"אודיסיאה בחלל: 2001", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי.", "כוח משיכה", "המפגש" – כל אחד מסרטי החלל המעולים האלה הטביע חותם על הז'אנר. "פרויקט הייל מרי", הלהיט הקופתי המהולל שמגיע אלינו באיחור של חודש בגלל הטילים, מרים רעיונות מכולם, ונראה כמו מארז סרטים לחג במקום להציע משהו מקורי משל עצמו. יש גם דמיון ניכר לסרטו המבדר של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" מ-2015, אבל אותו אפשר להסביר בכך ששני הסרטים מבוססים על ספרים מאת אנדי וויר, ושאת התסריטים לשניהם כתב דרו גודארד.

>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

לא קראתי את הספר, אבל אני מבינה שהטון שלו הרבה פחות מבודח מזה של העיבוד הקולנועי. כשמדובר בניסיון נואש – כפי שרומז שם הסרט (מונח שנשאל מפוטבול) – להציל את העולם מכליה, הניסיון המאומץ לזרות עליו הומור קליל פוגם באמינות המד"בית שלו.

צמד היוצרים המוכשרים פיל לורד וכריסטופר מילר ביימו עד כה שני סרטי אנימציה ("גשם של פלאפל" ו"סרט לגו") ושתי קומדיות ("רחוב ג'אמפ 21" ו"רחוב ג'אמפ 22") והפיקו סרטי אנימציה נוספים, בהם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", ונראה שזאת הנטייה הטבעית שלהם. כמה וכמה סצנות ב"פרויקט הייל מרי" נחוות כגרסת לייב אקשן לאנימציה קומית (לדוגמה, האופן שבו שתי חלליות נעות בחלל זו לצד זו), וההשתטות הילדותית מפוגגת את המתח שהסרט מנסה לייצר. לא היה רגע אחד במהלך 156 הדקות הארוכות שבו דאגתי לשלומם של הגיבורים, אף שהסרט יצר לכאורה כמה הזדמנויות לדאגה כזו. כתוצאה מכך, בשלב מסוים – איך אומר זאת בעדינות – התחלתי קצת להשתעמם.

ראיין גוסלינג מתעורר מתרדמה של שנים ומוצא את עצמו לבד בחללית – שותפיו למסע מתו בדרך. הוא אינו זוכר איך ולמה הגיע לשם. הוא גם אינו זוכר מי הוא. "מי אני?" הוא כותב על לוח, והשאלה הקיומית הזאת מניעה את דרמת הגילוי העצמי של הסרט, שבמהלכה אנחנו למדים עליו שהוא גיבור סרבן – אף יותר סרבן מהמקובל. פלשבקים יגלו לנו שבעברו זכות הבחירה נלקחה ממנו, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להגדיר את עצמו מחדש על ידי בחירה גורלית שהוא עושה. אבל יש בעיה עם הפלשבקים – הם אינה ערוכים לתוך הסרט באופן שמסמן אותם כהיזכרות הדרגתית של הגיבור, אלא נמצאים שם כסיפור רקע שפורק לכמה חלקים. גם זה פוגם בזרימה הדרמטית של הסרט.

העלילה המד"בית עוסקת בסוג של מיקרואורגניזמים חייזריים שחדרו לשמש של הגלקסיה שלנו, והם ניזונים ממנה תוך כדי השמדתה ההדרגתית. הצפי הוא שתוך שלושים שנה האנושות תיכחד. ריילנד גרייס (גוסלינג), מורה למדעים בחטיבת ביניים, נקטף מבית הספר ומצטרף ל-347 מדענים מרחבי העולם שמנסים למצוא פתרון (הקו העלילתי הלכאורה מופרך הזה דווקא מצליח לשכנע): מתברר שיש פלנטה מרוחקת שנדמית חסינה למיקרואורגניזם הרעבתני, וגרייס נשלח לשם בחללית כדי לנסות לאתר מה מייחד אותה והאם אפשר לשכפל את זה.

