"אמת מטרידה יותר" מוכיח שכל התחזיות הכי מופרכות התממשו

ב-2007 זכה "אמת מטרידה" בשני אוסקרים – לסרט התיעודי הטוב ביותר ולשיר "I Need to Wake Up" של מליסה אתרידג'. מבחינה קולנועית הוא היה בסיסי מאוד – יותר צילום של הרצאה של אל גור מאשר סרט של ממש – אך הוא קידם נושא אקוטי. "אמת מטרידה" יחצ"ן את דמותו של סגן הנשיא לשעבר כלוחם לקידום המודעות להתחממות הגלובאלית ולסכנותיה, והאוסקר חזה את פרס הנובל לשלום שהוענק לו כמה חודשים אחרי כן.

>> האמת רק הפכה מטרידה יותר, אבל אל גור עדיין אופטימי. ריאיון

זה לא שכיח שסרט תיעודי זוכה לסרט המשך. זה חסר תקדים ששני הסרטים זוכים להפצה מסחרית בארץ. "אמת מטרידה יותר" נפתח בקריאה שהשמיע הטייקון דונלד טראמפ במהלך נאום באחד ממועדוני הגולף שלו בפברואר 2010: "עם החורף הקר ביותר שתועד, והשלג שקובע שיאים לאורך החוף, ועדת הנובל צריכה לקחת את פרס הנובל בחזרה מאל גור". הקריאה המבישה הזאת מהדהדת מעל הסרט, שעוקב אחר פועלו של גור בשנים שחלפו, ומתמקד בהכנות לוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים בפריז ב-2015 – ועידת פסגה של ראשי מדינות שנועדה להציל את העולם לפני שיהיה מאוחר מדי. בהתאם, "אמת מטרידה יותר" אינו עוד הרצאה מצולמת, אלא הוא מעוצב כמותחן/סרט אסונות בכיכובו של סוכן בינלאומי – ג'יימס בונד של האקלים, אם תרצו. וככזה, הוא מספק יותר עניין קולנועי.

אם נגד הסרט הקודם נטען שהוא הגזים בתחזיות האימה, שלוו באנימציה ממוחשבת של דרום מנהטן מוצפת מי ים, גור יכול עכשיו להראות שדווקא התחזיות הכי מופרכות התממשו – ב-2012 אתר הזיכרון לפיגוע 11.9 בדרום מנהטן הוצף כתוצאה מהוריקן סנדי, והפעם התמונות אינן ממוחשבות. נפנופי האצבע נגד נבואות יום הדין של "אמת מטרידה" גם עוזרים לו לחדד את הטיעונים בסרט החדש – הסערות הקטסטרופליות של השנים האחרונות אינן סותרות את "התאוריה" שהעולם מתחמם, אלא הן תוצאה של אותה התחממות. מקבץ שיטפונות ושרפות מרחבי העולם, והכי חשוב – בארצות הברית עצמה, מייצר דימוי מבהיל של אפוקליפסה עכשיו. הפעם גור, אל גור, יורד מהבמה ומבוסס במגפיו במי השיטפונות שהפכו לעניין שבשגרה במיאמי ביץ' עקב עליית פני הים (עוד לפני הוריקן אירמה), ומאלצים את העיריה להרים את הכבישים והגשרים. מי שלא מגיע לשם הוא מושל פלורידה, מכחיש התחממות ידוע, שמסרב לענות לטלפונים.

ג'יימס בונד של האקלים. גור ב"אמת מטרידה יותר"

לקראת שיאו הדרמתי של הסרט, הודו מסומנת כנבל – טרוריסט אקלים שמאיים להקים 400 מפעלי פחם, ומאשים את האימפריות המערביות בהתנשאות ובניצול. במשך 150 שנה השגתם קידמה באמצעות מפעלי פחם, זועק שר הסביבה ההודי, אז מי אתם שתגידו שלנו לא מגיעות 150 שנה להדביק את הפער. במטרה להציל את העולם בדקה ה-90, יוצא יוצא סוכן-העל גור למסע מזורז בעולם, ומשיג להודו הנחות על אנרגיה ירוקה, שיאפשרו לה לוותר על מפעלי הפחם ולחתום על ההסכם הגלובאלי.

הסיקוונס הזה בנוי וערוך באופן אפקטיבי כמו מותחן הוליוודי, אבל אנחנו יודעים שלא נזכה לקתרזיס אמיתי. ואכן, הסרט לא עוצר בחתימה המרגשת על ההסכם, אלא ממשיך הלאה לימים אלו ממש, כמעט כמו היה מהדורת חדשות עדכנית. בעוד הנשיא האמריקאי טראמפ מודיע שיפרוש מהסכם פריז כי הכל שטויות של השמאל, ובהיפוך אירוני הודו דובקת בהסכם והופכת למגינה הגדולה של העולם.

גם הסרט הנוכחי מנסה להשאיר לנו מסר דק של תקווה ושל קריאה לפעולה, אבל עכשיו זה עוד יותר מפחיד מקודם, כי אפילו גור מתחיל להתעייף, והתקווה הולכת ונמוגה כמו הקרחונים של אנטארקטיקה.

סרט על: מאבקו של אל גור בהתחממות הגלובאלית בעשור שחלף מאז "אמת מטרידה"

ללכת? כן. סרט ההמשך יותר טוב מהסרט הראשון