סאונד אנד ויז'ן: 7 ההופעות הקולנועיות הכי איקוניות של בואי
ינואר הוא חודש קריטי עבור מעריצי בואי – יום הולדתו ויום פטירתו המצער מצוינים במרחק שלושה ימים זה מזה. השנה, לכבוד מה שיכל להיות יום הולדתו ה-75, סינמטק ת"א עורך חודש של הקרנות מספר מסרטיו. אספנו את ההופעות הזכורות והטובות ביותר של האיש שנפל מכוכב אחר
ג'ארת. תומאס ניוטון. פונטיוס פילאטוס. אנדי וורהול. זה לא משחק של "שבץ נא" – אלו רק חלק מהדמויות שלקח על עצמו המוזיקאי דיוויד בואי בקריירת המשחק שלו בת ארבעת העשורים. זו לא הפתעה שהאיש שהפרצוף, הלבוש והאיפור שלו תמיד שימשו חלק מהמוזיקה שלו – ושהקולנוע חדר לשיריו – יעשה את המעבר בסופו של דבר למסך הגדול.
אבל הופעותיו הקולנועיות, שלרוב מתפרשות בציבור (או אפילו בקרב חובבי הקולנוע) בתור הופעות אורח שוליות ותו לא, העניקו למדיום את הזיקית הגדולה ביותר שלה – לא בשל הקלישאה על החלפת דמויותיו התכופה, אלא דווקא בגלל הפתאומיות בתפקידים שבחר לעצמו בפינצטה. אז לכבוד "חודש בואי" בסינמטק, הנה מחווה לכמה מההופעות של האיש שהיה טילדה סווינטון עוד לפני טילדה סווינטון.
1. הקלאסית – "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976)
על סרטו של הבמאי הבריטי חובב האבסורד ניקולס רוג מ-1976 כבר חפרתי, אבל אי אפשר לכתוב על בואי בקולנוע מבלי להזכיר את הסרט העל-זמני הזה. אחרי שצפה בדוקומנטרי אודות הזמר "Cracked Actor" מ-1974, רוג ראה בבואי החיוור וההרוס מהתמכרות חריפה לסמים וממאיסה בחיי הפרסום – את ההתגלמות "המושלמת" של תומאס ניוטון, חייזר שמגיע לכדור הארץ בשביל למצוא מים לכוכבו שבבצורת ומוצא את עצמו נופל ל-"לב המאפליה" האנושית, כשהוא מתמכר לכוח, פרסום, מין ואלימות.
בואי צועד יד ביד עם רוג ויחדיו הם מרימים את העלילה המעט שחוקה של ספרו של וולטר טביס ("גמביט המלכה") לרמת מאסטרפיס צבעוני ואפל, שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון (בואי הודה מאוחר יותר כי לא זכר כמעט שום דבר מצילומי הסרט) , ושואל אותנו מה היא אותה אחריות בלתי נראית שאנו מייחסים לאנשים שאנחנו מעריצים?
2. הקאמפית – "רק ג'יגולו" (1978)
אם "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא ה-הגדרה לסבנטיז, אז ההופעה הבאה של בואי על המסך הגדול – "רק ג'יגולו" מ-1978 – היא ההגדרה האחרת (והפחות מודעת לעצמה) לעשור. מה שתוכנן כדרמה אירונית על ימי פוסט-מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, תמונת מראה לבואי הנוכחי שהשתקע בברלין (ושם יצר את "טרילוגיית ברלין" הנודעת שלו, לא מעט בהשראת סרטו של רוג) ,פלוס התפקיד שהוציא את האייקון הכי גדול של המדינה האירופאית – מרלן דיטריך – מפרישה (דיטריך, שהייתה אז בת 77, זכתה ל-250,000 דולר פר יומיים של צילומים) – הפך למלודרמה סטייל "אהבה מעבר לפינה", עם תלבושות שנות ה-20 ושירי "וילג' פיפל".
בואי, שנכנס לצילומים מתוך מחשבה שמדובר ב-"קברט" הבא, וכי הוא עומד לפגוש את מרלן דיטריך, הצטרף זמן לא רב אחרי יציאת הסרט למלעיזיו: "תדמיינו איך אני מרגיש", אמר הזמר בקריצה ב-1980, "זה כל 32 סרטי אלביס פרסלי שלי מקובצים לאחד". למרות הסצנות המשותפות, את דיטריך, אגב, בואי מעולם לא פגש – כשהכוכבת המבוגרת דקלמה את שורותיה בעיר מגוריה פריז, ו-"קסם העריכה" עשה את שלו.
למרות שבואי מגלם קצין פרוסי בשם פול אמברוזיוס וון פרזיגודסקי, הוא עדיין מצליח לשמור על פנים חתומות. ולמרות שאת רוב הסצנות שלו הוא חולק בעיקר עם קים נובאק מ-"ורטיגו", "רק ג'יגולו" שווה צפייה לו רק בזכות קפסולת הזמן שהוא – זמן שבו קולותיהם של "מנהטן טרנספר" נשמעו בחדווה לצד דיונים על קומוניזם ובקבוקי בירה ענקיים הלכו בשלג (לא, לא לקחתי משהו).
