האלווין מציל את אדם סנדלר: בדיוק מה שהדוקטור רשם

מאז הבלנדר התודעתי ש-2020 העבירה אותנו, אני בטוח שגם לכם יש חוסר נוחות ניכר לראות סרט שצולם לפני עידן המסיכות והריחוק החברתי. התקהלויות אסורות, מגע חסר אחריות עם זרים או רסס טיפתי פשוט לא היו דברים ששמנו לב אליהם, וכך גם סרטים חדשים מרגישים פתאום כשריד מעולם אחר, משהו מפעם, גם אם הוא צולם בסך הכל בקיץ 2019 כפי שקרה לסרט הטרי של אדם סנדלר, "יובי יציל את האלווין". סרט האימה הקומי הזה מעולם לא היה אמור באמת להפחיד, אבל מסתבר שלראות מסיבה יכול להיות מלחיץ יותר מכל רוצח סדרתי שמסתובב בעיירה שקטה.

מצד שני, זה לא האספקט היחיד שגורם לסרט להרגיש כמו משהו מזמן אחר. זה פשוט נראה כמו סרט של סנדלר מהניינטיז, התקופה שבה סנדלר עשה סרטים גרועים ומהנים. וזה שונה, כי במשך רוב השנים האחרונות, למעט כמה הפתעות קטנות, סנדלר התמקד בעיקר בלעשות סתם סרטים גרועים. חוזה הנטפליקס המרופד שלו הביא לנו בעיקר סרטים איומים (למעט "תעלומת רצח" החמוד) וכבר האמנתי שסנדלר איבד את כוח הקסם העיקרי שלו – לגרור את הקהל להתפלשות בביצת ההומור הנמוך ביותר ולצאת מהצד השני עם זיכרון מאוד מעורפל של שעה וחצי מבדרות.

והנה, אחרי שנחטף ממנו האוסקר עבור "יהלום לא מלוטש", סנדלר חוזר למקורות: דמות של גבר-ילד על איזשהו ספקטרום עם ליפסוס מטופש שכל העיר הקטנה-אך-מאד-אמריקאית מתעללת בו, למעט הבחורה היפה והמתוקה ביותר ואתם כבר מכירים את הפורמט. למעשה, הדמות החדשה יובי מזכירה באופן יוצא דופן את בובי בושה, הזכור לטובה בתור "נער המים". אז נכון, זה עוד יותר מטופש לראות גבר בן 54 מצחקק על הפרשות כשהוא מנסה להסתיר לשווא את גילו מאחורי שפם, אבל הניצוץ הסנדלרי המטופש הזה שמתעקש שאדם שמשתין על עצמו זה מצחיק – איכשהו חזר.

הניצוץ הסנדלרי המטופש חזר. אדם סנדלר ב"יובי מציל את האלווין" (צילום: נטפליקס)

תראו, גם בסרטיו הקומים הטובים ביותר, ההומור של סנדלר הוא טעם נרכש, אם אפשר לקרוא לזה טעם ואם אפשר לקרוא ל"ראיתי את זה כשהייתי נער רך-שכל או סטלן נמרח-גוף" נרכש, אבל מה לעשות, אם זה הומור שהצלחתם לאהוב, קשה להיגמל ממנו כמו מסיגריה. אני הצלחתי לאהוב, ובתור אחד שראה וסבל בכל סרט סנדלר איום מהשנים האחרונות, "יובי מציל את האלווין" הזכיר לי יותר מהכל את אותם סרטים מהניינטיז, אלו שידעתם שאין בהם יומרה לאיכות, ועדיין אהבתם. הוא לא מהסרטים הכי טובים בקטגוריה הזו, אבל הוא בהחלט נכנס לרשימת השעה-וחצי-מבדרות, רצוי במצב צבירה רך-שכל או נמרח-גוף.

העלילה הדי בנאלית שאפילו שם הסרט מספיילר לא באמת משנה, כי היא נועדה רק לשאת את משקל הקול המטופש, ההומור האינפנטילי ושפע תפקידי האורח של קומיקאים ושחקנים רציניים שבאו להתפלש עם סנדלר בביצה – מריי ליוטה וסטיב בושמי, דרך חברי SNL רבים כמו קינן ת'ומפסון ומאיה רודולף ועד לחבורה הקבועה שלו, רוב שניידר וקווין ג'יימס. הקטע זה שהם אשכרה מצליחים להצחיק, לפחות לפרקים. כן, אפילו שניידר וג'יימס. היו לפחות חמישה-שישה פעמים שמוח הלטאה שלי גרם לי לצחוק (אחד גם מהופעת אורח, הפעם של שחקן כדורסל שלא אספיילר) ואפילו אעז ואומר שהיו רגעים ספורים בהם הבדיחה אפילו היתה, אלוהים אדירים, חכמה.

להתפלש בכיף בביצות ההומור הנמוך ביותר. "יובי מציל את האלווין" (צילום: נטפליקס)

האמת היא שהתקף האסקפיזם המיושן הזה הוא בול מה שהייתי צריך. למי יש חשק לראות עוד דוקו על כת בימים בהם כולנו קצת בסכנת הצטרפות לכת? אני רק רוצה לכבות את המוח למאה דקות ולהדחיק את חרדות העולם החדש, וסרט דבילי שבו כל המנייאקים לומדים לקח והאינפנטיל המתוק זוכה בבחורה כאילו זה הניינטיז והיא הפרס – זה בול מה שהרופא היה רושם לי אם היה לו זמן פנוי.

זה בהחלט לא הסרט שיגרום לשונאי סנדלר להתאהב בו, אבל זו כן תזכורת מושלמת עבור מי שהתייאש ממנו ומוכן לתת עוד ניסיון אחד להתפלשות בבוץ הנמוך. זה כיף, בואו לנסות. מישהו עשה פה פיפי אז צחוקים. 

"יובי מציל את האלווין", ארה"ב 2020, נטפליקס. ★★★★ ארבעה כוכבים במדד סנדלר