נטפליקס פספסה את הפואנטה במבצע המטורף של המוסד

"היית צריכה לראות אותם, הם היו כל כך שקטים", אומר קפטן אמריקה, הלוא הוא כריס אוונס, בעיניים נוצצות. הוא מדבר על 172 יהודים אתיופים שהמוסד הבריח אל ארץ הקודש מאתיופיה, דרך סודן, במבצע אחים. הסיפור האמיתי נשמע כמו תסריט בדיוני: המוסד קנה אתר נופש נטוש בדרום סודן, בשטח מסוכן בו פועלות כנופיות פורעות חוק, והפך אותו לבסיס סודי. המיקום האסטרטגי על חוף הים איפשר לסוכנים להבריח את יהודי אתיופיה דרך ים סוף באישון לילה, כל הדרך אל ירושלים.

לכאורה יש הכל בסרט "אתר הצלילה בים האדום", שעלה לאחרונה בנטפליקס: סיפור הירואי מרתק, בבימוי גידי רף ("חטופים"), ואת כריס אוונס ("הנוקמים: סוף המשחק"). אבל נקודת האכילס של הסרט היא לא במה שיש בו, אלא במה שאין בו: אתיופים. הם נעים בשקט מוחלט בלילה, מצטופפים בחדרי המלון, מועלים על מטוס ועל סירות של חיל הים. אבל הסיפורים שלהם נעדרים, שקופים ממש כמו המעמד שלהם. "עזבתי את הבית היפהפה שלי", אומרת פליטה חסרת שם שממתינה להצלה בסודן. "אבא שלי מת בדרך, הבן שלי חולה, אין לנו מה לאכול. אמרת שתביא אותנו לירושלים, הבאת אותנו לגיהנום". הסצינה הבודדה הזו היא הלב הפועם של הסרט, אבל היא נעלמת בתוך האסטרטגיה סביב המטרה הנאצלת, ששוכחת מהאנשים שלשמם התכנסנו. מי ממתין לעולים החדשים האלו מעבר לים? כמה מהם באמת יזכו לראות את ירושלים, וכמה יגיעו לדימונה או ערד? אין לדעת, וזה גם לא משנה: ישראל היא היעד הנכסף, וזהו. בכך הסרט מטשטש את הגבולות בין פרופגנדה ציונית פר אקסלנס, שמהדהדת במיליטנטיות את "עמוד האש", לבין בלוקבאסטר עתיר כוכבים ופיצוצים. מסתבר שממש כמו הישראלי הממוצע, שלא מוכן לעמוד בפקקים שעתיים כדי למחות על האלימות המשטרתית נגד עולי אתיופיה, גם נטפליקס ורף מעדיפים את יהודי ביתא ישראל שקטים, כנועים ואסירי תודה.

ארי לוינסון (אוונס) הוא דמות פגומה ביסודה, שמתקשה לעורר אמפתיה. אשתו עוזבת אותו אחרי שהוא בוחר שוב ושוב במשימות על פניה. הוא מזניח את בתו הקטנה ואת המשפחה שלו כדי להציל ילדים של אחרים, וההזנחה של המחויבות האבהית שלו הופכת לשולית, נון אישיו. הגיע הזמן להפסיק לתמוך בגישה המיושנת הזו לפיה אבהות חשובה פחות מאמהות: גם אם בסבנטיז לא ציפו מאבות לקחת אחריות הורית, עכשיו קצת קשה להצדיק הזנחה לטובת "המדינה".

מסתבר שממש כמו הישראלי הממוצע, גם נטפליקס מעדיפה את יהודי ביתא ישראל שקטים, כנועים ואסירי תודה

גם כשהכל מסביבו קורס, לוינסון לא מוכן להכיר בבעייתיות של הבחירות שלו, ובכך הופך לדמות שטוחה ומשעממת. בנוסף, הפוקוס עליו וזמן המסך הניכר שניתן לו לוקח משאר הדמויות את ההזדמנות להתפתח. הדמות המעניינת ביותר בסרט היא בכלל המנתח סמי נבון (אלסנדרו ניבולה, "סלמה" ) – היחיד שמצליח לאתגר את לוינסון ולעמת אותו עם חוסר האחריות שלו.

החלק הטוב ביותר בסרט הוא הסוף: אחרי שנתיים של מבצעים כנגד כל הסיכויים, מלון הצלילה בים האדום נסגר והמבצע נגמר. "כעת ישנם יותר מ־65 מיליון פליטים ברחבי העולם", מציינת כתובית לבנה על רקע שחור, ומזכירה לנו את מה שאמור להיות מובן מאליו: כולנו פליטים.