושות את צעדיהן הראשונים בפרוזה, אבל כולן כותבות מתוך מודעות חדה למה שהן רוצות להגיד בלי לנסות לרצות אף אחד. בין סיפורים אינטימיים לרומנים חברתיים, בין ריאליזם מפוכח לבריחות למחוזות ספקולטיביים, אלה ספרים שמשרטטים יחד תמונה רחבה, לא פעם סדוקה, של החיים כאן ועכשיו. כל אחת מביאה איתם זווית מסקרנת, ולעיתים גם לא לגמרי נוחה, אבל זה, בסופו של דבר, חלק מהעניין.

1. צודקת // איה כורם

יש משהו כמעט חצוף במעבר של איה כורם מהמיקרופון אל המילה הכתובה. נכון, היא כותבת שירים מושחזת מזה שנים, מתחזקת טור שבועי ב"ישראל היום" וגם מאנג'גת יותר מכל אושיית רשת עם הסרטונים המעולים שלה, אבל להוציא ספר ביכורים משעשע, נוגע, חד ושנון? וואלה, הגזמת. "צודקת" מגיע עם מטען ציפיות לא קטן, אבל גם עם יתרון ברור: קול שכבר הוכיח שהוא יודע לנסח מורכבות בצורה אינטיליגנטית, נטולת מאמץ וחפה מהתנצלויות. זהו לא בדיוק ממואר וגם לא יהיה מדויק לומר שזה אוסף מסות או ספר זיכרונות, יותר כמוקולאז' כתוב היטב של רגעים קטניםלכאורה מחייה, שטומנים בחובם יותר ממה שנראה לעין – נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, ושלל תובנות על הציר שבין נוף ילדותה בנצרת עילית לחיים כמוזיקאית תל אביבית, בת זוג ואימא רצוצה.
הוצאת כתר, 276 עמ'

2. סבתא בורחת מהבית // מאירה ברנע-גולדברג

מאירה ברנע-גולדברג, מי שעומדת מאחורי סדרת הילדים והנוער "כראמל" שהפכה ללהיט מסחרר, ממשיכה בקו הפרוזה למבוגרים ומציגה את ספרה הרביעי, עםסיפור שנשען על קצב, שנינות וישירות, אבל גם נוגע בעדינות ביחסים בין־דוריים, קנאה ישנה והאפשרות לפיוס – גם כשהזמן כבר נראה אבוד. בגיל 98, סבתא לאה ממש לא מתכוונת "להתפנות" לדיור מוגן – וכשמשפחתה מחליטה לשכור לה עובדת זרה, היא עושה את הדבר היחיד שנראה לה הגיוני: בורחת מהבית ויוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן. אל ההרפתקה הלא שגרתית מצטרפים נתי, הנכד האגואיסט והלא בדיוק אחראי שלה, וכריסטין, המטפלת הפיליפינית עם מטען משלה – ושלושתם יוצרים יחד דינמיקה שמבטיחה לא מעט חיכוכים, אבל גם רגעים מפתיעים של קרבה.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 224 עמ'

3. שאלת הקואלות // גיל הראבן

יש סופרות שלא באמת צריכות להוכיח שום דבר – וגיל הראבן היא לגמרי אחת מהן. ובכל זאת,בספרה ה-19 היא בוחרת לזוז הצידה מהקרקע המוכרתולצלול אל טריטוריה ספקולטיבית שמרגישה רחוקה רק לכאורה. הספר מורכב משלוש נובלות: בראשונה זוג צעיר מנסה לשרוד מציאות דיסטופית דרך פנטזיה על אי מושלם; בשנייה גבר מבקש למדוד את הכאב הנפשי שלו באופן אובייקטיבי; ובשלישית משפחה חיה בעולם אוטופי לכאורה, שבו אין מחסור – אבל גם לא באמת שלווה. דרך העולמות האלה, הראבן חוזרת שוב ושוב לשאלות הכי בסיסיות על יחסים, שליטה וקרבה, ומזכירה שגם כשהמציאות מתחלפת, הטבע האנושי נשאר עיקש למדי. זה אולי לא הספר הכי נוח שלה, אבל הוא בהחלט כזה שמאתגר לחשוב רגע אחרת.
הוצאת אחוזת בית, 187 עמ'

