>> בשנה האחרונה אבישי כהנא הוא המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב, אך לפני כן כיהן כסגן דיקן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים, היה מנהל פסטיבל קולנוע דרום ושנים לפני כן, גם מנהל פיתוח התוכן של הסינמטק, כך שהוא בסך הכל חזר הביתה.

1. כפר שלם

חברים שלי כבר יודעים: אם לא יצאתי בשישי ואני קם מוקדם בשבת, אני נוסע לשם לסיבוב אופניים תמהוני. בבוקר של שבת, מזרח העיר וכפר שלם מרגישים כמו… ואללה, כמו כפר. בלי רחובות מסודרים, לפעמים יש סוסים, ויש שקט שאני זקוק לו כמו אוויר. מקום שהקפיטליזם עוד לא סיים לבלוע. וברור שגם זה רגע זמני, שכונה שעוד רגע משתנה לי.

2. גן צ’רלס קלור

הרבה לא יודעים, אבל הייתה שם מלחמה. מנשייה הייתה שכונה שנמחקה במלחמת 48’, מקום טעון, בלי זכויות בטאבו ועם היסטוריה שלא נעלמה, אלא שינתה צורה. ומה שיש שם היום הוא כמעט ההפך מאנדרטה: חיים, ים, אנשים, תנועה, נשימה. בלי מונומנטים כבדים שמקבעים מוות, אלא מרחב שמאפשר להמשיך. בעיניי, ואני יודע שלא כולם אוהבים לשמוע את זה, ככה צריך להתנהל פה. לא עוד גבעת התחמושת, אלא מקום שבו חוויות טובות הופכות לתשובה לזיכרון. חיים מעורבים ומעורבבים, עם שקיעה ואופק. זה לא מחיקה של נרטיב, וגם לא הטלת ספק בו, אלא מרחב לחלום מחדש.

3. הקאנטרי העלייה

על פניו עוד קאנטרי עם בריכה עירונית, אבל בפועל עבורי זה אחד המקומות הכי קהילתיים בעיר. יש שם רוב של יחידים ומשפחות קשת, נקודת מפגש מרכזית של הקהילה הלהט״בית. בשבילי, כהומו שמתבגר בתוך העיר הזאת, זה מקום נדיר שאפשר פשוט להיות בו: להרגיש לבד אבל לא בודד, להרגיש את הגוף, לנהל איתו דיאלוג, ולחזור אליו. יש שם גם מתח עדין בין חופש לגבולות, בין ציבורי לפרטי. מין הבנה שקטה בין אנשים. זה חלק מהקסם.
העלייה 28, תל אביב

4. סינמטק תל אביב

בשבילי הוא חלק מרשת של מוסדות תרבות בעיר שהם בית מיון לרגשות ובית הבראה לנפש. מקומות שאפשר להיכנס אליהם טעון לגמרי ולצאת עם איזו בהירות. הסינמטק הוא הדוגמה הכי מדויקת: הוא מתיר לכעוס, לאהוב, להתפרק דרך קולנוע. בתקופות כאלה זה לא מותרות. זה צורך. תל אביב יודעת להחזיק רגש דרך תרבות, וזה אחד הדברים הכי חשובים שהופכים אותה למה שהיא.
הארבעה 5, תל אביב

