"הפנתר השחור" יעשה לשחורים מה ש"וונדר וומן" עשה לנשים

אחרי שהוצג לראשונה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", הפנתר השחור זוכה לסרט משל עצמו. יותר משזה סרט גיבור-על, זו אגדה אפריקאית צבעונית ומעצימה, עם קאסט אטרקטיבי במיוחד ופסקול שמערב צלילים אפריקאים עם סאונד של גטו. על אף ריבוי מוטיבים עלילתיים מוכרים – כמו מתכת פלאית (האינטרנט מלא בטקסטים המתחבטים בשאלה האקוטית מה חזק יותר, אדמנטיום או ויברניום) – לסרט יש טעם פיקנטי, שמבדל אותו מפרקים אחרים ביוניברס של מארוול.

זה מתחיל כמו סרט של פיקסאר, עם תקציר היסטורי באנימציה דמוית חול. כמו וונדר וומן ות'ור, הפנתר השחור אינו חנון אמריקאי שקיבל מתנה, אלא הוא בן מלכים שחונך להיות מנהיג. אחרי מותו של אביו בפיגוע, טצ'אלה (צ'דוויק בוזמן מאמץ מבטא אפריקאי סקסי) שב לארצו הבדיונית וואקנדה כדי לרשת את מקומו, ונאלץ להיאבק עליו עם טוענים אחרים לכתר. ווקאנדה הנחבאת מהעולם נחשבת לאחת המדינות העניות באפריקה, אך מתברר שהיא יושבת על מרבץ של ויבראניום (המתכת שממנה עשוי המגן של קפטן אמריקה), ששימש בסיס לפיתוח טכנולוגיה עתידנית מפוארת, המיושמת בעיקר לדברים חיוביים כמו רפואה משופרת ותחבורה נוחה. זאת פנטזיה יפה, שמרפררת להיסטוריה הגיאולוגית האמיתית של היבשת המנוצלת – בקונגו ילדים מתים בגלל המלחמות על מחצבי הטנטלום. הצרימה העיקרית בתסריט היא שבניסיון לשלב את פנטזיית הקדמה עם המסורת השבטית, אנחנו נדרשים להאמין שזהותו של המנהיג עדיין נקבעת בדו קרב טקסי – ניצחת, מלכת. מצד שני, אין כאן את הסצנה הטיפוסית והמאוסה של עולם על סף חורבן טוטאלי, אז בסך הכל זה מתאזן.

מתוך "הפנתר השחור"

יריבו העיקרי של טצ'אלה הוא אריק (מייקל ב. ג'ורדן, כוכבו הקבוע של ריאן קוגלר) שגדל באוקלנד שבקליפורניה, שם נוסדה תנועת הפנתרים השחורים באוקטובר 1966. הפנתר השחור מהקומיקס – גיבור העל הראשון ממוצא אפריקאי – בא לעולם שלושה חודשים לפני כן, ביולי 1966, אך ככל הנראה לא היה קשר בין השניים (במארוול אפילו ניסו להחליף את השם כדי לא להיות מזוהים עם התנועה האלימה). הסרט מנצל את הדו משמעות של שמו כבסיס לקונפליקט הפוליטי שבמרכזו – אריק שרוצה לחמש את שחורי העולם כולו כדי שיתקוממו נגד הגזע הלבן, מגלם את הרוח הלוחמנית של הפנתרים השחורים נוסח אמריקה, וקורא תיגר על הפנתר האפריקאי, שמעדיף לשמור על סטטוס קוו. קונפליקט דומה אמנם מוכר משלל סרטי קומיקס (נגיד מגנטו מול פרופסור אקס), אבל כאן הוא נטען בזעם מציאותי ועדכני, ולכן הסרט לא צריך להתאמץ להעצים את האיום שטמון בו.

לצד הגיבור ויריבו לוהקו שלוש נשים מגניבות – לופיטה ניונגו (זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות") כסוכנת חשאית והאקסית של טצ'אלה, לטישיה רייט המקסימה כאחותו המדענית הנלהבת, ודנה גורירה המהממת (מישון ב"המתים המהלכים") כלוחמת גלוחת ראש. שלושתן בעלות דיעה והשפעה, ושותפות שוות ערך גם לסצנות האקשן הטובות. החגיגה של כשרון נשי מתרחשת גם מאחורי המסך. המעצבת האמנותית חנה ביצ'לר עיצבה מרחבים מרהיבים המשלבים חיזיון עתידני עם דימויים בהשראה אפריקאית – אפילו החלליות נראות כמו מסכות שבטיות – והכל הרבה יותר צבעוני מהמקובל בז'אנר. על הצילום הופקדה רייצ'ל מוריסון, שעבדה עם קוגלר גם בסרטו הראשון "תחנת פרוטווייל", ובחודש שעבר נכנסה להיסטוריה כאישה הראשונה שזכתה במועמדות לאוסקר על צילום (על עבודתה ב"פרחי בוץ"). אז גם אם בתסריט יש כמה חריקות, הסרט מהנה כמו קרנבל אפריקאי.

סרט על: גיבור העל האפריקאי הראשון

ללכת? כן. "הפנתר השחור" יעשה עבור שחורים (ושחורות) מה ש"וונדר וומן" עשה עבור נשים