3. האירוטית – "הרעב" (1983)
בואי לא היה רק בררן בתפקידים שברר לו, אלא גם בבמאים איתם בחר לעבוד, שהיו לכל הפחות לא רגילים. טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"), שליהק את בואי לסרט הערפדים "הרעב" ב-1983 – היה לחלוטין במאי כזה: כאח הצעיר של רידלי סקוט, הוא נמנע מהשוואות נמשכות לסרטיו של אחיו, ופיתח לעצמו סגנון אחר לגמרי, עם פחות רצינות תהומית – כזה שמודע לצדו המוגזם והפומפוזי, אבל גם חושף את הפטישיזם בתרבות הפופולרית.
"הרעב", סרטו הראשון, גולל את סיפורם של זוג ערפדים ותיק (בואי וקת'רין דנב) שמנסים לפתות חוקרת זקנה (סוזן סרנדון) להצטרף אליהם לנצח. הוא עסק באותו התפר שסקוט כה אהב – בין תרבות המחתרת לבין הפופי והמוחצן. בואי, שהיה בדיוק אחרי "היוולדותו מחדש" ככוכב "ניו-ווייב" עם "Let’s Dance", התחבר שוב למצבו בעולם האמיתי והעניק בהופעתו בסרט משמעות אחרת ואפלה לליטוש המצועצע הזה של האייטיז. הביקורות קטלו את השילוב הביזארי הזה, אבל הסרט פיתח לעצמו חיים משלו – בעיקר בסצנת הגותים – ובצדק: כל סרט שנפתח עם בואי ודנב רוקדים במועדון לצלילי "באוהאוס" ומתחילים עם זוג היפסטרים הוא לחלוטין משהו אחר.
4. הדרמטית – "חג שמח, מיסטר לורנס" (1983)
באותה שנה שניגן צ'לו עם פאת מוצרט לטוני סקוט ב-"הרעב", בואי בחר בתפקיד הכי רחוק מכך – והכי דרמטי שלו – בסרטו של נגיסה אושימה, "חג שמח, מיסטר לורנס". ב-"מיסטר לורנס", בואי מגלם את מייג'ור סליירס, חייל דרום אפריקאי שמשרת באינדונזיה במלחמת העולם ה-2 (בואי אוהב כנראה מלחמות עולם) ונלקח בשבי היפני האכזרי. בשבי, משמש סליירס כדמות מנהיג לשבויים האחרים (ביניהם מיסטר לורנס עצמו, טום קונטי) וכמושא לאובססיה – ספק אפלטונית, ספק רומנטית – למפקד המחנה יונוי (ריוצ'י סקאמוטו, שגם כתב את נעימת הנושא המהפנטת, שהפכה יותר מאוחר לדואט בינו לבין דיויד סילביאן, סולן "Japan").
כמי שתמיד ג'ינגל בין זהויות מיניות, בואי משתמש ב-"חג שמח, מיסטר לורנס" כדי לעסוק במיניות עצורה מול גבריות מרדנית, בסביבה כה אלימה ומאיימת – הרבה לפני בנדיקט קאמברבאץ' ו-"כוחו של הכלב". ההופעה העוצמתית שלו ושל חברי הקאסט הפכה את הסרט הזה לקאלט של ממש, ולאחד הסרטים האהובים על אחד בשם אקירה קורסאווה.
5. האייקונית – "המבוך" (1986)
כשחושבים על בואי בקולנוע, לרוב האנשים עולה תמונה של הזמר עם פאת "שושי זוהר", כפפות בצבע שחור, כדורים בצבע שחור שהוא ממשמש בצורה מחשידה למדי וטייץ מידה סמול. זהו כמובן תפקידו כמלך הגובלינים ג'ארת בסרט הפנטזיה של ג'ים הנסון, "המבוך" (1986). במסגרת מפגש הענקים בין המוחות היוצרים – יוצר "החבובות" ו-"רחוב סומסום" ג'ים הנסון על הקונספט, ג'ורג' לוקאס על ההפקה ויוצא "מונטי פייתון" טרי ג'ונס והבמאית המוערכת איליין מיי (למרות שלא ניתן לה קרדיט) על התסריט – בואי הגיע בשלב מאוחר יחסית לפרויקט.
הנסון, שרצה מוזיקאי כריזמטי כדי להוות מכשול – ועניין – לגיבורת הסרט שרה (ג'ניפר קונלי בתפקידה הגדול הראשון), חשב קודם על סטינג, פרינס, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר לפני שהגיע לבואי, ועדיין כשהרעיון עלה לראשו הוא הבין, לדבריו, ש"הבגרות, המיניות, הצד המטריד של בואי – כולם מתארים בצורה הטובה ביותר את עולם המבוגרים".