5. קפה קאנה

קפה קטן, אולד-סקול, מהסוג שלא סופר לך זמן ישיבה על לפטופ. יש בו משהו לא מתאמץ, לא “אינסטגרמי”, שפשוט נותן לך לנחות. בשבילי הוא מרגיש יותר תל־אביבי מהרבה מקומות אחרים בעיר.
פרנקל 56, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב קפלן.איכס. מכל הסיבות של הקושי שהוא מזכיר. אין שם צל, וזה מרגיש כמו רגע מדברי באמצע תל אביב – חשוף, קשוח, לא אנושי. ובתוך כל זה, לצידו יושבת הקריה, מתחם צבאי סגור. טירה זרה בלב העיר. יש שם נתק בין עיר חיה ונושמת לבין אזור שלא מדבר אותה ואיתה. זה מקום שצריך לחשוב עליו מחדש, ובעיקר לדמיין איך בעתיד אולי הוא לא יהיה נחוץ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״שדה 21״ של נהרין ובת שבע,שעלתה מחדש. לקחתי את כל המחלקה שלי לראות את זה. זו לא יצירה שמסדרת את הראש – להפך. היא מפעילה את הגוף, את העצבים, משהו מאוד ראשוני. יש בה אלימות, תשוקה, קצב שלא נותן לנוח. אבל דווקא בתוך זה קורה משהו, נפתח מרחב שמאפשר להרגיש בלי להסביר הכול. בתקופה כזאת, זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות יחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
“ואם פרידה” של דיקלה. אני איכשהו תמיד בתדר של פרידה, חי כאילו הכול עוד רגע יכול להתהפך. ודיקלה מזכירה לי שאפשר גם אחרת להישאר רגע, לתת לדברים להשתנות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מסעדת “לשובע” שלעמותת לשובע ברחוב צ’לנוב. אני מתנדב שם לפעמים בארוחות שישי בערב בדלת, ואז ממלצר, מפנה שולחנות, פחי זבל. אני ממליץ על זה מכל הלב. יש בזה משהו שמוחק רגע את הזמן: אתה נכנס לאיזה אוטומט, אבל אוטומט של תדר שמנקה לי את הבפכונו. במיוחד בתקופה כזאת, זה מחבר חזרה לבני אדם לחשוב על מזל גורל למי יש למי פחות.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רעות ענבר. פרשנית פוליטית עצמאית ברשת. מחזיקה מציאות. מקורקעת, עם עיניים על הכדור. ישירה, בהירה, בסטייל – ואיכשהו גם לא מתנשאת. ויש על מה.

מה יהיה?
לא טוב, ואז טוב, ואז שוב לא טוב, ואז טוב. הכול חולף. וטוב שכך.

• העיר שלי
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• פארק צ'ארלס קלור
• כפר שלם

>> מגי אוצרי (תעקבו דחוף) היא סופרת מוערכת, פובליציסטית, ד"ר למשפטים ואלילת טוויטר שמחרפנת את הימין הביביסטי בפיד, גרה בתל אביב עם בן זוגה ובתם. ספרה החמישי, "ורק אנחנו נדע", עוסק במערכת יחסים אובססיבית שמובילה את גיבורת העלילה למקומות מסוכנים.אתם רוצים ויכולים לקרוא אותו.

>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס
>> פאב הדייטים הנצחי והמקום שנסגר במלחמה // העיר של נגה קדם
>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב

1. סינמטק תל אביב

המקום הכי הכי אהוב עליי בעיר. המקום שבו קורה הקסם, וכמו שחנוך לוין כתב פעם, אני יכולה להיכנס לאולם חשוך ולהנות מ"שעתיים של אמת בתוך השקר של חיינו". מאז שעברנו לבית הנוכחי שלנו, שזה לפני שש שנים ככה, הסינמטק הוא בית שני והוא ממש במרחק חציית כביש. אני מנויה ובבית הקפה שם כבר מכירים אותי בשמי. אני פריקית של סינמטקים וסינפילית מושבעת, וגם כשהייתי נערה הייתי מנויה לסינמטק בחיפה, וזה היה אחד המקומות שהייתי הכי מאושרת בהם בתקופת נעורים די מורכבת. אז תודה לסינמטקים ותודה לקולנוע.
הארבעה 5 תל אביב

2. הפיקוק

יש מיליון ברים בתל אביב, ואיכשהו אני הולכת תמיד לאותו אחד. לא משנה כמה מקומות יותר מעוצבים ויותר טרנדיים יש, עבורי הפיקוק הוא הכי קרוב לגרסה הישראלית של "חופשי על הבר" – ובסוף You wanna be where everybody knows your name. האמת שהפיקוק כל כך מרכזי בחיי הפנאי שלי שהוא גם מופיע כמה וכמה פעמים בספר החדש שלי, "ורק אנחנו נדע". אסיה, הדמות הראשית, די שורצת שם ובניגוד אליי מאד נהנית מהאקשן שיש שם בשירותים. אגב אם אתם רעבים תזמינו את המסבחה.
מרמורק 14 תל אביב

3. פארק קריית ספר

מעבר לזה שזו פינת טבע קטנה וסמויה בתוך האזור הכי עירוני (שלא לומר ליד סמטת הסחלה שבין סעדיה גאון לקרליבך), יש שם קהילת עופות די מפותחת שכוללת ברווזים, אווזים (מה ההבדל בעצם? אין לי כוח לבדוק) וגם לפעמים תרנגולות. בעיתות ברכה כל אלו מטילים ביצים, ואין דבר יותר חמוד מברווזונים ואפרוחים שפשוט מטיילים להם בשמש.