בהגיעו לסביבת הפלנטה, הוא פוגש חייזר נטול פנים שנראה כמו הכלאה בין עכביש לסלע, ומגלה שהוא נשלח לשם מאותה סיבה. השניים משלבים כוחות והופכים לחברים הכי טובים, ואז זה הופך מסרט על איש אחד לבד בחלל, לבאדי מובי, כולל הכל. אבל רגע – איך הם מתקשרים? לא בעיה. מהר מאוד גרייס מעניק לידידו הסלעי שם – רוקי, על שם המתאגרף מהסרט – ומוצא דרך לתרגם את הרעשים שהוא משמיע לאנגלית מדוברת (בקולו של ג'יימס אורטיז, שגם הפעיל את בובת החייזר יחד עם בובנאים נוספים). זה לא אמין בשיט, אבל העיקר שיש צחוקים ושלל רפרנסים לסרטים (גם ל"כשהארי פגש את סאלי").

420 מיליון הדולר שהסרט גרף עד כה, וציון 8.4 מהגולשים של IMDb שמקפיץ אותו למקום 80 ברשימת 250 הסרטים הטובים של האתר, מספרים לנו שהבליל הזה של מראות חלליים, מונחים מדעיים וחברות בין גבר אמריקאי וחוצן, מדבר אל הרבה מאוד אנשים. לא מצאתי את עצמי ביניהם.

גוסלינג הוא שחקן עתיר חן, ובחלקו הראשון של הסרט נהניתי לשהות במחיצתו, אבל ככל ש"פרויקט הייל מרי" התקדם, התקשיתי להאמין לו יותר ויותר, וההומור השטותי לא התיישב טוב עם הרצינות לכאורה של המדע ושל עלילת קץ העולם. סנדרה הולר מ"טוני ארדמן" ו"אנטומיה של נפילה" טובה כהרגלה בתפקיד האישה המובילה את כוח המשימה הבינלאומי, אבל הסרט לא באמת מעוניין בדמותה. גם המוזיקה לא משהו.

3 כוכבים
Project Hail Mary בימוי: פיל לורד וכריסטופר מילר. עם ראיין גוסלינג, סנדרה הולר. ארה"ב 2026, 156 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• ריאן גוסלינג

האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית-אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב

רצה הגורל, ואת הסרט החדש של פיקי בליינדרס – "כנופיית ברמינגהם: בן אלמוות" – ישבתי לצפות עם בני בן השבוע. אני יודע, אני יודע, אני אב השנה. אבל אני לא סתם משוויץ (למרות שלגמרי יש במה, הוא הדבר החמוד בעולם), כי יש לזה פואנטה: למרות שהסרט לא מושלם, הוא מעלה שאלות חשובות על הורות, משפחה ועל העתיד של פיקי בליינדרז.

הסיפור מתרחש בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אז האדם השבור שהוא טומי שלבי כותב ספר בבית מרוחק – הוא שומע קולות מעברו, רואה דברים, ומתאר את מה שהולך בראש שלו כמלחמה. בבירמינגהם המופצצת, לעומת זאת, הוא מתואר כאגדה. בנו, דיוק, מוביל את הכנופייה "כאילו חזרנו ל-1919", כפי שאחותו של טומי איידה מתארת.

את דיוק מגלם בארי קיוגאן, שנראה שטני מתמיד בתור יורש העצר.הוא רוצה לשרוף את העולם שנטש אותו, והמצפן המוסרי משתבש עד כדי כך שהוא מרגיש בנוח לקבל משימה חדשה – לסייע בהברחת מיליוני שטרות מזויפים שיוצרו על ידי הנאצים לתוך בריטניה, במטרה להביא לקריסת הכלכלה הבריטית. הנבל הפעם הוא הסוכן הנאצי ג'ון בקט שאחראי על המשימה, אותו מגלם טים רות' המדהים, ואחרי אין ספור פרצופים מוכרים שהופיעו בסדרה לאורך השנים – כמו טום הארדי או אדריאן ברודי – איזה כיף שזאת הבחירה של הבמאי טום הארפר.

עם זאת, הסיפור מרגיש לא מספיק מפותח דווקא בדמותו של דיוק –אנחנו מקבלים עליו קצת מידע, אבל התהליך שלו לא מאוד מורגש. אולי היה שווה לפצל את זה לאיזו מיני עונה נוספת או מיני סדרת בת, כי הצפייה בסרט מרגישה יותר כמו שני פרקים של פיקי בליינדרז ברצף מאשר סרט שלם. הייתי רוצה לראות אותו מתפתח טיפה לצד אביו, לומד ממנו איך להוביל, וכך לבנות את סופו של התהליך הדרמטי שלו באופן יותר שלם. עם זאת, דיוק הוא לא הדמות הראשית, ולכן זה לא נורא אם התהליך שלו פחות משמעותי מזה של אביו טומי, הדמות הראשית.