וכך, למרות הביצועים המאכזבים והביקורות הקוטלות (עוד סימן היכר – לצערנו – לסרטיו של בואי) שגרמו להנסון לפרוש מבימוי עד למותו בטרם עת 4 שנים מאוחר יותר, הוא הצטרף לשורה ארוכה של יוצרים שהבינו את הכוח הוויזואלי שטמון בלתת לבואי להיות הוא עצמו – מספיקים כמה שוטים של המוזיקאי צוחק עם בובותיו או מפזז על מדרגות כדי להבין למה "המבוך" הוא סרט ששמו הולך לפניו עד היום.
6. הופעת האורח – "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (1992):
את הסרטים של דיוויד לינץ' אפשר לתאר בצורה דומה לשירים של דיויד בואי – ללא היגיון פנימי – או יותר נכון, ללא היגיון בכלל; אבסורדיים ולפעמים סתם שם "בשביל הקטע", אבל באותה מידה – ממכרים לחלוטין. לכן, אין זו הפתעה כשלינץ' ניגש לעשות פריקוול קולנועי לסדרה שהגדירה את תחילת הניינטיז – "טווין פיקס" – הוא חשב על בואי כדמות מושלמת מהעיירה המטרידה ההיא.
הסיפור מוכר – ההפקה הייתה בעייתית (לדוגמה, סירובו – לתקופה – של קייל מקלאכלן לשוב לתפקידו כדייל קופר מחשש לטייפקאסטינג) והתגובה הציבורית הייתה בעייתית עוד יותר (המיתוס גורס ששריקות בוז נשמעו בפרימיירת הסרט בפסטיבל קאן באותה השנה). אבל דווקא תפקידו של בואי כסוכן FBI דרומי שמופיע פתאום במשרדו אחרי שנעלם כשנתיים – מוציאה מהסרט סצנה אפקטיבית ביותר: הגמד שמדבר אחורנית, קוף מתחבא מאחורי מסיכת פינוקיו לבנה, איש שנראה כמו דה-וויקנד ב-"Blinding Lights" ובואי צורח מול המצלמה שוב ושוב.
בואי, לעומת זאת, לא התרצה ממש מביקורו הקצר ביותר על הסט ("הם דחסו אותי", אמר מאוחר יותר) או מהמבטא המאולץ שלו, וכשלינץ' רצה מאוד בחזרתו להמשך שהוציא לתוכנית ב-2017, בואי סירב בנימוס והותיר שימוש בחומרי ארכיון שלו – רק אם קולו ידובב על ידי "דרומי" אמיתי. מספר חודשים לאחר מכן, הסוכן ג'פריס כבר באמת לא הגיח שוב.
7. הלא-מוערכת – "באסקיה" (1996)
בואי, היה יותר מכל, איקונה בפני עצמו, שנכח בלא מעט צמתים חשובים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מיחסי החברות/שנאה עם מארק בולאן, הסגידה לסופר "הביט" וויליאם ס. בורוז והבייבסיטר לעת מצוא של ג'ון לנון. וככזה, שימוש בו בסרטים נתן להם מידה מסוימת של רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות (ושאר מילים מפוצצות). לצערנו, לא רבים השכילו לעשות זאת, אבל דווקא ב-"באסקיה" (1996), סרטו של הצייר שהפך לבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), על חברו האמן הנודע ז'אן מישל באסקיה (שמגולם בסרט ע"י ג'פרי רייט) – קיבל בואי סוף סוף הזדמנות להשתמש ב-"קשרים" שלו עצמו.
ב-"באסקיה", בואי מגלם את אנדי וורהול, מי שהפך לחברו הקרוב ולמנטור של באסקיה, לא כחיקוי נפוח מחשיבות עצמית (כפי שנהוג לתפוס את אמן הפופ-ארט בציבור), אלא כדמות שמשלבת קאמפ וציניות וחושפת בעורמה את הרדידות של עולם "כוכבי האמנות". חלק מההנאה והכנות של בואי בגילומו של וורהול הוא סיפורו האישי שלו עם האיש והפאה: כמי שראה בו מודל לחיקוי והקדיש לו שיר (שאת הפתיח שלו "גנב" שנים אחר כך מני בגר ל-"זה היה ביתי" – איפה התמלוגים, מני??) באלבומו "האנקי דורי", בואי זכה לפגוש סוף סוף את וורהול בשנותיו הראשונות כמוזיקאי, ואף ניגן לו את שירו – אך וורהול, בהיותו ה-טיפוס שהוא, לא פצה את פיו או אפילו הנהן בחיוב, אלא בהה כמה דקות באוויר ועזב את החדר.
מאז אותה תקרית מוזרה, נתקל לא פעם בואי בוורהול האניגמטי בחוגי הברנז'ה הניו-יורקיים והמשיך לשאוב ממנו השפעה, גם אם בחצי קריצה. לתפקידו ב-"באסקיה" כבר הצליח להשאיל המוזיקאי את פאתו, משקפיו והז'קט של וורהול המנוח – ובכך סגר את המעגל לאותו זמר צעיר פעור עיניים שחיכה לאישור מאלילו. ואולי זה הסיפור של דיויד בואי – אדם שדמותו חורכת הקול והמסך אינה תלויה בזמן או באופנה מסוימת, אלא תישאר תמיד כחלק מהתרבות העולמית.