4. השניט

כיכר גבעון נמצאת מטר מהבית שלנו, ככה שיוצא שאנחנו מבלים בה מלא, וכמעט תמיד בשניט. יש שם את הבירות הכי טעימות בעולם במגוון מתחלף, והם מכינים אותן ממש שם. יש שם פחיות צבעוניות שמקשטות את המרחב, ותמיד מלא שם ותמיד יש שם חיים. בפנים תמצאו ערימה של משחקי חברה של פעם, ככה שאפשר לבוא עם הילדים ולשחק טאקי בשישי. יש מלא אופציות לצמחונים ולטבעונים, ובשבת יש גם גחנון.
הארבעה 12 תל אביב

5. הרחובות של תל אביב

הכי בעולם אני אוהבת פשוט לטייל בעיר הזו, לא משנה איפה. העיר הזו היא הכי בית שיש, וכל הליכה ברחוב היא עבורי מלאת תגליות. אף פעם לא משעמם. תמיד אני מגלה איזה מקום חדש, אנשים מעניינים, ולפעמים שומעת שברי שיחות שאני מכניסה לספרים שלי. מכייסת לי. בעיקר, ההליכות האלה מאפשרות לי לחלום ולדמיין דברים ולחשוב על רעיונות ולהיות עם עצמי ולנהל שיחות עם עצמי. ופשוט לחיות ברגע. איזה כיף.

מקום לא אהוב בעיר:

