קומדיות סטלנים הן אחד הז'אנרים האהובים עלי, ולמרות ש"ביג לבובסקי" (1998) הוא המאסטרפיס של הז'אנר (והאהוב עלי בז'אנר), יש גם קומדיות מבדרות יותר כמו "אחי, איפה האוטו שלי?" או "פיינאפל אקספרס", סרטים שהפכו את הז'אנר לשטותי יותר ווטיגנו לנו את המוח כאילו היו שאכטה טובה. יותר מכל, הם היו קורעים, לפחות בתקופתם. כך שלפחות על הנייר שמחתי לפגוש את "סרט פיצה", קומדיית סטלנים חדש שעלתה בדיסני+ ויש בה הכל. כלומר, הכל חוץ מהומור.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות

הסרט עוקב אחר שלושה חברים בקולג' שמקומם הטבעי הוא בשולי החברה. ג'ק הוא החבר שאמור להיות האהוב יותר. הוא משעשע, נחמד ולא מאיים, אך בעקבות טעות שלו שדפקה את קבוצת הפוטבול, הוא הבן אדם השנוא ביותר בקמפוס. החבר השני הוא מונטגומרי, חנון חסר ביטחון שרוצה להיות גבר אלפא אך בפועל הוא אפילו לא מסוגל לדבר עם הקראש שלו ומגדל פרפר מחמד שאותו מדובב לא אחר מאשר דניאל רדקליף. החברה השלישית היא ליזי (לולו וילסון), בחורה חנונית גם כן שלאחר התקרית עם קבוצת הפוטבול החליטה לעזוב את ג'ק ואת מונטי כדי להיכנס לחבורה הפופולרית בקולג'.

בזמן שהחבורה של ליזי ליטרלי מפליצה על הפנים של ג'ק ומונטי, נופלת ממחבוא בתקרה קופסה מסתורית שמכילה סם מסוכן – שיכול להיות מדהים רק אם משתמשים בו אחרי האוכל. כמובן שהם מגלים את זה רק אחרי שלקחו אותו, וכל הסרט הופך להיות מסע אל הפיצה המיוחלת שהזמינו כדי להימנע מטריפ מזעזע.

כמו שהבנתם, מדובר בהמון נונסנס ואפס הגיון, כשאת הסרט מובילה בעיקר דמותו של ג'ק, אותו משחק גאטן מאטרצו, אולי השחקן היחיד מקאסט הילדים של "דברים מוזרים" שאפשר ליהנות מהנוכחות הבימתית שלו. לצידו משחק שון גיאמברון בתפקיד מונטגומרי, ולמרות שלאורך הסרט הוא מצליח לשמור על אנרגיה גבוהה ונוירוטית, המחסור בעלילה ובדיחות טובות גורם לתהליך שלו להרגיש לא שלם. זה קצת חבל כי למרות שהסרט ניסה למכור לנו את ג'ק כדמות ראשית, דווקא מונטי הוא זה שעובר את התהליך המשמעותי ביותר (וגם הוא לא כזה משמעותי). וזאת לא הבעיה היחידה של הסרט.

זה מוזר ממש שלא הרגשתי שמץ של הנאה מהצפייה בסרט, כי על הנייר יש לו הכל: עולם מגניב וחסר גבולות, קאסט מעולה, דניאל רדקליף בתפקיד פרפר ובובי מוינהן בתפקיד רובוט שליח שיעשה הכל כדי לספק את הלקוח. יש פה כל כך הרבה פוטנציאל, אבל לא עשו איתו שום דבר. אולי זה כי הסרט הוא קצת "הכל, בכל מקום בבת אחת" וקצת "אחי, איפה האוטו שלי?" וקצת "ג'יי ובוב השקט" וקצת "פיינאפל אקספרס". הוא מנסה להיות הכל עד שהוא מרגיש חסר זהות משל עצמו.

כל זה קורה לצד חוסר הגיון עלילתי מודע לעצמו וחוסר בחוקיות. אין בעיה עם משהו כאוטי ורנדומלי כמו "הכל, בכל מקום בבת אחת" אבל כשמייצרים כאוס קולנועי צריך גם לדעת איך לנוע בתוכו וזה פשוט לא קורה פה. למרות כל הדברים האלה, הבעיה הגדולה ביותר בסרט הזה היא שהוא פשוט לא מצחיק.