השלכות מעשיו של טומי שלביאמנם משתקפות במעשיו, אבל מה שמוביל אותו (וגם את הסיפור) הוא הרצון המאוד ברור למות, ולפני שהוא מת הוא רוצה לעשות מעשה אחד טוב בפעם האחרונה, ולשים סוף למזימה הנאצית. אבל הוא גם רוצה שבנו יקבל בירושה את המנהיגות שלו, וכך המשימה הופכת למבחן. לא קל להתחבר למעשיו של טומי שלבי כאב, ולמען האמת זאת חוויה די מוזרה לצפות בו בדיוק בזמן שבזרועותיי מנמנם לו יצור קטן שרק מחרבן, אוכל, בוכה וישן, שאני לא מסוגל בכלל לחשוב על לעזוב.

זאת חוויה מוזרה עוד יותר כשאני צופה בטומי מכה את דיוק בדיר חזירים מלא בבבוץ ובחרא. למרות זאת, כן עלו לי בעקבות הצפייה שאלות על איזה סוג אב אני רוצה להיות עבור בני, ואיך אני אגיב אם בעתיד הוא יפנה גב לערכי המשפחה – וזאת חוויה שלא ציפיתי לה. אני מניח שאנשים שנמצאים במקום אחר בחיים יהנו מהסרט בגלל המשחק המדויק של קיליאן מרפי, הסיפור המגניב על מלחמת העולם השנייה או פשוט מעצם העובדה שאנחנו מקבלים עוד תוכן של "פיקי בליינדרז". אבל עבורי, זה היה סיפור על אב שרוצה להשאיר אחריו קצת טוב בעולם לפני לכתו, ובן סורר שמנסה לזכות מחדש בכבוד של אביו.

"כנופיית בירמינגהם: בן אלמוות" הוא סרט טוב שמשלים את הסיפור של טומי שלבי, גם אם קצת מפספס את התהליך הדרמטי של דמות המשנה דיוק שלבי. סדרת הספין אוף שתתרחש אחרי המלחמה כנראה תראה איך אירועי הסרט השפיעו על דיוק, אבל בסרט עצמו אנחנו לא חווים את התהליך הזה. אולי הסיבה היא שזה לא אמור להיות סרט שעומד בפני עצמו. הוא לא מיועד לאנשים שלא מכירים את הסדרה, ורוב האימפקט של הסיפור נובע מהידע של הצופה על ההיסטוריה של טומי שלבי ושאר חברי המשפחה. אך למרות נקודות החולשה של הסרט, הליבה שלו היא סיפור של אב ובן, ואחרי שנים של צפייה בדמות של טומי שלבי מתפתחת, זאת ליבה חזקה מספיק. חוץ מזה, אני מוכן גם לעוד שני סרטים שבהם הפיקי בליינדרז נלחמים בנאצים, אבל כנראה שנצטרך להסתפק בקורות הכנופייה בשנות החמישים או משהו. עדיף על כלום.

• המסך
• ביקורת סרטים
• נטפליקס

>> פורסם לראשונה ב-21 בספטמבר 2025
מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>>רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• חמישה כוכבים
• סרטים מומלצים
• המסך

ב-5 במאי 1940 מגיעים שני צעירים לתחנת הרדיו בבריסל. ברה התימהוני (בימינו ודאי היו מאבחנים אותו כבחור על הרצף) אוהב צלילים מכל הסוגים, ודודו העובד כשרת ברדיו מסדר לו התמחות אצל טכנאי הקול. אלזה היא שחקנית שמאחרת לאודישן לתסכית. השניים נתקלים זה בזו, וזאת תחילתו של סיפור אהבה יפה, רק שהכותרות בפתיחה מספרות לנו שעוד חמישה ימים הנאצים יפלשו לבלגיה, וכשאלזה חוזרת הביתה אנחנו מגלים שהיא יהודיה. סצנת הפתיחה מתרחשת בתחנת רכבת, שם ילדים יהודים שחצו את הגבול ללא אישור מגורשים בנימוס בחזרה לגרמניה. משם והלאה "רדיו בריסל" לא מרבה בסצנות טיפוסיות של סרטי שואה, וזה חלק ממה שהופך אותו לסרט עדין ויפה שכדאי לכם לשים לב אליו.