4. נגמר הבית מלון // עינת שחק

אחרי שהוכיחה יד חדה כעיתונאית (גם כחלק ממערכת "את" ו"טיים אאוט") וכמשוררת עם "פירות ביאוסים" (זוכה קרן רבינוביץ לספרות), עינת שחק מגיעה לרומן הביכורים שלה עם קול מגובש ונטול יומרות. במרכז הסיפור עומדת דורי, אדריכלית בת 32 שמנסה לאזן בין קריירה תובענית לרומנים מזדמנים, עד שהיא יוזמת פרויקט שאפתני: קונספט למלונות אהבה בטוקיו, עם חדרים שמוקדשים כל אחד לפנטזיה אחרת. רגע לפני ההמראה, החיים זורקים לה טוויסט בדמות ניתוח חזה פתאומי, לא צפוי ולא זוהר כלל שעליה לאעבור – אבל דורי, כמו דורי, בוחרת להמשיך כרגיל, אולי מתוך תחושת דחיפות או הכחשה. התוצאה, כך נדמה, היארומן קצבי, מודע לעצמו ולא מתאמץ להתחנף, שנוגע בקריירה, דימוי גוף ואהבה, עם קריצה יפנית וחוצפה מקומית.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמ'

5. אדומי השפתות // מרב דמרי

הימים הם ימי אמצע שנות התשעים, ערב רצח רבין. יסמין, חוקרת צעירה שגדלה באשדוד, נכנסת לעולם האקדמי כעוזרת מחקר של מרצה מבריק, והקשר הסימביוטי שנרקם ביניהם חורג במהרה מהמסגרת המקצועית וזולג גם לחיים האישיים. במקביל, היא מוצאת את עצמה בתוך חבורה חיפאית סגורה יחסית, שבה ההבדלים בינה לבינם – מעמדיים, תרבותיים ואולי גם רגשיים – נוכחים כל הזמן, גם כשהם לא נאמרים במפורש. המפגש עם דמות נוספת מהחבורה, איתן שחי בפריז, מאלץ אותה לבחון מחדש את גבולות השייכות שלה, לא רק אל הקבוצה אלא גם אל החברה הישראלית כולה. זהוספר הביכורים של מרב דמרי, מייסדת שותפה ומנהלת את עמותת "רואים רחוק", המלווה בני נוער מוכשרים בתחומי האמנות המגיעים מפריפריה חברתית וגאוגרפית.
הוצאת כנרת זמורה דביר, 128 עמ'

6. לא רלוונטית // ליאת לוי קופלמן

יש משהו אכזרי במיוחד ברגע שבו מי שהייתה בפסגה מגלה שהיא כבר לא במשחק – ועבור לילי הרטמן זה קורה בבת אחת. עורכת שבועון בידור מצליח ואחת הנשים החזקות בתעשייה, מודחת מתפקידה לטובת דור צעיר ודיגיטלי יותר, ומה שנראה כמו תקלה מקצועית מתגלה מהר מאוד כרעידת אדמה כוללת: הקריירה מתרסקת, הזוגיות נסדקת, והזהות כולה מתערערת. מכאן והלאה, הספר עוקב אחרי ניסיון לא מאוד אלגנטי (אבל אותנטי ומלא כנות) להרכיב את עצמה מחדש, בין משקעי ילדות, התמכרויות, משבר גיל ורומן אחד שמסבך את העניינים עוד יותר. ליאת לוי קופלמן, שמכירה היטב את עולם התקשורת מבפנים כעורכת הראשית לשעבר של המגזינים "פנאי פלוס" ו"GO Style", כתבה כאןרומן עם מבט מפוכח על תעשייה אכזרית, במיוחד לנשים שמתבגרות בתוכה.
הוצאת ידיעות ספרים, 304 עמ'

