"אמריקה": הומואירוטיקה בין חברים, צבעים מרהיבים ובובות על חוט

לפני חמש שנים "האופה מברלין", סרטו הראשון של אופיר ראול גרייצר, זכה באהבת הקהל ובשלל פרסי אופיר. כזכור, הסרט העדין והנוגע ללב סיפר על היחסים המתפתחים בין אופה ברלינאי לבין אלמנתו של אהובו הירושלמי, שאינה יודעת דבר על הקשר שהיה בין בעלה לבין הצעיר הבודד שנכנס יום אחד לבית הקפה שלה ומבקש עבודה. הסרט גם כלל את סצנת הסקס היפה ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע הישראלי. פתיחה מרשימה שכזו לקריירה קולנועית מעוררת ציפיות גבוהות לקראת הסרט השני, אלא שכאן נכנסת התופעה הידועה כ"תסמונת הסרט השני" – הקושי להתמודד עם אותן ציפיות.

"אמריקה" נראה מבחינות רבות כווריאציה שאפתנית ומסוגננת על התמות והתכנים של סרטו הראשון של גרייצר, אבל אף שהסרט מרהיב לעין והתסריט שלו מפותל ומפורט יותר, הוא פחות מגובש מבחינה רגשית. זה בולט במיוחד בסצנת הסקס. גם כאן משתתפים בה הגיבור הבודד וזוגתו של אהובו (האפלטוני) השרוי בתרדמת, אבל אין בה את הערגה, הרגש והכאב שזרמו מהמסך בסצנה המקבילה ב"האופה מברלין". גרייצר ניסה ליצור מלודרמה במלוא מובן המלה, כולל הצבעוניות הרוויה שאנחנו נוטים לזהות עם פדרו אלמודובר (הוא בתורו הרים אותה מהמלודרמות ההוליוודיות של שנות החמישים), אבל לתחושתי משהו באותנטיות של הדמויות התפקשש.

בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לאלי (מיכאל מושונוב), ישראלי שחי בשיקגו ומתכנה איליי קרוס – שם נוצרי במופגן. איליי קרוס היה גם שמו של במאי הקולנוע שגילם פיטר אוטול ב"הכפיל". סרט הקאלט מ-1980 מספר על נמלט מהחוק שנקלע לסט של סרט, גורם בטעות לטביעתו של הפעלולן, ונדרש למלא את מקומו. איני יודעת אם השם אמנם נשאל משם, אבל בין עלילות שני הסרטים יש כמה נקודות השקה, בהן הטביעה והכפילות.

אמריקה | צילום: יח"צ

אלי מלמד ילדים לשחות ודימוי הבריכה מרכזי לעלילת "אמריקה", ולרובד הסמלי שלו. כזכור, הבריכה שימשה גם כאתר שאליו הלך תומאס להתאבל על אהובו ב"האופה מברלין". טלפון מזעיק את אלי לחזור ארצה לטפל בעיזבון של אביו המנוח. הוא ניתק איתו קשר, משום שהיה אבא אלים ורע מכל בחינה – רובים התלויים על הקירות הלבנים בדירתו רומזים לסוג האדם שהיה – ונדמה שאלי חושש שהוא ירש את ניצוץ האלימות. האיש הראשון שאלי פוגש בהגיעו לדירה שבה גדל הוא השכן ממול, שהיה לו למעין אב חלופי. את השכן מגלם מוני מושונוב, ועבור צופים ישראלים, שמודעים לקשר המשפחתי בין שני המושונובים, המפגש הראשוני הזה יוצר דיסוננס רגעי.

בעודו מנסה למכור את הדירה, אלי מחדש את הקשר עם בנו של השכן, חברו האהוב יותם (עופרי ביטרמן), שמנהל חנות פרחים עם ארוסתו איריס (אושרת אינגדשט). תאונה במהלך טיול משותף, המתרחשת בבריכה טבעית בצפון, מכניסה את יותם לתרדמת ומשאירה את אלי בארץ (פרטי העלילה האלה נחשפים בטריילר, ולכן איני מחשיבה אותם לספוילר). רגשות אשמה מניעים אותו להזמין את איריס הגננית להפריח את החצר האחורית המוזנחת של דירת ילדותו, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים המזכירה את זו שבמרכז "האופה מברלין". אורגיה של פרחים בכל הצבעים מחליפה את הארוטיקה של עוגות הקצפת בסרט ההוא.

אמריקה | צילום: יח"צ

היחסים בין אלי ויותם, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, אינם מיניים, אבל הם גדושים בהומוארוטיקה. היא נמצאת במבטים שיותם משלח לעבר אלי, ובמים שהם משכשכים בהם יחד ולחוד, עם או בלי בגד ים. בין אלי ואיריס, או בין מושונוב ואינגדשט, לעומת זאת, אין כימיה של ממש, וחסרונה פוגע בחוויה של הסרט, שמסמן רגשות במקום לעטוף אותנו בתוכם. הטקסטורה הוויזואלית והקולית של הסרט מרובדת בשלל סמלים שמזמינים אותנו לפענח אותם – בובות על חוטים, כד קבור בחצר האחורית, וכאמור, הרבה מים, מחיים וממיתים. אלי הבודד והמסוגר מסתובב בעולם כחי מת, נושא מטען כבד מילדותו שאותו ניסה לקבור עמוק, עד שהבחורה עם השם של פרח מפריחה את חייו.

גרייצר עיצב מלודרמה עתירת סודות ותהפוכות גורליות, ששואלת קודים ויזואליים מסרטים של קולנוענים אירופאים. כמו "מטריות שרבורג" האולטרה צבעוני של ז'אק דמי, למשל, "אמריקה" מחולק לשלושה פרקים (פלוס פרק סיום קצר) ששמותיהם כתובים על המסך באותיות גדולות. חנות הפרחים והגינה החלומית שאיריס בוראת בחצר ביתו של אלי מציפים את המסך בצבעים נפלאים – הזכויות שמורות לצלם עומרי אלוני ולדניאל קוסוב, בן זוגו של גרייצר, שעיצב את החנות. גם הסצנות בחיק הטבע מרהיבות עין בצבעים חיים. חבל רק שהדמויות נותרות בובות על חוטים.
3.5 כוכבים
בימוי: אופיר ראול גרייצר. עם אושרת אינגדשט, מיכאל מושונוב, עופרי ביטרמן, עירית שלג, מוני מושונוב. ישראל 2022, 127 דק'