>> נטרף המוח: רצינו אקשן. רצינו דם. מה לעזאזל ראינו עכשיו
>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

ב-1981 בריאן דה פלמה כתב וביים את "התפוצצות", שגיבורו הוא טכנאי קול בסרטים שיוצא לפארק להקליט רחשי לילה. מאז המותחן הנהדר הזה אני לא זוכרת עוד סרט עלילתי שהקדיש כל כך הרבה תשומת לב לאיך נוצרים אפקטים קוליים. ברה, בגילומו של ג'ף הלמנס (Jeffe Hellemans), הוא גיבור שובה לב. הוא אינו מרבה לדבר, ומבטא עצמו בצלילים שהוא מפיק מכל מיני דברים. הוא גם שומע דברים שחולפים ליד האוזן של רובנו, וזה תורם לסרט רובד קולי עשיר (אם כי לפעמים מוזיקת הרקע מחרישה את הרעשים).

סיקוונס מרתק מוקדש לעבודה על תסכית רדיו על פי "הטיסה מעל האוקיאנוס" מאת ברטולד ברכט – יצירה שנכתבה בהשראת טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו יורק לפריז ב-1927. במאי התסכית מתלהב מהמסר שטכנולוגיה יכולה לאחד את האנשים ומעדיף להתעלם מהעובדה שלינדברג תומך בנאצים. משום שהבי.בי.סי שלחו בטעות הקלטה לא נכונה, ברה נדרש לאלתר צלילים של מטוס ולצורך כך מפרק את האופנוע של דודו.

במקביל, אלזה (פמקה ונהובה), שהגיעה עם אביה ואחותה מווינה, מתחמקת מהפקיד באגף משאבי אנוש, שמבקש לראות תעודת זהות וכתובת. בעצם פנייתה לרדיו היא ממרה את פי האב, שרוצה לעזוב את בלגיה בהקדם ומבקש ממנה להישאר תחת הרדאר. אלזה היא צעירה שאפתנית ומתריסה שלובשת מכנסיים (ומה שנראה כחולצה הפוכה) ונמאס לה להמשיך לברוח. בהקשר היסטורי שונה היינו מזדהים בקלות עם הבת המורדת, רק שכאן אנחנו יודעים שהאבא צודק.

בזמן שהאיום הנאצי מרחף על פני הסרט, החיזור החינני בין ברה ואלזה לוקח אותו להפלגות של פנטזיה רומנטית, שמשתלבות יפה עם התפאורה התקופתית. התמונות הפנורמיות של בריסל כפי שהיא נראית מעליית הגג בה מתגורר ברה אולי נוצרו בכלים דיגיטליים, אך הן נראות כמו ציורי הרקע על זכוכית שבהם השתמשו בהוליווד של שנות הארבעים, בתוספת מודלים מוקטנים.

המרחב הסוגסטיבי של בניין הרדיו המודרניסטי, עתיר הקומות והמדרגות, מאוכלס בעוד שלל דמויות – מנהל התחנה הסימפטי שמתיימר לגונן על עובדיו (אבל הם מתבקשים להיות מקצועיים ולספוג אנטישמיות והטרדות מיניות בלי להתלונן), טכנאי הקול הנרגן, כוכב התסכיתים הוותיק שמתגלה כפשיסט, הדוד והדודה הנחמדים שברה מבלגן להם את הדירה. כולם מאוירים היטב, ומחזיקים אותנו מעוניינים.

הסרט סופר את הימים לקראת הפלישה הנאצית, וסצנת השיא מתרחשת עם הגעתם. דווקא בשלב הזה הבחירה הפיוטית של הבמאי הפלמי פרנק ון פאסל פחות עבדה לי. אבל הסיום יפה. ון פאסל הוא במאי ותיק, שסרטו המפורסם ביותר עד כה היה "Manneken Pis" עתיר הפרסים מ-1995 (אחרי כן הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). זה סרטו הראשון שמופץ בישראל, מן הסתם בשל ההקשר היהודי. יש בו פרטים היסטוריים מעניינים, אבל בעיקרו זה סיפור אהבה עתיר צלילים שמצליח להימנע מהמהמורות הטיפוסיות לסרטי שואה.

4 כוכבים
The Soundman בימוי: פרנק ון פאסל. בלגיה 2025, 120 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• סרטים מומלצים
• בלגיה