הצומת של קפלן.כאילו, היא חצי המקום השנוא עלי, כי אני אמביוולנטית וזה מורכב והכל. אני הכי אוהבת אותה כי היא מסמלת בעיניי רגעים של תקווה, כמו ליל גלנט, וההפגנות האלה שבהן עוד הייתה לנו אמונה, לפני שבעה באוקטובר, שאם רק נצא לרחוב הכל פה יכול להשתנות ושמישהו ישים עלינו (ובכן, פחות קרה). מצד שני, היא מזכירה לי את מפח הנפש כשהבנתי שיש פה ממשלה שלא משנה לה כשמפגינים נגדה ותעשה הכל כדי להשתיק אותנו. יותר מכל, היא מזכירה לי את היום שבו ההפגנות עברו מתקווה לייאוש ולתחינה להשבת החטופים. את הנאומים הכואבים. את הדמעות ואת השקט המרסק הזה שהיה יותר רועם מכל זמבורה. מעבר לזה, ברמה העירונית מדובר בזוועת הזוועות. סיוט ללכת שם ולא רק אני אומרת – תשאלו גם את נעמה ריבה, והיא אחת שיודעת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הספר "צער ואושר". התחברתי אליו גם ברמה האמנותית (כתיבה חכמה ומושחזת ומצחיקה ושופעת תובנות), וגם ברמה האישית, כי הוא עוסק באישה עם מוגבלות נפשית שמנסה לשרוד את החיים שלה למרות שכולם כל הזמן כועסים עליה ולא מבינים, ולמרות שכל הרופאים מאבחנים אותה לא נכון, וזה קצת כמוני. כשהספר הסתיים בכיתי שעה ככה, והייתי צריכה כירבול רציני עם בן הזוג שלי כדי להירגע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שראיתי את "מרטי סופרים" היה ללכת ולקנות תליון של מגן דוד. אני אתאיסטית מושבעת, אבל הסרט הזה מדגים כל כך יפה את ערכה של סולידריות. כמה שאנחנו הכי לבד כשאנחנו לא מושיטים יד זה לזה, וכמה שאנחנו, כעם דפוק ורדוף, יכולים לשרוד אך ורק אם נהיה סולידריים. בשנים האחרונות גנבו לנו את היהדות, שהיא לא רק דת (שהפכה בשנים האחרונות למפגן מופרע של פנאטיות, שנאת נשים וגזענות) אלא גם לאום, פולקלור ובעיקר – קהילה. הסרט הזה הזכיר לי את זה ונתן לי תקווה, שיום אחד נצליח להשיב לעצמנו את הקהילה הזו. את התליון קניתי כדי שאם אלך בחו"ל ויהודים (שסובלים היום מהמון אנטישמיות) יראו אותו הם אולי ירגישו פחות לבד, וכדי שכשאלך פה ברחוב, כל האנשים שמטיחים בי ברשת "במה את יהודיה בעצם?" (מעניין שאת סבא שלי שאיבד רגל בפוגרומון במוסקווה לא שאלו את זה) יזכרו שאני לא פחות יהודיה מהם ושהיהדות שלי, המיטיבה, המכילה, הטובה, היא זו שתנצח בסוף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לחטופים, כמובן, וגם לארגונים שמחלצים כלבים מהרבעות. אני לא יודעת אם אנשים מבינים את חומרת התופעה, אבל ממש בזמן שאנחנו חיים פה, ישנם מחנות ריכוז (סליחה, אבל אין מילה אחרת) שבהם כלבות מוחזקות בכלובים זעירים, מטונפים, בלי טיפול רפואי, נתונות להתעללות בלתי פוסקת, והכל כדי להשתמש בהן כרחם לייצור גורים למכירה. מספיק לגגל קצת ולראות מה המצב שלהן. כשהן מסיימות את תפקידן זורקים אותן לפח (ליטרלי, בשקית). חלקן מאבדות איברים, הופכות לנכות, נדיר שמישהי מסיימת את התהליך הזה עם שיניים. עוד מקרה שבו אני שואלת – איפה הממשלה?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נטע ריסקין ואתי ציקו. יש פה יסוד נפוטיסטי כמובן, כי שתיהן חברות תל אביביות אהובות, אבל הן גם אמניות מדהימות. בנטע אני מאוהבת כשחקנית עוד מהתפקיד הראשון שלה ב"להוריד את הכלב", אבל נהיינו חברות בשנה האחרונה בעקבות דברים נרגשים שכתבתי על "ננדאורי" שעוסק בארץ המוצא של ההורים שלי – גרוזיה. היא נותנת שם תפקיד שאם היה צדק בעולם היא הייתה מקבלת עליו אוסקר, ובכלל זה סרט מדהוז שתסיימו אותו בדמעות. אז אם לא ראיתם את "ננדאורי", זה הזמן.

מה יהיה?
כמו שחברה של חברה שלי אמרה לה פעם ברגע של ייאוש – "יהיה קצת בסדר בלא בסדר, ויהיה הרבה לא בסדר בבסדר, וזה בסדר"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• סינמטק תל אביב
• פיקוק
• שניט
• קריית ספר
• ❤ תל אביב

צריך להגיד גם את זה: הניסיון לחזור לשגרת חיים תוך כדי מתקפת טילים יומיומית הוא אקט של טירוף. זה לא מעיד על חוסן, זה מעיד על היעדר רשתות ביטחון כלכליות וחוסר היערכות של הממשלה, כמו שזה מעיד על ההפקרה הכללית של העורף והאזרחים במלחמת איראן המתמשכת. הניסיון להחזיר מופעי תרבות והקרנות קולנוע בקפסולות של 50 איש הוא מאוד חמוד ונוגע ללב, אבל לא באמת מחזיק מים משום בחינה כלכלית וקהילתית. למרבה הצער, גם בסינמטק תל אביב הגיעו עכשיו למסקנה הזו.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות

אחרי ניסיון קצר והירואי לפתוח מחדש את שעריו של סינמטק תל אביב לציבור הרחב להקרנות מצומצמות על פי הנחיות פיקוד העורף, בישר הסינמטק הבוקר (שלישי 7.4) למנוייו כי הוא סוגר שוב את הקופות ואת הדלתות עד להודעה חדשה.