אני לא אדם עם חוש הומור מתוחכם מדי או מתנשא. אני יכול לצחוק מ"סיינפלד" באותה מידה שאני צוחק מסרטון ביוטיוב של אדם שקיבל מכה לביצים. פה לא צחקתי. כן, סרטוני פספוסים באינטרנט מצחיקים יותר מהסרט הזה. כן, קומדיה צריכה להיות מצחיקה. זה נורא קשה להצחיק. הרבה יותר קשה להצחיק כשאתה חושב שמה שאתה עושה קורע מצחוק, בעוד שאחרים לא מרגישים את אותו הדבר, ואז נוצר מצב שאתה מתאמץ להצחיק, וככל שתתאמץ יותר – כך יהיה גם קשה יותר לגרום למישהו לצחוק או אפילו לגחך. זה מה שאני חושב שקורה בסרט הזה. הבמאים ניק קוצ'ר ובריאן מקאלהני חשבו שיש להם זהב קומי ביד, כשבפועל אין להם כלום.

האם מיצינו את קומדיות הסטלנים? אולי. כנראה. יכול להיות שבאמת אין יותר מדי דברים לספר על חברים שרוצים למחוק ביחד את המוח. אולי סמים הפכו לנפוצים מדי ואנחנו יודעים כבר מהו ייצוג נאמן של החוויה, כך שהסרט הופך ללא אמין. אני לא חושב שיצליחו ליצור קומדיות סטלנים טובות שוב. היו ניסיונות בעשור האחרון, בין אם מדובר בפרנצ'ייזים שניסו לעשות קאמבק ובין אם בכאלה שמנסים לעשות משהו חדש כמו ב"סרט פיצה", בואו נגיד שעל המחסור בקומדיות סטלנים בשנים האחרונות – הוא לא פיצה (ראיתם מה עשיתי כאן?); שיביא פעם הבאה לחם שום (ראיתם?).
>> "סרט פיצה" // Pizza movie // ארה"ב 2026, 97 דקות // עכשיו בדיסני+

• ביקורת סרטים
• דיסני+
• סטלן
• קנאביס

"אודיסיאה בחלל: 2001", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי.", "כוח משיכה", "המפגש" – כל אחד מסרטי החלל המעולים האלה הטביע חותם על הז'אנר. "פרויקט הייל מרי", הלהיט הקופתי המהולל שמגיע אלינו באיחור של חודש בגלל הטילים, מרים רעיונות מכולם, ונראה כמו מארז סרטים לחג במקום להציע משהו מקורי משל עצמו. יש גם דמיון ניכר לסרטו המבדר של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" מ-2015, אבל אותו אפשר להסביר בכך ששני הסרטים מבוססים על ספרים מאת אנדי וויר, ושאת התסריטים לשניהם כתב דרו גודארד.

>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

לא קראתי את הספר, אבל אני מבינה שהטון שלו הרבה פחות מבודח מזה של העיבוד הקולנועי. כשמדובר בניסיון נואש – כפי שרומז שם הסרט (מונח שנשאל מפוטבול) – להציל את העולם מכליה, הניסיון המאומץ לזרות עליו הומור קליל פוגם באמינות המד"בית שלו.

צמד היוצרים המוכשרים פיל לורד וכריסטופר מילר ביימו עד כה שני סרטי אנימציה ("גשם של פלאפל" ו"סרט לגו") ושתי קומדיות ("רחוב ג'אמפ 21" ו"רחוב ג'אמפ 22") והפיקו סרטי אנימציה נוספים, בהם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", ונראה שזאת הנטייה הטבעית שלהם. כמה וכמה סצנות ב"פרויקט הייל מרי" נחוות כגרסת לייב אקשן לאנימציה קומית (לדוגמה, האופן שבו שתי חלליות נעות בחלל זו לצד זו), וההשתטות הילדותית מפוגגת את המתח שהסרט מנסה לייצר. לא היה רגע אחד במהלך 156 הדקות הארוכות שבו דאגתי לשלומם של הגיבורים, אף שהסרט יצר לכאורה כמה הזדמנויות לדאגה כזו. כתוצאה מכך, בשלב מסוים – איך אומר זאת בעדינות – התחלתי קצת להשתעמם.

ראיין גוסלינג מתעורר מתרדמה של שנים ומוצא את עצמו לבד בחללית – שותפיו למסע מתו בדרך. הוא אינו זוכר איך ולמה הגיע לשם. הוא גם אינו זוכר מי הוא. "מי אני?" הוא כותב על לוח, והשאלה הקיומית הזאת מניעה את דרמת הגילוי העצמי של הסרט, שבמהלכה אנחנו למדים עליו שהוא גיבור סרבן – אף יותר סרבן מהמקובל. פלשבקים יגלו לנו שבעברו זכות הבחירה נלקחה ממנו, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להגדיר את עצמו מחדש על ידי בחירה גורלית שהוא עושה. אבל יש בעיה עם הפלשבקים – הם אינה ערוכים לתוך הסרט באופן שמסמן אותם כהיזכרות הדרגתית של הגיבור, אלא נמצאים שם כסיפור רקע שפורק לכמה חלקים. גם זה פוגם בזרימה הדרמטית של הסרט.

