זה סרט רך וחד על שני גברים ערבים. ברור שאישה ביימה אותו

לפני חמש שנים כתבתי לראשונה על סרטים שבמאיות עושות על גברים. את הטריגר סיפקו "הרוכב" של קלואה ז'או ו"יום נפלא" של לין רמזי שיצאו בישראל בהפרש של שבועיים. אבחנתי אז שהבמאיות חותרות תחת מיתולוגיות מצ'ואיסטיות באמצעות סיפורים על גברים פגועים פיזית ונפשית. מאז הרחבתי את העיסוק בנושא ומצאתי שהמבט הנשי על גברים נע בין האירוני (סאטירות נשכניות על גבריות רעילה) לרך (סיפורים על גברים פגועים שאינם מספקים קתרזיס נוטף אדרנלין). לרפרטואר הלא מאוד גדול של סרטי במאיות על גברים מצטרף עכשיו סרטה של מהא חאג', שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן 2022. זה סרטה השני של חאג', אחרי "עניינים אישיים" הנפלא מ-2016, שהתבונן במשפחה פלסטינית שבניה מפוזרים בין נצרת, רמאללה ושוודיה.

הגיבור של "קדחת ים תיכונית", שעלה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב, הוא ואליד (עאמר חליחל המצוין) המתגורר בחיפה בבניין דירות המשקיף לים. מדי בוקר, אחרי שאשתו הולכת לעבודתה בבית החולים והילדים הולכים לבית הספר, ואליד מתיישב מול המחשב ומנסה לכתוב ספר. אבל הוא סובל מדיכאון כרוני ולא מתקדם לשום מקום, חוץ מאשר לספה מול הטלוויזיה. גם המפגשים השבועיים עם הפסיכולוגית לא עוזרים, והוא מרגיש שהוא מבזבז את הכסף של אשתו. יום אחד ואליד מבחין שמשפחה חדשה עוברת להתגורר בדירה הסמוכה. השכן ג'לאל (אשרף פרח, מצוין גם הוא) משמיע מוזיקה בעוצמות מוגזמות, וכשוואליד מתדפק על דלתו הוא מזמינו להיכנס. ג'לאל הוא לכאורה גבר גברי יותר, שיודע לתקן דברים מקולקלים כמו ברז דולף, לצוד, ולאיים על גברים שחייבים לו כסף. הוא גם מחזיק מאהבת על הצד, אבל גם אשרף מרבה לשהות בבית בעוד אשתו יוצאת לעבוד. את האנטגוניזם הראשוני בין הגברים מחליפה ידידות, וואליד מבקש להצטרף לג'לאל כשהוא יוצא לבצע פעולות עברייניות (כלפי פלסטינים אחרים). הוא טוען שזה תחקיר לספר שהוא כותב, אבל נראה שסיבותיו שונות – אולי הוא מחפש ריגושים שיוציאו אותו מהקיבעון של חייו, ואולי משהו אחר.

במהלך הצפייה בסרט נזכרתי שקראתי פעם את התקציר שלו כשהוגש למסלול הפיתוח של אחת מקרנות הקולנוע. בחוות הדעת כתבתי "יש פוטנציאל מעניין ביחסים בין השכנים ואליד (הסופר אגו) ואשרף (האיד), המתפתחים בזמן שבנות זוגם נעדרות מהבית (כלומר עובדות ומפרנסות). הטון מלנכולי ומשועשע – שילוב כובש". בתום הצפייה אני שמחה להעיד שבדרך למסך הפוטנציאל מומש במלואו. כשם שהראתה כבר בסרטה הראשון, חאג' ניחנה בעין טובה לאסתטיקה קולנועית ולאופן שבו היא מאירה ניואנסים של התנהגות. הקומפוזיציות המדויקות והמאוזנות בחלקו הראשון של הסרט תורמות לתחושת הסטאזיס של ואליד, שמחפש מוצא מהמלכודת הפנימית שהוא נתון בה. אשתו עולא אינה משתתפת בקומפוזיציות האלה. היא מופיעה רק לעיתים רחוקות, בעומק התמונה, בזמן שהוא נמצא בחזיתה, מקפל כביסה ועושה שאר פעילויות ביתיות.

ואליד הוא זה שאוסף את בנו שאמס (סאמיר אליאס) מבית הספר כל פעם שכואבת לו הבטן, ולוקח אותו לבדיקות. כשהרופאה (ממוצא רוסי) ממליצה על בדיקת דם לאבחון קדחת ים תיכונית, ואליד מתבקש למלא טופס ממוחשב. על שאלת הלאום הוא עונה "ערבים", אך כשמגיעה שאלת הדת הוא אומר שהיא גזענית ומסרב לענות. כשהמחשב מתעקש הוא עונה "פלסטינים". זאת הסצנה הכי פוליטית במובהק בסרט המאופק ועתיר הסאבטקסט, שמאייר בהומור מעודן שבר בגבריות של פלסטינים אזרחי ישראל. בהמשך הסרט יאבחן שכאב הבטן של שאמס הוא נגזרת של הדיכאון של אביו, שבאופן מטאפורי וגם ממשי, עובר מאב לבן.

אלה דמויות פחות מוכרות בקולנוע המקומי, שלרוב ממקם גברים פלסטינים בהקשרים פוליטיים מפורשים הרבה יותר. וזה חלק מחינו הכובש של הסרט, שמעורר סימפטיה לגיבוריו שאיבדו את הגדרתם העצמית כגברים מהסוג הישן. אם אחזור לאבחנה שלי בפתיחה, חאג' מציעה מבט רך ועם זאת חד וקולע.

4 כוכבים. Mediterranean Fever בימוי: מהא חאג'. עם עאמר חליחל, אשרף פרח, יוסף אבו ורדה, סמר קופטי. 108 דק'