"עצבני ומהיר" הוא לא סרט בנושא כישלון, גם אם יש בו כישלונות

היה היה פעם, בחור מטונף ברחוב יצחק שדה בתל אביב, מועדון הופעות קטן בשם הפטיפון. המועדון הזעיר פעל לו בשולי השוליים של התרבות הישראלית, נאמן למוזיקת רוק ואינדי (אין כניסה למוזיקה אלקטרונית!) ושימש כבמה מזדמנת ללהקות שלא פחדו להרעיש ולקהל שלא פחד לחטוף מכות בפוגו.

שני זוגות חברים הקימו באותו חור מטונף את הממלכה הקטנה שלהם. עמיר ג'נגו רוסיאנו ועינב רוסיאנו פגשו באמיר שור ונטעלי גבירץ, ומתוך החברות התגלגל הרצון ליצור יחד מוזיקה. כך נולד Fast Music, לייבל אינדי קטן ואמיץ שהתרחב במהרה גם למועדון הפטיפון. המטרה, כפי שמרמז השם, הייתה ליצור מוזיקה במהירות של תנופת היצירה. להתמסר לאידיאליזם ולרומנטיקה של היצירה, בלי חברת תקליטים ושיקולים כלכליים על הראש. חברים הצטרפו והרביעייה אספה סביבה קהילה של ממש, ולרגע היה נראה שזה עובד, בלי כסף אבל עם הרבה תשוקה ואמת.

אגדות מהסוג הזה לא פעם מסתיימות בטוויסט של סיפור סינדרלה. כל חובב רוק מכיר את הסיפורים המקבילים על וולווט אנדרגראונד וסקס פיסטולז, ואיך דווקא הכישלונות שלהם הצליחו לשנות את העולם ולהפוך אותם לגיבורי רוק. "עצבני ומהיר", הסרט הדוקומנטרי החדש שיצר עמית איצקר על סיפורם של הלייבל והמועדון הנ"ל, מזכיר את שתי האגדות האלה כבר בהתחלה, אבל הפיה הטובה לא מגיעה בסוף הסרט ומפזרת אבק פיות ממוזל על גיבוריו. הסיפור מתחיל בשוליים וגם מסתיים שם. מי שלא היה בפטיפון בזמן אמת, או נחשף לאחד מאמני Fast Music בשעות המתות של ערוץ 24 הצעיר, כנראה לא ידע שכל זה בכלל התרחש.

ועדיין, "עצבני ומהיר" הוא לא סרט בנושא כישלון, גם אם יש בו כישלונות ממגוון סוגים. בסיפור הזה עשייה היא הצלחה בפני עצמה, גם אם מפירותיה נהנית כמות מצומצמת של קהל. בסופו של דבר הלייבל הגשים את המטרה שלו – הוא הוציא לאור מוזיקה שעניינה באמת את מי שעבדו עליה ונתן קול גם למי שאף תאגיד לא היה שופך עליו כסף. הפטיפון, מצידו, הפסיד כסף באופן מתמשך, אבל פעל כמה שנים טובות ופרועות ושינה את חייהם של האנשים שביקרו בו. העיקר כאן זה הסיפורים, החוויות, האנשים שהיו שם כשזה קרה. האנשים שבמאי הסרט תיאר כחשובים יותר מוולווט אנרדגראונד או סקס פיסטולז, לפחות עבורו.

אם כל זה נשמע לטעמכם אבל אין לכם היכרות קודמת עם הנפשות הפועלות, אל תתנו לזה לעצור בעדכם. קודם כל, זה דוקו מסוגת "סיפורים משוגעים שהיו באמת", שמבוים מתוך מטרה לחשוף את כל מה שקרה לעיניים ואוזניים חדשות – והרבה מאוד קרה. מוזיקאים שיוצאים לקרב דון קישוטי בחברות התקליטים, בני נוער חובבי פאנק ששוברים כל מה שנקרה בדרכם, איש סאונד שהופך למפלצת על הבמה, פציעות, משברי זהות וטרגדיה אחת לפחות.

מעבר לזה, שלל אושיות מוזיקה מקומיות עוזרות לספר ולפרשן את הסיפור, ביניהם מאור כהן, יואב קוטנר, שרון קנטור, קוואמי, אלישע בנאי ויובל מנדלסון. יש בסרט הזה המון מרואינים אבל אווירת הראיונות לחלוטין Unhinged, מה שרק מחזק את הווייב הכללי על פיו הפטיפון היה מקום שבו הכל יכול לקרות. אפילו יש חיבור מפתיע למיינסטרים הישראלי, כולל אמן ליגה א' בהופעת אורח מדהימה וסצנת שירה בציבור מטורללת לשיר של שלמה ארצי.

כל הבלאגן הזה מתחבר בסופו של דבר לסיפור שהוא מצחיק, מדכא ולפעמים גם שניהם ביחד. הוא אומר לא מעט על אמנות, על הבחירה בשוליים מתוך עיקרון והמשמעויות שלה, על התבגרות ועל מציאות תרבותית שהשתנתה. תוכלו לצאת ממנו עמוסים בהשראה, או ההפך הגמור. כך או כך, הלב שלו במקום הנכון.

"עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון", מוקרן עכשיו בסינמטק תל אביב