הסרט החדש של טרנטינו הוא שעמום אחד גדול

"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו הוא כיף אדיר אם חסרה לכם בחיים עוד קצת טלוויזיה גרועה. כאילו, גרועה בכאילו, בקטע אירוני כזה. קוונטין טרנטינו ממש אוהב בי מוביז, כנראה שגם טלוויזיה זולה ומעפנה משנות ה־50 וה־60, אז הוא יצר לעצמו מסגרת לגיטימית שתאפשר לו לשחק בקאובויז עם מלא תקציב. בפעם הראשונה שזה קורה זה חינני, אבל אחרי משהו כמה שעה וחצי של ליאונרדו דיקפריו מצטלם לסדרות גרועות, מדבר על סדרות גרועות שהוא מצטלם אליהן או צופה בעצמו משחק בסדרות האלה, זה כבר די מעיק.

טרנטינו הגיע לשלב בחיים שבו הוא יכול לעשות פחות או יותר כל מה שבא לו, וכרגע מה שבא לו זה עבודת שחזור היסטורית של שנת 1969 שנמשכת יותר משעתיים וחצי. החדשות הטובות הן שלא הכל אבוד: המערכה האחרונה של הסרט מזכירה שבכל זאת מדובר ביוצר שיש לו יכולת לכתוב ולביים קומדיה ואקשן באותו הזמן. זה אלים, זה שנון, זה סוגר מעגלים, הכל טוב ויפה. הבעיה היא שעד אז יש בלאגן ממש גדול. טרנטינו הוא גיק, בגלל זה כל כך הרבה סטודנטים לקולנוע אוהבים אותו. הוא מפוצץ את הסרטים שלו באיסטר אגז ובסימנים מזהים שחוזרים בכל סרט, כאילו שמשחק חפש את המטמון זה תחליף לתסריט. ב"היו זמנים בהוליווד" הוא לא השאיר שום דבר בחוץ: תמצאו כאן כל דבר שהוא אוהב, כולל דניאלה פיק בהופעת מצמצת־פספסת של שתי שניות. הבעיה היא שלא כולם מתעניינים בדיוק בדברים האלה, ואם זאת לא הנוסטלגיה שלכם אז חבל.

טרנטנו ופיק בקאן. צילום: GettyImages/Andreas Rentz

"היו זמנים" הוא מין אלבום זיכרונות נוסטלגי שעובר בכל הנקודות שמשכו את טרנטינו לתקופה – קצת מערבוני ספגטי, קצת שרון טייט רוקדת בסגנון תקופתי, מסיבה באחוזת פלייבוי, צ'רלס מנסון, ג'ינס בגזרת פעמון וקצת ברוס לי בשביל הנשמה. בלב הסיפור נמצאים שחקן מזדקן (אוסף הפרצופים הסובלים של דיקפריו) שכיכב פעם בסדרת מערב פרוע אהובה ומאז הקריירה שלו בפח. הוא מסתובב עם חברו הטוב שהוא גם כפיל הפעלולים שלו מהסדרה ההיא (בראד פיט) שבשום שלב לא מקבל עומק נוסף. צמד הבטלנים הזה חווה כל מיני דברים בהוליווד ואז ממשיך בחייו כרגיל. בין לבין מסתובבת גם השכנה מהאחוזה הסמוכה, שרון טייט (מרגו רובי), שגם העלילה שלה לא ממש הולכת לשום מקום. כאמור, בסוף הסרט מתחיל להיות מעניין, אבל אז הוא נגמר.

עזבו את זה שהסרט לא סוגר פינות, לא נכנס לעומקו של שום עניין ונותן לכל השחקנים להתאמץ סתם. זה פשוט סרט שרובו המוחלט משעמם. טרנטינו כבר עשה דברים לא מספיק מלוטשים, חסרי פואנטה או כתובים בינוני, אבל משעמם? לי זה חדש. הוא עדיין עובד מעולה עם הקאסט וכולם פה עושים כמיטב יכולתם להוסיף עוד גוון של אנושיות לדמויות הבסיסיות מדי שנכתבו להם, ואם לבהות בשחקנים יפים בבגדים תקופתיים זה מספיק בשבילכם – תתחילו לספור את הימים. בשביל סיפור באמת טוב על שחקן שהקריירה שלו בדעיכה והוא עושה שטויות בעיר הסרטים פשוט תראו את "בוג'אק הורסמן".

בינתיים, הסרט החדש של בונג ג'ון הו הוכיח שוב שהוא אחד הבמאים הכי טובים שפועלים היום. אחרי שתי הפקות גדולות ודוברות אנגלית (לפחות רוב הזמן), "רכבת הקרח" ו"אוקג'ה" של נטפליקס, הבמאי הדרום קוריאני חזר למולדתו ושפת אמו עם "פרזיטים", קומדיה מעולה שהיא גם מותחן מבריק. זהו סיפורה של משפחה ענייה שמקבלת הזדמנות פז לגעת לרגע בחיים הטובים. בן המשפחה השאפתן מתחיל לעבוד כמורה פרטי של נערה עשירה, אבל יש לו תוכנית מסודרת שתאפשר גם לאחותו, אביו ואמו להפוך לחלק מצוות העובדים בבית. בהתחלה הכל הולך חלק וזוג ההורים העשירים נופל בכל המלכודות, אבל יש כמה התפתחויות בלתי צפויות שמסכנות את ההצלחה.

מתוך הסרט "פרזיטים" (צילום: יח״צ)

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי קהל נהנה ככה מסרט, מתגלגל שוב ושוב מצחוק ומתחיל להריע ולמחוא כפיים ספונטנית שלוש־ארבע פעמים במהלך ההקרנה. אבל זה ממש לא סרט שהוא רק מצחיק, והוא מצליח לזגזג בין הדרמה, האימה, המתח והצחוקים בקלילות אלגנטית, ועוד נשאר לו זמן לקצת ביקורת חברתית, מהסוג שראינו לא מזמן ב"אנחנו" אבל בצורה הרבה יותר מגובשת. הסרט הזה הוא פשוט הברקה מתחילתו עד סופו והוא מתאים בול גם למי שלא בקטע של "סרטים זרים", כי בנוסף לכל מעלותיו הוא גם לגמרי נגיש.