"אשליות אבודות": סיפורם המופלא של פייק ניוז מהמאה ה-19

עיתונאים שכותבים ביקורות ספרות ותאטרון הם נוכלים שאי אפשר לסמוך על אף מלה שלהם. הם יכתבו ביקורות טובות או שליליות בהתאם לגובה התשלום. הם חסרי כל אמות מוסר, שלא לדבר על אתיקה עיתונאית, ויכולים לשחק עם המילים בצורה כזו שתשבח או תקטול יצירה באופן משכנע, גם אם לא טרחו לקרוא אותה או לחזות בה. כך תיאר אותם אונורה דה בלזק בספרו "אשליות אבודות" שפורסם בשלושה חלקים בין 1837 ל-1843 (איזה מזל שהקולנוע הומצא רק בסוף אותה מאה והוא לא הספיק להרחיב את ההתקפה שלו למבקרי קולנוע). שנאתו למבקרים היתה ככל הנראה קשורה לכמה ביקורות שליליות שקיבל, והוא השליך עליהם את כל הארסנל, ועוד הוא כתב שמו"ל של ספר עשוי לשלם לעיתון אחד לכתוב ביקורת טובה ולאחר ביקורת גרועה כדי ליצור פולמוס שיעורר רעש תקשורתי.

סרטו של קסבייה ג'יאנולי ("מרגריט") מבוסס בעיקר על חלקו השני של הרומן המתרחש בצרפת בשנות העשרים של המאה ה-19. הוא מגולל את סיפורו של לוסיין (בנז'מן וואזן מ"קיץ 85"), משורר כפרי צעיר, עני ויפה תואר, שמלהיט את דמה של בת האצולה המקומית (ססיל דה פרנס) הנשואה לבעל קשיש. יחד הם חומקים לפריז, שם היא נוטשת אותו אחרי ניסיון כושל להציגו בפני החברה הגבוהה. כדי להתפרנס לוסיין מצטרף לצוות הכותבים של עיתון אופוזיציה בשם "השטן", ומתוודע לעולם העיתונות הלא ממסדית. בהנחייתו של הכתבן הציני והמיומן אתיין לוסטו (ונסן לקוסט) הוא לומד איך לכתוב ביקורות לפי הזמנה, והקלילות שבה הוא מאמץ את השפה הארסית הנדרשת הופכת אותו לכוכב שביט בתחום.

כך לוסיין מצליח להשתחל לנשפים של האריסטוקרטיה, ומקווה להשיג לעצמו תואר אצולה (אמו היתה בת למשפחה אריסטוקרטית). בזרועותיה של שחקנית/זונה בשם קורלי (סלומה דוואל) הוא מגלה את חדוות האהבה, ועכשיו נותר לו רק לשכנע את המו"ל דוריה (ז'ראר דפרדייה) להוציא לאור את ספרו. אלא שדוריה, בעל דוכן בשוק לשעבר שאינו יודע קרוא וכתוב, טוען שספרי שירה לא מוכרים. במילים אחרות, אף שעלילת הסרט מתרחשת לפני מאתיים שנה, יש דברים שלא השתנו מאז.

די הרבה דרמה סביב ספרי שירה. "אשליות אבודות"

"אשליות אבודות" מוגש על ידי מספר שמציף אותנו באינפורמציה על כללי העולם המתואר. זה הופך את הסרט למעניין מאוד, אבל גם קצת מתיש (מה גם שחלק מהתובנות מתבלבלות בשל טעויות בתרגום לעברית). הסרט זכה בשמונה פרסי סזאר (מתוך 16 להם היה מועמד), בהם לתסריט ולסרט הטובים ביותר, ושלושה פרסי יופי – לצילום, לעיצוב ולתלבושות. וזה אכן סרט מרהיב ביותר, והוא ניחן בשפה קולנועית שוטפת.

גם השחקנים מרהיבים, ובראשם הכוכב העולה וואזן. הוא לא רק יפה להפליא, אלא מתגלה כשחקן מחונן, עם פנים רגישות שמביעות שלל רגשות מתחלפים. הוא מצוין בתפקיד הגיבור הספרותי הקלאסי – צעיר נאיבי ומאוהב עד הגג, שנשמתו מושחתת כשהיא באה במגע עם הסביבה הרעילה של החברה האריסטוקרטית, שנהנית לשחק איתו ואז יורקת אותו מתוכה (הנרטיב מזכיר את זה של בארי לינדון, גיבורו של וויליאם תקריי). הופעה מרשימה מספק גם קסבייה דולן, הבמאי הקנדי שהכריז ב-2019 שהוא נהנה יותר לשחק מאשר לביים, ולכן הוא רוצה להתמקד במשחק. דולן, שהצליח להפטר מהמבטא הקנדי שלו, מעצב דמות מעניינת וחמקמקה של סופר ועיתונאי השייך למעגל הפנימי של האריסטוקרטיה, ומשמש לסירוגין כידידו וכיריבו של לוסיין.

"אשליות אבודות" טווה סיפור מורכב על רקע העולם הישן, שמבעד לטקסטורה העשירה שלו מבצבץ דמיונו לעולם שלנו. וכי מה הוא פייסבוק אם לא גוף תקשורת פולמוסי ונטול אתיקה עיתונאית? עם זאת, על אף כל יתרונותיו הבולטים לעין, הסרט התוסס קצת מפקשש את הטרגדיה שאליה הוא רומז לכל אורכו. הוא מילולי ודחוס מאוד ונפרש על פני שעתיים וחצי, ויכול להיות שעיבוד למיני סדרה היה מאפשר לחומר יותר מרווח נשימה.

3.5 כוכבים. Illusions perdues בימוי: קסבייה ג'יאנולי. עם בנז'מן וואזן, קסבייה דולן, ססיל דה פרנס, ונסן לקוסט, ז'ראר דפרדייה. צרפת 2021, 149 דק'