הקירבה שבסרט "קירבה" היא משהו שלא ראינו כמותו בקולנוע מעולם

היש מילים עצובות יותר בשירה העברית מאשר "והלכה לה לשחק עם ילד אחר"? אי אז לפני שמונים שנה, השיר הקצר של מרים ילן-שטקליס זיקק את הכאב של ילד שלא מבין מדוע אדם אהוב הפנה לו גב, ועורר הזדהות בקרב אינספור ילדים מכל הגילים. בשנה שעברה הכאב הזה פותח על ידי הבמאי הבלגי לוקאס דונט לסרט עדין ויפה, שמועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריה הבינלאומית.

תחילתו של "קירבה" מאיירת בצבעים זורחים את אהבתם של שני חברים הכי טובים, לאו ורמי בני ה-13, במהלך חופשת הקיץ. בני הכפר מבלים את רוב זמנם יחד. הם משחקים יחד, אוכלים יחד, צוחקים מאותם דברים, רצים בשדות הפרחים, וישנים יחד במיטה כמו גורי חתולים. עם תחילת שנת הלימודים הם גם רוכבים יחד לבית הספר, ויושבים יחד בכיתה. יחסיהם ממשיכים להיות מלאי רוך ואינטימיות, עד היום שבו בת אחת שואלת אותם אם הם זוג. לאו ממהר להכחיש, רמי שותק. בימים הבאים לאו מתחיל להתבונן על יחסיו עם רמי דרך עיניהם של הילדים בבית הספר, ונלחץ מהקירבה שקודם לכן היתה כה טבעית ותמה. כשהוא נסוג ממנה, ומחפש עיסוקים ספורטיביים ואגרסיביים יותר בחברת נערים אחרים, רמי נפגע עמוקות, והלב יוצא אליו.

האם רמי העדין אוהב את לאו באופן שונה מכפי שהוא אוהב אותו? או ששניהם הומואים, אבל לאו עדיין אינו מרגיש נוח להזדהות ככזה? הסרט ממעט בדיאלוגים ונמנע מלספק תשובה חד משמעית. בניגוד לנטייה של רוב סרטי ההתבגרות לשלב בעלילותיהם נרטיב של התבגרות מינית, "קירבה" מתאר את גיבוריו ככאלה שעדיין לא הגיעו לשם. פעם או פעמיים (בעיקר בשוט הסיום) הוא הזכיר לי את "400 המלקות" של טריפו, שבמרכזו יש אהבה גדולה בין שני בני 14, אנטואן ורנה, שעדיין לא החלו להתרועע עם בנות (נשים יהיו מרכז חייו של אנטואן בארבעת סרטי ההמשך). "קירבה" כן רומז לנו שרמי עשוי להיות דכאוני – אמו (אמילי דקאן מ"רוזטה") נלחצת כשהוא נועל את עצמו בחדר האמבטיה. ויש עוד סיבה להניח שדונט, המזדהה כהומו, והתסריטאי השותף אנג'לו טייסנס שכתב איתו גם את סרטו הקודם, מעוניינים בנושא של התבגרות קווירית.

הרמזים בסאבטקסט, אבל הסיפור ברור. "קירבה". צילום: יח"צ

"קירבה" שזכה ב"גרנד פרי", הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן, הוא סרטו השני של דונט. גם סרטו הראשון, "נערה" מ-2018 – על רקדנית בלט בת 15 שנולדה בגוף זכרי – עשה את בכורתו בפסטיבל קאן, שם קטף את פרס "הדקל הגאה". אחרי שקטף מועמדות לגלובוס הזהב "נערה" היה מצופה לקבל מועמדות גם לאוסקר, אבל אז נציגי הקהילה הטרנסג'נדרית הכריזו מלחמה על הסרט (בין השאר משום שאת הגיבורה גילם נער סיסג'נדר), והוא נותר מחוץ לתחרות.

הפעם נראה שכלי התקשורת של הקהילה הגאה, כמו גם כל השאר, מחבקים את הסרט. הקירבה בין לאו ורמי, המגולמים על ידי צמד שחקנים רעננים ויפהפיים, היא משהו שלא ראיתי כמותו בקולנוע. חלקו הראשון של הסרט, כולל שלב ההתנכרות, מספק חוויית צפייה חושנית, מציפה ומאוד נוגעת ללב, שכולה סבטקסט. אבל אז הסרט עושה מהלך קיצוני, שמשנה את מסלולו ומציב בפני לאו התמודדות מסוג שונה. חלק מהצופים מגיבים לשינוי הזה בבכי תמרורים. אני הרגשתי שהוא דרמתי מדי ומוצדק פחות – הדברים עדיין נשארים עמומים – ולכן חלקו השני של "קירבה" דיבר אלי פחות.

קפד ראשם. "קירבה". צילום: יח"צ

והיתה לי עוד תהייה. הוריו החקלאים של לאו מגדלים דליות, שמעניקות המון צבע לסרט המקדיש לא מעט סצנות לעבודה בשדות בעונות השונות. כשהגיע זמן הקטיף לא הבנתי מדוע לאו ושאר העובדים מקפדים את ראשי הפרחים, ולא קוטפים אותם עם הגבעול. אחר כך חשבתי שאולי זה דימוי סמלי למשהו, אבל כבת של מגדל פרחים, זה בכל זאת הטריד אותי.

4 כוכבים
Close בימוי: לוקאס דונט. עם אדן דמברין, גוסטב דה-וואלה, אמילי דקאן. בלגיה 2022, 104 דק'