העלילה המד"בית עוסקת בסוג של מיקרואורגניזמים חייזריים שחדרו לשמש של הגלקסיה שלנו, והם ניזונים ממנה תוך כדי השמדתה ההדרגתית. הצפי הוא שתוך שלושים שנה האנושות תיכחד. ריילנד גרייס (גוסלינג), מורה למדעים בחטיבת ביניים, נקטף מבית הספר ומצטרף ל-347 מדענים מרחבי העולם שמנסים למצוא פתרון (הקו העלילתי הלכאורה מופרך הזה דווקא מצליח לשכנע): מתברר שיש פלנטה מרוחקת שנדמית חסינה למיקרואורגניזם הרעבתני, וגרייס נשלח לשם בחללית כדי לנסות לאתר מה מייחד אותה והאם אפשר לשכפל את זה.

בהגיעו לסביבת הפלנטה, הוא פוגש חייזר נטול פנים שנראה כמו הכלאה בין עכביש לסלע, ומגלה שהוא נשלח לשם מאותה סיבה. השניים משלבים כוחות והופכים לחברים הכי טובים, ואז זה הופך מסרט על איש אחד לבד בחלל, לבאדי מובי, כולל הכל. אבל רגע – איך הם מתקשרים? לא בעיה. מהר מאוד גרייס מעניק לידידו הסלעי שם – רוקי, על שם המתאגרף מהסרט – ומוצא דרך לתרגם את הרעשים שהוא משמיע לאנגלית מדוברת (בקולו של ג'יימס אורטיז, שגם הפעיל את בובת החייזר יחד עם בובנאים נוספים). זה לא אמין בשיט, אבל העיקר שיש צחוקים ושלל רפרנסים לסרטים (גם ל"כשהארי פגש את סאלי").

420 מיליון הדולר שהסרט גרף עד כה, וציון 8.4 מהגולשים של IMDb שמקפיץ אותו למקום 80 ברשימת 250 הסרטים הטובים של האתר, מספרים לנו שהבליל הזה של מראות חלליים, מונחים מדעיים וחברות בין גבר אמריקאי וחוצן, מדבר אל הרבה מאוד אנשים. לא מצאתי את עצמי ביניהם.

גוסלינג הוא שחקן עתיר חן, ובחלקו הראשון של הסרט נהניתי לשהות במחיצתו, אבל ככל ש"פרויקט הייל מרי" התקדם, התקשיתי להאמין לו יותר ויותר, וההומור השטותי לא התיישב טוב עם הרצינות לכאורה של המדע ושל עלילת קץ העולם. סנדרה הולר מ"טוני ארדמן" ו"אנטומיה של נפילה" טובה כהרגלה בתפקיד האישה המובילה את כוח המשימה הבינלאומי, אבל הסרט לא באמת מעוניין בדמותה. גם המוזיקה לא משהו.

3 כוכבים
Project Hail Mary בימוי: פיל לורד וכריסטופר מילר. עם ראיין גוסלינג, סנדרה הולר. ארה"ב 2026, 156 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• ריאן גוסלינג

האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית-אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב

רצה הגורל, ואת הסרט החדש של פיקי בליינדרס – "כנופיית ברמינגהם: בן אלמוות" – ישבתי לצפות עם בני בן השבוע. אני יודע, אני יודע, אני אב השנה. אבל אני לא סתם משוויץ (למרות שלגמרי יש במה, הוא הדבר החמוד בעולם), כי יש לזה פואנטה: למרות שהסרט לא מושלם, הוא מעלה שאלות חשובות על הורות, משפחה ועל העתיד של פיקי בליינדרז.

הסיפור מתרחש בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אז האדם השבור שהוא טומי שלבי כותב ספר בבית מרוחק – הוא שומע קולות מעברו, רואה דברים, ומתאר את מה שהולך בראש שלו כמלחמה. בבירמינגהם המופצצת, לעומת זאת, הוא מתואר כאגדה. בנו, דיוק, מוביל את הכנופייה "כאילו חזרנו ל-1919", כפי שאחותו של טומי איידה מתארת.