7. כשמתי חשבתי עלייך // רינה ז'אן ברוך

יש ספרי ביכורים שמרגישים כמו ניסוי, וספרה של רינה ז'אן ברוך נשמע בדיוק כזה, במובן הכי מסקרן של המילה. יש כאןאוסף סיפורים שנעים בין ספקולטיבי למטאפיזי,עם דמויות של נשים צעירות שנדחקות לקצוות: בין אם זו שורדת מתקפת זומבים, אם שטסה לחלל ולא מצליחה לחזור, או בת שמחזירה את אביה לחיים כדי לסגור חשבון. דרך התרחישים החריגים האלה, הספר בוחן בדידות, זהות וניסיון להיוולד מחדש. לצד זה, יש כאן גם משחק מודע מאוד בשפה ובמסורות ספרותיות שונות, כיאה לחוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת בעלת סגנון כתיבה מקורי שמודעת לעצמה ולא מפחדת להתנסות.
הוצאת פרדס, 145 עמ'

>> רוני ודנאי היא העורכת הראשית של מגזין "את"
>> פורסם לראשונה באתר מגזין "את"

• ❤ תרבות
• ספרים
• ספרות ישראלית
• המלצות המערכת

>> זאב שצקי, מורה מיתולוגי למשחק בניסן נתיב ועו"ד שעסק באיגוד עובדים, התבשר בגיל 49 כי הוא חולה בפרקינסון. מאז יצר שתי הצגות בנושא ("בלי רברס" בתמונע, ו"הקליק" בתיאטרון הבית), תערוכת ציורים ("תופעות לוואי") ואף גילם הלום קרב בסדרה "נורמלי" ששודרה ב-HOT; בימים אלה יצא ספרו החדש "איך נרפאתי מפרקינסון", שם אירוני לסיפור אנושי עצוב מצחיק ומטלטל (בהוצאת "התחנה/ספרי אפיק").אתם רוצים וצריכים לקרוא אותו.

>> מסעדה שהיא הצגה וספורט לפי רמת חמידות // העיר של תמר עמית יוסף
>> מדרגות מהפנטות וברים לבלות בהם כל החיים // העיר של עידו פטרושקה

1. תיאטרון תמונע

אפלולי ונוח כמו בר שכונתי, עם באז אמנותי מתמיד, צעיר לנצח. השתקפות דיוקנם של המייסדת נאוה צוקרמן, והבחורים שאיתה: מיקי צוקרמן, הדון קישוט היחיד בעולם שיש לו טחנת רוח, ואילן הג'ינג'י. אני אוהב לבוא לשם לפני ההצגה ולחוש את האהבה שהמקום מלא בה.
שונצינו 8 תל אביב

2. גינת ההסתדרות

התרגעות שמסווה על מאבק. מהחלונות נשקפים חדרונים זהים. שוויון. צניעות. כוח שנצבר במסדרונות קפקאיים. אני אוהב להתבונן בבניין כמו תייר במוזיאון.
ארלוזרוב 93 תל אביב

3. כיכר מסריק

מוקפת עצים ובה מזרקה ואזור משחקים לילדים, עם בתי קפה ומסעדות בשני צידי הכיכר. זהו מקום משכנו של הברווז,דמות בדיוניתשיצר המאיירדודו גבעז"ל בספריו, ובטורי הקומיקסשלו בעיתונות. דמות של לוזר ישראלי תל אביבי. הברווז גם הסתבך בהליך משפטי של זכויות יוצרים עם לא פחות מאשר דונאלד דאק הנודע.

4. טורטה דה לה נונה

מול כיכר רבין, ברחוב מלכי ישראל פינת בן גוריון, נמצאת קונדיטוריה כמעט מסוכנת ושמה העוגה של הסבתא. באיטלקית זה מצלצל יותר טעים:לה טורטה דה לה נונה. יש להם שם פחזניות וניל שעושות חשק לזלול אותן בתריסרים.
מלכי ישראל 13 תל אביב

5. חֹוף ירושלים

חביב עלי בגלל הנדיבות שבו. מצד אחד מוענק כאן חוף שלם לעיר הקודש ירושליים שכידוע יש בה הרבה, אבל ים אין לה. מהיבט נוסף זֹֹו דוגמא ומופת לחוף נגיש לנכים – דרכי גישה, מלתחות, סככות, מתקני שתיה, מקלחות חוף – הכל נגיש והשיא: שביל גישה לירידה עד לקו המים.

