"טאר – המנצחת" מועמד לשישה אוסקרים. מגיעים לו גם עשרה

לפני שלושה שבועות עלה בארץ סרט צרפתי בשם "מאסטרו", מעין רימייק ל"הערת שוליים" של יוסף סידר, שהעביר את הסיפור על אב ובנו לעולם המוזיקה הקלאסית. הכותרת מתייחסת לכינוי הכבוד שמוענק למנצחים דגולים, רבי אמנים בתחומם. אלא שהסרט הפושר מגלה חוסר הבנה באמנות שהוא מתאר, כמו גם באמנות הקולנוע. כמותו, רבים מהסרטים שעוסקים באמנים גדולים – אמיתיים או בדיוניים – אינם משתווים לגיבוריהם. הם מדברים על גדולה באמצעות קולנוע בינוני, וכך נוצר זיוף.

לא זה המקרה של "טאר – המנצחת", סרט מזהיר על אמנית מזהירה. אני לא מתכוונת לקולנוע רהבתני, אלא ליצירה קולנועית עילאית, שחוקרת לעומק את העולם ואת הדמויות שהיא מתארת. היא עושה זאת באמצעות קולנוע וירטואוזי ומדוקדק גם יחד, אינטלקטואלי, סוחף ומתוזמר להפליא. "טאר" גדש את ריאותיי כמו שאף סרט אחר לא עשה בשנה שחלפה, ואילו היה בידיי הייתי מעניקה לו את כל ששת האוסקרים שלהם הוא מועמד – סרט, בימוי, תסריט, עריכה, צילום, וקייט בלאנשט.

זהו סרטו הראשון של הבמאי טוד פילד מזה 16 שנים. בשנים שחלפו מאז "ילדים קטנים" המצוין, הוא ניסה להרים כמה פרויקטים שלא צלחו. אפשר היה לחשוב שהשקיע זמן רב בתחקיר לקראת "טאר", שנראה ונשמע כמו סרט שנוצר על ידי מי שמכיר לפני ולפנים את העולם של תזמורות קלאסיות, אבל פילד מספר שהוא כתב את התסריט במהלך שלושה חודשים בלבד.

כדי להרכיב את דמותה של גיבורת הסרט לידיה טאר, הוא שאל פרטים מהביוגרפיות של מנצחים ידועים כג'יימס לוויין ומרין אולסופ (שניהם מוזכרים בסרט לצד שלל מנצחים אחרים). יש לציין שאלסופ, האישה הראשונה שמונתה לתפקיד המנהלת המוזיקלית של תזמורת אמריקאית גדולה (זה קרה רק ב-2007) לקחה את זה קשה ויצאה נגד הסרט. "נעלבתי כאישה, נעלבתי כמנצחת, ונעלבתי כלסבית", היא אמרה, והמשפט צוטט בעיתונים רבים. אני יכולה להבין את עלבונה האישי של אלסופ, אבל אני לא מזדהה עם האשמת הסרט במיזוגניה. דמותה של טאר ספציפית מאוד ומורכבת מאוד, ולכן אינה צריכה להיתפס כמייצגת של קהילה כזו או אחרת, אלא רק של המין האנושי.

כותרות הפתיחה של הסרט הן בעצם כותרות סיום שהועברו להתחלה, אלה שרוב הצופים חומקים החוצה במהלך הקרנתן. זאת דרך לכבד את כל העוסקים במלאכת יצירת האמנות, לא רק המנצחים והסולנים. זו גם דרך לרמוז לנו לשים לב להמוני הפרטים הקטנים, שצוברים משמעות במהלך הסרט. ואולי זה רמז לכך שסוף הסיפור נמצא כבר בתחילתו. יש לציין ש-Tar באנגלית זה זפת, שפעם היה נהוג להשתמש בה כאמצעי להשפיל אנשים שחטאו.

