"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא סיום הולם לסדרה

"ההוביט: מלחמת חמשת הצבאות" עובד הרבה יותר טוב כשהוא נותן לאקשן לדבר ולא לדמויות

מתוך "ההוביט: קרב חמשת הצבאות"
מתוך "ההוביט: קרב חמשת הצבאות"
18 בדצמבר 2014

“אם יותר מאיתנו היו מעריכים את בתיהם יותר מזהב, או אז היה העולם מאושר יותר", אומר תורין מלך הגמדים לבילבו באגינס, בערך כמו שהוא אומר בספר של ג'.ר.ר. טולקין. אבל המסר האמיתי של “ההוביט: סוף כל הסופים" הוא כמובן הפוך, כי הרי אם כך היה, לא היו סרטים עתירי קרבות מסחררים כמו “ההוביט", על אחת כמה וכמה שלושה סרטים במקום אחד.

הסרט הקודם, ששמו תורגם לעברית בטעות כ"ההוביט: מפלתו של סמאוג", הסתיים ברגע שיא – הדרקון יצא לתקוף את עיר האגם. הסרט הנוכחי נפתח עם המתקפה, וכמה דקות מלהיבות ומרהיבות אחרי כן הדרקון סוף סוף מובס. המשימה שלשמה יצאו הגמדים לדרך בסרט הראשון – להשיב לעצמם את ההר ואת הזהב שהדרקון סמאוג לקח מהם – הושלמה, ונדמה שזה סוף הסיפור. אלא שדווקא אז קורה משהו די דומה למה שקורה בעולם שלנו (ובסרטי ג'יימס בונד) – הסיפור אף פעם אינו נגמר. כשהידיעה על מותו של הדרקון מתפשטת ברחבי הארץ התיכונה, להר מגיעים צבאות אדירים של בני אנוש, גמדים ארוכי זקנים, אלפים קלי תנועה ואורקים מכוערים פחד.

כולם רוצים את חלקם בזהב, ואחרי ניסיון קצר וכושל להגיע עם תורין להסכם פשרה, פורצת מלחמת עולם בממדי “שר הטבעות", שממלאת את חציו השני של הסרט (האם העיטים שמגיעים בסוף מסמלים את אמריקה?). וטוב שכך, כי הדרמה הגמדית ב"חמשת הצבאות" אינה מוצלחת במיוחד. כמו בפרקים הקודמים, דמויות מרכזיות נעלמות מהמסך לפרקי זמן ארוכים כל כך שאנחנו שוכחים שהן חלק מהסיפור. למשל, חתיך העל לוק אוונס (המכונה בארד) שמוביל את חלקו הראשון של הסרט כלוחם דגול וכמנהיג שקול, הופך בהמשך לדמות שולית ואז מתפוגג לגמרי. הקונפליקט הפנימי של תורין (ריצ'רד ארמיטג'), שתאוות הבצע שלו מעבירה אותו על דעתו עד כדי כך שקולו של הדרקון מדבר מגרונו, לא מעניין דיו. רק הגיבור הקטן בילבו ממשיך לרגש אותנו בצניעותו ובנחישותו, ומרטין פרימן ממשיך להיות הבחירה המושלמת לתפקיד.

אבל כשזה מגיע לבימוי קרבות אדירים בין יצורים דמיוניים, אין על פיטר ג'קסון. הכוריאוגרפיה של תנועת ההמונים, ועוד יותר ממנה של קרבות אחד על חמישה ובעיקר של אחד על אחד, עתירת פיתולים מפתיעים ומייצרת מתח, הומור ונהרות אדרנלין. מייקל ביי ורידלי סקוט היו מוכרים נשמתם לשטן בעבור חמישית מהכישרון של ג'קסון (למען האמת, הם עשו זאת מזמן, אבל השטן עבד עליהם). ומילה טובה מגיעה גם לצבאות הארט והאפקטים המיוחדים, שעיצבו מיני בעלי חיים מופלאים בכיעורם ובהדרם.

השורה התחתונה: או! איזו מלחמה נפלאה