"בימים האחרונים ניסינו לקיים פעילות מצומצמת של הסינמטק, בהתאם להנחיות ומתוך רצון לאפשר מעט שגרה ונשימה", כך נכתב בהודעה, "לאחר הערכת מצב משותפת עם העירייה, הגענו למסקנה שלצערנו לא ניתן להמשיך גם במתכונת הזו בשלב זה. הבטיחות של הקהל שלנו עומדת מעל הכול, ולכן קיבלנו את ההחלטה הזו בזהירות ובאחריות. אנו מייחלים לרגע שבו נוכל לחזור ולהיפגש באולמות בקרוב".

המלחמה המתמשכת באיראן מרסקת את עולם התרבות, שסגור כבר כמעט חודש וחצי וספג ואובדן הכנסות דרמטי בפורים ובפסח. מצד הממשלה נראה שהמלחמה היא תירוץ טוב לייבש את עולם התרבות, ועד כה טרם הוצע סיוע ממשלתי כלשהו לעשרות אלפי עובדי הענף. מוסדות תרבות כמו מוזיאון תל אביב, קולנוע לב, מרכז ענב ועוד מנסים בשבועות האחרונים לקיים פעילות במתכונת חירום מצומצמת כדי לשמור על גחלת התרבות בוערת ועל איזו אפשרות לנחמה, אך החלטת הסינמטק לסגור מחדש את שעריו משקפת את המצב לאשורו.

• מלחמת איראן
• ❤ תרבות
• סינמטק תל אביב
• סינמטק
• עיריית תל אביב

>> נעם שוס, תל אביבית בלב ובנפש. היא כנרת בארוק מהמובילות בארץ, מורה ומנצחת, כנרת ראשית של תזמורת הבארוק ירושלים. בחודש הבא היא תשתתף בפסטיבל באך העשירי (11.3-5.3 בירושלים, תל אביב וחיפה), שם תוביל את התזמורת במגניפיקאט של באך ועוד יצירות מופת פרי עטו בקונצרט שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב (7.3), ותנגן גם בתכנית הקאמרית "באך והתנ"ך" באולם ימק"א הירושלמי הקסום (10.3).פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>> מקום קבוע לארוחת שישי ומעוז של תרבות ושפיות // העיר של לי גאון
>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה של שלווה והשראה ושכונה שרוקמת סאונד. העיר של שי סול

בוידאו: סונטה אופוס 2, מס' 3 לכינור וויולה דה גמבה מאת בוקסטהודה (במאי ועורך: יורם רון)

1. גינת דבורה

גינת שעשועים עם גינה קהילתית ומקלט עירוני שמהווה מרכז לנגמלים מסמים. עברתי לא מעט חוויות משמעותיות בגינה הזאת עם הבת שלי. בימי הקורונה העליזים כשהתחילו לפתח את הגינה הקהילתית, זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית פעם ביום לראות מה גדל שם ומה מצב הגינה. בדיוק קניתי לה מצלמה אמיתית בה היא תיעדה את השינויים בגינה לאורך תקופה ובשעות שונות של היום. הזמן המיוחד הזה של הקורונה איפשר זמן להסתכלות מקרוב על הטבע ומה שמתחולל בו כל הזמן – גם בימי מגיפה. יצא כל כך יפה ששלחתי צילום שלה לתחרות של הנשיונל ג'אוגראפיק. בימי המלחמה עם איראן רצנו כמו כל השכונה למקלט בגינה. היה קשוח – ארבע דקות ריצה ואז הצטופפות עם כל התל אביבים על כלביהם וטפיהם. אז האובססיה שלי היתה לצלם את הכלבים השונים.
סמטת גור אריה 6 תל אביב

2. בתי הקולנוע במרכז העיר

אחרוני המוהיקנים – הסינמטק, קולנוע לב וקולנוע יפו. מאפשרים חוויה תל אביבית של צלילה לעולם אחר במרחק הליכה או באופניים, גם בשבת. מציעים תרבות שהיא לא תמיד רק הלהיט האחרון. מתגעגעת לימים שבכל העיר היו קולנועים – כל אחד עם הסגנון שלו. קולנוע פריז, קולנוע תל אביב, גת, פאר ועוד.. זוכרת את ההתרגשות בה צעדתי לכל אורך רחוב בן יהודה לקולנוע "תכלת" לראות את הסרט "דקה לחצות" של ברטראן טברנייה המבוסס על חייו של הסקסופוניסט לסטר יאנג.