לידיה טאר היא מנצחת כוכבת, בתחום שעדיין נשלט על ידי גברים, אפילו יותר מאשר תעשיית הקולנוע. לפני הקורונה (שמשתלבת בעלילה באופן מעניין) היא מונתה למנהלת המוזיקלית של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, הנחשבת לגדולה שבתזמורות, והיא מקליטה איתה את כל הסימפוניות של מאהלר. נשארה לה רק הסימפוניה החמישית, שצלילים מתוכה נשמעים גם בפסקול של "החלטה לעזוב" של פארק צ'אן ווק, שיעלה בשבוע הבא.

אבל רגע לפני שאנחנו מתוודעים לרשימה המפוארת של הישגיה, כפי שהיא מוגשת על ידי עיתונאי הניו יורקר אדם גופניק שמנחה שיחה עימה מול קהל, אנחנו מציצים עליה דרך מסך סמארטפון של מישהו (או מישהי) שזהותם אינה ידועה לנו. בהמשך נקבל קטעי התכתבויות וסרטונים העוסקים בה ומועברים דרך הרשתות החברתיות, ונגלה שזהו אחד הנושאים בסרט.

לפני שובה לברלין, שם היא מתגוררת עם זוגתה הכנרית שרון (נינה הוס) ועם בתן הקטנה פטרה, לידיה מעבירה כיתת אמן בביה"ס ג'וליארד בניו יורק. הסצנה הארוכה מציגה בפנינו את לידיה במלוא הודה והדרה. בעודה עולה ויורדת מהבמה היא פורסת את משנתה האמנותית והפילוסופית בפני התלמידים, נוזפת בסטודנט שנמנע מלנגן יצירות של באך בשל טיעון פרוגרסיבי כלשהו, ומנסחת ביקורת על תרבות הביטול.

הסצנה הארוכה מצולמת כולה בשוט רציף, שתואם את הווירטואוזיות של הופעתה של בלאנשט, ואת זרם המחשבות והטיעונים של טאר. לקראת סוף הסרט נבין שהיתה סיבה נוספת, מהותית, לצילום ההמשכי הזה, שיחזור אלינו בחתיכות. וזה חלק מהברק של הסרט, המתפתח כמו קונצ'רטו לצ'לו שבו לייטמוטיבים חוזרים בווריאציות שונות לאורך היצירה.

סרט וירטואוזי כמו הגיבורה שלו. "טאר – המנצחת". (צילום: מתוך הסרט)

לידיה (כפי שנגלה בהמשך – זה לא השם שהוריה העניקו לה) היא דמות מרתקת. היא כריזמטית, חכמה וחדה כתער, אבל גם מניפולטיבית וכוחנית, כפי שעולה מיחסה לעוזרת שלה פרנצ'סקה (נעמי מרלן מ"דיוקנה של נערה עולה באש"). מדי פעם כשהיא לבד בדירתה, או עושה ג'וגינג בשדה, היא שומעת רעשים שמקורם אינו ברור. מנצח וותיק – האיש היחיד פרט לבתה שהיא מגלה כלפיו אמפתיה ללא מטרת רווח – אומר לה שהפילוסוף ארתור שופנהאואר בחן את האינטליגנציה של אדם למול רגישותו לרעש. האם הקולות שהיא שומעת נמצאים שם, או שהם ביטוי למצפון שלה שמתעקש להישמע כשהיא עושה מעשים פגומים מבחינה מוסרית?

"טאר" עוסק בהשחתה שבאה עם כוח גדול, אך עם זאת הוא אינו מקל עלינו להסיק מסקנות חותכות לגבי השאלות שהוא מעלה בנוגע למפגש בין אומנות לתרבות הביטול. הסרט משאיר פערים מכוונים שמזמינים אותנו למלא אותם באמצעות רמזים שנשתלו בתסריט, כאילו היה זה סיפור בלשי סטייל אגתה כריסטי. פילד, שמתגלה כאן כרב-אמן, דורש מאיתנו צפייה מרוכזת. בתמורה הוא מעניק לנו חוויה אמנותית מסעירה שנדירות כמותה.

5 כוכבים. TÁR. בימוי: טוד פילד. ארה"ב 2022, 158 דקות