זה היה אמור להיות צ'יק פליק מושלם, אבל מדובר בתאונת צפייה

מכירות את הסרטים העלומים האלה, שמשובצים בלוחות השידורים תחת הכותרת "רומנטיקה" – מעשיות דלוחות עם שחקנים חסרי חן שאף פעם לא שמעתן עליהם ותקצירים כמו "ג'וליה כבר ויתרה על אהבה עד שיום אחד…", שלפעמים אתן צופות בהם מתוך עייפות, ולמרות שלא היו לכן ציפיות אתן בכל זאת מצטערות שבזבזתן עליהם את הזמן? "חיים שלי" הוא סרט כזה, פרט לציפיות המוקדמות – כי כתבו אותו, וביימו אותו, ומשחקים בו אנשים מהשורה הראשונה. זה כאילו שגורדון רמזי יכין חביתה מביצה סרוחה, יזרה עליה מלח ופלפל וסוכר וקטשופ, וישרוף אותה.

אמה תומפסון כתבה את התסריט יחד עם בן זוגה לחיים גרג ווייז, אותו פגשה על הסט של "תבונה ורגישות", שהתסריט המשובח שכתבה לו זיכה אותה באוסקר השני שלה. על הבימוי אחראי פול פייג, שמאז "מסיבת רווקות" הנהדר מיצב את עצמו כבמאי המוביל של קומדיות על אחוות נשים. הוא חתום גם על "עצבניות אש" ו"מרגלת" המוצלחים ועל "בקשה מסתורית" הלא רע, שבו עבד עם הנרי גולדינג. מוזר שלא גילה כבר שם איזה שחקן מוגבל הוא הבחור החתיך הזה, שהתפרסם כדוגמן וכמנחה של תכנית מסעות של הבי.בי.סי.

אמה תומפסון ואמיליה קלארק ב"חיים שלי" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)

>> לכל ביקורות הסרטים

את הסרט מובילה אמיליה קלארק, שנודעה כאם הדרקונים מ"משחקי הכס", אבל כבר במלודרמה "ללכת בדרכך" גילינו שמצב הצבירה הטבעי שלה הוא נוזלי. "חיים שלי" מתחזה לקומדיה רומנטית, אך בעצם מדובר בסיפור התבגרות של צעירה מרוכזת בעצמה, ששום דבר לא הולך לה. קייט, שמתכחשת למוצאה הקרואטי, עובדת בחנות של דברי חג מולד והולכת לאודישנים למחזמרים. אין לה דירה משלה והיא לא סובלת את אמא שלה, ולכן היא נגררת עם מזוודה בין דירות של חדרים ומאהבים, ובכל מקום אליו היא מגיעה היא גורמת, בלי להתכוון, לנזקים בלתי הפיכים. חוסר האיזון שלה, כך יסופר לנו, קשור לזה שעברה השתלת לב, ומאז היא לא מרגישה שלמה. בכל אופן, יום אחד היא נתקלת בטום החלומי (גולדינג) שפותח בפניה עולמות חדשים ועוזר לה להפוך לאדם טוב ושלם יותר – כשהיא אומרת שהיא חסרת בית, הוא לוקח אותה לראות איך חיים חסרי בית אמיתיים. אבל הוא לא ממהר לנשק אותה, ורק בסוף נגלה למה.

כבר בדקות הראשונות הסרט נורא לחוץ לגרום לנו להתאהב בגיבורה המבולבלת והאבודה שלו, שרוב הזמן לבושה כמו גמד של חג מולד. הוא מתנחמד כמו כלבלב נואש לתשומת לב, גם באמצעות דיאלוגים שנורא משתדלים להיות קלילים ושנונים, אבל אוי כמה שהם לא מצליחים. החמצמצות של מישל יאו בתפקיד בעלת החנות מצליחה קצת לאזן את זה, אבל אז נכנס לחייה מחזר נאה שמתמחה בכרוב חמוץ, והסרט מתמלא בבדיחות על כרוב חמוץ. וזה לא מצחיק בדיוק כמו שזה נשמע.

הדבר הכי לא מצחיק בסרט הוא אמה תומפסון בכבודה ובעצמה, שמגלמת את פטרה, אמה הלוחצת של הגיבורה. משפחתה של קייט היגרה מקרואטיה ועכשיו בגלל הברקזיט וגילויי הגזענות שבאים איתו, פטרה חוששת שיגרשו אותם מבריטניה, והיא אומרת את זה במבטא כבד (היא גם אומרת "פודינג לסבי" כי היא פרימיטיבית). כך הסרט מנסה להגיד משהו על משהו, אבל שום דבר לא מתחבר. תומפסון, וקשה לי לכתוב את זה כי אני מאוהבת בשחקנית הזאת מימים ימימה, איומה כאן. וזה לא נעים לראות.

באנגלית הסרט נקרא "Last Christmas" על שם הלהיט של ג'ורג' מייקל, והפסקול כולו מרוצף בשירים של הזמר המנוח, כי באיזשהו מקום נאמר שקייט אוהבת אותו. אבל מעבר לאינטרפרטציה מילולית מדי של שיר הנושא, לשירים אין שום משמעות בסרט – סתם עוד תבלין שנזרק לקלחת כי סתם. וכאמור, בסוף זאת אפילו לא באמת קומדיה רומנטית.

ווייז ותומפסון הוציאו ספר באותו שם ב־31 באוקטובר השנה, שבו קיבצו טקסטים של סלבריטיז כמו מריל סטריפ, אמילי ווטסון, גרהם נורטון, אמיליה קלארק וגם כמה פליטים פוליטיים ומתנדבים, שכתבו על המשמעות של חג המולד עבורם. ההכנסות ממכירת הספר ייתרמו לעמותות שמטפלות בחסרי בית ובפליטים. לא ברור אם הספר נועד לקדם את הסרט, או שהסרט נועד לקדם את הספר. בקיצור, המטרה הסופית טובה, אבל מוטב שתוותרו על הסרט ותתרמו ישירות לעמותות.

ציון: 2/5
סרט על: צעירה אבודה נתקלת בבחור יפה שעוזר לה לתקן את חייה
ללכת? לא. נחווה כמו פטיש פורים שחובט לכם בראש שוב ושוב

Last Christmas בימוי: פול פייג. עם אמיליה קלארק, הנרי גולדינג, אמה תומפסון, מישל יאו. בריטניה 2019, 103 דק'