3. בתי קפה ותיקים

בתי הקפה שמחזיקים עדיין עיתון יומי ופיל שכונתי. קפה מסריק, טורטה דלה נונה. לא יכולה לצרוך חדשות ממסך הטלפון. יושבי הקפה הקבועים כבר מכירים אחד את השני. חלקם מגיעים לקונצרטים שלי באופן קבוע.
>> טורטה דלה נונה / מלכי ישראל 13 תל אביב // קפה מסריק / שדרות מסריק 12 תל אביב

4. Bike 73

חנות האופניים השכונתית בפרישמן. הכי נחמדים ואמינים. חיכיתי הרבה זמן שיפתחו חנות אופניים באזור.
פרישמן 73 תל אביב

5. ת"א תרבות דה וינצ'י

מקום שמאפשר לאומנים מרחב יצירה במחיר שפוי. נותנים תחושה שבאמת יש רצון לתמוך ולטפח אומנות ועשייה. בערב הראשון של המלחמה עם איראן היתה לי שם חזרה. כמה שעות אחר כך, המקום הופצץ. המשך הפרויקט כמובן לא התקיים. לשמחתי מאז הם חזרו לעבוד. לא מזמן עשיתי שם חזרות לראשונה מאז סוף המלחמה. סגרתי מעגל.
דה וינצ׳י 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שבילי האופניים באבן גבירול ובארלוזרוב.השביל מתחיל, פתאום נפסק, פתאום ארון חשמל או עמוד חשמל באמצע השביל או מישהו יורד מהאוטובוס ישר לתוך השביל. בלגאן… שיסדרו את זה כבר. האופניים הם הבייבי של תל אביב, לא?

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהבן שלי, שהיה סדירניק קרבי במלחמה, היה יוצא הביתה, היינו לפעמים רואים יחד סרטים קלאסיים. בין השאר סרטים של קובריק – "אודיסאה בחלל: 2001" ו"התפוז המכני". סרטים מעוררי מחשבה עם אסתטיקה חד פעמית ושימוש גאוני במוזיקה. הסתכלות על האנושי ועל העל-אנושי. שם מראה על כמה מסוכן לתת כח רב למישהו או משהו. ההשחתה שבאה עם הכח אורבת שם תמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים לתל אביבי הממוצע מרובע 3, שגר בבניין ללא חניה ובכל זאת ממשיך לחיות, לפעול ולבלות בעיר ולגרום לה להיות חיה ובועטת. בכאוס תחבורתי וללא תקווה לתמ"א ברובע (עקב מגבלות "העיר הלבנה") קל להתייאש ולעזוב, אבל בכל זאת העיר שוקקת ומלאה בפעילות, ביוזמה וביצירתיות, בצעירים, במשפחות ובמגוון אנושי נדיר. זה לא מובן מאליו.

מה יהיה?
יש מחזוריות ולכן יהיה עוד מאותו הדבר ואז להיפך. וחוזר חלילה. יהיו עוד ריבים ומלחמות, ואז שלום וכמיהה לשלווה. עד שמישהו שוב ייזכר שבעצם מגיע לו יותר.בתור ילדה ובצעירותי זכיתי לחיות בתקופה של הסכמי שלום היסטוריים והתפתחות מטאורית של ישראל ושל תל אביב בפרט. עכשיו אנחנו שוב בתקופה של גלי מלחמות וכמעט כאוס. מקווה שעוד בחיי אספיק להנות מעוד גל של רגיעה ואופטימיות. המחזוריות קורית עכשיו מהר יותר, לא צריך לחכות 50 או 100 שנה לשינוי. אשאר עם תחזית פחות מעוננת לעתיד.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• גינת דבורה
• קולנוע יפו
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב
• בתי קפה
• אופניים
• שבילי אופניים
• ת"א תרבות דה וינצ'י