את דיוק מגלם בארי קיוגאן, שנראה שטני מתמיד בתור יורש העצר.הוא רוצה לשרוף את העולם שנטש אותו, והמצפן המוסרי משתבש עד כדי כך שהוא מרגיש בנוח לקבל משימה חדשה – לסייע בהברחת מיליוני שטרות מזויפים שיוצרו על ידי הנאצים לתוך בריטניה, במטרה להביא לקריסת הכלכלה הבריטית. הנבל הפעם הוא הסוכן הנאצי ג'ון בקט שאחראי על המשימה, אותו מגלם טים רות' המדהים, ואחרי אין ספור פרצופים מוכרים שהופיעו בסדרה לאורך השנים – כמו טום הארדי או אדריאן ברודי – איזה כיף שזאת הבחירה של הבמאי טום הארפר.

עם זאת, הסיפור מרגיש לא מספיק מפותח דווקא בדמותו של דיוק –אנחנו מקבלים עליו קצת מידע, אבל התהליך שלו לא מאוד מורגש. אולי היה שווה לפצל את זה לאיזו מיני עונה נוספת או מיני סדרת בת, כי הצפייה בסרט מרגישה יותר כמו שני פרקים של פיקי בליינדרז ברצף מאשר סרט שלם. הייתי רוצה לראות אותו מתפתח טיפה לצד אביו, לומד ממנו איך להוביל, וכך לבנות את סופו של התהליך הדרמטי שלו באופן יותר שלם. עם זאת, דיוק הוא לא הדמות הראשית, ולכן זה לא נורא אם התהליך שלו פחות משמעותי מזה של אביו טומי, הדמות הראשית.

השלכות מעשיו של טומי שלביאמנם משתקפות במעשיו, אבל מה שמוביל אותו (וגם את הסיפור) הוא הרצון המאוד ברור למות, ולפני שהוא מת הוא רוצה לעשות מעשה אחד טוב בפעם האחרונה, ולשים סוף למזימה הנאצית. אבל הוא גם רוצה שבנו יקבל בירושה את המנהיגות שלו, וכך המשימה הופכת למבחן. לא קל להתחבר למעשיו של טומי שלבי כאב, ולמען האמת זאת חוויה די מוזרה לצפות בו בדיוק בזמן שבזרועותיי מנמנם לו יצור קטן שרק מחרבן, אוכל, בוכה וישן, שאני לא מסוגל בכלל לחשוב על לעזוב.

זאת חוויה מוזרה עוד יותר כשאני צופה בטומי מכה את דיוק בדיר חזירים מלא בבבוץ ובחרא. למרות זאת, כן עלו לי בעקבות הצפייה שאלות על איזה סוג אב אני רוצה להיות עבור בני, ואיך אני אגיב אם בעתיד הוא יפנה גב לערכי המשפחה – וזאת חוויה שלא ציפיתי לה. אני מניח שאנשים שנמצאים במקום אחר בחיים יהנו מהסרט בגלל המשחק המדויק של קיליאן מרפי, הסיפור המגניב על מלחמת העולם השנייה או פשוט מעצם העובדה שאנחנו מקבלים עוד תוכן של "פיקי בליינדרז". אבל עבורי, זה היה סיפור על אב שרוצה להשאיר אחריו קצת טוב בעולם לפני לכתו, ובן סורר שמנסה לזכות מחדש בכבוד של אביו.

"כנופיית בירמינגהם: בן אלמוות" הוא סרט טוב שמשלים את הסיפור של טומי שלבי, גם אם קצת מפספס את התהליך הדרמטי של דמות המשנה דיוק שלבי. סדרת הספין אוף שתתרחש אחרי המלחמה כנראה תראה איך אירועי הסרט השפיעו על דיוק, אבל בסרט עצמו אנחנו לא חווים את התהליך הזה. אולי הסיבה היא שזה לא אמור להיות סרט שעומד בפני עצמו. הוא לא מיועד לאנשים שלא מכירים את הסדרה, ורוב האימפקט של הסיפור נובע מהידע של הצופה על ההיסטוריה של טומי שלבי ושאר חברי המשפחה. אך למרות נקודות החולשה של הסרט, הליבה שלו היא סיפור של אב ובן, ואחרי שנים של צפייה בדמות של טומי שלבי מתפתחת, זאת ליבה חזקה מספיק. חוץ מזה, אני מוכן גם לעוד שני סרטים שבהם הפיקי בליינדרז נלחמים בנאצים, אבל כנראה שנצטרך להסתפק בקורות הכנופייה בשנות החמישים או משהו. עדיף על כלום.

• המסך
• ביקורת סרטים
• נטפליקס

>> פורסם לראשונה ב-21 בספטמבר 2025
מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>>רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• חמישה כוכבים
• סרטים מומלצים
• המסך