השיבה הביתה

למרות הסקרנות שמביא איתו הטייטל של הסרט הדרוזי הראשון שנוצר בישראל, "ערבאני" מפספס את הפוטנציאל הגלום בו

צופות בשידורים חוזרים של "הכפר". "ערבאני"
צופות בשידורים חוזרים של "הכפר". "ערבאני"
25 במאי 2014

ערבאני | במאי: עדי עדואן. עם איאד שיתי, זוהיירה סבאג, דניאלה נידם, תום קלריך, שאדי מרעי. ישראל 2013, 82 דק'

"ערבאני" אוחז בתואר הסרט הדרוזי הראשון שנוצר בישראל. ככזה הוא מעורר עניין בכמה רבדים, אבל הסרט זהיר ורזה, והעניין שוכח בהדרגה. זהו גם סרטו הראשון של הבמאי/ תסריטאי עדי עדואן, ובו הוא מבקר את הסגירוּת של החברה הדרוזית שבה גדל. "ערבאני" מספר על יוסף (שחקן התיאטרון והטלוויזיה איאד שיתי) שחוזר לכפר הולדתו בגליל עם בנו ובתו בני העשרה מאשתו היהודייה שנשארה במצפה רמון. מדוע השניים נפרדו, ומדוע הבת סמדר מסרבת לדבר עם אמה – שאלות אלה, ורבות אחרות, לא יקבלו מענה. הסרט נפתח בסצנה חסרת מילים – יוסף נוהג במכוניתו, מאחור יושבים אלי (תום קלריך) וסמדר (דניאלה נידם, בהופעת בכורה על המסך). הוא נכנס לכפר, מחנה את המכונית ויוצא. הילדים נשארים במכונית. יוסף ניגש לבית ודופק על הדלת. אישה זקנה פותחת את הדלת, יוצאת אליו ונותנת לו סטירה. האישה היא אמו האלמנה עפיפה (זוהיירה סבאג המרשימה, המוכרת מסרטיו של אליה סולימאן, מתבטאת בעיקר בעיניה), שלא ראתה אותו מאז עזב את הכפר, ומעולם לא פגשה את נכדיה שאינם דוברים ערבית. היא אינה שמחה לקראתם, אך היא מכניסה אותם לביתה. סצנת הפתיחה הדוממת משמשת כמבוא תמטי וסגנוני לסרט. אף שהוא עוסק בנושא טעון, ושוזר בסרטו רמזים לאלימות, עדואן בוחר בסגנון אליפטי ומאופק, המותיר יותר מדי שאלות פתוחות. כך הוא אינו חוטא במטיפנות, אבל גם אינו מצליח לעורר מספיק עניין בדמויות ובמעט שקורה להן.

בימים הבאים יוסף וילדיו מחפשים את דרכם בכפר. יוסף מנסה לחדש את יחסיו עם אהובת נעוריו (לוסי אהריש, מנחת תוכנית הטלוויזיה "שיחת היום") שנישאה לחברו הטוב (מחמוד אבו ג'אזי), אלי מתחבר לחבורת נערים מקומית וסמדר מתיידדת עם הנער העדין סמיר (שאדי מרעי מ"בית לחם" מתגלה גם כאן כבעל נוכחות מסך כובשת). כל אחד בדרכו מגלה שלא יוכל להיקלט בחברה הדרוזית, וההתנגדות לעצם נוכחותם בכפר של מי שנתפסים כזרים הולכת ומתעצמת. יש בסרט אמירה מרומזת על הסתירה הצבועה בין האיסור על חדירה לפרטיות לבין החדירה המותרת והמקובלת לפרטיותן של נשים, שנדרשות להישמע להגדרות נוקשות של צניעות שאינן מוטלות על הגברים. כשאמו מגורשת מקבוצת התפילה ועל ביתה נכתבות כתובות נאצה, יוסף פונה למנהיג הדתי של הכפר, וזה מבהיר לו בחיוך שהעדה הקטנה צריכה לגונן על עצמה. אך הסרט נשאר בגבולות הכפר, ואינו עוסק ביחסים בין העדה הדרוזית לחברה היהודית שבתוכה היא חיה, פרט לאזכור המתבקש של גאוות השירות בצה"ל. השחקנים נעימים, ולא מעט סצנות מבוימות ומשוחקות היטב, אך הדמויות אינן מפותחות דיין, והסרט, שנזהר מרתיחה, נשאר על פני השטח ואינו מצטבר לחוויה דרמטית שלמה.

השורה התחתונה: זהיר ורזה מדי