מקום לא אהוב בעיר:

אינני אוהב אתאזור רחוב ניסים אלוני. גם אם האנטנות הסלולריות שם עומדות בכל התקנים – איכשהו צפוף. אלוני עצמו, שהשנה ימלאו מאה להולדתו, ניחן בכריזמה קורנת ואפילו מחשמלת. במחזה "הנפטר מתפרע" הוא עוסק במסתורין שבחשמל: "הוא זורם לו בשקט מתוך הקירות, החשמל הצייתן הזה, זורם". מעניין מה היה המשורר כותב על קרינה סלולרית ברחוב הנושא את שמו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר צפיתי בסינמטק בסרטם של רוני ניניו ודרור קרן "טור פרידה". הסרט מתרחש בימי הקורונה. עיתונאי דעתן ולא ממסדי סופג איומים על שלומו ושלום משפחתו ומתמודד במקביל עם הוריו המזדקנים, אשתו ובתו המתבגרת. הסרט מבהיל מאוד. מן הרגע הראשון ברור לך שמשהו רע יקרה לגיבור והמתח הוא בלתי נסבל. סרט על החיכוך שבין אנושיות לפוליטיקה, עם רמזים לאפשרויות אחרות. התסריט מותח, המשחק משובח, הבחירה בשחור לבן והמוזיקה נהדרות. יש גם הברקת ליהוק של המחזאי יהושע סובול בתור אביו של העיתונאי. ניסיתי לשקר לעצמי שזהו סרט זר ארגנטינאי אנושי וקטן בסגנון הסינמטק – אך אין ישראלי ממנו כיום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר היפה והמעודד מתגלה דווקא בכותרות הסיום של הסרט "טור פרידה" . הכותרת "סרטם של" לא נעלמת עם שמות הבמאים ונותרת להבהב על המסך. מתחתיה רצים כל שמות הטכנאים, היוצרים והספקים מראשון ועד אחרון. מתברר שכולם התנדבו ועל כן הסרט הוא של כולם. אני מאמין שגם העוסקים באמנות זכאים לשכר ראוי. אך יש הרבה עצמה באפשרות ליצירה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים המממנים. הסרט כולו מעורר הערכה עצומה על האומץ וכוחה של היצירה להשאר לנצח חופשית.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בישראל כ-30,000 חולי פרקינסון, אך רק כ-30 נוירולוגים מומחים. רופא אחד ליותר מאלף חולים. בקושי תור שנתי אחד. אולי משום שממילא זו מחלה חשוכת מרפא? דווקא לכן הגישה בעולם כיום היא הוליסטית ואיכות החיים נשמרת באמצעות פעילויות גופניות וחברתיות. זה החלל שממלאת – בכל רחבי הארץ –עמותת פרקינסון ישראלהמתחדשת בהנהגת היו"ר הנחוש רונן שטיין. אולם חזון והשראה לא תמיד מספיקים ולכן, באופן לא אוביקטיבי, אני ממליץ לפנות לאתר העמותה, לתרום ולהתנדב. העמותה מפעילה מסגרות ותכניות שונות כולל מסגרת למאובחנים צעירים. התנדבתי השנה להוביל שיחות קבוצתיות על משמעות ופרקינסון ברוח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל שבעצמו מדגיש את הערך שבחריגת האדם מעצמו למען הזולת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא מדובר באדם מסויים אלא בתל אביבי המצוי, הישראלי, בן דמותו של הברווז. מי שממשיך ומתמודד עם אתגרי החיים השגרתיים ומתעקש לחיות חיים מלאים ורגילים.

מה יהיה?
אני מאמין שיהיה טוב. אני מאמין בישראלים. מתחת לברווז של דודו גבע ישנה כתובת קטנה: "תמיד אופטימי". גם אני.

• העיר שלי
• ספרים
• תיאטרון תמונע
• גינת ההסתדרות
• כיכר מסריק
• טורטה דה לה נונה
• דודו גבע

מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".

>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.

אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.

כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• ספרים
• ספרות